ספרו האחרון

הבלוג עדיין רדום, אבל עדיין מתעקש לספק לציבור שירותים בסיסיים. הבוקר התפרסם באתר העוקץ טור חשוב של עו"ד ד"ר יפתח גולדמן. גולדמן הוא ד"ר לפילוסופיא (אונ' ת"א), ואלה הדברים שכתב בעקבות התפנית החיובית בממובילי המאבק נגד הפרטת בתי-הסהר, מאבק שזכה בסוף שבוע שעבר לעידוד ולתמיכה מבית המשפט העליון: (לתיקונים ראי/ה תגובה 7):

*** *** ***

שעות ספורות לאחר החלטת בג"ץ ביום חמישי, אשר בטלה את התכנית להפרטת בתי הסוהר, התמלאה תיבת האימייל שלי בקריאות נצחון ותרועות שמחה. היו אף שהזמינו להרמת כוסית. השמחה  היתה ללא ספק מוצדקת, אך נדמה לי שגם מעט מוגזמת.

אומר מייד: החלטת הרכב השופטים המורחב היתה נכונה, ראויה וחשובה מאין כמוה. יש לברך עליה ולהודות לכל אלה שנאבקו בשנים האחרונות להשגתה. ובכל זאת, אין להפריז בשמחה.

ראשית, נזכור כי המקרה של הפרטת בתי הסוהר הוא הגירסא הקיצונית ביותר (ולאו דווקא החמורה ביותר מבחינת השלכותיה) של מדיניות ההפרטה. במקרה זה הפגיעה החמורה ב"אמנה החברתית" היתה ברורה לכל מי שלמד שיעור אחד במדע-המדינה; ליקוי המאורות המוסרי היה זועק לשמיים; חוסר הסבירות של הנימוקים ה"כלכליים" היה מובן לכל אחד שיודע חשבון; ואחרון – ההתעמרות בקבוצת אוכלוסיה שממילא היא חלשה ומודרת מכוח פוליטי (האסירים) היה בה כדי לקומם כל אדם בעל לב. בנסיבות אלה – ורק בנסיבות אלה – יכול היה בית המשפט העליון להתערב. החשובה מכולן היא הנסיבה הראשונה: האופי המיוחד של הפרטה זו (הפרטת סמכות הענישה) אִפשרה לעותרים ולשופטים לטעון באופן סביר כי אין מדובר בהחלטה פוליטית לגיטימית (גם אם שנויה במחלוקת), אלא בשינוי מהותי של חוקי המשחק הפוליטיים שהוא "בלתי חוקתי" באופיו.

במרבית מהלכי ההפרטה לא מתקיימות חלק מן הנסיבות הללו, ובפרט לא הראשונה שבהן. במקרים אלה בית המשפט יחליט כנראה – ובצדק – שלא להתערב. הפרטת הקרקעות, לדוגמא, היא מהלך בעל השלכות חברתיות חמורות פי כמה מהפרטת בתי-הסוהר, אף כי היא אולי היא מקוממת קצת פחות (רק קצת). אלא שכאן לא ניתן לסמוך על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון.

אכן, טוב האקטיביזם השיפוטי בעל הרגישות החברתית של בייניש, על פני האקטיביזם השיפוטי הנאו-ליברלי של קודמה בנשיאות. ובכל זאת, הבעיה היסודית נעוצה בעצם הצורך של בית המשפט לנקוט צעדים אקטיביים על מנת "להציל אותנו מעצמנו". נזכור שההכרח "להציל אותנו מעצמנו" הוא גם האידאולוגיה המוצהרת של פקידות-האוצר.

בריונים בעניבות או קברניטים בסערה?

