עדכון – הילדים חזרו הביתה בשלום. תודה למי שפקח/ה עין והעביר/ה הלאה ~

*** ******* ***

חברות וחברים –

ההודעה המצורפת הגיעה אלי בדוא"ל דרך רשימת תפוצה פנימית של הסגל באונ' חיפה, מאחת מעובדות המוסד – סבתא של הילד והילדה הנעדרים. לצערי, לא מדובר בבדיחה אכזרית, אלא באמת עצובה. אז אם ראיתן/ם או שמעתן/ם, אנא צרו קשר בנייד: [נמחק] . תודה.

[תמונות הילדים והאב הורדו אף הן]

ח"כ ר' חיים אמסלם, ש"ס

מתישהו ביממה הקרובה אמורה להתקיים בכנסת הצבעה מכריעה בין הצעתו של ח"כ פרץ להעלות את שׂכר המינימום לבין מגמת האוצר להנהיג מס הכנסה שלילי. מי שהנושׂא זר לה/ו מוזמנ/ת לקרוא את הטור על שכר מינימום באתר עבודה שחורה.

אם עדיין לא הספקת לעשׂות משהו היום לטובת התיקון הכללי, הנה הזדמנות פז. צו השעה הוא להשפיע על נציג(ות)ינו בכנסת, לתמיכה בשׂכר מינימום ולא במס הכנסה שלילי. למכתבים, לפקסים ולטלפונים שלנו יש כח להשפיע! מצורף מטה מכתב ששלחתי זה עתה לח"כ אמסלם מש"ס – קרן אור במפלגה האפלולית הזו.

***

בס"ד
לכ' ח"כ הר' חיים אמסלם, השלום והברכה –

אני כותב לך בשעת דחק זו, רגע קל לפני ההכרעה בשאלת שׂכר מינימום לעומת מס הכנסה שלילי. נימוקים רבים אפשר להעלות בזכות הראשונה ונגד האחרונה, וקצרה היריעה. בכל זאת, כמה מילים בנקודות הכואבות ביותר:

• מי שמשׂתכר היום שׂכר מינימום (3850 ש"ח) יהיה זכאי לקצבת מס הכנסה שלילי בערך של פחות מ-300 שקלים לחודש. לפי הצעת החוק של ח"כ פרץ תגיע העליה עד ל-4600 ש"ח לחודש. עבור מי שזו משׂכורתו, הרי זה הבדל של יום ולילה, של חיים ומוות ר"ל.
• שׂכר מינימום משולם מידי חודש בחודשו. מס הכנסה שלילי יהיה ניתן לגבות רק בסוף שנת המס, ורק לאחר התעמתות עם הפקידוּת. ומה תועיל תוספת בסוף השנה למי שאין ידו משׂגת מזון, תרופות וחיתולים היום? וכי יכולים עניי המדינה להתעמת עם הפקידוּת ללא סיוע? ואת הסיוע מי יגיש?
• ואולי גרוע מכל – קביעת מס ההכנסה השלילי לא תעודד את העובדים העניים לנסות ולשפר את מצבם, אלא דוקא תמריץ אותם להשׂתכר עד לאותה נקודה בה יקבלו את מירב מס ההכנסה השלילי, ושם לעצור. יוצא שבמקום לתמוך בעניים, יפעל מס הכנסה שלילי לקבֵּע אותם במצבם, ויעכב את הנמרצים בינם בדרכם החוצה ממעגל העוני. (את הדברים הללו לא בדיתי מלבי. אמר אותם לא אחר מאשר נשׂיא איגוד לשכות המסחר, עו"ד אוריאל לין.)

לפיכך, אנא ירים כבודו את ידו נגד מס הכנסה שלילי ובעד העלאת שׂכר המינימום, ויתקיים בו הכתוב: מקים מעפר דל, מאשפת ירים אביון, להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם.

בברכה,

מישהו מקשיב בכלל?

אז כן, יש עכשיו מונדיאל. ומזג האויר בכלל מתאים למלחמה. ובכל זאת רציתי להביא לתשׂומת הלב של מי שפספס/ה, שראש הרשות הפלשׂתינית, מחמוד עבאס (הלא הוא אבו-מאזן), עושׂה זה זמן מה מאמצים להבהיר שהוא ממש ממש מעוניין לחזור למשׂא ומתן.

אתמול, למשל, התפרסם בעיתון "אל חיאת" שמר עבאס מציע שישׂראל תמשיך להחזיק ברובע היהודי בעיר העתיקה – כולל הכותל! – בגוש עציון, גבעת זאב ומודיעין עילית. וזה לפני שהמו"מ מתנהל באופן רשמי.

