מה פתאום הגדה חדשה? לפני כמה שנים מצאתי את עצמי במצב משפחתי מורכב. ההתכנסות השנתית בפסח לארוחה חגיגית עם תפריט קבוע וידוע עדיין היתה רצויה וחשובה. אבל הטקס והטקסט – אלה הפסיקו לשׂאת חן. למעשׂה, מצאתי את עצמי היחיד במשפחתי שעדיין מעוניין בקריאת ההגדה.

עכשיו, צריך להודות – במידה מרובה של צדק נמאס למשפחה מההגדה. עבור מי שאינו מצוי ושרוי דרך קבע בעולם המילולי של המקרא וחז״ל, מדובר בטקסט שחלקים רבים ממנו אינם מובנים, ואם מובנים, הסיבה לקריאתם אינה מובנת. עבור מי שאינו אסור בכבלי קדושת המסורת, מדובר במנהג טרחני שמטרתו אינה ברורה. ועבור מי שרוצה להגיע כבר לאוכל, מדובר בעיכוב בלתי-נסלח. בשלב מסוים הוצב בפני אולטימטום משפחתי: אם אתה (אני) רוצה להמשיך בקריאת הגדה בסדר פסח, הבא לנו טקסט שנבין את משמעותו ונהנה ממנו. להגדה הרגילה אנחנו לא מוכנות עוד. אז ישבתי וחִבַּרתי, והתוצאה לפניכן/ם.

את נוסח ההגדה המלא תוכלו להוריד כאן (pdf).

בחיבור ההגדה נשענתי על הנוסח הקיים (אלו החלקים המנוקדים שאינם ציטוטים מן המקרא), והשתדלתי להמציא כמה שפחות ולשאוב מהמקורות כמה שיותר. השתדלתי גם להוסיף הוראות שימוש והפעלה בגוף הטקסט. ערכתי אותו כך, שיהיה אפשר לקראו במהלך סדר פסח, בין מנה למנה של הסעודה. זאת להבדיל מהנוהל הרגיל, כדי להמנע מהמצב הקיים בבתים רבים, בו החצי הראשון של ההגדה נקרא בחופזה, והשני נזנח לאנחות.

מכאן ואילך, ובפוסטים הבאים בסדרה זו, אעבור על ההגדה, ואנסה להסביר את חלקיה השונים. שאלות תתקבלנה בברכה, ואנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. אם תקדימו ותשאלו על עמודים באים, אוכל להתייחס לשאלות כבר בפוסטים עצמם.

~~~
מדוע ״הגדה זמנית״? משום שאין לי יומרה או רצון לנסות להנחיל מנהג לדורות. הזמניות מתחוורת בעיני מתוך המשנה עצמה: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מה שמתאים לי היום אולי לא יתאים אפילו לי בדור הבא; קל וחומר לאנשים אחרים, בזמנים רחוקים יותר.

״חייב אדם״ – במה בדיוק? בדבריו של רבן גמליאל (משנה פסחים י ה) הוא מוסיף שאחת הברכות שביציאת מצרים היא היציאה מעבדות לחירות. חג הפסח, לפיכך, מחייב אותנו בין השאר לחגוג את חירותנו – סוג של פרדוקס, כיון שחירות נובעת מבחירה, לא מחובה. בחירתי האישית מתבטאת כאן בשמירה על טקס סדר פסח מחד, ומאידך בחיבור ההגדה הזמנית. אני משתחרר מעבדות לטקסט שאין לי עוד רצון בו, ומבטא את חירותי לחגוג את הפסח כרצוני.

יתר על כן, את החירות הזו אני מגלגל הלאה, למשתמשות/י בהגדה החדשה. אין דרך אחת נכונה להשתמש בהגדה זו. אפשר לאמץ אותה כפי שהיא במלואה, להביא חלק זה או אחר ממנה לשולחן הסדר, לשאוב ממנה השראה ליצירה עצמית, להתעלם ממנה לגמרי – הכל הולך.

״ישן מפני חדש״, על שום מה? באופן המידי ביותר, אני מכוון כמובן להגדה החדשה הנכנסת לשימושִי ולישנה שיצאה ממנו. בהקשרו (ויקרא כו) מופיע הפסוק כחלק מהבטחה לעתיד טוב ובריא, בו ישׂררו בארץ שלום ורווחה. הישן הוא תבואה ישנה, שתֵּאָכֵל לתאבון, כדי לפנות מקום באסמים לתבואה חדשה. תהליך זה, כך ההבטחה, יחזור על עצמו מדי שנה, ומקביל בעיני למחזוריות של ״בכל דור ודור״. הולדתו וצמיחתו של טוב חדש נובעת גם משחרור מטעני עבר ומפינוי מקום עבורו.

״כל הזכויות שמורות״, על שום מה? שנה רבנו תום וויטס: הדפוס הגדול נותן והדפוס הקטן לוקח – ללמדנו שהכותרת משקרת ושיש תמיד לקרוא את האותיות הקטנות. צודק, רבנו. אבל כאן – להפך: הכותרת לוקחת והאותיות הקטנות מעניקות. העניין, הרי, מסתתר תמיד בפרטים הקטנים.