מר ינשוף בתנוחה אופיינית

לפני שבוע בדיוק פרסמתי כאן קריאה לניסוח של קול קורא סוציאל דמוקרטי. ברוח 140 סימני הדפוס של טוויטר הוגדרו גבולות הקול הקורא באותו מספר של מילים.

אחד הקוראים הותיקים ביותר כאן בבלוג, מר ינשוף, הרים את הכפפה ועשׂה מעשׂה. 140 מילה בדיוק על סוציאל-דמוקרטיא.

את דבריו השארתי כמו שהם, על אף שלדעתי כדאי להכניס חלוקה לפסקאות, ואולי גם לשנות סימני פיסוק פה ושם. אני גם לא בטוח שהמילה "יהודית" שייכת להקשר זה, אבל אפשר ורצוי להתווכח על כך. הנה הדברים:

מטרת הס"ד הישראלית היא חברת שיתוף יהודית דמוקרטית המבוססת על מגזר האנשים העמלים למחיתם: מימוש ריבונות כלל הציבור על נכסי המדינה הגיאוגרפיים, הפיננסיים והרוחניים; הענקת שירותי רווחה ובריאות הולמים מתוך אחריות הן כלפי מקבלי הסעד והן כלפי מממניו; הקפדה על כך שהמלאכה תכבד את בעליה הן בתחום השכר ותנאי העבודה והן במאמץ חינוכי לכבד את העבודה ולא את ההון; תמיכה בהתאגדויות עובדים ובפעולה אזרחית למען מטרות ציבוריות בכלל, ומאבק במנגנוני ניצול הציבור, מחברות כוח אדם ועד הפשע המאורגן; חינוך לנוער על פי דרכו במסגרות אוטונומיות למחצה, ועידוד החינוך המדעי/טכנולוגי והחברתי/הגותי על פני הכשרת עובדי שרותים; פעולה יזומה לביזור הנכסים הפיננסים מאזור המרכז אל יתר אזורי הארץ, וכן דאגה לחיבורם הפיזי של חלקי הארץ השונים באמצעות העדפת תחבורה ציבורית; ניהול משאבי הטבע של ישראל באופן שיותיר אותם גם לדורות הבאים; שיתוף נרחב של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות ברמה המקומית והארצית כאחד.

מה דעתכן/ם?

חנוך מרמרי

כבר כמה וכמה ימים שמסתובבות השמועות שלאף גוף רשמי אסור לאשר או להכחיש. שלשום כתב חנוך מרמרי, דמות ותיקה ורבת-זכויות בעיתונות העברית, טור באתר העין השביעית של המכון הישׂראלי לדמוקרטיה, תחת הכותרת רחשים ברשת. ברצוני להתייחס לכמה מדבריו.

קל מאוד להוציא צו איסור פרסום. הולכים לשופט (אצלנו הולכים בדרך כלל גורמי הביטחון), משכנעים אותו (ללא קושי, לרוב), והנה צו. בעיה גדולה הרבה יותר היא כיצד להפיץ צו כזה. לאיזו רשימת תפוצה הוא מיועד? לעיתונים גדולים בלבד? לאתרי חדשות ומידע? לכל אתר בישראל? לכל בלוגר? לכל טוקבקיסט? הנה מתברר כי יותר משקל להשיג צו איסור פרסום, קל לצו איסור פרסום להפוך למסמך חסר ערך.

האמנם? להערכתי, רוב רובו של הציבור בארץ אינו יודע דבר על הפרשיה, ולא שמע עליה כלום. נכון שמי שרוצה לדעת את הפרטים שנפוצים בינתיים יכול למצוא אותם בקלות יחסית באמצעות חיפושׂ גוגל פשוט. אבל כדי לדעת אילו מילים להזין בגוגל, צריך לדעת משהו על הפרשה. ומאין נדע אם עוד לא כתוב ב-ynet? אחד מאלף יודע. שאר ה-999 לא רק שאינם יודעים מה לחפשׂ, הם אפילו לא יודעים שצריך.

אבל דבריו של מרמרי מעלים שאלה חשובה יותר. על מי חל צו איסור פרסום? כשאתה עורך עיתון בדפוס, ערוץ חדשות ברדיו או בטלוויזיא, המצב ברור. מישהו (מי?) מביא לידיעתך את הצו באופן רשמי, ומרגע זה אתה מחוייב. אבל מה יעשׂה בלוגר שנפל לידיו מידע כזה? נכון לעכשיו, הידיעה המקורית של יוסי כץ עדיין מופיעה כאן בבלוג. איש לא הביא לידיעתי את הצו האוסר את פרסומה (שהרי אילו הביא, הייתי מסיר). אבל יותר מזה – מעשׂית, אני אפילו לא יודע שקיים צו כזה. אני רק מסיק זאת מכך שמצד אחד מסתובבת ידיעה עסיסית ביותר, מצד שני כל אמצעי התקשורת הראשיים שותקים לגביה.

בשלב מסוים, בתגובות, העיר לי אחד הקוראים שבעצם אני עובר על צו-איסור-פרסום. עובדתית, הוא לא דייק, שכן הצו תקף רק לגבי מי שנמסר לו, ולי כאמור לא נמסר. אבל מחשבות מפחידות החלו לעלות. אולי בכל זאת כדאי להוריד? הרי יש מן הסתם נימוק מבצעי להשתקה. אולי אני פוגע במאמצי החקירה?