בימים האחרונים אני שומע שוב ושוב דיונים וויכוחים סוערים בין מי שמשוכנע/ת שפדיון שבויים וערבות הדדית הם ערכים שבלעדיהם אין לחברה הישׂראלית תקומה, לבין אסטרטגים/ות המעלים/ות חישובים קרי-דם על היחסים האפשריים בין עסקת שבויים עכשיו לבין אבידות ונפגעים אחר-כך. את דעותי בנושׂא שטחתי כאן בבלוג לא פעם. עכשיו חשוב לי להדגיש דבר אחר: בסיבוב האלימות הבא מול הרשות הפלשׂתינית יהרגו הרבה מאד אנשים, משני הצדדים. מחשבי החישובים והחוסכים בחיי אדם מתבקשים להביא בחשבון.

אפשר, כדאי, צריך אפילו, להמשיך ולהתוכח עם הראיס על פרטי-הפרטים של הסכם אפשרי כזה. זו המשמעות של משׂא ומתן. צריך להגיע אליו בלב שלם (עוד יהיה זמן לשבור אותו בהמשך) ובידיים נקיות. וביחוד צריך לאפסן את הססמאות ואת המציאות העגומה שליוו אותנו מאז קמפ-דיוויד 2000. נחשוב מה שנחשוב על מה שהיה אז, מתברר והולך מה קורה עכשיו: יש פרטנר!

הסופר הפרואני מריו ורגס-יוסה אמר או-אז ב-2005 שהכיבוש הישׂראלי בשטחים הולך ומגיע לשלב הגרוטסקי. בין ענת קם והליצן פראדו לבין נעם חומסקי והמשט לעזה, דומה שהיטיב לחזות את הנולד. אבל לא אלמן ישׂראל סבא. אם חושב לו הגוי הזה שהכיבוש נותן לו מונופול על הגרוטסקא, הרי קמים 100,000 חרדים ונותנים לו תחרות שלא היתה מביישת כהנים בני-טובים בגֻמנסיון של ירושלם.  הפגנה נגד שלטון החוק והמדינה בשם הזכות לגזענות.

אז נעים לגלות את דברי הציונית הדתית שהטילה כפפה בפני רבניה, וחובה להזכיר את הרב הנכבד שהעז לקרוא לגזענות בעמנואל בשמה הראוי: חילול שם שמים.

אבל יותר מכל צריך לענות לעזות הפנים החרדית בתשובה ציונית הולמת, ברוח כל ישׂראל ערבים/ות זה לזו. אם מעדיף הציבור החרדי את הפילוג והחלוקה בין אשכנזים לספרדים – עניין גלותי שעבר זמנו זה מכבר –  על פני שותפות הגורל היהודית לדורותיה, וביחוד כאן בציון, אין מנוס מטיפול שורש בבעיא. הגיע הזמן לחשׂוף את הבלוף. הגיע הזמן שמדינת ישׂראל תשׂים קץ למונופול החרדי על הנישׂואין. הגיע הזמן לנישׂואין אזרחיים עכשיו!

אחרי זה, יתמוטט שאר מגדל הקלפים מעצמו.

רציתי לכתוב טור ובו תכנית מאורגנת, כיצד להסיר את המצור מעזה. תכנית יפה, נועזת, מתוחכמת, שתתייחס לכל הצדדים האפשריים של הסיפור. ואז קראתי את הטור הזה של סטיבן מ. וולט (ותודה לדימי ריידר). הטור של היום הוא תרגום עברי של דבריו. זווית הראיה אמריקאית כמובן, אבל ההצעה עצמה מצויינת. לתשׂומת לב הקורא ביבי נתניהו.

בחודש מאי 1967 הורתה ממשלת מצרים בהנהגת גמאל עבד א(ל)נאצר להטיל סגר על מיצרי טיראן, ובכך לחסום את הספנות הישׂראלית במפרץ עקבה. קו זה היה בגדר חציית "קו אדום" עבור ישׂראל, וצעד חשוב בהסלמת המשבר שהוביל למלחמת ששת הימים. הנשׂיא לינדון ג'והנסון שקל לשלוח ספינות מלחמה אמריקאיות, או משט בינלאומי כלשהו, כדי לקרוא תגר על הסגר ולהוציא בכך את העוקץ מהמשבר. ובכל זאת, למרות ההבטחות שנתנה ארה"ב לישׂראל לערוב לחופש השייט במיצרים, החליט ג'והנסון בסופו של דבר שלא לנקוט פעולה החלטית להגנת זכויות השייט של ישׂראל. ארה"ב היתה שקועה בבוץ הוייטנאמי, וג'והנסון חשש מהסתבכות בעימות נפיץ נוסף. אז הוא התמהמה, וישׂראל בחרה בסופו של דבר לפתוח במלחמה.

