צילום: צבי ארד (מתוך ויקיפדיה)

שבוע של עבודה מאומצת מעכב בינתיים גם את המשך הדיון בתכנית חמש הנקודות, גם את פרסום הפרק השני ברומן שלי עם ויקי.

בינתיים, מכתב שנחת בתיבת הדוא"ל שלי אמש, מאת הרקטור היוצא של אונ' חיפה (ביתי האקדמי), בתגובה לכניעה לכאורה של נשׂיא אונ' ת"א (ביתי האקדמי בשנות ה-90) למקרתיזם המביש של "אם תרצו" ושות'.

למיטב ידיעתי, פרופ' בן-ארצי הוא הראשון, ובינתיים היחיד, ממנהיגי/ות כל האוניברסיטאות בארץ, שיצא בגלוי ובנחרצות נגד הסכנה והביזיון. הנה מכתבו:

***

לחברות וחברי הסגל, שלום רב,

נדהמתי כמו כולכם לקרוא הבוקר את הכותרת ב'הארץ' ועדיין אני מנסה להאמין שאין דברים בגו, וכי נשיא ת"א לא פעל כפי שנזכר שם. הדו"ח המחפיר של הגוף המתקרא "המכון לאסטרטגיה ציונית" (תציצו בגוגל לראות מיהו ומי מייסדו וראשיו) נשלח כבר לפני כמה שבועות לוות"ת ומל"ג ושם סבר מי שסבר כי הדו"ח "עושה רושם רציני" יותר מאביו מולידו הדו"ח של "אם תרצו", והעבירו לנשיאי האוניברסיטאות כדי שיבדקו איך להגיב.

הנשיא שלנו העביר אלי את הטיוטה והזדעזעתי לקרא אותה כמו את קודמתה, ובמיוחד נחרדתי מן העובדה שהמל"ג/ות"ת סברו שבכלל צריך להתייחס לדו"ח של גוף אידיאולוגי- פוליטי לא חשוב מאיזה צד. הנשיא שלנו, יש לומר, אף לא ערך דיון כלשהו בפנית ות"ת/מל"ג ולא ביקש לבלוש אחר סילבוסים של סגל החוג…

את ההתייחסות לדו"ח אשאיר לחברינו הסוציולוגים, אבל אם אכן פנה נשיא ת"א לחברי החוג בבקשה לקבל את הסילבוסים – בהנחה שגם יקרא וישפוט אותם ר"ל – זהו יום שחור מאד לאקדמיה הישראלית, לחופש האקדמי, לחירות המחשבה והיצירה ולכל ערך אחר שאנו מאמינים בו בהקשר כזה. לא שמעתי מימי על נשיא שביקש סילבוס באיזשהו תחום – ועוד על סמך טיוטת דו"ח של גוף מוטה אידיאולוגית שכזה.

לו היה מדובר בדו"ח הערכה עצמית בי"ל שאנו עוברים על ידי ועדת מומחים בי"ל או אפילו מקומית, הייתי מבין, כי אז נדרשת תגובה לגוף אקדמי בי"ל נייטרלי ומקצועי. אבל לפעול על פי טיוטת דו"ח באופן עצמוני ורצוני? הנה לא נדרש יותר מאמץ משר החינוך, מוועדת החינוך ואפילו לא מארגונים קיקיוניים מימין או משמאל –  מצוותם נעשית גם מבלי שהושמעה – מספיק טיוטת דו"ח, והנשיא אץ לעיין בסילבוס מדעי מקצועי, ומשמיט את הקרקע מתחת לאנשיו תוך הבעת אי אמון מוחלטת ביכולתם וביושרתם האקדמית!

לצערי, בפעם הקודמת בחרו נשיאי האוניברסיטאות שלא לקום כאיש אחד אל מול מתקפת קואליצית – "אם תרצו"- אורלב- סער ומרעין בישין אחרים, לא הדפו את המק'ארתיזם המשחר לפתחנו, ועל כך הם ישלמו עכשיו ביוקר כשחדשות לבקרים יצוצו מבקרי אקדמיה מוטי אידיאולוגיה – ולא רק בסוציולוגיה או מדע המדינה, כי אם בהיסטוריה, פילוסופיה, חינוך, ומדוע בעצם לא בכימיה ופיזיקה?  ולמה לא את המלמדים את תיאורית "המפץ הגדול" ולא את בראשית א"?? ועל מה נרדף גליליאו? על פוסט-ציונות??

אני שב וקורא לנשיאים ולראשי המערכת –  התעשתו והעמידו דברים על מקומם – כי מי שמעדיף חרפה על מלחמה – מקבל בסוף גם חרפה וגם מלחמה כשאינו נאבק על צדקתו!

יוסי

(בכל זאת ציוני..)

ומחליטות... ומחליטות...

אז על הרכבת הספקנו לדבר, וב"ה נמשיך בעתיד (סיכום הדיון ההוא אפרסם בהמשך). אפשר לעבור לנושׂא חדש – והפעם הציבור הערבי בישׂראל. בתכנית חמש הנקודות שהתפרסמה באתר עבודה שחורה עלו שלושה סעיפים שונים בנושׂא זה, שניים תחת הכותרת שוויון זכויות והזדמנויות לערבים, אחד בהקשר למהפכת החינוך. בטור זה ארחיב מעט בשלושתם.  כמו בפעם הקודמת, אני מזמין הערות, הארות, תוספות, תיקונים, התנגדויות מנומקות וכיוצא באלה כהנה וכהנה. הנה, מתחילים…

הרבה שטויות נעשׂו במדינת ישׂראל ביחסיה עם המיעוט הערבי שלה. הרבה עוול, אינסוף קיפוח, דיכוי ושלילת זכויות. על הטיפשות הזאת אנחנו צריכים להתחרט (הספרון הכחול, עמ' 73). להתחרט, כלומר קודם כל להבין שמשהו כאן לא בסדר באופן בסיסי. לא להסתפק בכך שבארץ מצב האוכלוסיא הערבית טוב יותר מאשר ברוב מדינות ערב. כי הוא אכן טוב יותר, אבל זה לא מספיק. לא מספיק, כיון שכבר במגילת העצמאות הבטחנו לציבור הערבי במדינה אזרחות מלאה ושווה, שויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל דת, גזע ומין. ואנחנו לא מקיימים. אז להבין – בראש; ולהתחרט – בלב. כי אם נרצה שהמהלך יצליח, צריך להגיע בלב פתוח, גם אם המצפון לא לגמרי נקי. וכשהראש והלב יהיו מכוונים למטרה – אז אפשר גם להתחיל לעשׂות.

התיישבות

בתכנית חמש הנקודות, כמו גם בספרון הכחול, מובא הביוב כמשל. לכן מוצע שם כנקודת פתיחה "פרוייקט ביוב לאומי". אינני בא לזלזל בחשיבות הביוב כסמל, וגם לא בצדדים הגשמיים יותר של "חרא צף ברחובות". אבל הבעיא היא, כמובן, עמוקה ובסיסית הרבה יותר. באופן כללי, ניתן לאמר שבכל הקשור לתכנון התיישובתי של הציבור הערבי בישׂראל, אשמה המדינה בהזנחה פושעת לכל הפחות. הדוגמא הבולטת מהשבועות האחרונים היא של הכפר הבדווי הבלתי מוכר אל-עראקיב, מצפון לבאר-שבע. עזבו עכשיו את הטיעונים המקומיים, וחשבו לרגע על משמעות הביטוי "כפר בלתי-מוכר". מדוע הוא בלתי-מוכר? הוא בלתי-מוכר, משום שהמדינה אינה סופרת את האוכלוסיא הבדווית כשהיא באה לערוך תכניות התיישבותיות. בעצם, זה לא לגמרי מדוייק. היא סופרת אותם, כאויב שיש להגן על אדמות הלאום מפניו. אלא שאת ה"אויב" הזה אין צורך לחייב בהצהרת נאמנות. רבים מבניו מתגייסים לשירות קרבי בכוחות הבטחון. יותר מזה?

הישובים הבלתי-מוכרים בנגב הם, כמובן, רק חלק קטן מהסיפור. כמעט כל ישוב ערבי בארץ זרוע לארכו ולרחבו בתים שנבנו באופן בלתי-חוקי, ללא אישור. מדוע? כיוון שעבור אזרח ערבי הוצאת אישור בניה כחוק היא משׂימה בלתי-אפשרית למעשׂה. ולא שמדובר בעסק פשוט גם עבור אזרח יהודי. כמי שהתמודד לאחרונה עם המבצע הכביר של רישוי לתוספת ממ"ד (מרחב ממוגן דירתי) – תוספת שהמדינה לכאורה מעודדת – אני יכול רק לדמיין אילו יסורים ביורוקרטיים עוברים על מי שרוצה לבנות בית. עכשיו הוסיפו לזה קשיי שׂפה, הבדלי מנטליות, ותהום פעורה של פחד ולפעמים גם שׂנאה.