עיניכן/ם הרואות, שהמידע עדיין במקומו. שתי סיבות לכך. הראשונה, כפי שציין מרמרי במאמרו, שתי הקהילות המדוברות (זו שממנה הגיע הרוצח וזו שאליה השתייכו קרבנותיו) כבר יודעות את כל הפרטים שאני מפרסם, עוד לפני שפרסמתי אותן. הטור שלי כאן לא ישמש הזהרה לאף אחד. כל מי שצריך להזהר יודע על כך כבר מזמן.

הסיבה השניה, חשובה ועמוקה יותר: צנזורא היא רעה חולה. היא מונעת מאור השמש לבוא ולטהר שחיתויות, ומאפשרת לעוולות ונבלים להתרבות בחושך. ובכל זאת, לעתים זו רעה הכרחית. אפילו אני מכיר בכך. אבל אילו הורדתי את הידיעה מרצוני, הרי שהייתי מפעיל על עצמי צנזורא מתוך ניחוש כוונותיו של הצנזור. דיכוי עצמי מרצון. כך נוצרים ומתבססים משטרים אפלים באמת.

pic: christophermattix

[טעויות בסיסיות שלי בתורת הספרות תוקנו על-ידי ציבור הקוראות/ים; למסקנות מדוייקות מעט יותר ראו תגובה 17]

אירוניא, מיוונית ???????? – חוסר ידיעה מדומה. לפי מילון אבן-שושן: לגלוג קל ומוסתר כלשהו. לפי ויקיפדיא a situation, literary or rhetorical device, in which there is an incongruity, discordance or unintended connection that goes beyond the most evident meaning. או בקיצור ובפשטות: מצב בו אומרים דבר כלשהו, כשמתכוונים להיפך הגמור.

פנים-אל-פנים, אירוניא היא דבר נפלא. היא מסייעת להקל על מצבים יומיומיים מיגעים, מרעננת את השגרה, מוסיפה חן והומור. בכתב, ביחוד בתגובות בבלוגים, בפייסבוק, אפילו בדוא"ל, היא לפעמים אסון. כששתי כותבות שאינן מכירות זו את זו מימי חוה אמנו מתחילות לענות זו לזו באירוניא, ואינן מבינות את הכוונה זו של זו, מתחילה מהומת אלהים. כולכן הייתן בסיפור הזה, אין צורך להתחיל להביא דוגמאות.

אז זכרו – בכתיבה, ביחוד ברשת, אין טון הדיבור, אין תנועות ידיים, אין קריצות והרמות גבה. אם אתם רוצים שיבינו שאתם אירוניים, צריך להגיד זאת במפורש. נכון, חצי מהכיף נמצא בספונטניות, ובדיחה לא מסבירים. אבל זה עדיף עשׂרת מונים על קרבות רחוב אידאולוגיים שהתחילו מאי-הבנה פשוטה. עדיף מאה שערים על כך שקורא אלמוני יפספס את האירוניא שלכם יחשוב שאתם בהמות גסות, ואתם אפילו לא תדעו.

אז מה לעשׂות? בסופו של טקסט אירוני הוספנה i. אפשר אולי בתוך סוגריים (i). לדוגמא:

– היא זרקה אותך בשביל הטמבל הזה? לא יכול להיות! איך אתה מרגיש?
– מצוין, פשוט מצוין (i)

– בסוף ארגנטינא עלתה למונדיאל
– מזלם שלא עלינו גם אנחנו, היינו קורעים אותם (i)

– שמעת שאלי ישי רוצה לגרש ילדים של עובדים זרים שנולדו בארץ ולמדו כל חייהם בעברית?
– אין מה לדבר, גם יהודי וגם דמוקרטי (i)

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א א)

איור: דניאל מורגנשטרן

אחד ההישׂגים המרשימים ביותר של התורה (ויש לא מעט כאלה) הוא הקלילות והנחרצות בה נקבעים בפסוק אחד טיבו ומעמדו של אלהים. ראשית, נקבע הזמן – בראשית. תחילת הזמן. לפני כן לא היה כלום – חוץ מאלהים עצמו, שכן כבר בראשית הוא קיים. ולא רק קיים, אלא גם בורא. שׂחקן יחיד ורב עוצמה. שנית, בלי הסבר או תירוץ, מגושר הפער בין יחיד לרבים. שמו – אלהים, ברבים. הפועל המיוחס לו – ביחיד. יחיד – ולא יחידה, ללמדנו שאלהים הוא הוא, ולא היא. ומתחת לכל זה מסתתרת עוד שאלה אחת, שהכתוב מקפיד שלא להיפנות אליה ולו לרגע: אלהים, מי הוא ומה הוא בכל זה?

כדי להתחיל לדון בשאלה זו, ודוקא ברוח האפכא מסתברא, בחרתי להביא מדבריו של ריצ'רד דוקינס – אולי המיסיונר האתאיסט המוכר והמשפיע כיום בעולם – מתוך ספר ששמו (בתרגומו העברי) כשם טור זה ממש: יש אלוהים?