אילו השתמש ג'והנסון בצי האמריקאי כדי לקרוא תגר על הסגר, יתכן שמלחמת ששת הימים היתה נמנעת. מצרים לא היתה מעזה, כמובן, לצאת לקרב נגד ספינות מלחמה אמריקאיות, ולנאצר היתה דרך לרדת מהעץ מבלי לאבד פאסון (הוא היה נכנע למעצמת על, לא לישׂראל). ואילו נמנעה מלחמת ששת הימים, יתכן שמירב הבעיות אתן אנו מתמודדים היום – כולל הכיבוש בגדה המערבית – לא היו מתעוררות כלל.

זכרון הכשלון ההוא גורם לי לחשוב: מדוע לא תשתמש ארה"ב בכוחה המשמעותי כדי להסיר את המצור מעזה באופן חד-צדדי? ברור שהמצור גורם לסבל אנושי בקנה מידה עצום, וגורם לארה"ב ולישׂראל להראות רע מאד בעיני שאר העולם. הוא גם לא השׂיג עד כה שום יעדים פוליטיים, כגון נצחון על חמאס. ובכלל, מדוע לא תאחז ארה"ב את השור בקרניו, תארגן משלחת סיוע הומניטרי בעצמה, ותשלח אותו לעזה בליווי הצי האמריקאי? אני מוכן להמר שנוכל בקלות לשכנע כמה בעלות ברית בנאטו להצטרף למהלך. ואם הבעיא היא כספית, אפשר לשכנע כמה חברות באיחוד האירופי, או ואולי מדינות סקנדינביות, להשתתף ולעזור. איכשהו, לא נראה לי שצה"ל ינסה לעצור אותנו, או להשתלט על אי-אילו כלי שיט.

היתרונות של פעולה כזו ברורים. שנה עברה מאז נאום קאהיר, וארה"ב נראית גם חסרת תועלת וגם צבועה. רבים בעולם הערבי והאישׂלאמי מתחילים לראות בברק אובאמה גרסה מהוקצעת של ג'ורג' וו. בוש. בכך שינקוט צעדים מעשׂיים להקלת הסבל הפלשׂתיני, יראה אובאמה לעולם שארה"ב אינה משועבדת לישׂראל או ללובי הפעיל שלה בארה"ב. איזו דרך טובה להוציא את האויר מההתלהמות של טרוריסטים אנטי-אמריקאיים כמו אוסאמה בן-לאדן, המאשימים אותנו תדיר באדישות לסבלם של מושׂלמים!  תמונות של חיילים בצבא ארה"ב הפורקים טונות של סחורות יועילו הרבה לתיקון תדמיתנו הבעייתית בחלק זה של העולם. זוכרים את הרכבת האווירית לברלין, או את מבצע הסיוע לאינדונזיא בעקבות הצונאמי האחרון? גמילת חסד עם הזולת מזכה בהרבה רצון טוב.

שנית, אם יקחו ארה"ב ונאטו אחריות על מבצע הסיוע, הדבר יענה במידה רבה על חששותיה הבטחוניים של ישׂראל. ממשלת ישׂראל טוענת שהסגר הכרחי כדי למנוע הברחה של כלי-נשק לעזה. לבטח, זוהי דאגה לגיטימית. אבל אם ארה"ב ובעלות-בריתה תובלנה את הסיוע, נוכל אנו לקבוע מה עולה על סיפון הספינות. ואצלנו זה לא יהיה נשק.

אבל חכו רגע: אם נביא סחורות לעזה, האם לא נחזק בכך את החמאס? לא אם נתארגן מראש כך שהן תחולקנה על-ידי סוכנויות של האו"מ או סוכנויות עצמאיות אחרות. חלק מהסחורות אכן תיפולנה בידי החמאס, אבל רובן לא. מאידך, צמצום המחסור והסבל יפגעו בתדמית החמאס כאחראית המרכזית לאספקת שירותים חברתיים.

אכן, מבצע סיוע כגון זה ידרוש מאי-אילו פקידים/ות אמריקאים/ות לנהל מגעים בדרג נמוך עם חמאס – אבל גם זו לטובה. אם ארה"ב אכן רצינית לגבי פתרון בשתי מדינות, לא יהיה מנוס ממגעים פוליטיים עם חמאס בשלב זה או אחר. זו דרך טובה ולא מחייבת להתחיל. ואם אנחנו כבר בשווּנג, נוכל להגיד להם להתחיל לתקן את האמנה הזו שלהם, ולהפגין גם מצדם איזו מחווה הומניטרית, כמו שחרור החייל הישׂראלי השבוי גלעד שליט.