פקידי האוצר מעצבנים אותנו. הם בוטים. הם כוחניים. הם דורסניים (בדרכם המעונבת). הם ערלי לב. לא פעם אנחנו מגיעים עד כדי הצגתם כמנוולים, כעושי-דברם של בעלי-ההון מתוך שיקולים ציניים של קריירה עתידית בשוק הפרטי. נדמה לי שבמהלך אחרון זה אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי. פקידי האוצר לא תופסים את עצמם כמי שנבנים על חשבוננו אלא כמי שמצילים אותנו מן המהלכים חסרי-האחריות שמובילים הפוליטיקאים בלחץ בוחריהם. טענות כאלה מופיעות שוב ושוב בכל ראיון עם אחד מבכירי האוצר (ומ"ידע אישי": הן מופיעות גם בשיחות מצומצמות ובפורומים אקדמיים). הפקידים אינם ציניים. לפחות לא כולם. לפחות לא תמיד. לשיטתם, העם הוא באופן מהותי בלתי-כשיר לבחור לו נציגים ראויים, והנציגים שהוא בוחר הם לפיכך בלתי כשירים לנווט את אניית המדינה.

בספר השישי של ה"פוליטיאה" ממשיל אפלטון את המדינה לאנייה. העם הוא בעל האנייה. הוא גדול וחזק אבל כבד גוף קצר רואי ורפה שכל. בעל האנייה מוקף חבורה של מוליכי שולל וחנפים המפצירים בו שימסור לידיהם את הפיקוד על האנייה, למרות שאין להם שום מושג בימאות. הוא נעתר פעם לזה ופעם לאחר מבין הרמאים הללו, וכך הם מפליגים להם בלי דעת או כיוון ומכלים במשתאות את מחסני המזון של האנייה. והנה, על סיפון האנייה נמצא גם קברניט אמיתי אחד, אשר יודע את הדרוש לדעת על-מנת להשיט את האנייה בבטחה. להשיט אניות הוא יודע. לגנוב דעת, לשקר ולהונות אינו יודע. לכן אין לו סיכוי במאבק על נפשו של בעל האנייה. לכן לעולם לא יוזמן ליטול את הפיקוד.

השאלה "כיצד יגיע הקברניט האמיתי אל הגה האנייה" היא בעיה המלווה את הטקסט של אפלטון לכל אורכו, והיא אחד היסודות בביקורת-הדמוקרטיה שלו. בישראל של ימינו נדמה שפקידי האוצר פיצחו באורח פלא את החידה. מבלי שנאלצו לשכנע את ההמון הנבער או לזכות באמונו, הצליחו להשתלט, אם לא על עמדת הקברניט הרי שלפחות על האמרכלות. גם אם אין הם מצליחים לכוון את ההפלגה, לפחות עולה בידם למנוע (או לצמצם) את ביזת המחסנים. עד כאן פקידי האוצר בעיני עצמם.

הלוגיקה של פקידי-האוצר, כמו הלוגיקה של אפלטון, היא אנטי-דמוקרטית במהותה. אבל לא כל אנטי-דמוקרט הוא רשע ומנוול. אפשר וצריך לערער על הטענה של פקידי האוצר שבידיהם הידע הדרוש להנהגת המדינה. אפשר וצריך להציג אותם כפי שהם; לבקר את צרות-האופקים שלהם, את הדוגמטיות, את הבורות, את האטימות ואת השטחיות. אפשר לטעון שהם אנשים היודעים מעט מדי, ושהגיעו מוקדם מדי אל תפקידים מכריעים מדי. אבל הצגתם כחבורת שודדים שהשתלטה על העיירה היא פשטנית מדי.

שבעת המופלאים (ועוד שניים)

הבעיה החמורה מכל היא, שעצם התופעה הנקראת "פקידי האוצר" מאששת את טענתם העקרונית של הפקידים הללו. אם אכן הם פועלים באופן עקבי בניגוד לאינטרסים של רוב הישראלים (במזיד או בשוגג – זה לא משנה), כיצד זה נבחרי הציבור שלנו נותנים להם חבל ארוך כל כך? כיצד זה אנחנו נותנים לנבחרי הציבור שלנו לתת להם חבל ארוך כל כך? הנה חזרנו שוב אל משל האנייה, או בגירסתו המערבונית: משל העיירה. פקידי האוצר הפעם בתפקיד השודדים ואנחנו, אזרחי המדינה, בתפקיד תושבי העיירה. בעקשות מטומטמת בוחרים התושבים פעם אחר פעם בשריפים חדלי-אונים שאינם יכולים להושיע. שוב מסתבר שצריך להציל אותנו מעצמנו.

