ההגדה המסורתית, כהרגלה, מדבר אל בנים, על בנים. ההגדה הזמנית, כהרגלה, פונה לשני המינים. לפיכך, ארבעה בנים ושלוש בנות, מעין תמונת ראי לשלושה אבות וארבע אמהות. וכיון שהבנים מסבים לשולחן הסדר זה עידן ועידנים, המשכתי לפנות אליהם בלשון ״נגד״. ואילו הבנות, שהצטרפו להגדה זה עתה, זוכות ללשון ״בעד״.

חכם, מה עניינו? שלימוד אינו עבודה. אין מקום למי שרק לומד, ומצפה להתפרנס משום כך על חשבון הבריות. אמנם, בחברה מתקדמת ניתן לצפות שהמעמד הלומד יזכה לתמיכה בשנות לימודיו, ובלבד שיהפוך אחר-כך לכח יצרני בשל כך. והנה בימינו ממש מתרחש גם ב״חברת הלומדים״ הראשית מהפך גדול, ועז הרצון לצאת לעבודה. ויציאה זו מבין כתלי הישיבה לעמידה עצמאית בעבודה היא בבחינת יציאת מצרים ממש.

רשע, מה עניינו? שדואג לעצמו בלבד, וכל השאר יכולים מבחינתו ללכת לעזאזל. ואמנם מקשים הרשעים על שאר הציבור לתקן את מצבו, ואף מעוררים רצון להוציא את הרשע מן הכלל בבחינת גמול על רשעותם. אבל חיוני להתגבר על הרצון הזה, ולשמור על הערבות ההדדית. ויתור עליה יהיה נצחונו של הרשע, וחבל.

תם, מה עניינו? שמתוך אמונה הוא סבור שמישהו יבוא ויעשׂה את העבודה עבורו. ונשאל אותו: איך זה עובד לך עד עכשיו?

ושאינו יודע לשאול – פשוט צריך לאמר לו בפשטות: לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה. ואם לא תעשׂה בעצמך, איש לא יעשׂה עבורך.

חוה, מה עניינה? להזכירנו שעל אף השוויון המיוחל בין המינים, אין בעצם, ולא יהיה, שוויון אמיתי. מי שנושׂאת חיים בקרבה תעמוד תמיד במקום שונה ממי שמביט על התהליך הפלאי הזה מן הצד. ויותר משנבראו יחד בצלם אלהים, הגיע הזמן שיבראו יחד אלהים בצלמו ובצלמה.

רעות, מה עניינה? שאין בין איש לרעייתו ובין רעיה לאישהּ קניין, אלא חברות, ידידות, מסירות, נאמנות, תשוקה, ועוד כהנה וכהנה רגשות. את הציטוט מהושע, דרך אגב, ניסה בן-גוריון להנחיל בהיותו ראש ממשלה, ולא הצליח.

שירה, מה עניינה? שהיא מרוממת את הנפש ומקרבת את הלבבות, והיא היא מה שנשתנה בו הלילה הזה מכל הלילות. שבלילות הרבה נתאסף לארוחות חג, אבל בסדר פסח נישׂא קולנו בשיר.

אצלנו במשפחה, הבדיחה הקבועה של סבא הלל עליו השלום הגיעה בתאור סדר פסח הקדמון בבני-ברק. אחד אחד אחזו רבנים גדולים ברשות הדיבור, והוכיחו שאם במצרָים לקו המצרִים כך וכך מכות, הרי שעל הים לקו פי כמה וכמה מכות, וכל המרבה מכות הרי זה משובח. וסבא היה אומר: ראו, כבר לפני אלפיים שנה היו ידעו היהודים הכי טוב לנפח מספרים. רק אל תקראו למס הכנסה.

אלא שבתוך הבדיחה מקופלת עבורי גם אחת הטרגדיות הגדולות של עם ישׂראל, ולצדה החמצה גדולה של ההגדה. אחרי ״עבדים היינו״ מצווה ההגדה לספר ביציאת מצרים. הסיפור נפתח ב״מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו… בעבר הנהר״, וממשיך לארץ כנען, עד אשר ״יעקב ובניו ירדו מצרימה״. אבל בעניין אחד מהותי ומכריע שותקת ההגדה: איך הפכנו מבני-חורין לעבדים? ודוקא פרק זה קשור באופן הדוק לכשרון היהודי הידוע למספרים ולכלכלה.

בכל התורה, הנביאים והכתובים לא נמצא דוגמא מובהקת יותר לראש היהודי מנהל החשבונות מאשר יוסף. הסיפור הידוע והמוכר מספר כיצד הפך מאסיר בבור הכלא למשנה למלך. הסיפור המוכר פחות הוא כיצד השתמש יוסף במידע פנימי מסווג כדי ליצור עודף הון, וכיצד השתמש בעודף ההון הזה כדי להשתלט ראשית על כל אמצעי היצור, ובשלב שני לשעבד את כל אוכלוסיית מצרים. הקפיטליסט יוסף, כך הסיפור המקראי, היה אבי המונופוליזם החזירי.

התשובה המקובלת במחקר המודרני באשר למוצא תופעת שׂנאת ישׂראל מצביעה על מצרים. אכן, הכתבים הראשונים שניתן לאמר שהם ״אנטישמיים״ במובן המקובל של המילה (אם כי, כמובן, המונח עצמו כאן אנאכרוניסטי להמדרין), מיוחסים לכהן המצרי מָנֶתוֹן, שחי במאה הרביעית לפני הספירה. שׂנאת ישׂראל היא תופעה מורכבת מכדי שיהיה אפשר לטפל בה ברצינות בטור קצר זה. אבל שאלו את עצמכן/ם: כיצד הייתם/ן אתם/ן מרגישין לנוכח קבוצה המתהדרת בכתבי הקודש שלה שהיא אחראית לדרדור העם שלכן/ם לעבדות, והתעשרה בעצמה מתוך כך? האם אין הדבר דומה לטיעון האנטישמי המודרני הקלאסי, על שעבוד העולם כולו באמצעות שליטה בכלכלה ובכסף? והרי זה בדיוק הסיפור שמספר פה ספר בראשית.

הסיפור המקראי אינו מציין זאת במובהק, אבל ניתן להבין את העקרון בין השורות: בור כרה ויחפרהו, ויפל בשחת יפעל. הגורל שרקח יוסף למצרים – שעבוד אישי מוחלט לפרעה – מתגלגל בחלוף הזמן על ישׂראל. בהגדה המסורתית, לעומת זאת, אין זכר לדרך שעשׂה בית יעקב מחירות, שׂגשׂוג ועושר לשעבוד ועבודת פרך, ואפילו לרצח המונים. הבה נזכור, אם כן, בכל דור ודור, מאין באנו, ולאן אנו חוזרין, ואיזה מחיר יש למעשׂינו, אז והיום.