הגדה זמנית לפסח
ביַחַץ ובתחילת מַּגִיד כמעט הכל כרגיל. האפיקומן שלנו הוא קנעידל שהושׂם מראש בצד (אחרת כולם נגמרים), ונחצה לשניים. אצלנו במשפחה החידוש הזה התקבל בהתלהבות ובצחוק, אבל הוא בהחלט לא הכרחי. כדי שלא ימעך בהחבאה אני מאפסן את האפיקנעידל בקופסת פלסטיק קטנה. מעבר לזה, הא לחמא עניא נותר כשהיה, וגם במה נשתנה לא נשתנה דבר.
ובכל זאת, בין השורות, יש נוכחות חדשה בטקסט. ראשית, בצורה דקדוקית מוזרה שאני משתמש בה במהלך ההגדה כולם: בוצעין, מגלין, מוזגין. לכאורה, זוהי אינה אלא צורת הריבוי הארמית המקבילה ל-ים העברי (אוכלין, יושבין, מסובין). אבל הכוונה שלי כאן נמשכת מעבר לכך. ה-ן׳ היא עבורי סימן שלא רק להם אני כותב, אלא גם להן. ותנו דעתכם/ן – כל ההגדה כתובה על גברים ולגברים, כאילו אין נשים בעולם. לא עוד.
לפיכך, בפירוש העברי להא לחמא: אבותינו ואמותינו, כל הרָעֵב וכל הצריכה, מעבדים ושפחות השנה לשנה הבאה בנות- ובני-חורין. לפיכך, בעבדים היינו, לא רק משה ואהרן, אלא גם מרים אחותם, המשוררת והמחוללת על הים. וכיוצא באלה פניות לנשים ולגברים, והתייחסות לגברים ולנשים, ביחד ולחוד, לאורך כל ההגדה. ואם יש מסר אחד מן ההגדה הזמנית זו שכולי תקוה שאינו זמני כלל, הרי הוא זה: שנזכור אנו ובנינו ובנותינו, ובני בנינו ובנות בנותינו, שהחירות אינה חירות אלא אם היא נחלת כולנו – גברים ונשים, בנות ובנים.
(לטור הפתיחה, ובו קישור לקובץ פדפ עם ההגדה הזמנית כולה, ראו וראנה כאן).