דורית בייניש בתפקיד יול ברנר בתפקיד כריס אדאמס מובילה אל העיירה את שבעת האקדוחנים שלה (נו טוב, בעצם תשעה, וליתר דיוק שמונה כי השופט אדמונד לוי סרב ללחוץ על ההדק) ומבטלת במטח מכוון היטב את ההחלטה להפריט את בתי הסוהר…

לא בדיוק. ההרכב המורחב של בג"ץ ביטל חוק שחוקקה הכנסת. חוק שנבחרינו הצביעו בעדו. כדי לפגוע בפקידי האוצר היה על בייניש לירות בשריף שלנו.

כמו פקידי האוצר, גם השופטים אינם נבחרי ציבור. גם הם תופסים את עצמם (ובצדק) כחיצוניים למערכת הפוליטית וכמפקחים עליה. ולפחות מאז נשיאותו של אהרון ברק אוחז גם בית המשפט העליון בעמדה אידאולוגית שעל-פיה תפקידו "להציל את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה". להפצת השקפה זו שותפים גם רבים מן הכתבים המשפטיים בעיתונות (כשם שהכתבים הכלכליים מפיצים את האידאולוגיה של משרד האוצר).

שופטי העליון הם ללא ספק אליטה סימפטית יותר מפקידי האוצר. גילם, הכשרתם ומסלולם המקצועי הביאו לכך שעל פי רוב יהיו אלה אנשים משכילים, רחבי-אופקים, אחראים, מתונים בהליכותיהם ובפסיקותיהם. כשם שקל לעשות דמוניזציה של משרד האוצר, כך קל לעשות גלוריפיקציה של בית המשפט העליון. רבים מבינינו חוטאים בגלוריפיקציה כזאת. לא פעם אנחנו מתעלמים מן העובדה שהאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ נרתם רק לעתים נדירות לשירות מגמות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות (או למִצְער חברתיות).

אבל גם לו רצה בג"ץ לעצור את מהפכת ההפרטה שמובילים פקידי האוצר, לא היה בכוחו לעשות זאת. מסיבות מהותיות ומבניות גם יחד, בית המשפט חלש בהרבה ממשרד האוצר. הפסיקה בעניין הפרטת בתי הסוהר, עם כל חשיבותה, היא יוצא-מן-הכלל המעיד על הכלל (ואולי אפילו לא זה. סביר להניח שכבר עכשיו יושבים טובי המוחות במשרד האוצר ומשרטטים את המסלולים שיעקפו את פסק הדין).

להעיר את בעל האנייה

לנוכח הכוח שהפגינו שתי הקבוצות שהתנגשו כאן – האוצר והבג"ץ – בולטת חולשתה של הקבוצה השלישית, של נבחרי הציבור. חולשתם היא חולשתנו. כניעתם החוזרת ונשנית בפני התכתיבים של משרד האוצר אינה אלא כניעתנו שלנו.

כל אדם התומך בדמוקרטיה חייב לכפור בהנחות היסוד של אפלטון בדבר אופיו של "בעל האנייה": לא ייתכן שהעם הוא במהותו בלתי מסוגל לזהות את מה שטוב עבורו (ואפילו בלתי מסוגל לזהות את הרע, את הרע מאוד עבורו). כל מי שמתבונן במציאות החברתית-פוליטית שלנו במבט מפוכח חייב להודות, עם זאת, שלפחות לכאורה התיאור של אפלטון נראה מדוייק…

לא, בעל האנייה אינו עיוור וחירש וגם לא רפה שכל. אבל הוא ישן, או מעולף, או מסומם. אם לא יתעורר מעלפונו לא יושיעו אותו שופטי בג"ץ מעריצות האוצר כשם שלא יושיעוהו פקידי האוצר מעריצות בג"ץ. לא למושיעים כאלה ואחרים הוא זקוק, אלא, כמאמר המשורר: "הוּא זָקוּק לְנָּבִיא וּמוֹכִיחַ, וּלְפָחוֹת לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר"…