המתמטיקאי הצרפתי הדגול בְּלֵז פַּסקָל העלה את הסברה שגם אם הסיכויים שאלוהים אינו קיים הם גדולים מאד, יש אסימטריה גדולה עוד יותר כשחושבים על חומרתו של העונש אם יתברר שהניחוש שגוי. עדיף שתאמינו באלוהים, כי אם הצדק אתכם, יש שסיכוי שתזכו באושר לנצח-נצחים, ואם טעיתם, ממילא זה לא משנה. לעומת זאת, אם לא תאמינו באלוהים ויתברר שטעיתם, תהיו ארורים בגיהינום לנצח, ואם תימצאו צודקים, זה לא ישנה שום דבר. על פני ההחלטה היא ברורה: הַאֲמינוּ באלוהים. (עמ' 155)

ריצ'רד דוקינס

כנגד ההימור של פסקל משיב דוקינס כמה תשובות הגיוניות למדי. ראשית, אם אלהים אכן כל-יודע, האם לא יבחין בתרמית? האם יעדיף רמאי המעמיד פני מאמין על פני ספקן נאמן לאמת? שנית, כיצד אפשר להחליט להאמין? או שמאמינים, או שלא. מה עניין החלטה לכאן? שלישית, מה אם יש אלהים, אבל לא זה שחשבנו שיש? מה אם במקום יהוה יושב שם דוקא בעל, והוא קנאי, נוקם ונוטר לא פחות מיריבו המקראי? ומה אם תתאמת הבדיחה הנושנה, ויתברר ש-God is indeed black, and she is mighty pissed?

אבל, כך דוקינס, הגדרת ההימור שגויה מעיקרה. הסיבה לכך היא הסיכויים לכך שאלהים אינו קיים אינם "גדולים מאד", אלא כבירים, עצומים, מרקיעי שחקים ויורדי תהומות. למעשׂה, הפרק המרכזי בספר זכה לכותרת: מדוע כמעט ודאי שאין אלוהים, לא פחות. הסיבה לכך מתייחסת בדיוק לשאלה עליה מחפה הפסוק הפותח, המבריק, של התורה: איך הגיע אלהים לעמדה בה הוא נמצא לפני הזמן, בעמדה לברוא הכל? או במילותיו של דוקינס:

אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבו בפני האינטלקט האנושי במרוצת המאות היה להסביר איך נוצרת מראית-העין של תיכנון מורכב, מסובך ובלתי-סביר של היקום.
מטבע הדברים הפיתוי הוא לייחס את מראית-העין של תיכנון לתיכנון בפועל, ממש. […]
הפיתוי הוא שקרי, משום השהערת המתכנן מעלה מייד את הבעיה הגדולה יותר – מי תיכנן את המתכנן. הבעיה שפתחנו בה מלכתחילה היתה איך להסביר אי-סבירות סטטיסטית. מובן מאליו שאין שום פיתרון בכך שקובעים את קיומו של משהו שהוא עוד יותר לא-סביר.
דרווין ויורשיו הראו איך יצורים חיים, על אי-ההסתברות הסטטיסטית המדהימה שלהם ומראית-העין של היותם מתוכננים, התפתחו באופן איטי ומדורג מהתחלות פשוטות. אנו יכולים לומר עתה בביטחה כי האשליה של תיכנון ביצורים חיים אינה אלא זאת – אשליה.
אין ברשותנו [הסבר] מקביל לפיזיקה. תיאוריה של מולטי-יקום מסוג כלשהו יכולה באופן עקרוני לעשׂות למען הפיזיקה אותה מלאכת הסבר שעושׂה הדרוויניזם למען הביולוגיה. על פניו, הסבר מסוג זה הוא פחות מספק מהגירסה הביולוגית של דרוויניזם, משום שהוא דורש מן המזל דרישות גדולות יותר. אבל העיקרון האנתרופי מקנה לנו את הזכות להניח שקיים הרבה מזל, הרבה יותר מכפי שהאינטואיציה האנושית שלנו חשה בנוח במחיצתו. (עמ' 232-233).

כלומר, חזרנו לשאלה ששאלה אותי לפני שנים ספורות חברה לגן של בתי: מי הוליד את אלהים? למותר לציין ששאלה זו מהווה מטרד ידוע לתיאולוגים, ושאין לה תשובה המניחה את הדעת. אלא שגם הדרוויניזם אינו חסין בפני אותה שאלה עצמה. נניח שהאבולוציא מסבירה כיצד התפתחו החיים בהדרגה, על פני זמן ארוך ביותר. אם נוציא ישות בוראת מן התמונה, כיצד נסביר את האופן בו נוצרו התנאים להיווצרות החיים? התשובה של דוקינס היא ססטיסטית.

מדענים נזקקים כאן לקסם שבמספרים גדולים מאוד. על-פי ההערכה, יש בגלקסיה שלנו בין מיליארד אחד ל-30 מיליארד כוכבי לכת, ויש בערך 100 מיליארד גלקסיות ביקום. אם נשמיט כמה אפסים למען הזהירות, אפשר לדבר על מיליארד מיליארדים של כוכבי לכת ביקום, בהערכה שמרנית. נניח שתחילת החיים, ההופעה הספונטנית של משהו השקול לדנ"א, היא באמת מאורע בלתי-סבור במידה מהממת. נניח שהוא עד כדי כך לא סביר, שהוא עשׂוי להתרחש רק באחד למיליארד כוכבי לכת. מוסד שמקציב מענקים היה צוחק בפרצופו של כל כימאי שהיה מודה כי הסיכויים להצלחת המחקר המתואר בבקשת המענק הם אחד למאה [לזה אני ערב אישית, א.א.]. וכאן אנחנו מדברים על סיכויים של אחד למיליארד. ובכל זאת… גם כשהסיכויים האלה קטנים עד כדי גיחוך, עדיין ההסתברות היא שחיים אכן התחילו על מיליארד כוכבי לכת – שכדור הארץ הוא כמובן אחד מהם.

