תמונה: ספריית אלינר: www.eliner.co.il

מפעל ההתנחלויות מקרב אותנו, דונם אחר דונם ושעל אחר שעל, לעבר הולדת המדינה הדו-לאומית בארץ. אל תאמינו לי, לא אני הקובע זאת. הערכה זו עולה מפי נציגות ודוברים של הימין המדיני בישׂראל. ראובן ריבלין, משה ארנס, ציפי חוטובלי, אורי אוריאל, חנן פורת (ז"ל) – אף אחד מהללו אינו יכול להחשב, בשום אופן שהוא, חלק מהשׂמאל המדיני. כולם כאחד (וכאחת) תומכים נלהבים של מפעל ההתנחלויות. כולם מתוים בפנינו את הדרך אל המדינה הדו-לאומית.

כך, למשל, טען חנן פורת בפני נועם שיזף בכתבה ב"הארץ" (יולי 2010, שנה וחודשיים לפני פטירתו של פורת), שיש להחיל בהדרגה את החוק הישראלי בשטחים, תחילה באזורים בהם יש רוב יהודי, ותוך עשׂור עד דור, בכל השטח. לגבי האוכלוסיא הפלשׂתינית גרס פורת:

"בפני כל ערבי בארץ צריכות לעמוד לטעמי שלוש אפשרויות: הראשונה, מי שמעוניין במדינה ערבית ומוכן לממש את זה בטרור ובמאבק נגד המדינה – אין לו מקום בארץ ישׂראל. השנייה, מי שמשלים עם מקומו ועם ריבונות יהודית, אבל איננו רוצה לקחת חלק במדינה ולמלא את כל חובותיה, יוכל להיות תושב, יזכה לזכויות אנושיות מלאות, אולם לא לייצוג פוליטי במוסדות המדינה. גם חובותיו – כגון שירות צבאי או לאומי – לא יהיו מלאות. שלישית, אדם שאומר שהוא נאמן למדינה ולחוקיה, ומוכן למלא את חובותיה ולהצהיר לה אמונים, יוכל לקבל אזרחות מלאה. זהו עיקרון מוסרי ואנושי בעיני: לא כופים אזרחות ולא מעניקים אזרחות סתם כך."

גישה נחרצת יותר הביעה לאחרונה (שלהי מרץ 2013) ח"כ ציפי חוטובלי, בראיון שערך עמה לא אחר מאשר ח"כ ניצן הורוביץ, והתפרסם באתר NRG:

הורוביץ: אז אנחנו מוותרים על רעיון שתי המדינות לשני עמים?
חוטובלי: כן.
ה: ואנחנו אומרים סיפוח או כיבוש, תקראי לזה איך שאת רוצה.
ח: החלת ריבונות מלאה.
ה: אז בעצם את אומרת שתהיה פה מדינת אפרטהייד שבה מיליוני בני אדם יחיו כאזרחים סוג ב'?
ח: ממש לא, אני בעד לתת להם זכות הצבעה. אני בעד סיפוח-אזרוח.

במילים אחרות – ח"כ חוטובלי דוגלת בסיפוח באבחה אחת של כל האוכלוסיא הערבית החיה בשומרון וביהודה (חוטובלי מדגישה שעזה מחוץ למשׂחק), ויצירה של מדינה דו-לאומית de facto.

גם רובי ריבלין, עד לא מזמן יו"ר הכנסת, ולפיכך הנציג הבכיר ביותר של הימין שהביע תמיכה ברעיון המדינה האחת, אומר (באותו ראיון לשיזף) דברים שאינם משתמעים לשני פנים:

"אנחנו חיים במציאות פוליטית שמצריכה תשובות. מדינה יהודית ודמוקרטית לא יכולה לעשׂות הנחות, לא לגבי היותה יהודית ולא לגבי דמוקרטית. אם באים ואומרים לי שהאיום הדמוגרפי מחייב אותי להיפרדות, אני עונה שהסכנה הפחותה, הרע במיעוטו, היא מדינה אחת שבה יהיה שוויון זכויות לכל האזרחים. הריאל-פוליטיק מחייב אותנו להעדיף את הסכנה שבאיום הדמוגרפי על האיום הקיומי שבהיפרדות."

משה ארנס, לשעבר שׂר הבטחון וחבר קבוע בועדות חוץ ובטחון לאורך שנים ארוכות, פרסם רק לפני שבוע טור, שכותרתו "מי מפחד ממדינה דו-לאומית" – לא פחות. התשובה שנותן ארנס חדה ופרובוקטיבית:

"המצדדים בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון פשוט מתנגדים להוספת עוד ערבים לאוכלוסיית ישׂראל. מאחורי הסיסמה המתחסדת 'שתי מדינות לשני עמים' אורבת סיסמתם האמיתית, שאיננה תקינה פוליטית: 'אף ערבי נוסף'."

במילים אחרות: לפי ארנס הטענה המקובלת בשׂמאל המדיני היא גזענית ביסודה, ואילו דוקא פתרון המדינה הדו-לאומית, אותו מציעים ארנס וחבריו, הוא הוא המתקדם והנאור, וחשוב מזה – המעשׂי.