את מתקפת ההפרטה צריך להביס בשדה שבו היא מתנהלת, כלומר: בשדה הפוליטי. אך כדי להצליח בכך צריך קודם לחולל שינוי אמיתי בדעת הקהל. צריך ליצור דה-לגיטימציה ציבורית למהלכי הפרטה גורפים (ובעתיד הלא-מיידי, אולי גם לגיטימציה ציבורית למהלכי הלאמה-מחודשת). לשם כך יש להמשיך ללכת בדרך הארוכה, הנפתלת והמסתכלת של ההסברה והחינוך הפוליטי. בסופו של דבר עשויים אנו לגלות שעיקר חשיבותה של פסיקת בג"ץ מיום חמישי הוא דווקא בתחום הזה. היוקרה הציבורית שבית המשפט העליון נהנה ממנה עשויה להקרין עכשיו מידה של יוקרה גם על המאבק נגד ההפרטה. ייתכן שעכשיו, לאחר פסיקת בג"ץ, יהיה קל יותר למצוא אזניים קשובות בבואנו להסביר את סכנות ההפרטה.  ייתכן שעכשיו יהיה קל יותר להעיר מתרדמתו את בעל האנייה.

עוד זה יוצא וזה בא. אתמול סיפרתי על שביתת עובדות/י קופ"ח כללית רפואה משלימה, והיום אני נכנס לפייסבוק ורואה שגם במפעל אקרשטיין בירוחם מתחיל מאבק עובדים. הסיפור, כרגיל. ההנהלה מרעה את זכויות העובדים בלי התראה ובלי מו"מ. העובדים מנסים להתארגן. ראש ההתארגנות מפוטר. העובדים מפגינים סולידריות ומאיימים בשביתה. וכמובן, איך אפשר בלי – ארגון כוח לעובדים.

את שאר הפרטים תוכלו לקרוא ב-NRG וב-Ynet. כאן אתעכב רק על פן אחד של אופי הסיקור. אחרי המאבקים של "כוח לעובדים" אני עוקב כבר זמן מה. בהתחלה נמנעו אתרי החדשות מלהזכיר את הארגון. בהמשך נאלצו להזכיר את השם, אבל דחקו אותו לשורה האחרונה של כל ידיעה. אלא שממאבק למאבק חלחלה ההכרה שמדובר כאן במהפכה של ממש, וש"כוח לעובדים" מוביל אותה. במקביל, החל השם המפורש להעפיל לראש הידיעה. כעת, בידיעה של תני גולדשטיין בווינט, נרשם שׂיא חדש: "כוח לעובדים" מוזכר כבר בכותרת המשנה. מוקדם יותר השבוע ייחד גולדשטיין לארגון טור משל עצמו.

כמובן, חשׂיפה בתקשורת אינה חזות הכל, ואינה מהות העניין. אבל היא חשובה מאין כמוה. חשובה, משום שלפני שתוכלנה עובודת להתארגן ולהגן על זכויותיהן, הן צריכות קודם כל לדעת שהאפשרות קיימת, ושיש מי שיסייע להן במאבק. "כוח לעובדים" נמצא ופועל כבר בשלב המעשׂה, אבל הקרב העיקרי הוא עדיין על התודעה.

וכיון שתמונה שווה 1000 מילים, הנה אחת, הישר מחזית המאבק. צילם: גיל רביב. הנוכחים: אסף בונדי מ"כוח לעובדים" ופועלי אקרשטיין בירוחם. בהצלחה!

צילום: ענת, חברת "עבודה שחורה"

בזמן שאני מהגג על אברהם אבינו ועל אדם במאדים ממשיך מאבק עיקש למען זכויות העובדות/ים בישׂראל, והפעם של עובדות/י כללית רפואה משלימה.

בקצרה: העובדות והעובדים ברפואה משלימה בקופ"ח כללית מועסקות/י ללא תנאים סוציאליים בסיסיים, ללא ימי חופשה, ללא משׂכורת קבועה, ללא פיצוי על הנחות שנותנת הנהלת הקופה על חשבונן/ם.

כרגיל, תאמרו. אלא שהפעם יש במאבק זה ערך סימלי מיוחד. כאן המעסיק הדורסני אינו קונצרן ענק של בעלי-הון קפיטליסטים, אלא קופת חולים כללית, לא פחות. עד לא מזמן היתה קופת החולים הזו מבצרה של ההסתדרות הכללית – ארגון העובדים הראשי בארץ. לפיכך, סימלי לא פחות שהעובדות/ים התאגדו תחת כנפי כוח לעובדים, הארגון שעושׂה את מלאכתה של ההסתדרות שהכזיבה.