בקיצור, גם הדברים הבלתי-סבירים ביותר עשׂויים לקרות, כאשר נחזור על הניסוי שוב, ושוב, ושוב-ושוב-ושוב – מיליארד פעמים מיליארד פעמים. אלא שכפי שדוקינס מודה בעצמו, מה שעובד נהדר בביולוגיא, עובד טוב פחות בפיזיקא. אם קיים יקום אחד, והוא החל, כפי שנהוג להניח, במפץ הגדול, הרי שאנו נתקעים שוב עם אותה שאלה בדיוק אותה מפנה דוקינס נגד אלוהים: מה היה לפני המפץ הגדול? הסיכוי שקודם לא היה כלום, ואז פתאום מפץ גדול, ואז פתאום יקום, דומה בערך לסיכוי שיש אלהים וזהו.

מי אני ומה שמי?

כדי להתמודד עם הקשיים שמעלה שאלה זו מביא דוקינס תאוריות נוספות מתחום הפיזיקא (עמ' 214-218). סברה אחת גורסת שאין יקום אחד בעולם, אלא דוקא מספר עצום של יקומים מקבילים, הצפים זה לצד זה במעין יקום-על (megaverse, multiverse). אנחנו פשוט נמצאים באחד מאותם יקומים, המקיימים תנאים נוחים להיווצרות חיים והתפתחותם האבולוציונית. אבל אם כך, הרי שריבוי היקומים (ובכל אחד מיליארד מיליארדים כוכבי לכת?) מעניק לאלהים את ה"קסם שבמספרים גדולים מאד" – אותו כלי רטורי בו השתמש דוקינס כדי לאשר את האבולוציא ולסתור את הבריאתנות. בתוך יקום-על כזה, ההסתברות לאלהים הופכת לאפשרית למדי.

סברה אחרת תוקפת את שאלת "מה לפני" באופן ישיר יותר, ומניחה שכשם שהיקום שלנו מתרחב, כך הוא צפוי יום אחד להגיע לשׂיא, ואז יחזור להתכווץ. בתוך זמן קצר של עוד אי-אילו מיליארדי שנים (כמה? לא נלך לרב…) צפוי היקום להגיע לקצה השני של ה-big bang, הלא הוא ה-big crunch.

[…] הזמן והחלל שלנו אכן החלו עם המפץ הגדול שלנו, אבל זה היה רק האחרון בסידרה ארוכה של מפצים גדולים, שכל אחד מהם אותחל על-ידי מעיכה גדולה שהביאה לקיצו את היקום הקודם בסידרה. איש אינו מבין מה מתרחש בנקודות סינגולריות כגון זו של המפץ הגדול, לכן מתקבל על הדעת שהחוקים והקבועים מתאפסים ומקבלים ערכים חדשים בכל פעם (עמ' 216).

אני לא מתיימר להבין בפיזיקא. אפילו דוקינס אינו יותר מאשר קורא משׂכיל בתחום זה. אבל הפסקא המצוטטת לעיל היא, בעיני, חלום רטוב של כל מי שמבקש להוכיח את קיומו של אלהים, או לכל הפחות להפריך את הטענות שקיומו של אלהים אינו סביר. אם לפני המפץ הגדול "שלנו" היתה גם מעיכה גדולה, שבה התרכזו לנקודה אחת 20 מיליארד שנות יקום קודם (נקרא לנקודה זו "אלהים"), ואם גדול המיסיונרים של האתאיזם טוען בפירוש ש"איש אינו מבין" מה קרה בנקודות אלה, איזה יתרון יש לשיטה שלו על הפסוק האחד, החד והמדויק בבראשית א א?

אז לא, אין לי תשובה לשאלה אם יש אלהים. למעשׂה, אני רוחש חוסר אמון בסיסי לכל מי שטוען שיש לו תשובה לשאלה כזו, בין אם הוא מתהדר בזקן ופיאות, בין אם הוא אוחז בקתדרא מכובדת באוקספורד. מצד שני, אני גם לא חושב שזו השאלה החשובה. נניח שבכל זאת יש אלהים; מה אז?

לטור מחשבות ושאלות לאחר הסרת איפול הפרסום

** ** ** ** ** ** **

הידיעה המובאת להלן פורסמה אמש באתר "בחדרי חרדים" (שכנראה אני צריך להתחיל לבקר בו), מאת הכתב יוסי כץ. אינני יודע אם, ועד כמה, מדוייקות העובדות המובאות בה. אין לי שום כוונה להביע דעה על ההשלכות האפשריות והמשמעויות העמוקות של עובדות אלה. אין לי גם כוונה לפתוח דיון בנושׂא, עד שיתפרסמו דיווחים רשמיים. אבל המידע עצמו, אפילו הוא בגדר שמועה בלתי-מבוססת, חשוב, ויש להביאו לידיעת הציבור. אם יתברר כשגוי, אפרסם גם זאת תיכף ומיד.

** ** ** ** ** ** **

לפני כשבוע נפתח בפורום 'בחדרי חרדים' אשכול, בו דווח על כוחות גדולים של משטרה שהגיעו לשכונת הר נוף בירושלים.