הצעד הראשון לתיקון המצב הוא הבנה של הדרגים הגבוהים ביותר במשׂרד השיכון, במנהל מקרקעי ישׂראל (עוד לא הופרט), וברשויות המקומיות, שגם לערבים מותר לגוּר. לכאורה, זה אמור להיות מובן מאליו לאור ההבטחות היפות של מגילת העצמאות. בשטח, מספיק להתבונן בחגורת המצפים שנבנתה סביב סכנין במסגרת מבצע "ייהוד הגליל" במהלך שנות ה-80, כדי להבין את מטרתם: לבלום כל נסיון להתפשטות אורבנית טבעית של העיירה, באמצעות קביעת עובדות בשטח. (גידול טבעי, אגב, מתרחש לא רק בהתנחלויות, אלא גם, הפלא ופלא, בציבור הערבי.) וכל זה קשור באופן הדוק גם לביוב. קשה מאד לטפל בתשתית של ישוב שבנוי רובו ככולו באופן פרטיזני, וממילא בלתי-חוקי ובלתי-מאושר.

אז מה לעשׂות? כמו (כמעט) כל הסעיפים האחרים בתכנית חמש הנקודות, גם כאן קשה לראות מה אפשר לעשׂות מבלי להגיע קודם לעמדת השפעה שלטונית (תנאי מקדים להצגת התכנית בראיון המקורי). אבל את ההבנה ואת החרטה אפשר לעודד גם סתם כך, בדיונים ברשת, בשׂיחות במכולת, בבנייה שיטתית של דעת קהל אוהדת למהלך. בינתיים עדיין יום קטנות, אבל זוהי הרי דרכה של הציונות. דונם אחר דונם, שעל אחר שעל.

תעסוקה

פגשתן פעם שוטר ערבי? עובדת חברת חשמל ערביה? פקיד ערבי במשׂרד הפנים? אני לא. זה לא אומר שאין, כמובן. מן הסתם אפשר למצוא איזה אחד איפשהו. רק לי עוד לא הזדמן. בעצם, לא רק לי. ראו, למשל, את דבריו של ד"ר ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשׂרד האוצר:

כדי להקטין את הבורות המאפיינת את כולנו בכל הנוגע למגזר הערבי, הוריתי לקלוט עובדים ערבים לחשב הכללי. למרבה התדהמה, לא עבד אף עובד ערבי בחשב הכללי (יתכן שמאז ומעולם). עד תום כהונתי הספקנו לקלוט שני עובדים, ואני מקווה שהמגמה תימשך. עוד הוריתי על קיום ביקור עבודה של כל חשבי משׂרדי הממשלה בגזבריה בכמה רשויות ערביות. כך יעמדו אלה מקרוב על הבעיות במגזר, ונציגי הרשויות יוכלו להכיר מקרוב את בכירי הבירוקרטיה ולהשתמש בקשרים אלו במקרה הצורך (הגווארדיה השחורה, 224).

מבינים? מתוך אוכלוסיא של כמעט 7.5 מיליון, כמיליון וחצי איש ואישה נמנים/ות על הציבור הערבי – 20%. אבל במשׂרד החשב הכללי לא נמצא עובד ערבי, יתכן שמאז ומעולם. ובניחוש פרוע, האם הייתן מהמרות שהמגמה שהתחיל ד"ר זליכה נמשכה, או שמדובר במקרה חד-פעמי שלא חזר על עצמו? ומה נאמר על חלקה השני של הפסקא, המעיד על כך שפקידים בכירים באוצר, אלה המנהלים את כלכלת המדינה ביד רמה, מתאפיינים בבורות בכל הנוגע למציאות השׂוררת בקרב חמישית מהציבור?

הנקודה שהעלה אלדד יניב מדבר על אפליה מתקנת. אני לא אוהב אפליה, גם לא כשהיא באה לתקן. והאמת, במקרה זה אפילו לא צריך להפלות. צריך לפקוח עיניים, כמו ד"ר זליכה לעיל, ולהבין שיש מקום לערביות ולערבים בשירות המדינה. סטטיסטית, מקום אחד מתוך חמישה. משׂרדי הממשלה ורשויות השלטון השונות צריכים ליזום גיוס עובדות ועובדים מהמגזר הערבי. לא על בסיס אפליה. על בסיס כשרון.

השׂפה הערבית

מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה

אִנְפַגַ'רַת אלְקֻנְבֻּלָה פִי אלְמַטָארִ. מכרה יקרה, שלא אנקוב כאן בשמה, מעידה שזהו המשפט היחיד שהיא יודעת להגיד בערבית, שארית לכמה וכמה שנות לימודי ערבית במערכת החנוך העברית. תרגומו: התפוצצה הפצצה בשׂדה התעופה.

מספרים שהאיש המרכזי והחשוב ביותר בעליית תלמידי הגאון מוילנה לארץ, החל בשנות ה-30 של המאה ה-19 (עלייה שיש מי שרואה אותה כמניחת הבסיס לציונות המודרנית), היה ר' שלמה זלמן צורף, הראש"ז. הוא לא היה התלמיד החכם ביותר בכתה, ולא המיוחס שבחבורה. הוא פשוט טרח ללמוד ערבית. ואנחנו?

השׂפה הערבית היא אחת משתי השׂפות הרשמיות של מדינת ישׂראל. למרות זאת, שיעור דוברי הערבית בקרב הציבור היהודי נמוך להדהים. באחוזים, הוא כנראה נמוך בסדר גודל שלם מאחוז דוברי העברית בקרב הציבור הערבי. כמובן, העברית היא שׂפת הרוב השליט, וטבעי שהיא תופסת את הבכורה. אבל מעמדה הירוד של הערבית בציבור העברי מסמל, גם הוא, את טיפשותה של מדינת ישׂראל.

הרי כל עוד הציבור היהודי אינו יודע ערבית, הוא יפחד באופן אוטומטי בכל פעם שישמע אותה במרחב הציבורי. וכי איך ידע אזרח עברי ששני הצעירים היושבים בספסל מאחריו באוטובוס אינם זוממים התקפת טרור, אלא דווקא מתרעמים על כך שנבחרת איטליא משׂחקת כדורגל מחורבן במיוחד במונדיאל? ולחילופין, איך תדע אזרחית עבריה להבחין בהבדלי התוכן בין הצהרות שנושׂאים מנהיגים ערבים (בארץ ובעולם) באנגלית, לבין אלו הנאמרות בערבית? ואולי, שומו שמיים, תרוויח גם העברית משהו בזכותה של הערבית? רק חשבו על כל טעויות הכתיב שתחסכנה לנו, כשנדע להגות את ההבדלים בין א-ה-ע, ח-כ, ט-ת, כּ-ק.

לכן אני תומך נלהב בהצעה שעלתה בתכנית חמש הנקודות, דוקא בסעיף החינוך: לימודי ערבית מדוברת בכל גני-הילדים/ות, החל מגן טרום-חובה. בגיל צעיר כזה המוח עדיין בנוי וערוך לקליטת שׂפות באופן מירבי, יכולת שנעלמת והולכת במהירות ככל שנוקפות השנים. לימוד שׂפה יכול להעשׂות בצורת משׂחק; ממש אין צורך בשעורי בית, ודאי שלא במבחנים. ועד שיגיע הטף לכתה א', כבר יהיה מצוייד בכל העיצורים הדרושים כדי לכתוב כיאות גם בעברית.

ומי יודע, אולי כשנגיע לסוף המשפט שלנו בעברית, נוכל לפנות לערבי עם הנרגילה גם בשׂפת אמו. ואם לא נדבר על שלום, אולי לפחות על כדורגל.

כשהתחלתי ללמד באוניברסיטת חיפה, בשנת הלימודים תשס"ד (סתיו 2003), קבלתי לידי את הקורס סדנא למיומנויות מחקר. בניגוד לשאר הקורס הניתנים במסגרת החוג להיסטוריא כללית, השאלה המרכזית בסדנא אינה "מה?", או "מדוע?" אלא "איך?". איך ללמוד היסטוריא? אחת השאלות הראשונות שהפנתה אלי הכיתה היתה, שלא במפתיע: האם אפשר להשתמש בויקיפדיה? התשובה שלי היתה לאו מוחלט. אין לדעת מי כתב בויקיפדיה מה, ומהיכן המידע, ובאופן כללי אי-אפשר לסמוך שם על שום דבר…

…נוּ כן, ברור שטעיתי. עד מהרה שׂמתי לב שגם אני משתמש הרבה בויקיפדיה, ושבעצם מדובר בכלי רב-תועלת, נצחון גדול של חכמת ההמון ושל עקרון השיתופיות. כמובן, יש ערכים ויש ערכים, ולעולם אין להתייחס לויקיפדיה כתחנה אחרונה במסע המחקר. אבל לא פעם גם אני משתמש בה כתחנה ראשונה, ומפיק תועלת רבה. מהר מאד התחוור לי שהעתיד של עולם המידע, לפחות בעתיד הנראה לעין, טמון במאגרי מידע מקוונים ומקושרים. מחובתי אפוא, כאקדמאי, לתרום למהפכה. מדוע לא ארתום את העבודה בכתה לשיפור ויקיפדיה?