הגדיל מכולם לעשׂות שׂר הבינוי והשיכון, ח"כ אורי אריאל, אף הוא מהחלוצים הראשונים של מפעל ההתנחלויות בשטחים. במסמך שפרסם על נייר מכתבים רשמי של הכנסת לפני כשנה ורבע הוא מתחיל להתוות באופן מעשׂי תכנית סיפוח-אזרוח. המסמך התפרסם באתר www.onestateisrael.com, והוא חסום זה כמה שבועות על-ידי האקר כלשהו (תמונה ומוסיקא מפחידות – להנאתכן/ם…). למען הנוחות, ניתן למצוא את המסמך (pdf) כאן. עיקרי התכנית של אריאל כבר אינם מפתיעים. הכותרת, בגוון ר' נחמני מובהק: לספח בלי לפחד כלל! והנה עקרי הדברים:

"הרעיון  אותו  אני  עומד  להציג  מפחיד  רבים  בעם  ישׂראל,  אך  בסופו  של  דבר  הוא  הפיתרון  הראוי. עלינו  לספח  100%  משטחי  יהודה  ושומרון  ומתן  אפשרות  לערבי  יו"ש  לקבל  אזרחות  מלאה  הכוללת  גם  הצבעה  לכנסת  ישׂראל.  נכון  האפשרות  הזאת  נשמעת  מפחידה.  האמירות  "סופה  של  המדינה  היהודית",  "אתה  תגרור  אותנו  למדינת  כל  אזרחיה  ודו  לאומית  שבסופו  ישלוט  פה  רב  ערבי"  בטח  כבר  עומדות  על  קצה  הלשון  של  חלק  גדול  מהאנשים  שקוראים  את  ההצעה  הזאת,  אבל  ביישׂום  נכון  של  התוכנית  נוכל  לחיות  כאן  בשלום  עם  האוכלוסייה  הערבית  וגם  לשמור  על  אופייה  היהודי  והדמוקרטי  של  ישׂראל."

(אכן, האמירות עומדות על קצה הלשון. בינתיים התאפקתי מלדבר על סופה של המדינה היהודית, ואני ממליץ לקרוא בעיון את המסמך של של השׂר אריאל, ולראות במה בדיוק הוא תולה את הערכותיו ותקוותיו.)