הכוחות, שהתרכזו ברחוב שאולזון בשכונה החרדית, גילו במקום מספר מטעני נפץ, והספקולציות סביב זהות מניח המטען, הפכו למין ספורט לאומי בימי חול המועד, בהם עיקרי החדשות נעים מסביב לזהות מקבל אמירת הפסוקים בחצרות החסידיות.

אלא שמידע שהגיע לאתר 'בחדרי חרדים' שופך מעט אור על הפרשייה התמוהה. אנחנו מפרסמים את הפרטים שברשותנו בזהירות המתבקשת, מתוך רצון כן לא לפגוע במשפחות המעורבות בסיפור, שעוד צפוי להסעיר את הציבור בישראל.

בימי חול המועד נעצר י.ט (שמו המלא שמור במערכת), תושב היישוב שבות רחל, ואב לארבעה.

י. נחקר בחשד למעשים חמורים על רקע יהודי לאומני (ביניהם תקיפת פרופ' שמאלני ידוע, ופיגוע שנאה בתל-אביב).

י. הינו אזרח אמריקני חייל מרינס לשעבר, מעצרו התבצע בדירת המסתור ברחוב שאולזון בשכונת הר נוף בירושלים. בדירה נמצאו אמל"ח, ביניהם חומר להכנת מטענים. חלק מהמטענים נוטרלו בשעת לילה בסמוך ליער ירושלים, הצמוד לשכונה.

ביום מעצר, בשעות הצהריים, הגיעו למקום מספר אנשים בלבוש אזרחי, וחיפשו את בעל הדירה. משלא מצאו את מבוקשם, עזבו, וחזרו בשעות הערב. בשעה 1 לפנות בוקר ניתן האות לפריצה לבית, וכעבור מספר דקות יצאו הבלשים מהדירה כשהם שולפים את י. עם שק על ראשו.

עוד באותה שעה נערכו חיפושים גם בבית הורי אשתו שבשכונת הר נוף, שם לא נמצא דבר. כמו כן נערכו חיפושים בביתו שביישוב שבות רחל, ובעוד מספר בתים שבמחלקה היהודית בשב"כ חשדו כי לאיש יש קשר אליהם.

בבית החשוד בשבות רחל נמצאו עוד ארבעה רובי M16 המחוברים לטלסקופים.

הבוקר (ב) הוארך מעצרו בבית המשפט בפתח תקווה בשלושה ימים נוספים. במהלך הדיון אמר השופט לעורך דינו של החשוד: "אל תנסו לערער, כי עד כה לא הגיע אלינו תיק עם כל כך הרבה ראיות ברורות, הקשרות את החשוד למעשים החמורים שעשה".

י. כפר בסמכות בית המשפט לדון אותו. לדבריו "בית משפט שאינו הולך לפי חוקי התורה לא מקובל עלי". לטענתו, חוקרי השב"כ מונעים ממנו שינה ואף לא נתנו לו להכניס תפילין, אך הוא לא מתכוון להתחנן בפניהם.

האם תוכח אשמתו של י.? ואיך ישפיע הדבר על היחס לחרדים? האם נשוב לראות הסתה תקשורתית פרועה נגד הציבור החרדי? כולנו תקווה שלא.

** ** ** ** ** ** **

פרופ' רובינשטיין

לפני כמעט שלוש שנים נשׂא חתן פרס ישׂראל, הכלכלן פרופ' אריאל רובינשטיין, הרצאה במכון ון-ליר, אותה חתם במילים הבאות:

ההפרטה במתכונתה הנוכחית, מחזקת את בעיית העושר ומאיימת להפוך את שיטת הממשל לדמוקרטיה פורמלית. נדמה לי שהדיון על ההפרטה נעשה עכשיו באוירה צבורית בה קשה לראות את הכוח הפוליטי והציבורי שיעצור את יתרת תהליכי ההפרטה. נכשלנו בשכנוע הציבור שיש מחיר כבד להפרטה ומצבו העגום של השלטון בישׂראל אינו מיטיב איתנו. אבל העולם אינו סטטי. קטסטרופה אחת או שתיים, והסכוי שמדינת ישראל תחטוף קטסטרופות כאילו אינו זניח: מחסור חריף במים בעקבות הפרטת שוק המים, פצצה מלוכלכלת בתל אביב, גאידמק נבחר לראשות הממשלה – ונראה תהליך הפוך. במידה רבה הדיון הציבורי הרלוונטי עכשיו הוא לא על גבולות ההפרטה של קרקעות ישראל, בנק הדואר, בתי הסוהר, או חיל השריון. השאלה הרלוונטית היא כבר גבולות ההלאמה.

הדיון בשאלה שניסח פרופ' רובינשטיין בסיפא של דבריו אינה עוד דיון תאורטי כללי ומנותק. נחשוב מה שנחשוב ונרגיש מה שנרגיש לגבי "השׂמאל הלאומי" או "המפקד הסוציאל-דמוקרטי", השׂמאל מתחיל להתארגן מחדש. הפנים הפוליטיים שתלבש התארגנות זו עדיין לא ברורים; סביר להניח שהם יקבעו ברגע האחרון, בהתאם להתרחשויות מקומיות שעוד מוקדם לנחש מה תהיינה. אבל את המצע הרעיוני אנו מניחות/ים כבר עתה, בעצמנו. כשנדע אנחנו מה לדרוש, הדרג הפוליטי יתיישר לפי דרישותינו. אז מה, בעצם, אנחנו רוצים להלאים?