בקיצור, שימוש בעוצמה האמריקאית להסרת המצור יהיה נצחון לכל הצדדים. ארה"ב (ואובאמה אישית) תפגין שהיא אכן מבקשת לפתוח דף חדש במזרח התיכון, ותתקן את הרושם שנאום קאהיר היה בסך הכל בבל"ת בעטיפה יפה. החששות הבטחוניים של ישׂראל יזכו למענה הולם, והיא עצמה תראה גמישה והגיונית. נתניהו יקבל סולם נוח לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס, שהישיבה עליו הופכת אפשרית פחות ופחות מרגע לרגע. (להסיר את המצור בעצמו זה דבר אחד; להסיר אותו לדרישת וושינגטון – דבר אחר לגמרי). וכמובן, הסבל המתמשך של האוכלוסיא בעזה יקטן באופן משמעותי, מה שיגרום לכל הצדדים להרגיש טוב יותר.

ככל שאני חושב על כך יותר, כך נראית לי אפשרות זו קורצת יותר. כל מה שצריך הוא ממשל המוכן לנקוט בפעולה נחרצת על מנת לתקן מצב שהוא ביזיון הומניטרי מצד אחד, ומצד שני מהווה איום מתמיד על השלום האיזורי. פירוש הדבר, ככל הנראה, שאין שום סיכוי שמדיניות כזו תתקבל. וכולנו יודעים/ות מדוע.

איור: סני ארזי

לקראת, במהלך ובעקבות פרשת המשט שמענו כמעט הכל בשאלת ההסברה. לאור עלייתו המטאורית של נושׂא ההסברה על סדר היום, הנה הערה קצרה על הקשר בין מאמצי ההסברה לבין דמוקרטיה ישירה.

עוד לפני המשט, עלתה מלפני קברניטי משׂרד ההסברה והתפוצות (יש דבר כזה) יוזמה לעירוב הציבור במאמצי ההסברה של מדינת ישׂראל, שזכתה לכינוי "קמפיין מסבירים". בפייסבוק ובבלוגוספירא נתקל הקמפיין בתגובות מזלזלות עד עוינות (ראו לדוגמא ב"חורים ברשת" של גל מור).

קל מאד לצלוף בקמפיין וברעיון העומד מאחריו, אבל אני דוקא מרוצה. הקמפיין, וביחוד מאורעות המשט, ממחישים באופן מובהק שאפילו רשויות המדינה מודות באזלת היד שלהן, ובחוסר היכולת שלהן להתמודד עם הבעיות העומדות בפני המדינה. יותר מזה, כיון שהמצב חמור באמת, לא פנו הרשויות לפתרון המקובל עליהן לכל דבר ועניין – לפנות למגזר העסקי, ולשלם הון עתק למשׂרד פרסום בינלאומי זה או אחר כדי שיטפל בבעיא בשבילן. לא. הפעם הן פנו לציבור. והציבור נענה בהמוניו.

אז כן, אפשר לבכות על נכונות הציבור לבלוע כל צפרדע שתדחוף הממשלה במורד גרונו, ולהחפז להגן גם על המדיניות האווילית ביותר, כיון שמול הגוים צריך לשמור פאסון. אבל הלקח יילמד גם יילמד. הממשלה בפשיטת רגל. הציבור נקרא לקחת אחריות. היום הסברה. מחר חינוך, בריאות, רווחה ובטחון.

בין לבין, שלושה עניינים שלא ברומו של עולם. הראשון: אפלטון. בסוף השבוע האחרון פרסם הבלוגר הותיק אוֹרי קציר, בעל הבלוג "אפלטון", את רשימת 25 הבלוגים החביבים עליו לשנת 2010. וראו זה פלא: אני בינם. אז קודם כל – תודה! ושנית, אחזיר המלצה. באפלטון תמצאו רשימות בנושׂאים היסטוריים לצד עיסוק בענייני היום, רשימות שלא מפחדות לחצות את קו אלף המילים, ודיונים רהוטים ומחכימים. נסו ותהנו!