כשהעליתי את הרעיון בפני תלמיד(ות)י  בשתי הזדמנויות שונות, נתקלתי בתגובה לה לא ציפיתי. סטודנטיות וסטודנטים שכבר שלחו יד בעבר בעריכה בויקיפדיה, התלוננו על חוויות קשות שעברו שם. ערכים שבנו ועריכות שעשׂו נמחקו עם או בלי הסבר, וכשֶמָחוּ על כך נקלעו לקרבות מילוליים צורמים. רצה הגורל, ובמקביל לשני הנסיונות הללו, נקלעו גם אי-אילו מחברי למצבים דומים. בעיא. מצד אחד, ברורות לי האפשרויות הגדולות הגלומות במהלך. מצד שני, נראה לי בלתי-הגון לחייב את תלמיד(ות)י להצטרף לְמערכת, בה יש סיכוי גדול שיקלעו לקן-צרעות מילולי שכזה.

כך עברו עוד שנתיים-שלוש, עד שהבליחה ההכרה, שיש ויקי גם מחוץ לויקיפדיה. אצטרף לקידום המהפכה באמצעות אתר ויקי משל עצמי, ואחיל שם כללי תרבות דיון כרצוני. עם הרעיון הזה בראש התחלתי לרחרח ברחבי הקמפוס, והגעתי תוך זמן קצר לד"ר דני בן-צבי, ראש היחידה להוראה נתמכת מחשב באוניברסיטת חיפה, שהחל במהלך זהה כמה שנים לפני. תוך שבועיים, בסיוע נלהב של גב' שירי הגני, דוקטורנטית בחוג לחינוך, ושל מר אייל מאיר, עוזר המחקר שלי, היה לנו אתר משלנו. זה היה, כמסתבר, החלק הקל. עכשיו עמדה בפנינו משׂימה קשה בהרבה: להבין מה לעשׂות אתו.

בסופו של דבר נפלה החלטה למקד את הפעילות בסמינר שתוכנן להיות גולת הכותרת של סמסטר א, בנושׂא חביב עלי מאד – תולדות האמונה באל אחד: מונותאיזם (הקישור מוביל לדף הקורס הראשי). הכתה הוזהרה מראש לגבי המתרחש, ובכלל זה לגבי העובדה שהמהלך כולו נערך ונבדק כניסוי אקדמי (בכל זאת, ניסויים בבני-אדם). כללי המשׂחק נקבעו כדלהלן:

• דף הקורס באתר, והדפים שיוצאים ממנו, הוגדרו כסביבת הלימוד הרשמית.
• אחרי שבועיים של הקדמה, בהם דיברתי על מונותאיזם באופן כללי ועל ויקי באופן פרטי, התחלקה הכתה לצמדים, כשכל צמד קיבל אחריות לשבוע על אחד מתחומי הדיון, אותו הציג במפגש הראשון בשבוע (יום א). אני הרחבתי את הדיון במפגש השני (יום ג).
• כל צמד נדרש להעלות חומר בסיסי לדיון ביום ד בשבוע שלפני המצגת, כדי לאפשר לכתה זמן לעיין בחומר, לשאול שאלות ולהשׂיא תרומות. עם הזמן התברר שמהלך זה היה בעל חשיבות מכרעת בהתפתחות העניינים.
• לאחר סיבוב המצגות הראשון קבענו לערוך שׂיחה פתוחה, ללא הגדרת נושׂא מראש.

ויצאנו לדרך…

ניגש ישר לעניין: רכבת.

אחת מחמש הנקודות שהציג אלדד יניב בראין לאתר עבודה שחורה, ושזכתה לגם לאחד הפרקים החביבים עלי בטיוטא הראשונה להערות (הלא היא הספרון הכחול; פרק 14) מדברת על הקמת רשת רכבות מהירות בתדירות גבוהה שתחבר את כל המדינה לתל אביב וגוש דן.

לנוחותי הפרטית, אחלק את הדיון לשלושה חלקים (יש בינם, כמובן, נקודות השקה ואיזורי חפיפה): (א) השלכות חברתיות וכלכליות; (ב) גיאוגרפיא וסביבה; (ג) מימון. ציבור הקוראות/ים מוזמן לחלק את הנושׂא מחדש לנוחותו הוא.

השלכות חברתיות וכלכליות

כנקודת פתיחה לדיון, אני רוצה לחזור לפרק 14 בספרון הכחול:

היהודי – רכבת לא באה לו טוב. במיוחד אם הוא דור שני או שלישי לשואה. אבל אנחנו, כשׂמאלנים, חושבים שהרכבת יכולה ליצור צדק חברתי. לא להיבהל, אנחנו נסביר. ישׂראל היא ארץ קטנה. חמש מאות קילומטר מלמעלה עד למטה, הרבה פחות לרוחב. רכבת אירופאית שטסה – או יפנית, עושה את המרחק בשעה, שעה ורבע, אולי קצת יותר. ממטולה עד אילת! רכבת שטסה, מבטלת את המרחק הגיאוגרפי ומאפסת את זמני ההגעה מהפריפריה למרכז. במדינה עם רכבת מודרנית אין פריפריה למעשׂה, רק פרברים. אין עיירות פיתוח נידחות – כי שום יישוב לא באמת נידח. הכל מרכז, הכל קרוב. זה לא רק שהקרית-גתים יגיעו לעבוד בתל-אביב. זה גם שאלה שנדחסים במעליות של מגדלי היוקרה יוכלו לגור על שפת מכתש רמון ולהאכיל את היעלים, אם בא להם. רכבת תאפשר למנהל הבכיר בחליפת שלושה חלקים לצאת מהבית המדהים שבנה לו בחבל לכיש ולהגיע למשרד מהר-מהר, בלי פקקים ובלי זיעה. רכבת תאפשר לילד בירוחם ללמוד בבית ספר לאמנויות בבאר-שבע, או תל-אביב, בלי להיעקר מהמשפחה והסביבה. רכבת משוכללת תאפשר לעיירות הפיתוח לגמור סוף סוף להתפתח. אוכלוסיות חזקות ומבוססות יבואו לגור בשׂדרות, בית שמש, חצור ושלומי. עבר עידן מפעלי הטכסטיל הכושלים בעיירות פיתוח, עבר זמנם של מפעלי הגרביים והתחתונים, שנועדו לספק תעסוקה ל“מקומיים”. אם נגזר עלינו לחיות בארץ קטנה מאד – צריך להנות מהיתרון היחיד אולי של ארץ קטנה – שהכל יכול להיות קרוב-קרוב.

אחד האבסורדים הגדולים במציאות הישׂראלית הוא תחושת המרחק המגבילה את תנועתנו, על אף שהארץ בעצם פיצפונה. בשלהי האלף הקודם חייתי באיזור סן-פרנסיסקו. שם, באזור ששטחו אינו נופל מזה של מדינת ישׂראל, ושאוכלוסייתו אינו קטנה משלנו, נסיעה של 100 ק"מ לעבודה נחשבה כסף קטן. מדוע? כיון שהרכבת האיזורית (תחתית ועילית לסירוגין) BART קישרה באופן יעיל בין הערים והעיירות השונות, בואכה הכרך הגדול. היום, כחיפאי, אני נתקל שוב ושוב בת"אביבים שדוקא מאד רוצים להפגש אתי, "יום אחד כשיזדמן לי להגיע למרכז". חיפה, מבחינתם, רחוקה הרבה יותר מברלין. ואם כך חיפה, מה נאמר על עפולה, על דימונה, על קריית שמונה? מבצע לאומי להקמת מערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר יהיה הצעד הראשון לסילוק המחסום הפסיכולוגי.

אבל ההשלכות של רשת רכבות מודרנית בכל רחבי הארץ תהינה, כמובן, הרבה יותר מפסיכולוגיות. רכבת מהירה תביא קודם כל למהפכה בתחום המגורים. לא יודע כמה מנהלים בחליפות שלושה חלקים ירצו להאכיל יעלים במכתש רמון, אבל משפחה צעירה, שכבר מזמן לא יכולה לגור בת"א-יפו, ושצריכה לקחת משכנתאת-רצח כדי להשׂיג דירת 5 חדרים בפתח-תקוה, תוכל לעבור בשקט לעפולה או לבאר-שבע, בלי לשנות את מקום העבודה! הרווח יהיה של כל מי שת/יוכל לשפר את תנאי המגורים מבלי להתנתק, לפחות לכתחילה, מהחיים במרכז – אבל גם של כל אותם ישובים שיקלטו את המשפחות החדשות. מי שרוצה להתרשם בעצמה/ו מההשפעה הכבירה של תחנת רכבת מרכזית על ישוב קטן ונידח יחסית, מוזמנ/ת לעיין בהיסטוריא הנדל"נית של גיזרת צל-עלי-בננה מאז הפיכתה של בנימינה לתחנה ראשית של רכבת ישׂראל. למעשׂה, מי שלא לגמרי זוכר/ת את התקופה שלפני, יתפלא מדוע אני חושב על פרדס חנה-כרכור-זכרון כעל נידחים.