פרופ' גוטוויין

העניין האישי שלי מושך מייד לעבר משאבי טבע שנמכרו לגורמים פרטיים, או שסתם נתפסו באופן בלתי-חוקי. מפעלי ים-המלח וחופי הכנרת הם דוגמאות בולטות. רפורמת הקרקעות של ביבי צפויה לייצר דוגמאות רבות נוספות. בשלב הבא, כל מפעל שאי-פעם הופרט, וכעת מזהם את הסביבה. מייד אח"כ, כל בית-סוהר פרטי שיקום או יופרט. אני מתאר לעצמי שלקוראות/ים יש רעיונות נוספים וסדרי עדיפויות שונים – אשׂמח לקרוא עליהם בתגובות!

ולסיום, כיון שצריך להיות גם מעשׂי, כמה מילים על פרסום ומשיכת תשׂומת לב. בשׂיחת מסדרון שנקרתה לי היום עם פרופ' דני גוטוויין על ההתארגנות-מחדש של השׂמאל, הציע לי מילה חדשה. במקום "הלאמה", המשדרת אלימות ולאומנות, מדוע לא "שיחרור והחזרה לחזקת הציבור" – ובקיצור, "ציבְרוּר"? הצטבררתי, הצטבררת, נצברר להם את הצורה.

מה דעתכן/ם?

צילום: אלעד גרשגורן

אמש התפרסמה בווינט ידיעה מאת אחיה ראב"ד בנושׂא זיהום האויר בחיפה והסביבה. הידיעה מבוססת על דו"ח שפרסמה אמש (כג תשרי, 11 אוק') הקואליציה לבריאות הציבור, המסכם למעלה מ-25 שנות מחקר. עיקרם של הדברים:

• ילדים המתגוררים באזור חיפה והצפון חשׂופים יותר לזיהום אוויר. התחלואה עד גיל 4 גבוהה ב-10%-30% מהממוצע הארצי. עד גיל 14 היא גבוהה ב-15%-50%.
• בידי הרשויות אין בסיס נתונים מקיף אודות כלל המזהמים המצויים באוויר, ומספר תחנות הניטור אינו מספיק ואינו מכסה שטחים נרחבים (למשל, כל הקריות).
• רמות הזיהום באיזור גבוהות בהרבה מהמקובל במערב אירופא, והמפעלים המזהמים אינם קרובים אפילו לעמוד בתקנים הנדרשים שם.
• פרט למחיר הבריאותי שמשלמים תושבי ישׂראל על היעדר הטיפול מצד הרשויות השונות, קיים גם מחיר כלכלי: עלות הכלכלית של הטיפול במחלות גבוה פי 42 מהעלות של מניעת הזיהום. במילים אחרות, מדיניות רכה כלפי מזהמים עולה למדינה פי 42, בהשוואה למדיניות קשוחה של מניעת זיהום ומניעת תחלואה בקרב האוכלוסיה.

למעשׂה, אין כאן שום חדש. מי שנשם אי-פעם בשכונת נווה-שאנן, בקריית חרושת או ביגור (ועוד כמה וכמה וכמה מקומות נוספים באיזור), יודע שמרכז התעשׂיה מול שפך הקישון הוא מזהם חסר אחריות. אם נביא בחשבון יחדיו את כל שנות החיים שנגזלות ממחלות טרם זמנן, אפשר אפילו לדבר על רצח. למי שלא האמין לנחיריו, עכשיו יש הוכחה מדעית.

אז מה אפשר לעשׂות בקשר לזה? כיון שהתעשׂיה בידיים פרטיות, וכיון שהדרג הפוליטי הוא האחראי העליון לחקיקה נגד זיהום ולאכיפתה, וכיון שהדרג הפוליטי נתון במידה מרובה בידי אותן ידיים פרטיות המחזיקות בתעשׂיה המזהמת, הדרך להלחם על חיינו היא להתארגן פוליטית. איך? כאן לא תספיק מפלגה ירוקה. את סדר היום הירוק צריך להפוך לחלק מהותי בסדר היום הלאומי – בכל מפלגה ומפלגה.

לפיכך אני מציע את הסעיפים הבאים, שכל אזרח/ית ת/ידרוש מהפוליטיקאים/ות המייצגים/ות אותו/ה:

1. האויר והמים של מדינת ישׂראל הם משאב לאומי. תקני הזיהום המותר יקבעו בהתאם לתקנים המחמירים ביותר הקיימים כיום בעולם.
2. הענישה על זיהום החורג מן התקנים המחמירים תהיה חריפה, ותכלול קנסות ומאסר לגורם המזהם עצמו, למנכ"ל החברה המפעילה, ולחברות/י הדיקרטוריון שלה.

אחרי הסיבוב הראשון של מנכ"ל וחברות/י דירקטוריון בכלא, נוכל כולנו לנשום לרווחה.

מורה נבוכים

הבוקר התפרסם באתר עבודה שחורה קול קורא מאת ד"ר איתי אשר, לחיבור טקסט קצר וקולע, שיעמוד בלב המפקד הסוציאל-דמוקרטי. נסיונות ודיונים בשטח על מסמך מקיף כבר יש, וגם את המניפסט של הספרי ויניב פגשנו. אלא שהמסמכים הקיימים נוטים להיות ארוכים מדי. לנו דרוש טקסט קצר, אולי לא מספיק קצר כדי להעביר בטוויטר, אבל קצר דיו כדי להסביר במעלית.