לאור מגוון הקולות הללו, המסקנה ברורה וחד-משמעית: גם הסנגורים הגדולים ביותר של מפעל ההתנחלויות מסכימים – ההתעקשות על ישוב יהודי בכל חלקי שומרון ויהודה מוביל אותנו באופן בלתי-נמנע למדינה דו-לאומית. חד וחלק, אין ויכוח.

 ~~~   ~~~~~~~   ~~~~

את מסקנותי מאוסף המובאות הנ"ל אני רוצה לחלק לשניים. החלק הראשון מופנה למי שבכל זאת אינו/ה מעוניינ/ת במדינה דו-לאומית, ומעדיפ/ה בכל זאת לנסות את פתרון שתי המדינות (ואני, נכון לעכשיו לפחות, נמנה על המחנה הזה). מעתה ואילך, בכל דיון על גורל השטחים, עלינו לאמר בפירוש ובגלוי: ההתנחלויות גוררות אותנו למדינה דו-לאומית. יש להזכיר זאת השכם והערב, לכל מי ממכרינו ומכרותינו הדוגלין בהמשך קיום ההתנחלויות, קל וחומר למי שמתגוררין בהן. ההתנחלויות גוררות אותנו למדינה דו-לאומית. זו אינה נבואת-זעם חסרת-ביסוס של השׂמאל המדיני – זו הודאה ברורה של הימין.

עבור מי שעדיין מפקפק/ת, הנה אותו המסר עצמו במילותיו של בן-דרור ימיני, שגם בו אי-אפשר לחשוד בשׂמאלנות-יתר (הדגשות שלי):

"לא רק השׂמאל, גם הימין, לקח לעצמו פטור מהעובדות ומהמציאות… ברגותי אינו לבד. משה ארנס בצד שלו. בעבר כבר טענתי שהגישה של ארנס, סיפוח ואזרוח של ערביי השטחים, מובילה למדינה דו-לאומית. קיבלתי תגובות זועמות מצד ימין. אתה לא מבין את ארנס, טענו נגדי. עכשיו זה לא אני. זה ארנס עצמו. השבוע הוא פרסם מאמר בזכות מדינה דו-לאומית. ישר ולעניין. יחד עם ברגותי וארנס נמצאים גם רובי ריבלין, ציפי חוטובלי ואחרים בימין, וכמובן בשׂמאל האנטי-ציוני. הקמפיין של ברגותי לא תיאר לעצמו שההצלחה שלו תגיע דווקא מכיוון הימין הישׂראלי. אבל הנה, זה קורה.
יום אחד, אם לא נתעורר, יתברר שמפעל ההתנחלויות הוא האסון הגדול ביותר של התנועה הציונית. הכוונה הייתה להמשיך את המפעל הציוני. כאילו באותן שיטות. כאילו גאולת אדמות. כאילו חומה ומגדל. התוצאה עלולה להיות טרגדיה. עוד נכבה יהודית. רוב המתנחלים מצויים בגושים שצמודים לקו הירוק. זו המציאות. היא לא תשתנה. אבל כל התרחבות אל מעבר לקו ההפרדה היא מעשׂה חבלה בסיכוי למדינה יהודית. ארנס הבהיר את הכיוון…  הונאה עצמית היא לא סיפור של צד אחד. גם הימין שרוי בתוכה."

החלק השני מופנה לאותם חלקים בימין המדיני, המזדהים עם הדברים המובאים לעיל. והמסר הראשון, המידי, הוא – ישר כח גדול! עד עכשיו, התנהלו הדברים כפי שתאר אותם ימיני: תוך התעלמות, העלמת-עין, קריצה, תירוצים, התחמקות שיטתית מלקיחת אחריות. לא עוד. הדוברים (והדוברות) האמיצים של הימין הדו-לאומי לא חוששים עוד להודות באמת (שלהם): מפעל ההתנחלויות מוביל אותנו, באורח בלתי-נמנע, למדינה דו-לאומית (אי-אפשר להפריז באמירת המשפט הפשוט הזה). אמירה כזו דורשת אומץ ויושר. יש לשבח את שניהם. יתר על כן – בדבריהם על מדינה דו-לאומית זונחים אוריאל, ריבלין, חוטובלי ושות' מגוון גדול של רעיונות אחרים, כגון כינון משטר אפרטהייד רשמי על-פי חוק, או גירוש פעיל (טרנספר, בלע"ז). בכך הם מכירים שלצד ה"יהודית" יש גם "דמוקרטית", וגם על כך הרינו לשבח.   

המסר השני, המורכב והקשה יותר, הוא שכל מי שכבר עשׂ(ת)ה את הצעד הראשון, צריכ/ה להמשיך לצעוד באותה דרך.
כותב ארנס:

"בינתיים, יש לעשות מעשים שבכל מקרה ישפרו את המצב, גם אם איננו יודעים במדויק את התוצאה העתידית: להתקדם לקראת שילוב האזרחים הערבים בחברה הישׂראלית".

כותבת אמילי עמרוסי (אף היא באותה כתבה מצוינת של נעם שיזף) דוברת מועצת יש"ע בדימוס:

"אין פה שום יחסי שכנות כי או שיש יחסים בין אויבים, או שאנחנו שקופים בעיניהם והם שקופים בעינינו. ואם כבר יש יחסים, זה היחסים שבין הסוס לרוכבו. חייב להיות בסיס ראשוני לפני שיושבים לדון על אזרחות ועל מערכת משפטית. אנחנו צריכים לדבר את השׂפה ואנחנו יכולים אפילו לנהל פה בריכת שׂחייה משותפת, מפני שגם אנחנו וגם הם נזדקק להפרדה בין גברים לנשים. זה אולי קצת רחוק, אבל צריך לחשוב קודם כל על חיי היום-יום. אני יודעת שזה נשמע כמו אזרחות על תנאי – שאני אומרת שקודם הם יהיו השכנים הטובים שלי ואז ניתן להם זכויות – אבל אני באמת רוצה לדבר על תהליך שמתחיל מלמטה".

לימין הדו-לאומי אני קורא, אם כן, לגבות את המילים היפות במעשׂים. קצרה היריעה מלפרוט את הצעדים שאפשר לנקוט בהם כדי לשלב את הציבור הערבי האזרחי במדינה מחד, ולשפר את מצבו של הציבור הערבי בשטחים מאידך. אחריות מיוחדת נחה על כתפיו של כבוד שׂר השיכון והבינוי, שמצודתו פרוסה למרחבים משני צידי הקו הירוק. אחריות מיוחדת נחה גם על כתפי כל מי שמתגורר/ת מעבר לקו הירוק – לקום ולהפסיק עוולות, ליזום באופן ישיר ומהיר פעולות לשתוף פעולה, לצאת באופן נחרץ ופעיל נגד דיבורים ומעשׂים שעניינם גזל, עוינות וריב.

אם אכן עבר מפעל ההתנחלות את נקודת האל-חזור, ואם נגזר עלינו לחיות במדינה דו-לאומית, הרי שיש לנו אינטרס מובהק ומידי לדאוג לכך שמדינה זו תעבוד ותשׂגשׂג. (האם יש איזו מדינה דו-לאומית שעובדת כמו שצריך? אשׂמח לשמוע דוגמאות…). מלמעלה כמו אוריאל או מלמטה כמו עמרוסי – המלאכה כבירה, וצריך להתחיל בה עוד היום. וחובת ההוכחה, בראש ובראשונה, על מי שרוצה להמשיך ולקיים את מפעל ההתנחלות. כי הוא גורר אותנו לקראת מדינה דו-לאומית.