*** ******* ***

העניין השני: בשבועיים האחרונים שׂמתי לב למערכה ציבורית להענקת פרס ישׂראל לאריק אינשטיין. הדף בפייסבוק עומד בעת כתיבת שורות אלה על 7865 "לייקים". אני מניח שהמספר יגדל בהרבה. מעבר לתמיכה כללית, בקשו יוזמי המערכה מבלוגרים/ות שונים/ות לכתוב, כל אחד/ת, על סיבה יחודית מדוע יש להעניק לאריק את הפרס. הנה שלי:

אחת התכונות הבולטות של הרוק הישׂראלי, אולי של ההוויה הישׂראלית באופן כללי, היא חוסר סבלנות. מוזיקאים, נגניות וסתם בעלות/י אוזן רגישה ידעו על מה אני מדבר. בכל מקום בו אפשר, אפילו צריך, לעצור רגע, לשתוק, לבנות מתח לקראת המשך השיר, תתפרץ להקת הרוק הישׂראלית בדיוק שבריר שניה לפני הזמן. ולא שאני מצפה לתיזמון דרמטי, עוצר נשימה, בסגנון ה-Allman Brothers  או סינטרה. זו נחלת יחידי/ות סגולה. אבל המוסיקא הישׂראלית נשמעת לרוב כמו מי שממהר לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה.

אבל לא אצל אריק. בתקליטים שלו, אפילו בדיסקים המאוחרים, אלה שנתקלתי בשירים מהם ברדיו בטעות, אין ריצה ואין פספוסים. כל תו במקומו ובזמנו. ההישׂג הזה מרשים במיוחד לאור העובדה שמדובר בסולן, שהכלי היחיד העומד לרשותו הוא הקול. בהתחשב בכך שהקריירה שלו התבססה בעיקר על הקלטות אולפן, ואך מעט על הופעות חיות, מדובר בתופעה יוצאת דופן.

אולי אם נדע לקחת את הזמן כשצריך, להגיב באופן חד ומדוייק, ולהשפיע על הכלים שסביבנו בכח האישיות הרגועה ולא בקפיצה מתמדת בראש – אולי נוכל לשפר קצת את מצבנו.

פרס ישׂראל לאריק אינשטיין – כי מזמן בא הזמן.

*** ******* ***

ולסיום – המנהג המוזר שלי לסיים מילים ב-א'. עוד בימיו הראשונים של הבלוג כתבתי טור הסבר לתופעה תחת הכותרת למה היסטוריא, כדי לחסוך לעצמי הסברים חוזרים ונשנים. בחוגים מצומצמים והזויים במיוחד הוא אפילו הפך לסוג של קלאסיקא.

לאחרונה נשאלתי שוב על כך על-ידי אחד מעמיתי כאן בקמפוס, ופתאום נוסף נדבך לתשובה. התכוונה התאונה, והשאלה הגיעה עת עיינתי שוב בספר יוסיפון. חיבור היסטורי זה, שנכתב ככל הנראה באיטליא במאה ה-10 לספירה ומספר את תולדות ישׂראל במשולב עם תולדות העמים מאז דור הפלגה ועד חורבן הבית, כתוב בעברית שבעיני היא המלבבת מכל שכבות העברית המוכרות לי. וכן, מסיימים שם מילים ב-א' כל אימת שרק אפשר.

ובאותו עניין, זה זמן שאני חושד באליעזר בן-יהודה, שהוא האחראי להחזרת המנהג לכתוב סופי מילים ב-ה'. אז שאלתי את האקדמיא ללשון העברית, וזו התשובה שקבלתי מד"ר קרן דובנוב:

אני מניחה שכוונתך למילים שאולות מן היווניות ומן הלטיניות המסתיימות ב-iya או ב-a סתם. אכן מילים אלו נכתבות בדרך כלל באל"ף בסופן בלשון חכמים (לפי תעתיק האותיות מן הלשונות האלה, אל"ף כנגד אלפא). לפיכך במילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית כותבים ערכים אלו באל"ף בסופם. ואולם למעשה כבר במשנה כתוב, לדוגמה, הגמונייה, ובתלמוד הירושלמי מוצאים אנדרלמוסייה ועוד.

ובכן, שני חידושים:
(א) האיות ב-ה' הוא קדום, אף אם לא רווח. בן-יהודה לא אשם!
(ב) גם המילון ההיסטורי של האקדמיא ללשון העברית כותב סופי מילים ב-א'. אני מוזר, אבל לא לבד!

עד כאן להיום. בפעם הבאה, שוב פוליטיקא.

לפני שעה קלה חזרתי מארוע משותף לשׂמאל הלאומי, חד"ש ושלום עכשיו, בבית הקהילתי בשכונת הדר, כאן בחיפה (ראו כרזה משׂמאל). עוד ערב רגיל של פוליטיקא זעירה, "מיטינג" בעברית שלונסקאית, מסוג הארועים שפשוט אי-אפשר לשׂרוד ללא בקבוק בירה.