ולא רק משפחות ובודדים ישתחררו מסיר הלחץ של המרכז. כשתפציע ההכרה שאפשר להגיע מכל-מקום לכל-מקום בקלי-קלות, גם עסקים יתחילו לנדוד. הרי מדוע לשלם שׂכר דירה מופקע במרכז כשאפשר להתרחק קצת ולקבל הרבה יותר עבור הרבה פחות? מדיניות ממשלתית חכמה תעודד מעבר עסקים לרחבי הארץ באמצעות תמיכה בהקמת מרכזים מסחריים ואיזורי תעשׂיה בסמוך לתחנות רכבת. מדיניות חכמה עוד יותר תקפיד מראש על תכנון מאוזן וירוק של המרכזים הללו. העסקים החדשים ימשכו לקוחות מהמרכז, ובו בעת יהנו מלקוחות שעד לא מזמן היו במרכז, ועכשיו עברו לגור בשאר הארץ. רשויות מקומיות ואזוריות ברחבי הארץ תהנינה מעלייה בארנונה, ממגורים ומעסקים כאחת. מקומות עבודה חדשים יווצרו, ומי שיצא/ה מהמרכז אבל שמר/ה על מקום העבודה שם בפסקא הקודמת, ת/יגלה פתאום שבסמוך לבית החדש נוצרים גם מקומות עבודה חדשים.

בקיצור, מערכת רכבות מודרנית בפריסה כלל-ארצית תסייע לפתור את מצוקת הדיור, להגדיל את שוויון ההזדמנויות בתחום התעסוקה, ותביא לפיזור האוכלוסיא בכלל הארץ באופן בריא והגיוני יותר. לא-כל-כך-גרוע.

גיאוגרפיא וסביבה

מדינת ישׂראל

ובכל זאת, המרכז ישאר במרכז. יתכן שהמצב ישתנה יום אחד, כשיפרוץ שלום, ומערכת הרכבות תפלס דרכה גם דרך השומרון. אבל עד שנזכה לסוע מעפולה לירושלם דרך ג'נין-שכם-רמאללה, התחנה המרכזית של הארץ תהיה בת"א-יפו, והנתיב המרכזי מצפון לדרום יעבור דרך מישור החוף.

ועדיין, ביחוד בצפון, יש הרבה מקום לקווי מזרח-מערב. ציר עכו-כרמיאל-צפת הוא חיוני, כמו גם בנימינה-עפולה-נצרת-טבריא, חיפה-עפולה-בית שאן, ואפשר לחשוב בקלות על דוגמאות נוספות. העיקר הוא לאפשר לא רק נסיעה נוחה למרכזים הגדולים (ת"א-חיפה-ירושלם), אלא גם בין הערים הקטנות יותר לבין עצמן. מערכת הרכבות צריכה להבנות מראש מתוך מחשבה כזו, ובכלל זה תיאום זמנים שיאפשר מעברים חלקים ככל האפשר בין קו אחד למשנהו. בנוסף, היא צריכה להיות בנויה כך שתאפשר נסיעה מהירה ומעוטת תחנות, לצד רכבות פרבריות שתשרתנה גם מרכזי-ישוב קטנים יותר.

עם זאת, כמו שיודע כל מי שמתשמש ברכבת, היא עצמה רק חצי מהפתרון. אם אינני טועה לגבי כל אותם ת"אביבים שלעולם אינם מגיעים אלי לחיפה, פחות משהם חוששים מהרכבת, הם חוששים ממה שיקרה כשירדו ממנה. וכאן הם צודקים למדי. התחבורה הציבורית בארץ (אולי פרט לכמה יוצאי דופן שלרוע מזלי עוד לא נחשׂפתי אליהם) מיושנת ובלתי-ידידותית. כדי שמערכת ההסעה ההמונית תהיה יעילה באמת, וכדי לצמצם באופן משמעותי את מספר המכוניות השׂורפות דלק, מזהמות את האויר, ומתנגשות זו בזו עד כדי אבדן חיי-אדם, צריך לשפר באופן ניכר את התחבורה הציבורית גם בנקודות הקצה. מי שיוצאת מתחנה של רכבת ישׂראל צריכה לדעת שתמשיך במסעה תיכף ומייד, בלי עיכובים  מיותרים. הדבר ידרוש השקעה ותיאום, אבל בהחלט אפשר לעשׂותו. באנגליא העסק עבד לא רע כבר בסוף המאה ה-19.

כך צריכה להראות תחנת רכבת

ועוד עניין אחד קטן-גדול: אופניים!

הדרך הזולה ביותר והבריאה ביותר להתנייע אל תחנת הרכבת וממנה היא לא באמצעות אוטובוסים או מוניות, אלא בעזרת שרירי הרגליים, שני גלגלים ושרשרת אחת. עם קצת מחשבה וקצת השקעה, זו גם תהיה הדרך הבטוחה ביותר.

כיום, למרבה הצער, רכבת ישׂראל אינה משתפת פעולה עם הציבור רוכב האופניים. לא רק שאי-אפשר להעלות אופניים לרכבת עצמה (איסור שאפשר להבין בשעות העומס, אבל לא בשאר הזמן), לרוב אין גם מקום נאות להשאיר זוג אופניים בתחנת הרכבת. התמונה משׂמאל, שצולמה בסמוך לתחנת הרכבת המרכזית של אמשׂטרדם, נותנת דוגמא טובה לאופן בו צריך להתייחס לאופניים גם בישׂראל (לפחות באיזורים המישוריים יותר, ויש כאלה). אני מכיר אפילו אי-אילו הולנדים המחזיקים שני זוגות אופניים – אחד בתחנה הסמוכה למקום המגורים, והשני בתחנה הסמוכה למקום העבודה. הוסיפו לכך מסלולי אופניים שיסללו במיוחד מתחנות הרכבת למרכזים העירוניים הסמוכים, ובא לציון גלגל. בעצם שניים.

מימון

ואיך נשלם על כל זה? אינני יודע מה יהיה תג המחיר של מפעל כביר כזה. סביר להניח שגם בקיאים ממני בתחום הרכבות ירצו לראות תכניות מפורטות לפני שיתחילו לזרוק מספרים. אבל די ברור שמדובר בהוצאה כבירה, מן הסתם עשׂרות מיליארדי שקלים, אולי למעלה ממאה . אם נרצה להשלים את מהפכת הרכבת בזריזות (נאמר, תוך פחות מעשׂור), יהיה המחיר גבוה עוד יותר. מאין יגיע הכסף?

בפרק 14 של הטיוטא הראשונה נאמר בקצרה: את המיליארדים שבזבזנו בהתנחלויות אפשר היה להשקיע ברכבת. אולי זה עוד יקרה. אולי. ברוח ימינו אלה, אפשר להוסיף גם שהרווחים מהגז הטבעי, אם וכאשר יגיעו ברובם לאוצר המדינה ולא לברוני הגז, יהוו את בסיס המימון. אבל לשם כך צריך לדאוג שהכסף אכן יגיע ברובו לאוצר, ולהתפלל שמרבצי הגז אכן גדולים ועשירים כמו שמספרים לנו. ומה אם לא זה ולא זה? האם זו סיבה לזנוח את העניין כולו?

לא. בתכנית חמש הנקודות צויינה אפשרות מימון בשיטת BOT – Build, Operate, Transfer –  שעיקרה כזה: המדינה מוציאה מכרז, חברה פרטית שזוכה בו מבצעת את העבודה על חשבונה, החברה הפרטית מתפעלת את המערכת עד נקודה בה היא מגיעה לרמת ריווחיות שנקבעה מראש במכרז, המערכת עוברת לבעלות המדינה. בעקרון, מדובר בשיטה המשתפת פעולה עם השוק החופשי ובמשאב ציבורי שימצא בידיים פרטיות למשך תקופה ממושכת. אמנם, אפשרות זו מעוררת ביקורת בחוגים הסוציאל-דמוקרטיים. ובכל זאת, יש שני נימוקים חשובים בזכותה.

ראשית, אם לא יפלו לחיקנו פתאום תקציבי עתק כתוצאה מיציאה מהשטחים, ואם לא תוקם קרן ציבורית כבירה מריווחי הגז הטבעי, מדובר כנראה בדרך היחידה בה אפשר להגשים מפעל כזה בתוך זמן קצר יחסית. בהקשר זה כדאי להזכיר שהקו לכרמיאל, שהובטחנו שיתחיל לעבוד ב-2008, ורכבת העמק, שאף היא היתה אמורה כבר להיות בתהליכי הקמה, הוקפאו עד להודעה חדשה, כיוון שהן "אינן ריווחיות". לאור כל היתרונות החברתיים והכלכליים שצוינו לעיל, אם הברירה היא בין רכבת לבין עקרונות סוציאליסטיים, אני בוחר ברכבת. (מאידך, אם בכל זאת גז או חסכון על ההתנחלויות, אפשר לבנות פשוט דרך רכבת ישׂראל, במתכונת הקיימת כיום).