כותב איתי, ואני מצטרף לבקשתו:

נתקעתי עוד בשלב של ראשי הפרקים, וכבר שרפתי 45 מלים מתוך 140:

1. מה בבעלות המדינה ומה באחריות המדינה: הלאמות ועצירת הפרטות 2
2. שירותי חינוך, בריאות ורווחה: זכות ולא מוצר
3. צמצום פערים ומלחמה בעוני: על מדיניות מיסוי פרוגרסיבי ומיסוי ההון, הקצבאות ושכר המינימום
4. התאגדויות עובדים: זכות יסוד ורכיב חיוני בחברה בריאה
5. חברות כוח אדם וחברות קבלן כגורם מחולל עוני

ומה עוד חסר? המון. הנה למשל: פערים בין גברים לנשים ובין יהודים לערבים ובין מרכז לפריפריה ובין אשכנזים למזרחים ורוסים ואתיופים, תקציב הביטחון, דיור בר-השגה, עובדים זרים, שחיתויות הון-שלטון, אבטלה ועידוד תעסוקה, גלובליזציה, מדיניות סביבתית ותכנון בר-קיימא, הפנסיה שלנו, חוק ההסדרים, מעמד משרדי הממשלה ביחס לאוצר ולרשויות המקומיות… אוף, על כל נושא פה נכתבו דו"חות וספרים שלמים, ובטח יש עוד ששכחתי.

איך דוחפים את זה ב-140 מלים שיוצרות 5-10 משפטים תקניים בעברית? על מה לוותר ומה חייבים להשאיר? אני ממש לא יודע, אולי תנסו לעזור?

כל מה שצריך זה מעבד תמלילים, זמן וסבלנות. הגעתם ל-140 מלים או פחות ואתם מרוצים מהתוצאה? מעולה! העתיקו לתגובות כאן למטה.

Moonage Daydream

בשלהי חול המועד התארחנו אצל החשמלאי שלי, אִבּרהים. שׂוחחנו על דא ועל הא, וגם על ממ"דים. מכאן עברנו באופן טבעי להחליף סיפורי מלחמות. מסתבר שהוא קצת פחד במלחמת המפרץ הראשונה. אני מביתי ברחתי דוקא בלבנון השניה. איש ומלחמתו.

אברהים התרעם על המצב, וטען שכל המלחמות הללו אינן מועילות לאף אחד. חלקתי עליו. לתעשׂיית הנשק הן דוקא מביאות תועלת רבה, ובעיקר רווח. הרי אם לא נשתמש בתחמושת שלנו היום, לא נקנה מהם שום דבר מחר.

פעמים רבות אני מתדיין בנושׂא השלום. במקרים רבים מדי אני שומע שוב ושוב את אותו גזר הדין: אין סיכוי. מדוע? אם נניח בצד את הבחורים הטובים בתעשׂיית הנשק, את המטורפים הדתיים שרוקדים על הדם, ואת חולי-הנפש שסתם אוהבים ריח של נפל"מ על הבוקר, חוזרת שוב התשובה לאבחנה אחת יסודית: מעולם לא היה שלום. ב-5000 שנות היסטוריא לא הצליחו, אז אנחנו כן?

כדי להשיב, יש צורך בבניית עזר השוואתית. אם נרחיק בדמיון עוד אחורה, נאמר 100,000 שנה. יצורים אנושיים למדי הלכו להם ברחבי העולם, צדו ולקטו. כשנגמר האוכל במקום אחד, עברו למקום אחר. טבע האדם. קופצים קדימה 5,000 שנה, אותו דבר בדיוק. קופצים 50,000 ואין שינוי. ועוד ועוד וכך הלאה וכיוצא באלה אותה טבעיות להלכה, ורגע לפני שנמאס מהניסוי – חלקאות, ערים, כתב. שינוי הוא אפשרי.

ומה אם היינו אומרים לחייליו של אלכסנדר שיהיה אפשר להקיף את העולם לא ב-80 יום, אלא ב-80 שעות – ועוד לעצור, לחלץ עצמות ולשתות משהו בדרך? ומה היו אומרים מבעירי המשׂואות מארץ-ישׂראל לגולה על האינטערנעט? כלום העלה עקיבא על דעתו את המחשב? המין האנושי מתקדם, טבעו משתנה, והאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותו משתפרים בקצב עוצר נשימה. אף דור בדברי-ימי האנושות לא חי בתנאים כאלה. איננו מחוייבים לשום סיפור או הרגל שנהג בעבר. אנו חופשיים לעצב את עתידנו.

אז איך בכל זאת שלום? בשלב הראשון צריך לזהות בדיוק למי מועילה המלחמה. ציינתי לעיל שלוש קבוצות. את שלושתן, אני סבור, ניתן לספק באמצעות שלב חדש באבולוציא האנושית – פריצה לחלל. חובבי האדרנלין יעוטו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב, המטורפים הדתיים יחללו בקרבם כדז'וקים מסוממים בקפסולת חלל, ותעשׂיית הנשק פשוט תסב את פסי היצור. וכתתו מפציציהם לחלליות, ונגמ"שיהם לרכבי-ירח.