אני הגעתי, לא קשה לנחש, מהצד של השׂמאל הלאומי. אבל החלק המקורי של הערב הגיע לטעמי דוקא מכיוונו של ח"כ דב חנין מחד"ש. המסר שלו היה חד ופשוט: כדי לבנות שׂמאל חדש (או שׂמאל חד"ש – זו היתה ססמת הבחירות של מפלגתו בבחירות האחרונות), צריך להביא לברית משולשת, בה יחברו יחדיו: (א) השׂמאל הרדיקלי, (ב) השׂמאל הציוני, (ג) החלקים המתקדמים יותר של החברה הערבית. אלה, לדעתו, יכולים לעמוד איתן מול הימין ומול איום הפאשיזם (מילותיו הוא).

בקרב אותם חלקים בקהל שלא הגיעו מחד"ש או שׂמאלה (חיי שהוא הותקף גם משׂמאל – תאמינו או לא), שמעתי לחשושים בסגנון "על איזו פלנטה הוא חי?". ובכן, בתום החלק הרשמי של הערב נגשתי אליו, הצגתי את עצמי, ושאלתי אותו שאלה זו בדיוק. הוא ענה שהוא חי בת"א-יפו, ושבכל זאת מדובר באותה פלנטה (גם אם לא באותה מדינה) כמו חיפה. "מה זאת אומרת?", שאלתי. ואז הזכיר לי מפגש קודם שלנו, בו ראיינתי אותו במהלך המרוץ שלו לראשות עיריית ת"א-יפו. "אתם החיפאים," אמר, "בשלים עכשיו לעשׂות מה שעשׂינו בת"א-יפו עם עיר לכולנו."

והוא צודק! בחיפה יש גרעין קשה ופעיל של השׂמאל הרדיקלי. יש ציבור גדול, גם אם דומם, של השׂמאל הציוני (כמו בכל מקום) . ויש ציבור ערבי גדול, מהמתקדמים והמערביים בעולם הערבי כולו. העיר נתונה תחת ענן הזיהום הקטלני מאיזור התעשׂיה בעמק זבולון (שמרעיל לנו את האוויר, אבל לא משלם שום מיסים עירוניים) מחד, ומאידך מאויימת על-ידי פעלתנותם הרעבתנית של אילי נדל"ן תאבי בצע. אלה גם אלה פוגעים בעברים-יהודים ובערבים באותה מידה, ללא שום אפליה. מצד שני, המחלוקות העמוקות הנובעות מהנושׂאים המדיניים אינן נוגעות באופן ישיר לזירה העירונית. נצא מהשטחים או נספח אותם – חיפה תהיה חלק מישׂראל בכל מקרה. יוצא שמכל בחינה אפשרית חיפה עשׂויה להיות מקרה בוחן מושלם למתכון שמציע ח"כ חנין לחברה הישׂראלית בכלל.

לא נותרה, אם כן, אלא שאלת השאלות, המתבקשת מאליה: בת"א-יפו היה זה דב עצמו שעמד בראש המרוץ לראשות העיריה. מי ת/יהיה המועמד/ת בחיפה?

פרופ' ויגודה-גדות

גם היום הטור אינו פרי עטי, אלא מכתב מאת פרופ' ערן ויגודה-גדות, ראש בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שנשלח בשבוע שעבר (30 מאי) לכלל חברות/י הכנסת. המכתב מפורסם כאן באישור כותבו, ומוגש כשירות לציבור לקראת הדיון בתביעת הדיבה של "אם תרצו", בה יעלה לדיון הקשר בין תנועות פשיסטיות לבין האסטרטגיא של הפצת שקרים מכוונת במסווה מדעי.

*** ******* ***

לכבוד חברי הכנסת
משכן הכנסת,
ירושלים

קראתי לפני מספר ימים, לא בהפתעה גמורה אך עדיין בצער גדול, את הכתבה בעיתון "ישראל היום" ביחס למה שמכונה "דו"ח תנועת אם תרצו" על השיח האנטי ציוני באקדמיה. הבנתי גם כי במהלך אפריל התקיים בועדת החינוך התרבות והספורט דיון באותו נושא וכי העניין מועלה כהצעה לסדר היום לדיון בכנסת.

האם האקדמיה הישראלית אנטי ציונית? בכתבה שפורסמה נכתב בין השאר כי "מסקנות המחקר, עליו פיקחו ד"ר אודי לבל וד"ר רן ברץ {אנא ראו הבהרה של טיב הקשר בין ד"ר לבל וד"ר ברץ לדו"ח אם תרצו בקישור הזה, וגם תגובה מס' 1; אוֹרי}, מצביעות על יחס ממוצע של 20:80 – כלומר רוב מכריע מהחומר הנלמד במחלקות למדע המדינה מבוסס על רשימת מקורות המייצגת גישות "פוסט ציוניות" ו"אנטי ציוניות" ". בדיון בכנסת הושמעו דברים דומים.