השביתה נמשכת כבר 37 יום. עדכונים נוספים תוכלו לראות בבלוג המאבק, ובדף הריכוז של "עבודה שחורה".

בהצלחה לעובדות/ים!

מאז שהתפרסם טור זה ב"שקוף" לפני שנה, התחלתי ללמד (שוב) את דברי-ימי התנועה המונותאיסטית. בטקסט שלמטה הבאתי מדרש, המציג את אברם הצעיר כמי שהמציא את הרעיון הקטלני של חוסר-סובלנות דתית. אם נעזוב את תחום המדרש ונתבונן בתחום ההיסטורי, הרי שהכבוד המפוקפק הזה אינו מגיע לאברהם אבינו, אלא דוקא לאותו פרעה מן המאה ה-14 לפנה"ס – אחנאתון.

היום אולי קשה לדמיין מציאות כזו, אבל לפני 3,500 שנה לא היה בעולם חוסר-סובלנות על בסיס דתי או רעיוני. היו, כמובן חוסר-סובלנות סתם, תאוות בצע, השתלטות אלימה על נכסים, גניבה וגזל, ועצבים באופן כללי. אבל החיבור הארסי בין אמונה, אמת בלעדית, וכח צבאי ופוליטי – עדיין לא בא לעולם.

היום כבר מאוחר מכדי לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור. פה ושם עוד נשמע קולם של מיסיונרים אתאיסטים כדוקינס, היטצ'ינס ואחרים, המאשימים את הדת והאמונה בכל הרע שבעולם, וממליצים לנו בחום להגמל מהם. אלא שקולם בודד ושברירי. רוב אוכלוסיית העולם נטוע היטב בעולם האמונה. למעלה ממחציתו משתייך לזרם זה או אחר של התנועה המונותאיסטית. קשה לי לדמיין את רצף ההתרחשויות שישנה את המציאות הזו. האם, לפיכך, אפשר להשתמש בה כדי להקיז את הארס, כדי לפרק את מוקש חוסר הסובלנות?

אני מאמין שכן. מי שלמדה תורה אי-פעם בעיניים פקוחות יודעת שאפשר למצוא סימוכין לכל דבר ולכל רעיון. ממש כשם שניתן למצוא פסוקים ופסקאות הקוראים ללא כחל ושׂרק להשמדת עם גזענית, ניתן גם להשיב להם בפסוקים המעקרים את הגזענות ומטיפים לשלום עולמי. השאלה היא אילו פסוקים יעמדו על סדר היום, יִלָּמדו בבתי-הספר, יתנוססו על שלטי הרחוב. בקיצור, הקרב על התודעה. כרגיל.

איור: דניאל מורגנשטרן

למשפחתו של אברהם אבינו היה בגולה עסק משׂגשׂג ליִצור אלילים. כשהגיע זמנו של אברם להצטרף לעסק המשפחתי, שלח אותו תרח למכור אלילים בשוק. ניגש לאברם אדם אחד ואמר: ”יש לך אלוה למכור?”  –  ”איזה  אלוה אתה רוצה?”  — ”אני גיבור, תן לי אלוה גיבור כמותי.”  –  ”אין בעיא. הנה, האלוה הזה שיושב לו בראש ערימת הפסלים. אם הוא יושב בראש ודאי שהוא הגיבור שבכולם.”  שילם הלקוח וארז את אלוהיו בשׂקית. בעוד הוא פונה ללכת שאל אברם את האיש: ”בן כמה אדוני?”  –  ”שבעים.”  –  ”גבר בן שבעים, ולא תתבייש להשתחוות לפסל שיוּצר אך אתמול?”  הניח האיש את הפסל, נטל את מעותיו והסתלק לו לדרכו. הרבה עסקים לא עשׂה אברהם באותו יום.