אבל יותר מזה, צריך גם להאמין. כל עוד תמשיך רוב האנושות להאמין שאי-אפשר להשׂיג שלום, אכן לא סביר שיושׂג. מתוך הרגל נמשיך לשפוך דם נקיא. כדי לעשׂות שלום חייבות קודם כל להאמין שאפשר. ועוד – מקובלנו ממרק טווין שההיסטוריא אינה חוזרת על עצמה – היא מתחרזת. נפסיק להלחם, ונקפיד לשיר על כך בכל הזדמנות.

ברשת מתפתח לו בימים האחרונים דו-קרב מעניין בלימוד זכות. כתב דה-קאנטרי לשעבר וממייסדי חדו"ש בהווה, שחר אילן, כתב בבלוגו ח"י דברים טובים על חרדים. מאידך יצא יעקב ריבלין, בלוגר בקפה ועוסק בתקשורת ובמחשבים, והשיב בהשראת העלים הירוקים (בסוכה, בסוכה) ח"י דברים טובים על חילוניים.

ברור לגמרי שהשניים לא רק משבחים את הקהילה שמנגד אלא גם – אולי בעיקר – מוצאים פגם בזו שלהם. אבל המסר ברור ומעניין: גם ביריבויות מרות אפשר ללמד זכות על היריב. אמר ר' נחמן מברסלב שיש לדעת ללמד זכות אפילו על רשע גמור, שכן יש כך אולי סיכוי להשיבו בתשובה. ואפשר להוסיף – יש ללמד זכות על היריב, שכן כך יש אולי סיכוי לתשובה עצמית. ואם לא תשובה, לפחות אפשר לשאול כמה שאלות טובות.

והנה הדברים…

ח"י דברים טובים על חרדים

שחר אילן

* החינוך אצלם בראש סדר העדיפויות גם במעשים ותקציבים, לא רק בדיבורים.
* החופשות מהלימודים שלהם הרבה יותר קצרות.
* הם יודעים להתארגן, לעמוד על הזכויות שלהם ולהחרים את מי שפוגע בהם.
* הם מצביעים בעד מי שבאמת מייצג אותם.
* בראש הפירמידה החברתית שלהם נמצאים אנשים לומדים, לא העשירים, לא הפוליטיקאים ואפילו לא סלבריטאים.
* כשהבכירים שלהם נופלים, הם עומדים מאחוריהם ולא זורקים אותם לכלבים.
* הם לא חוזרים בתשובה (טוב, לא התאפקתי).
* הם מעדיפים תקשורת לא צהובה (והעיתון הנפוץ ביותר הוא גם הסולידי ביותר).
* הם קוראים. ממש.
* הם לא קוראים אחד לשני "אחי".
* הם לא צופים בהשרדות.
* הם נותנים לצדקה (גם כאשר אין להם).
* הם הקימו את יד שרה, פטנט עולמי שחוסך מאות מיליונים למדינה והארגונים שהעתיקו אותו בכל רחבי העולם חוסכים מיליארדים.
* הם מחנכים להתחשבות בזולת ולכיבוד המבוגר, משוחררים מפולחן הצעירים (ולילד אצם יש גם חובות ולא רק זכויות)
* יש אצלם מעט יחסית עבריינות אלימה.
* הם חיים בקהילות וזה אומר שהחיים הרבה פחות בודדים ויש יותר עזרה.
* הם יודעים שאושר זה לא הכל בחיים
* הם לא נגועים במחלה הקשה ביותר של התרבות הישראלית – הפחד לצאת פראייר.

ח"י דברים טובים אצל חילונים

יעקב ריבלין

1) מכבדים את חופש הפרט ולא נכנסים אחד לתוך החיים של השני
2) לא מפיצים פאשקווילים אנונימיים ברחובות
3) השחיתות אצלם מיוחסת ישר לאנשי הצמרת ולא מסתתרת אחרי מקורבים
4) כשבכיר בקרבם הולך לכלא הוא אורז חפצים בשקט ולא מאשים את מערכת המשפט בגזענות
5) מחלצים בני ישיבות אבודים בוואדיות ובגאיות כל בין הזמנים.
6) חוץ מחוגי השלטון המסדרים לילדיהם שירות קל ונוח בדובר צה"ל או בבמחנה, היתר קורעים את עצמם שלוש שנים בקסרקטינים ומחרפים נפשם למות במערכות ישראל
7) רובם מכבדים דתיים וחרדים הרבה יותר ממה שאלה מכבדים אותם
8 ) העיתונות אצלם חופשית ולא חוששת מועדות הלם וחרמות
9) מוכנים לתת פתחון פה לדוברים חרדים למרות שאותם דוברים לא יתנו להם דריסת רגל במחוזותיהם
10) הולכים אחת לכמה שנים לקלפי כדי לבחור את מי שהם באמת רוצים
11) הזוגות הצעירים קונים לעצמם דירות ולא נופלים לנטל בלתי אפשרי על ההורים
12) חפים מכל סממני גזענות ושנאה בין עדתית. אשכנזים וספרדים מתחתנים זה עם זה ואין כמובן הפרדה בבתי הספר.
13) לא נאבקים בשם התורה על ענייני חולין גמורים
14) הולכים במדרכות ולא באמצע הכביש
15) אין להם עיתון יומי מיוחד לכל קבוצה של עשרת אלפים משפחות
16) מקפידים לא לבוא לחתונה או לשמחה בלי להשאיר מתנה לפחות בשווי המנה
17) יש להם רק ארגון הצלה( מד"א) אחד.
18) לפעמים מרשים לעצמם לכתוב דברים טובים על חרדים.