שנית, מכרז BOT יכול וצריך לכלול בתוכו מלכתחילה גם היבטים סוציאליים מובהקים, כגון זכויות העובדים והעובדות במהלך הבניה ובשנות התפעול הפרטי (ובכלל זה שׂכר, זכויות סוציאליות ועבודה מאורגנת), כגון החובה לדאוג לתנאים נוחים לשימוש באופניים ולקישוריוּת הולמת עם מערך ההסעה הציבורי המקומי, כגון שמירה על הסביבה במסגרת האפשר. מכרז חכם יכול להיות דוגמא לעתיד, לאופן בו גם השוק הפרטי מתאים את עצמו לדרישות הסוציאליות שמציבה בפניו המדינה.

לסיכום

מדרך הטבע, יש עוד היבטים רבים שאפשר וצריך לדון בהם בהקשר של מהפכת הרכבת. אפשר לדבר על הצורך לפגוע כמה שפחות בטבע בביצוע עבודות התשתית, על הפגיעה ברמת החיים של מי שהמסילות תעבורנה בחצרו האחורית, ועל רמת מחירי הכרטיסים הצפויה לאור סוגי המימון האפשריים השונים. ויש, מן הסתם, עוד נושׂאים שונים ומשונים שאפילו לא עלו על דעתי. לשם כך המציאו החבר'ה בוורדפרס את התגובות…

עיצוב: סני ארזי

בשלהי השבוע שעבר התפרסם באתר עבודה שחורה מעין ראיון של ד"ר איתי אשר עם אלדד יניב, ובו פורטה תכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי. ראשית, אני מברך מאד על עצם קיום הראיון. אתר עבודה שחורה הוא צומת חשוב לשׂמאל הישׂראלי (יש שיאמרו מקום המפגש המרכזי של השלולית), ואין ספק שהידע הרב הצבור שם, כמו גם מספר הפעילות והפעילים המבקרות/ים שם מידי יום ביומו, יכולים להועיל הרבה לתזוזת השׂמאל הלאומי.

שנית, עוד יותר אני מברך על רעיון העומד בבסיס הראיון, והוא שמדובר בסך הכל בצעד ראשון, בנסיון לגבש באופן ציבורי, פתוח ושקוף (דמוקרטי, בלע"ז) סדר יום חברתי לאומי. העניין הוא כזה: מר ישׂראלי ינהל דיון בשׂמחה על המו"מ עם הרשות הפלשׂתינים. הוא גם יודע מה הפלשׂתינים (שלא לאמר כל הערבים) חושבים. אבל מה הוא מסוגל להגיד, ומתי בעצם נדרש לאחרונה לחשוב, על מערכת התחבורה הציבורית שהיה רוצה לראות בארץ, על הגיל הראוי להתחיל ללמד לדבר שׂפה שניה (ואיזו שׂפה זו תהיה), או כיצד לחלק את הרווחים הצפויים מתגליות הגז? העובדה שכח עולה בפוליטיקא הישׂראלית מנהל דיון כזה, ובאופן כזה, היא בעיני סימן למהפכה גדולה.

לחמש הנקודות אתייחס בטורים נפרדים, וכעת אסתפק רק בהערות כלליות. הראשונה, ואולי החשובה בהן: על אף הכותרת המטעה, לא מדובר כאן בתכנית כלכלית. כן מדובר ב"חמש הרפורמות הכלכליות-חברתיות הראשונות שהיה מבצע [אלדד יניב] אילו השמאל הלאומי היה הופך לכוח פוליטי משמעותי בכנסת הבאה". מי שת/יעיין במסמך (הנה שוב הקישור) ת/יראה שתפיסת העולם המובעת בו אינה כלכלית, אלא חברתית. תכנית חמש הנקודות מציירת דרכים ליצירת חברה בריאה יותר (לדעת יוצריה).

שנית, אתייחס לנקודה שעלתה שוב ושוב בתגובות עד כה – סוֹפיוּת התכנית. חמש הנקודות הללו לא נמסרו לאלדד יניב על הר סיני. כשם שהטיוטא הראשונה נועדה מראש להערות, כך גם תכנית חמש הנקודות היא בסך הכל התחלת הדיון. בתגובות עלה רצון מיוחד לראות סעיף העוסק בתחום יחסי העבודה בארץ – תחום שהוא, אני מסכים בהחלט, חשוב מאין כמוהו. ובכן, אדרבא. הדרך להוסיף סעיף כזה לתכנית היא פשוט לכתוב אותו, ואז לעשׂות לו תעמולה. להערכתי, יש סיכוי לא רע שהוא יקלט ויצורף לתכנית הכללית. ואז תהיה תכנית שש הנקודות. פשוט, לא?

בתמונה: Lucy Lawless and Junior

בשנה שעברה יסדתי מסורת עתיקת יומין בבלוג, לפיו מתפרסם בט"ו באב קטע מספר, בו מככבת דמות נשית הקשורה באופן כלשהו לחג. הפעם הקודמת היתה ישרה ולעניין. הפעם, קצת יותר מורכבת. בין הפותרות/ים נכונה יוגרל שלום עולמי משומש, במצב טוב. כדי לשמור על המסורת באופן מדוייק, גם השנה נאסר על ירון בן-עמי להשתתף בחידון (אבל יש לו בלוג חדש, וכבר יש בו פיוט כביר, כנסו כנסו).

*** ******* ***

– אתה יודע, בניומין, אני כבר לא יודע לקרוא לושן קוידש. הכל שכחתי, שייכנס בו זנבו של השד… אמר האיכר המשׂופם.
– מה קודש, שום דבר לא קוידש, קטע אותו האיש שכונה בניומין, בוטש במגפו בקרקע הלחה, לועס קווצה מזקנו הצהבהב.
– כן, שיהיה, אז אני כבר לא יודע לקרוא אותה, וגם אבא שלי לא ידע. סבא שלי עוד ידע קצת…
– אתה כבר לא יודע לקרוא שום שׂפה!
– כן, שיהיה, הפרות מבינות אותי גם ככה… אבל סבא שלי עוד סיפר לי קצת דברים, אתה יודע, דברים שכתובים אצל…
– האדון…
– זהו, אצלו. ואני זוכר… זאת אומרת נדמה לי שהוא אמר שיום אחד היא תופיע.
– מי?
– הבתולה הקדושה.
– מריה?
– בערך. לא בדיוק. כן, מריה אבל מריה שלנו. מריה של המשיח, של האדון, נו… זאת שהיהודים קראו לה…
– שׂוּרֶה?
– לא שׂורה!
– רוחל'ה?
– נו, בערך, לא בדיוק רוחל'ה, א-שכינה!
– א-שכינה… התהרהר בניומין צהוב הזקן. אז איפה היא? אני לא ראיתי כלום.
– מה חשבת, פסקונדיאק, שהיא תבוא אליך הביתה? מה, אתה כל-כך חשוב? היא הופיעה, ככה שמעתי, שם, בפלשׂתינה, בארץ-ישׂרואל.
– ואיך יודעים שזאת באמת היא? הקשה בניומין.
– בגלל מה שכתוב על הקבר.
– איזה קבר?
– שלה… של ההיא, הנסיכה הגדולה…
– סופיה?
– מה פתאום סופיה? מה, כבר נהיית גוי גמור?
– הייתי פעם שם, בפרק של סופיה, באוּמָן, בוז'ה מוי, כמה יפה שם…
– לא סופיה, לא סופיה! התרגז המשׂופם. שיראנה!
– אה, נכון, שיראנה… מולל בניומין את שולי חולצתו ופילבל בעיניו הקטנות.
– אז זהו, חתם המשׂופם. היא כבר הופיעה, כמו שכתוב על הקבר, והיא תכין את הקרקע לחזרה של האדון. וכשהאדון יופיע הכל ישתנה. ואז גם אנחנו נוכל לצאת מהחורים, לעזוב את הבתים העלובים שלנו…
גם את הנשים? תלה בו בניומין את עיניו.
– לא, את הנשים ניקח איתנו, כמו שהאדון הקיף את עצמו תמיד בנשים, ככה גם לנו יהיו עוד הרבה נשים, כמו שהאדון אמר, צריך לינוק מדדי האחיות…
– זה נשמע טוב… נצטעפו עיני בניומין. אז מה יודעים על הבתולה הזאת, מי ראה אותה?
– אומרים שיש לה עיניים ירוקות, נשמה של שדה, וכוח של שור, היא מופיעה ונעלמת בכל מיני מקומות בבת-אחת, לפעמים היא מגדלנה, לפעמים… אטרושקה, ניימצ'ה, ניימושקה… לפעמים מלכת הלילה. אף אחד לא ראה אותה אף פעם עם גבר, אבל גברים נמסים לידה ומאבדים את כל הכוח רצון שלהם.
– והיא… שמה, אצל היהודים?
– כן, אבל היא פועלת נגדם. אפילו אם היא לא יודעת את זה, על-פי רצון האדון ואלוהי האדון היא פועלת נגדם. וכשהאדון יופיע היא תתאחד איתו ואז הנבואות העתיקות יתגשמו, אנחנו נשלוט בעולם, נוכל לצאת מהקליפות, להפסיק להיות נוצרים, וגם כל היהודים יבינו שצדקנו, שהאדון צדק, כל מה שהם לא רצו להבין בוויכוח ההוא, אז, בפודוליה, הם יבינו. הפעם זה קרוב.
– אתה זוכר… בטש שוב בניומין במגפו… הזקנים היו מספרים… מספרים על דברים שהיו קורים בלילות… ברוהטין, בקמיניץ פודולסקי, בקרפטים… בלילות… היו עושׂים את זה עם כמה נקבות ביחד, היו מחליפים נשים, היו…
– כן, קראו לזה מעשׂים זרים. אמרו שזה מקרב את הגאולה.
– זהו, אז אולי, כדי לזרז קצת את הגאולה עכשיו, אם כבר, קצת מעשׂים זרים…
– לא נראה לי שאני אצליח למכור את זה לטניצ'קה.
– כן, גם אניושקה לא תתלהב.
– אבל אניושקה מחבבת את טניצ'קה, לא? …
– לא עד כדי כך.
– לא.
– אח, היו זמנים… נאנח צהוב הזמן.
– מה שכן, אפשר בינתיים, כדי בכל זאת לעשׂות משהו מצידנו לזירוז הגאולה, לנסוע איזה יום לקייב. שמעתי, יש שם עכשיו נקבות ברמה… ואפילו די בזול…
– כן, אם אנחנו בעסקי גאולה, למה לא, איך אומרים היהודים, בכל גופך ובכל כוחך?
– כן, יש להם משהו כזה. מסירות הגוף.
– זהו, מסירות הגוף.