כשחזר הביתה, הבין תרח שסוחר אלילים גדול הבן שלו כבר לא יהיה. אבל יכול לפחות להשאר בבית, לשמור על המלאי. וכך היה. למחרת נשאר אברם הצעיר במחסן, וקיבל הוראה להקריב לפני האלילים מזון ומשקה, לבל ירעבו ויצמאו. כשהסתלקו כולם עשׂה אברם כפי שנצטוה, אבל – הפתעה! – אף אחד מהם לא נע ולא זע ולא שלח ידו למזון או למשקה. אמר אברם לעצמו “פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחוּן, ידיה ולא ימישוּן, רגליהם ולא יהלכו“ (תהלים קטו ה-ז).

מה עשׂה? לקח מקל גדול, וניפץ את כל האלילים, פרט לאחד, הגדול מכולם. בידי זה שׂם את המקל, והניח לפניו צלחת ועליה כל טוב. כשהגיע תרח הביתה בערב, ראה את ההרס במחסן, והחל תולש את שׂערות ראשו. ”אוי, אברם, מה עשׂית?”  –  ”אני? אני לא עשׂיתי כלום. רק הנחתי את הצלחת הראשונה, ומיד החלו כל האלים לריב על האוכל. הגדול הזה תפס את המקל, ושבר לכולם את הצורה.”  –  ”געוואלד, אברם, אלה בסך הכל פסלים מעץ, הם לא יכולים לעשׂות כלום!”  –  ”אבא יקר, ישמע פיך מה שאזניך מדברות…“

סיפור זה, המופיע בקצרה בבראשית רבה ל”ח, בהרחבה בתנא דבי אליהו ו’, ובנוחות בספר האגדה (כד-כה) אינו מופיע במקרא כלל. אבל בפרשתנו ניתן למצוא בו רמז. מיד בראשית הפרשה אנו קוראים:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.  וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח א-ג).
בעיניך – ולא בעיניכם; תעבֹר – ולא תעברו; עבדך – ולא עבדכם! על אף שראה אברהם בעיניו שלושה אנשים, בלבו הבין שמשלושה יוצא אחד.

אברהם זוכה לגמול גדול על חכמת לבו, על נדיבותו ועל הכנסת האורחים שלו: יהוה מבטיח לו בן משׂרה, עקרת ביתו האהובה. אבל זה לא הכל. לפני שמתפזרת החבורה, מוסיף יהוה ואומר:
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?  וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם! (יח יז-יח)

ורבונו של עולם עומד גם עומד בהבטחתו. בנו בכורו של אברהם, ישמעאל, הוא אביהם של ערביי העולם כולו. מיצחק יצא לא רק עם ישׂראל, אלא גם עשׂיו-אֱדום – אותו דרשו חז”ל ראשית כרומא ואח”כ כעולם הנצרות כולו. גם היום, אחד השמות הנפוצים למשפחת הדתות המאמינות באותו אל אחד הוא ”דתות אברהמיות”. משפחת הדתות האברהמיות מקיפה כיום למעלה ממחצית האנושות.

זכות גדולה זכה אברהם, ללא ספק. אלא שכרגיל, כל זכות כרוכה גם בחובה. אברהם אכן היו יהיה לגוי גדול ועצום, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (יח יח-יט).

רוצה לאמר, אברהם יהיה אבי גויים רבים, ולגויים אלה יש תפקיד גדול בעולם. מוטלת עליהם החובה להיות סוכנים של שינוי לטובה. רבש”ע קיים את חלקו בעסקא. ואנחנו? גם אנחנו לא בטלנו לגמרי ממעשׂ. הרעיון המופלא של יום מנוחה שבועי (חוץ מחגים ומועדים, ימי-מחלה מוכרים וחופשה שנתית בקיץ) פשט כבר בעולם כולו – אפילו באותם מקומות בהם המאמינים באלוהי אברהם מועטים למדי. גם גילוי-עריות הפך להיות מוקצה מחמת מיאוס ברוב העולם התרבותי.

אבל לא הכל ורוד. אם נביט בעולמנו, נראה שדוקא הסכסוכים הכואבים והנפיצים ביותר מתנקזים לאורך קוי הגבול וקוי השבר של העולם האברהמי. בתחום הכלכלי ניטש מאבק עז בין העולם האברהמי לבין סין והודו – שתי התרבויות הגדולות שעדיין עומדות מנגד. בקשמיר נמתח גבול בין האישׂלאם האברהמי לבין הודו האלילית; ומשני צדי הגבול פצצות גרעין למכביר. ומה נאמר על ארץ-ישׂראל, ערשׂ התהוותהּ של המשפחה האברהמית, והמקום היחיד בו כמעט כל מטורף נחוש דיו יכול לפתוח לבדו במלחמת עולם?