קראתי והשתוממתי. קראת ואני חרד לאמת. אין סכנה גדולה יותר לציבור ולמקבלי החלטות בישראל מאשר להיות מוזנים בדברים חסרי שחר שכל קשר ביניהם לבין עובדות מדעיות תלוש לגמרי, שלא לאמור מגמתי ומטעה.

אוניברסיטת חיפה ביקשה את הדו"ח המלא כדי להגיב עליו אך קיבלה, לאחר מאמצים רבים, מסמך מקוצץ המסתיר את שמות ה"מפקחים על המחקר" ולא מפרט את שיטתו. כפי שהדברים נראים על סמך המידע הסלקטיבי שפיזרה תנועת אם תרצו לציבור לא מדובר במחקר ראוי לשמו והוא מעלה תהיות וסימני שאלה אין ספור. "המחקר" המתואר דורש הגנה והסברים רבים. אני קובע בוודאות, על סמך מיטב שיפוטי המקצועי והניסיון הרב שיש לי בביצוע מחקרים במדעי החברה בכלל ובתחום מדעי המדינה בפרט, שאין כאן מחקר מדעי ראוי לשמו.

לדוגמה, 4-5 סילבוסים שיתכן ונלקחו מתוך עשרות ומאות קורסים הנלמדים בבית הספר אותו אני מנהל, באופן לא שיטתי ולא מובנה, אינם מייצגים שום דבר חוץ מעצמם. בשל כך, ולאור הטענות החמורות המועלות בכתבה בשם המפקחים על המחקר הזה, ביקשתי לקבל הסברים מד"ר לבל ומד"ר ברץ על תקפות המחקר שביצעו ולהגן על איכותו. נראה לי שיש לעשות כאן עבודת הגנה רבה הכוללת הסברים כמו (1) כיצד נבחרו המרצים? (2) את מי הם מייצגים? (3) כיצד נבחרו הסילבוסים? ((4 מה נבדק בהם? (5) מדוע לא נלקחו לבדיקה סילבוסים של מרצים רלוונטיים אחרים? (6) כיצד נבחר גודל המדגם? (7) מדוע השתתפו רק מחלקות מסוימות ולא אחרות? (8) מה טעות הדגימה? (9) כיצד הוגדר מיהו ציוני? (10) ומיהו לא. ישנן כמובן שאלות רבות נוספות המעלות ספק כבד ביחס לאיכותו של מחקר זה ולכן אני מסופק אם הוא עומד בקריטריונים מינימאליים של הגינות ויושרה מקצועית.

בהיותי שופט של מחקרים בינלאומיים לכתבי עת מהשורה הראשונה, לקרנות מחקר עתירות משאבים בארה"ב ובאירופה, במסגרת האיחוד האירופי ועבור גופים ממשלתיים רציניים מהשורה הראשונה בעולם בתחומי אני קובע ששום כתב עת רציני (או רציני למחצה) במדעי החברה לא היה מתרשם מהמתודולוגיה המתוארת כאן ומהקפדה על פרטים קטנים כגון אלו שמצוינים מעלה. זהו חומר שקשה לכנותו מדעי והוא נראה תפור לצרכים אידיאולוגיים, יהיו אשר יהיו, של קבוצה מסוימת.

הדבר מדאיג במיוחד מכיוון שאיש מאיתנו לא היה מוכן לקחת כדור נגד כאב ראש שיוצר על בסיס מחקר מעוות, איש לא היה מוכן לנסוע במכונית שחלקיה לא יוצרו בעקבות מבחנים מדעיים ראויים ותקפים של חוזק שלדה ומרכב  – אבל שומו שמיים – אנו מוכנים להיות מוזנים במידע חברתי מעוות שמסוגל להוביל חברי כנסת, שרים וקובעי מדיניות ציבורית להחלטות מוטעות ברמה הלאומית והחברתית? כיצד נוכל להרשות זאת לעצמנו?

הביקורת שלי משמעותית גם מכיוון שאני עצמי רחוק מלהשתייך לקבוצה פוסט-ציונית כלשהי. נהפוכו – אני רואה בי וברבים מחברי באקדמיה ציונים לא רעים דווקא. אישית אני ציוני גאה ולצד חופש הביטוי עליו יש להגן מכל משמר אני לא חושש גם להוקיע התנהגויות של עמיתים רבים הפועלים נגד מדינת ישראל, קוראים לחרמות עליה ואפילו אלה ששוללים את יסוד קיומה בזמן שנהנים מכל הטובין שמספקת מערכת התגמולים האוניברסיטאית והתמיכה החברתית של מערכות השלטון בישראל.