*** ******* ***

תשובה (ךפוהמב) : זהירות, סְפּוֹילֵער!

לתמונה אין קשר לסיפור (באמת, קראו ותיווכחו)

אין ספק, השנה היה החידון קשה ביותר (אם כי גם בשנה שעברה לא ניחש/ה איש/ה נכונה). ובכן, הספר ממנו לקוחה השׂיחה דלעיל הוא למלך אין בית מאת חגי דגן (להשוואת מחירים באתר ספרות זולה).

מבחינת הז'אנר (סוגה, בלע"ז) הרשמי שלו הספר הוא מעין רומן הרפתקאות בלשי-מודיעיני. בעצם, הוא ספר היסטוריא במסווה, השואל שאלה מרתקת, שלא ראיתי לה התייחסות בשום מקום באכסניות האקדמיות המקובלות: מה עלה בגורלו של בית שאול לאחר שדוד וחבורתו סגרו להם את הבסטא?

התשובה המפתיעה היא שבית שאול לא נעלם, אלא רק ירד למחתרת. מאז ועד היום, במשך 3000 שנה, מתחבאים נציגיו בכל מיני מקומות זרים ומוזרים, וממתינים ליום בו יפרצו שוב לתודעה ויכבשו את מקומם הראוי.

ולא רק מתחבאים. גם, ובעצם בעיקר, מתחבאות. להבדיל מבית דוד, שויתר על הפן הנשי של האלוהות, השאולניקים והשאולניקיות עדיין מייחלות/ים לגאולה נשית. כך שאם תהיתם פעם מדוע משיח לא בא, ואפילו לא מטלפן, הרי שהתשובה ברורה: הוא לא בן-דוד, היא בת-שאול. והיא רותחת.

אפשר גם תחת דגל פלשׂתין

בעקבות הטור האורח של ירון בן-עמי על המטוטלת הפרופורציונאלית של המידתיות התפתח דיון בתגובות בין הקורא שחר גולן לביני, בעניין המחיר שיש או שאין לשלם עבור שחרורו של גלעד שליט. בסופו של דבר התכנסנו שנינו לעמדה דומה, לפיה אין ברירה אלא לשלם מחיר יקר בעד שחרורו מחד, ומאידך צריך לעשׂות משהו כדי לשנות את המשוואה ולעקר את שיטת הסחטנות בה נוקטים אויבינו. מטרת טור זה היא להציע "משהו" ממין זה, והוא מבוסס על רעיון ששמעתי באחד האמשים, ואינני זוכר עוד למי מגיע הקרדיט עליו. לבטח, לא לי.

בתחילת הקיץ נוכחנו ביעילותו של אמצעי חדש במלחמת התעמולה בין ישׂראל לפלשׂתין – משט שלום. באופן כללי, אני מברך על נקיטת צעדי ראווה מסוג זה ככלי במאבק הלאומי שאנו חלק ממנו. אני מעדיף עשׂרה משטי שלום על פני חגורת נפץ אחת. לפיכך, כדאי ונחוץ שנתרום את חלקנו להעברת כובד המשקל מאלימות קטלנית לצעדי ראווה תעמולתיים. הבה ניזום ונארגן משט שלום לבירור מצבו של גלעד שליט!

העקרון פשוט: נעודד מספר אוהדי/ות ישׂראל ברחבי העולם (עוד יש כאלה פה ושם) לעלות על מספר כלי-שיט, ולהפליג לעבר רצועת עזה. המפליגות והמפליגים יצטיידו במצלמות, בטלפונים ניידים, בלפטופים ובכל מה שרק אפשר, כדי לשדר לעולם את ממצאיהן/ם. כלי-השיט יעגנו לחופי עזה, והנוסעות/ים יתפזרו בשטח ויחפשׂו את גלעד שליט, במטרה להביא מידע ברור לגבי מצבו הבריאותי. אחרי הכל, אפילו האסירים הבטחוניים הפלשׂתיניים בישׂראל זוכים מדי פעם לביקור של הצלב האדום. לבטח לא ימצא החוק הבינלאומי שיאסור על ביקור הומניטרי כזה אצל שבוי ישׂראלי.

הצעה אמיצה: הרב לאו

חשוב מאד בארגון משט כזה, שהוא יצא לדרך ללא אזרחים ואזרחיות מישׂראל. באופן זה יהיה אפשר למנוע טענות ומענות מסוגים שונים, על הכיבוש, המצור, וכל הבלוז הזה. ובעצם, אולי בכל זאת אזרח ישׂראלי אחד. בהפגנה שנערכה בככר מלכי ישׂראל בת"א-יפו בתחילת החודש הצהיר הרב הראשי האשכנזי הראשי בדימוס, ישׂראל מאיר לאו, ש"בשביל צבי, נועם ואביבה גם אני מוכן להתחלף עם גלעד, כדי שיילך הביתה ויחזור בשלום. אולי איסמעיל הנייה והעולם יראו שאנחנו מוכנים להקריב, ואז יבקע הקיר וגלעד יחזור דרכו הביתה." מן הראוי שיצטרף הרב לאו למשלחת, כדי שאם במקרה יתגלה מקום שביו של גלעד שליט, יוכלו לבצע את עסקת החליפין תיכף ומייד, על המקום.

אלדד יניב - משׂחק בליגא של הגדולות?

בשבוע שעבר פרצה סערה זוטא בעקבות ידיעונת קצרצרה שפרסם אטילה שומפלבי בווינט, תחת הכותרת: לבני ואיציק נפגשו בחשאי עם מקים תנועת "השׂמאל הלאומי". מודה ומתודה, הידיעונת הסבה לי קורת רות רבה. מסתבר שיש תמורה לפעילות השטח הענפה של תנועתנו, והנה באנו לתשׂומת לבן של שׂחקניות ראשיות בזירה הפוליטית.

אבל לא רק קורת רוח, אלא גם שעשוע – מהידיעה ומהתגובות לה – ובראש ובראשונה מהמילה בחשאי. וכי במה התבטאה חשאיותה של הפגישה? האם קיימו אותה הצדדים בעמק נסתר בהרי אוראל או במעבה הג'ונגל בקוסטא-ריקא? האם הגיעו אליה במכוניות שזגוגיותיהן מואפלות ולבשו מסיכות נשף וונציאניות? או שמא פשוט לא טרחו להזמין אליה את מר שומפלבי ואת שאר נציגות/י העיתונות?