אכן, יש עוד הרבה מקום לתיקון. אולי כדאי להתחיל אותו בכך שנלמד מאברהם קצת נימוס לזרים, קצת הכנסת אורחים, קצת הבנה לאחדות שבלב ולא לפילוג שבמראה עיניים.

תמונה: ynet

עכשיו כבר מותר לדבר באופן חופשי על מה שלחשנו בחדרי חרדים: השב"כ עצר אחד יעקב טייטל, החשוד ברצח שני פלשׂתינים, בנסיון התנקשות בחייו של פרופ' זאב שטרנהל, בנסיון התנקשות במשפחה יהודית-משיחית באריאל, בהסתה, באחזקת נשק, ומי יודע במה עוד.

אין לי כוונה  לעסוק בטור זה באיש עצמו, וגם לא בהשערות וניחושים לגבי המעשׂים המיוחסים לו. למען הסר ספק אומר רק שהמעשׂים המיוחסים נחשבים בעיני פשעים חמורים ביותר, מהגרועים ביותר שאפשר לבצע, ומהסיבות הגרועות ביותר. שלא כאחרים, אין לי דרך לדעת איזה רצון מפיק בורא עולם מפעילות טרור הנעשׂית בשמו. אני מקוה מאד שהוא כועס ודואב ורותח ולא יודע נפשו מרוב עצבים. אם לא, שישמור לעצמו את הטרוריסטים. לי אין עניין.

מאידך, יש גם יש כוונה להעלות כמה מחשבות ושאלות שהתעוררו אצלי בעקבות הפרשה. הראשונה נוגעת לרס"ן שמועתי. מסתבר שהבחור יודע על מה הוא מדבר. מתוך שלל ה"עובדות" שהגיעו אלי מקריאה בפייסבוק, בבלוגים, בתגובות כאן וגם באופן פרטי, מסתבר שכמעט כל השמועות היו מדוייקות. זמן המעצר המשוער, שמו של האיש, שמות הוריו, מקום מגוריו, מקום המעצר, האישומים, אחזקת הנשק, מעצר ללא פגישה עם עורך-הדין – הכל נכון. רק שני פרטים התבררו כבלתי-מבוססים. האחד: שמר טייטל הוא לוחם מארינס לשעבר (על כך לא ראיתי דבר בפרסומים הרשמיים, אם כי הספקתי לעבור רק על חלקם). השני: שהוא האחראי לפיגוע הרצחני בבר-נוער. ואפילו כאן אי-הדיוק מובן. החוקרים אמנם טוענים שלא הוא ביצע את המעשׂה, אבל מסתבר שבשלב מסויים הודה בכך בעצמו, ושבסמוך למעצרו תלה כרוזים התומכים ברוצח. אפשר להבין את הטעות.

מכל האמור בפסקא הקודמת עולה תמונה מעניינת לגבי תפקידם של כלי-התקשורת במסירת מידע ולגבי כוחו של צו-איסור-פרסום, ביחוד במבט לעתיד, ומתוך המחשבה שזרימת המידע ברשת רק מתגברת, והכלים העומדים לרשותה מתרבים ומשתכללים משנה לשנה. נכון להיום, לכל הפחות, צו-איסור-פרסום עדיין כוחו במתניו. לגבי 99.99% מהציבור הוא הוכיח יעילות מירבית. כשרוצים לחנוק מידע, עדיין אפשר, ודי בקלות. יהיה מעניין לעקוב אחרי הנושׂא בשנים הקרובות, ולבדוק עד כמה שומר כלי זה על כוחו, וכיצד ינסו השלטונות להרחיב אותו כדי להדביר את ההתפתחויות הטכנולוגיות חדשות לבקרים.