רבים מאיתנו הולכים למילואים, מדברים בזכות המדינה ומגנים עליה מעל בימות אקדמאיות ואחרות, וכשיש צורך גם לא חוששים לבקר אותה ואת פעולתה, משוחחים בכיתות באובייקטיביות על בעיות מדע ועל בעיות שעה, ובסה"כ לא מאלה שיהיה קל לקרוא להם שמאל רדיקאלי. דווקא בשל כך חשוב לשים לב לביקורת הזו שמבקשת לכבד אמת מדעית ולא לעשות ממנה פלסתר. בפעולתם האחרונה הצליחו אנשי "אם תרצו" להפוך אותי בעל כורחי למתנגד חריף של דרכם.

לכן, מחקרם המעוות של ד"ר לבר וד"ר ברץ חמור מכיוון שמטיל דופי ביושרם המקצועי ובהגינותם המדעית של רבים מעמיתי במחלקות למדע המדינה ברחבי הארץ, ובמחלקות אחרות (ללא כל קשר לעמדתם הפוליטית כאמור). הסכנה הטמונה בו היא טיפוח תדמית שגויה של האקדמיה הישראלית, מסע צלב בלתי הגון נגדה כגוף אחד, בהצמדה של תווית "בוגדנית" לחוקרים הגונים ומתן עידוד למקבלי החלטות לפעול כנגדם. חופש הביטוי בישראל צריך להישמר – אך לדעתי אין לאיש רשות להפיץ חומרים מטעים מהסוג הזה. אסור בתכלית האיסור לחברי כנסת ללכת שולל אחר מידע שכזה.

לסיכום – האקדמיה והמחקר בישראל הם נכס לאומי. כולנו צריכים להיות מודאגים מתהליך מכוון של הטעייה בכיוון אידיאולוגי זה או אחר. האקדמיה הישראלית ואיכות המחקר בה חשובים מכדי שיעשה בהם ובכלים המדעיים שלהם שימוש מטעה. אני קורא לחברי הכנסת להוקיע הטעייה זו ולגנותה בכל דרך. לא זו דרכנו – לא זו דרכה של האמת.

בברכה,
פרופ' ערן ויגודה-גדות
ראש בית הספר למדעי המדינה

מצורף בזאת מכתב שהגיע זה עתה לתיבת הדוא"ל שלי, מאת הרקטור היוצא של אונ' חיפה, פרופ' יוסי בן-ארצי, המוקיע את הדו"ח של תנועת "אם תרצו" כנגד מרצים/ות לא-ציוניים/ות. אני מזדהה עם תוכן הדברים, ולפיכך הבאתי אותם כאן.

*** ******* ***

לחברות וחברי הסגל שלום רב,

אני מניח שכמוני גם אתם קיבלתם הבוקר את המייל שמצורף למטה, המתיימר לבקר את הנעשה באקדמיה בשמה המזויף של הציונות.

זהו מסמך מחפיר המבייש את שמה של האקדמיה, ואת ערכי היסוד עליה היא מושתתת, לא כל שכן הוא עומד בניגוד משווע דווקא לערכים הבסיסיים של התנועה הציונית אותה מתיימרים כותבי המסמך לרענן לכאורה, אך מטילים עליה קלון.

המסמך הזה נושא את ריחו הבאוש של המקרתיזם, ואת הרוח הרעה הנושבת מחלקים מסוימים בחברה הישראלית, רוח של לאומנות קיצונית, סתימת פיות והגבלת חירויות יסוד, גם זאת בניגוד משווע לרוח 'מגילת העצמאות' הנישאת בפי מחברי המסמך לשווא.

אוי לה לאקדמיה בישראל שהוציאה מקרבה ומקיימת בתוכה 'חוקרים' ו'מחקרים' שכאלה.  לא מהפכנים 'ציוניים' הם- אלא מוטנטים מסוכנים של הציונות, אבותיה ומייסדיה, ושל האקדמיה הישראלית.

הבה נוקיע את המסמך, מחבריו ומפיציו , אשר ברוב פחדנות  מסתתרים תחת 'שם שולח' ריק, כך שלא יוכלו לקבל אפילו תגובות ממכותביהם,

בברכה,

פרופ' יוסי בן-ארצי

רקטור

להמשיך לקרוא ←