בעקבות פרסום הידיעה פרצו התמרמרויות מכל עבר. אוּרי וולטמן, פעיל חד"ש בחיפה, שאל בפייסבוק אם עכשיו תתכנס תנועת השׂמאל הלאומי למקומה הטבעי בימין. ואני, יהודי שכמוני, שואל בתשובה: האם תמיכה נלהבת בחלוקת הארץ ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים – דעה המשותפת הן לתנועת השׂמאל הלאומי הן למפלגת קדימה – ראויה להיות ממוקמת כ"ימין" בשׂיח הפוליטי הנהוג במקומותינו? הרי גם חד"ש תומכת בחלוקת הארץ ובפתרון של שתי מדינות. ואולי הימניות נעוצה דוקא באמונה בכך שגם ללאום היהודי (או לעם היהודי, או איך שלא תרצו לקרוא לישות המוזרה הזו) יש זכות להגדרה עצמית, ככל העמים והלאומים? אם כן, הרי שכל מי שציוני ימני. ומי שלא – זניח אלקטורלית עד להודעה חד"שה.

ביקורת שונה במקצת שמעתי (גם כן בפייסבוק) מיפעת סולל, חברת הנהלת מרצ ואישה רבת-פעלים באופן כללי. בכל זאת מתוך המחנה הציוני, היא הגדירה את השׂמאל הלאומי (ואת קדימה) באופן מתון מעט יותר: לא "ימין" אלא "מרכז-ימין". מטרת המהלך, לדידה: "להעביר מצביעי שׂמאל על דעתם" (ומצביעות שׂמאל, מה איתן?) ולשריין לאלדד יניב מקום בכנסת (עוד נחזור לנקודה הזו). הסכנה: במקום זהבה גלאון ומוסי רז – עלולים הפתיים שיצביעו לשׂמאל הלאומי לחזק את קדימה.

החשש המניע טענה זו ברור לגמרי – קיים הרי ציבור מצביעות/ים לא מבוטל שהתלבט בבחירות האחרונות בין המרכז-ימין של קדימה לבין השׂמאל של מרצ. עבור הציבור הרחב הפער קטן בהרבה מכפי שמציגה אותו הגב' סולל. אלא שהטיעון כולו הופך רעוע משהו לאור העובדה שלא רק עם ציפי לבני נפגש אלדד יניב לאחרונה, אלא גם עם חיים אורון (ג'ומס), ודוקא ביזמת מנהיג מרצ ובהזמנתו. כנראה שלא כולם משוכנעים שהשׂמאל הלאומי הוא בעצם תנועת מרכז-ימין. מצד שני, לאור העובדה שבבחירות האחרונות לכנסת עדיין לא נולד השׂמאל הלאומי, ושזהבה גלאון ומוסי רז בכל זאת לא בכנסת, אולי עדיף לה למרצ לצרף את השׂמאל הלאומי לשורותיה?

21.9.92 - הצבעה, מתוך אתר הכנסת

עם זאת, מהדברים לעיל עולה טענה נוספת, בסיסית ויסודית בהרבה: כל מה שמעניין את אלדד יניב הוא רק לשריין לעצמו מקום בכנסת!

ומה בכך?

מההאשמה ניתן להסיק שיש דבר מה רע ברצון להגיע לכנסת. אבל מה, בדיוק? שיטת השלטון הרשמית במדינת ישׂראל היא הרי משטר נציגים – דמוקרטיא פרלמנטרית, בלע"ז. בשיטה זו נמצא מרכז משקל הכובד (או לפחות אמור להמצא) בפרלמנט, הוא הכנסת. יוצא שמי שרוצה להשפיע באופן יסודי על ההתנהלות הפוליטית ברמת המדינה (ואתרע מזלה ולא נולדה בעלת-הון כבדה בנכסים), שואפת להגיע לכנסת. אנחנו אמנם רגילים ורגילות לבוז לכנסת ולחבר(ות)יה, אך רגילות ורגילים לא פחות להתלונן על כך ש"אנשים טובים לא הולכים לפוליטיקא". את המקל הזה אי-אפשר להחזיק בשני קצותיו.

ואולי בכל זאת אפשר? במקום לחבור למפלגה קיימת (צעד שאלדד יניב שלל שוב ושוב לאחרונה), או להקים מפלגה חדשה (מהלך קשה ומורכב, שהסיכויים להכשל בו אינם קטנים), יכול השׂמאל הלאומי להשאר גוף חוץ-פרלמנטרי, מעין מקבילה לקבוצות הלחץ (lobby group) המוכרות מהפוליטיקא האמריקאית. השׂמאל הלאומי יכול לגבש סדר יום לפעולות מיידיות (יציאה מהשטחים וסיום הכיבוש; כינון נישׂואין אזרחיים; לימוד ערבית מדוברת כבר בגן-הילדים), ולהמליץ לציבור תומכ(ות)יו להצביע עבור המפלגות שתאמצנה אותו. אם לשפוט לפי הלהיטות שמפגינות פתאום המפלגות הקיימות בתנועת השׂמאל הלאומי בכלל ובאלדד יניב בפרט, יש יסוד להניח שמהלך כזה יוכל לרשום הצלחות בשטח. קל וחומר, אם השׂמאל הלאומי לא יהוה איום על המפלגות הקיימות, אלא דוקא יפתח להן ערוצים חדשים להתעצמות ולפעולה.

מין מסורת התגבשה כאן בבלוג, לערוך סיכום ביניים בכל ט באב. לאור מספר הערות שקיבלתי לאחרונה, החלטתי להתמקד הפעם דוקא בצד החיובי של הדברים. אז הנה – אמנם חרבו בית ראשון ושני, אבל קם בית שלישי. אמנם אנחנו עוד מסובכים בשומרון וביהודה, אבל מעזה כבר יצאנו. בעיות עם גז אמנם עדיין יש, אבל הפעם הוא לא יוצא מהטוש במקלחות אלא דוקא נמצא במרבצי ענק בקרקעית הים. ב"ה ננגן את האקורד הנכון, ואפילו יצחק יחזור בתשובה.

אמר פעם בלוזיסט זקן: The blues ain't nothin' but a good man feelin' bad, thinkin' 'bout the woman he once was with. כנראה שאותו בלוזיסט זקן לא היה אלא גלגול נשמתו של הנביא ירמיהו, דכתיב: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלוּלֹתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ב ב). בכלל, עיון מעמיק בירמיהו מגלה געגועים עזים לאיזו מישהי מסתורית שפעם היתה ועכשיו כבר לא. לכאורה, סוד גדול מי היא אותה מסתורית. למעשׂה, לא כל כך. כל מי שמתפלל לפי נוסח חסידי, זוכר אותה שוב ושוב, בכל יום ויומו, בתפילת לשם יחוד (בתרגום לעברית): לשם יחוד הקדוש-ברוך-הוא ושכינתו ביראה ובאהבה על ידי אותו נסתר ונעלם. יחוד – אתן/ם יודעות/ים לבד מה זה. שכינתו – ירושלם, ציון, אשרה, עשתורת, תקוה. ומה הוא הנסתר והנעלם?

שאלתי פעם את מר ינשוף מה יקרה כשהבלוז יפגוש את התקוה. בלי למצמץ הוא ענה לי: רוקנרול. לכן לא מצמצתי גם אני כשהתבשׂרתי שהוא עתיד לפתוח את הערב החגיגי לכלוך באוזן 18, באוזןבר בת"א. הגעתי. ולא התחרטתי לרגע!

כבר עם הפתיחה ניגן ירון עם דני צוקרמן (סנהדרין, הלוואי וגודביי) שיר ותיק שלו, שזכיתי לשמוע בהופעת בכורה או-אז במועדון אפלולי ב-Haight St, סן-פרנסיסקו. אז נפתח השיר במשפט שנצרב אצלי היטב: I'm goin' down and it's comin' to pass. הפעם המילים כבר בעברית. עוד נחזור לעניין הזה.

וזו רק ההתחלה. בחדר כיוון הכלים, לאחר ההופעה, שמעתי שני בחורים ובחורה מתחממים לקראת ההופעה שלהם. הם שרו בלי ליווי, ואני, משום מקום, חשבתי פיטר, פול ומרי. מה שהתברר כטעות גמורה, כיון שכשעלו לבמה (ארבעה, עם המתופף), התברר שהם מנגנים בכלל רוקבילי כסאח. בתוך הרעש של הגיטרות נסתתרו קצת ההרמוניות המקסימות שליבלבו בחדר האחורי (לא מתלונן, צריך רעש!), אבל ההנאה צרופה והקהל רקד בעוז. סטפני סינגר – שירה וטמבורין; ניר יעקב אלהרר השלישי(!!!) – חשמלית ושירה; גיא פליישר – תופים, כלי הקשה, קולות; דוד מכנס – באס. So Long, Suckers!

שוב החדר האחורי ושוב חזרה להופעה. הפעם תפסתי מקום מול הבמה, כדי לקלוט כמה שיותר נפח צליל. למגינת לבי גיליתי שהלהקה יושבת ואני לא רואה כלום. זה שהמתופף יושב מובן מאליו. עניין נהוג בקרב מתופפים. אבל גם הגיטריסט – מהקהל למדתי שקוראים לו עוזי "פיינרמן" רמירז – ישב, וזה כבר היה חבל. לא רק שהפליא לנגן, אלא גם השמיע כל כך הרבה באס, שלפרקים ניתן היה לחשוב שגם באסיסט יש על הבמה (וגם הוא יושב, מן הסתם). רק אחרי ההופעה גיליתי: לא רק שלא היה באסיסט, לא היה גם מתופף! הרמירז עשׂה הכל לבד. (בקליפ הבא יחד עם שני אחיו הרמירזים דוקא, בהקלטת אולפן).