מה שהרבה פחות ברור לי הוא מדוע נחנק המידע מלכתחילה. בהתחלה הנחתי שחוקרי השב"כ רוצים למצות את החקירה, ואולי להפתיע עוד כמה שותפים למזימה ולדרך. הגיוני. אלא שתוך יומיים-שלושה, וביחוד למקרא חרושת השמועות ברשת, הבנתי שאם אני יודע, קל וחומר המעורבים בדבר. להפתיע כבר אי-אפשר אף אחד.

אח"כ הועלתה הסברה שמא ההשתקה עצמה היא סוג של אמצעי חקירה. אם יש שותפים נוספים שירדו למחתרת, הרי שכל יום שעובר, מבלי שמתפרסם שום דבר בכלי-התקשורת, עשׂוי להגביר אצלם את הלחץ והחרדה. אנשים הנמצאים בתנאי לחץ וחרדה עושׂים טעויות. לטעויות אורבים כוחות הבטחון. הגיוני. אבל כעבור שבוע, שבועיים, שלושה, תש כוחו גם של התירוץ הזה. מי שזרועו הארוכה של החוק לא הגיעה אליו תוך זמן רב כל כך, עלול דוקא לשאוב עידוד מהאיפול.

לפני כשבוע נחשׂפתי לטיעון חדש (גם בתגובה אצלי וגם בבלוג מגירה 2.0) – השב"כ משהה את הפרסום בכוונה, ויפרסם את הפרשה בסמוך ליום הזכרון לרצח רבין. בתחילה הגבתי בחשד להשערה זו, ומאז, לצערי, היא התבררה כמדוייקת. יתכן שמדובר בצירוף מקרים. יתכן שמדובר בנסיון הסתה כנגד הציבור הדתי-לאומי. יתכן שהשב"כ רוצה להתהדר בהצלחה דוקא כשברקע מהדהד כשלונו הגדול ביותר מאז קום המדינה. שני ההסברים האחרונים אינם סותרים זה את זה.

אבל אפילו הסבר זה אין בו כדי לענות על שאלה המנקרת במוחי ואינה נותנת מנוח: מדוע נמנעה ממר טייטל הזכות להפגש עם עורך-דינו בזמן המעצר? (עוד שמועה שהתבררה כמדוייקת לגמרי). אם כדי לדאוג שלא ידלוף מידע החוצה לשותפים, ניחא יום-יומיים. אבל כמה זמן אפשר להשתמש בתירוץ זה? כעת, כשעולה החשד שמדובר בטיפוס מעורער בנפשו (לפי הדיווחים יש לו ערוץ תקשורת ישיר ופרטי עם בורא עולם), ולאור העובדה שהודה גם במעשׂים שהחוקרים עצמם טוענים שלא ביצע (הפיגוע בבר-נוער), נשאלת השאלה אם תנאי הבידוד ומניעת התקשורת אפילו עם עורך הדין לא תרמו לערעור נוסף של מצבו הנפשי? אני אינני יודע, אבל השאלה צריכה להשאל.

ולסיום, השאלה המטרידה מכל: מה אנחנו למדים על המדינה שבה אפשר להחזיק אדם במעצר במשך שבועות, מבלי שיזכה לכל יעוץ משפטי שהוא, ועוד באישור בית-המשפט? כן, אני יודע, מדובר כאן במקרה של טרוריסט מסוכן לציבור. כך גם כאשר עצירים פלשׂתיניים נעצרים ומוחזקים בבידוד. טובת הציבור ובטחונו. אני יודע.

אבל מה אם יתברר שמר טייטל אמנם מטורף, ואולי אפילו מסוכן, אבל לא אחראי למעשׂים המיוחסים? הרי האפשרות לפחות קיימת. ומה אם בפעם הבאה יגיע לבית המעצר לא מתנחל בכיפה וזקן, ולא פלשׂתיני בכאפיה, אלא דוקא אתה, שקורא עכשיו שורות אלה? לראות עורך-דין לא תוכל בצו בית-משפט; למחות בשער בת רבים לא יוכלו חבר(ות)יך ומשפחתך מכוח צו-איפול-פרסום. סתם ככה, תעלם, וחוץ משניים וחצי בלוגרים, ועוד קצת שמועות בפייסבוק, אף אחד לא ידע, ולאף אחד לא יהיה אכפת. עד לרבין-יאהרצייט הבא.