אז מה למדתי לקראת ט באב הזה? קודם כל, שבזמן שאני מזדקן לי על הכרמל, יש דור צעיר ובועט שמנגן רוקנרול במדינת ת"א, וחשוב מזה – יש גם קהל שרוצה ואוהב ורוקד. מסקנה: אני צריך להתעדכן. מסקנת משנה: צריך ליבא את הרוקנרול הזה ארצה. עוד מסקנת משנה: צריך גם לתרגם אותו לעברית.

אבל לא רק זה. עם כל האופטימיות והחיוביות, קשה להכחיש שהימים ימי הכרעה, ורבים העיוותים והעוולות. ומול כל עוולה הפגנה ונגד כל עיוות מאבק. ובמקום לאחד כוחות ולשתף פעולה לבניין ציון ולנחמתה אנחנו שוקעים/ות עמוק יותר בפלגנות ובשׂנאת-יקר בריבית קצוצה. ומי הוא אותו טמיר ונעלם שבתפילה? לא יודע, אבל די ברור לי מה הוא ינגן. הרי איך נגרום לה לשכינה שתחפץ כבר ותרד עלינו? ננגן לה יפה כל-כך, עד שלא תהיה לה ברירה, ותעלה לרחבת הריקודים. במהרה בימינו.

טור זה נכתב על-ידי ירון בן-עמי, מוסיקאי, מורה להיסטוריא, ומרצה להשׂכיר. מגיב כאן לעתים כ"מר ינשוף".

*** ******* ***

בחור שווה, גלעד

מי שעוקב בקפידה ובעיון אחר הידיעות החדשותיות, הפרשנויות האקטואליות וקידום המכירות המכונה "עתונות כלכלית" איננו יכול להימלט מן הרושם שרבים ממחוללי המציאות ומעצבי דעת הקהל פשוט שכחו את אשר לימד אותנו מורנו דגלס אדאמס, לאמור שהדבר האחד שאדם החי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו הוא חוש פרופורציה. (מטעמי לשון הרע אינני מעלה כאן את האפשרות שאותם מחוללים ומעצבים פשוט לא קראו את טרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). אלמלא היו שוכחים, ודאי היו נמנעות מאתנו כמה מבוכות ואי-נעימויות.

למשל, אחת הטענות ששבו ועלו כלפי ישׂראל במהלך מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה ולאחריו, וביתר שׂאת במסגרת דו"ח גולדסטון, היתה שתגובתה של ישׂראל לחטיפת חייליה ולהמטרת אש טילים ומרגמות על ישוביה הדרומיים היתה "בלתי מדתית". הנימוק שניתן לכך היה שמספר ההרוגים בקרב הלבנונים – ואחריהם הפלשׂתינים – היה גדול בהרבה ממספר ההרוגים בקרב הישׂראלים. מכאן ניתן ללמוד על הנחת יסוד של הארגונים הבינלאומיים, כאילו חיי אדם אחד שווים לחיי כל אדם אחר.

אמירה כזאת, אילו היתה מושמעת למשל בקשר למטבעות ולא בקשר לחיי אדם – נניח, שהדולר והבהאט התיאלנדי צריכים להיסחר בערך של 1:1 – הייתה מעוררת התנגדות כללית. איש איננו מטיל ברצינות ספק בכך שלא כל המטבעות שווים. מה שקובע הוא ערך השוק שלהם.

למעשׂה, גם בתחום חיי אדם קיים שוק, ולחיי אנשים שונים נקבע בו ערך שונה. למשל, על פי הדיווחים האחרונים קבעה תנועת החמאס שער של אלף פלשתינים חיים תמורת חייו של ישׂראלי אחד – גלעד שליט כמובן. המדובר, אגב, בעלייה ניכרת בשער חיי ישׂראלים. בעסקאות קודמות עם חיזבאללה נקבע שער של חיי 400 אסירים פלשׂתינים ועוד 35 אסירים ערבים בני מדינות אחרות ו-59 לבנונים מתים תמורת אדם ישׂראלי חי (וליתר דיוק, חייו של סוחר סמים ישׂראלי בזוי. לצורך ניתוח זה, לא נעמיק בשערים היחסיים שבין חיי סוחר סמים לבין חיי מורה בבית ספר יסודי). לעומת זאת, תמורת שני שבויים ישׂראלים מתים דרש החיזבאללה – וקיבל – ארבעה לבנונים חיים ו-197 לבנונים מתים. הנה כי כן, שער הישׂראלי המת קרוב יותר (אמנם עדיין גבוה פי 50) לשער הלבנוני המת.

חדי העין יבחינו, אם כך, שבשלב זה טרם נקבע שער חליפין ברור בין ישׂראלים מתים ופלשׂתינים מתים. אם להתחשב בשער החליפין בין גוויות ישׂראליות ולבנוניות, יש לשער ששער הגוויה הישׂראלית עולה לכמאתיים גוויות פלשׂתיניות. כל השערים הללו נקבעו, יש לציין, לא על פי רצונה של ישׂראל אלא על פי תביעות אויביה.

אמור מעתה: בפעם הבאה שתופנה אל עבר ישׂראל הטענה על תגובה לא מדתית, יש לשלוף את הנתונים ולהגיד, בלי למצמץ: זהו השער תמורת ישׂראלי חי, זהו השער תמורת ישׂראלי מת, כפי שנקבעו על פי חיזבאללה וחמאס. תלונות על חוסר מדתיות יש להפנות אליהם.

***  ******* ***

פושע מלחמה?

בנימה דומה יש להתייחס גם להגשת התביעות נגד אישים ישׂראלים בכירים במערכת הבטחון ובממשלה במדינות זרות, בעוון פשעי מלחמה. המדתיות והשוויון הן נר לרגלינו, כנדרש בפי אבירי זכויות האדם והאזרח. בכל פעם שמופעל עיקרון השיפוט האוניברסלי – כפי שארע בבריטניה ובספרד – לשם הגנה על זכויות האדם והבאתם לדין של פושעי מלחמה מצה"ל ומממשלת ישׂראל, על מדינת ישׂראל לפעול לאלתר להגשת כתבי אישום בגין פשעי מלחמה נגד כל צמרת הממשל והצבא הרוסי, מפוטין ועד רמת מפקד הפלוגה, על מעשי הצבא הרוסי בצ'צ'ניה ובגרוזיה. אסור להפקיר את הזירה בידי שמרנים ואנשי ימין חדלי אישים, העלולים למכור את זכויות האדם בנזיד עדשים כדי לקדם אג'נדה פוליטית: יש לעמוד בתוקף על העקרון של מניעת פשעי מלחמה ועקרון השוויון בפני החוק. אם מוכנות בריטניה, ספרד ושוודיה לעמוד במחירים הכרוכים בהבאתם של פוטין והגנרלים הרוסיים למשפט, אין ספק כי יש ויש להן הסמכות המוסרית לתהות גם על התנהגותם של חיילי צה"ל.

*** ******* ***

לסיכום: חדי העין הנזכרים בפסקה הראשונה ודאי שמו לב להתרבות הטענות המופנות כלפי האיסלם הרדיקלי, המהגרים המוסלמים, השׂמאל העיוור ומדיניות הרב-תרבותיות הטוטליטרית (ליבער-אלעס) מפי דוברים אירופאים ואמריקאים שונים. ניתן להתרשם כי המטוטלת שנעה עד לפני זמן קצר בכיוון השׂמאל הטהרני, המשיחי, העיוור, משנה את כיוונה ונוטה בחזרה כלפי המציאות. מי שרווחתה של ישׂראל קרובה ללבו, ודאי חש פיתוי לנשוף אנחת רווחה. זו טעות!!!! הטענות הללו באות כמעט תמיד מפי אנשי ימין קיצוני, שונאי זרים, בעלי השקפת עולם שכולה שלילה וקידוש קלישאות בזויות. אוי לה, לישׂראל, אם אלה תומכיה בעולם. אוי לו, לשׂמאל, אם אנשים כאלה הם המצטיירים לפתע כמי שמרשים לעצמם להסתכל על דברים נכוחה וללא טיוח. על השׂמאל הציוני מוטלת משׂימה גדולה בהרבה מכפי שחשבנו: לא רק את מדינת ישׂראל עליו להפנות בכיוון הנכון, אלא גם את תנועת השׂמאל העולמית. אני חושב שהשׂמאל הציוני מסוגל לזה, בתנאי שלא יתפתה לדבר האחד שאדם שחי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו: חוש פרופורציה.