אתמול בצהרי היום התכנסנו, אנשי הסגל הבכיר של אוניברסיטת חיפה, לאסיפת הסברה בעניין השביתה. המסביר היה פרופ' אשר כהן, לשעבר ראש הועד המתאם של הסגל הבכיר באוניברסיטאות השונות, וכעת אחד ממנהלי המו"מ עם האוצר. ההסבר השתמש במונחים כמו: שחיקת שׂכר, זחילת שׂכר, הצמדה, פנסיא, הצטופפות דרגות ועוד כהנה וכהנה. לא זכור לי שהמילה "חינוך" נשמעה, ודאי שלא בהקשר המהותי שלה.

אינני כופר בכך ששׂכר המרצים נשחק באופן משמעותי ב-10 השנים האחרונות. ודאי שאינני כופר בזכות של מגזר זה או אחר לשבות למען שיפור תנאי העסקתו. במקרה שלנו הטענה צודקת כפליים, כיון שכרגע אין הסכם שׂכר תקף כלל. ובכל זאת היתה זו ישיבה מתסכלת למדי. מתסכלת, משום שנראה לי שבעצם הדרישות אנו מחטיאים את המטרה. הרחבתי בנושׂא זה באתר עבודה שחורה, ולפיכך רק אחזור על עיקר הדברים: גם אם ננצח בשביתה, נכופף את ידי האוצר, ונכפה עליו לחתום על הסכם שׂכר העונה על כל דרישותינו – עדיין יצא שׂכרנו בהפסדנו. הסיבה לכך היא, שבמקום לנצל את הרוח הציבורית האוהדת (בינתיים, גם זה ישתנה תוך זמן קצר) כדי להתגייס למאבק כולל למען החינוך בארץ, אנו בוחרים להלחם רק את מלחמתו של המגזר הצר שלנו. האוצר מחלק את הקלפים מחבילת "הפרט ומשול", ואנחנו מרכינים ראש ומשׂחקים בקלפים שקיבלנו.

ומי מבטיח שבכלל ננצח במאבק? אמנם, השביתה הגדולה של 1994 הסתיימה בנצחון כביר. אך זו של 2001 הסתיימה בכשלון צורב לא פחות. ומאז, כפי שאנו רואים בכל תחום אפשרי, זלגה הפוליטיקא הישׂראלית ימינה, והאוצר הולך ומשׂתרר על הארץ. 

זאת ועוד, מחיר השביתה כבד מאד גם כל עוד היא נמשכת. משמעות אחת של השביתה היא הפסקה מיידית של המשׂכורות. עבור כותב שורות אלה, אבדן של משׂכורת, ולו אחת, הוא מכה אנושה. נכון, האיגוד המקצועי מציע הלוואות "הסתדרות" למהלך השביתה. אבל גם הלוואות צריך להחזיר; איש אינו מבטיח שמשׂכורות אבודות תוחזרנה אף הן. יוצא מכך שהשביתה היא סוג של הימור, וכמו בכל הימור, כדאי לשקול היטב מה אנחנו עשׂויים להרוויח, ומה עלולים להפסיד.

לפיכך, הייתי מעדיף שביתה גדולה, שתקיף את כל מערכת החינוך – מגני הילדים ועד האוניברסיטאות – ושתחרוט על דגלה דרישה לבדק בית כללי של מערכת החינוך בישׂראל, ולא רק תיקון מקומי של שחיקת שׂכר. גם אם שׂכרנו אנו יעלה ב-35% (זו הדרישה כרגע), וגם אם יקבע בתוך מבנה השׂכר מנגנון מונע-שחיקה-לעתיד, לא יהיה בכך כדי לשנות את הבעיות הבסיסיות עמן אנו מתמודדים יום יום, ובראשן העובדה שתאר ראשון של היום זהה ברמתו לתעודת בגרות שלפני שנות דור, וחלק מבוגרי התיכון דהיום מתקשים להבין מה שהם קוראים, לכתוב מה שהם מתכוונים, או לשאול שאלה פשוטה. האשמה, כמובן, אינה בתלמידות ובתלמידים, אלא בהזנחה הפושעת של מערכת החינוך בכלל (עוד מעט ישמשו פירות הזנחה זו כתעמולה להפרטת מערכת החינוך כולה – חכו וראו). 

העלאת שׂכר המרצים לא תפתור אפילו קצה קצהּ של בעיא זו, אלא אם תלֻווה בעליה מקבילה בשׂכר המורים והגננות, ובצמצום מספר התלמידות והתלמידים בכתות. על כך יש להאבק – יחד!  אם כבר לצאת למלחמה – שתהיה סיבה ראויה. אם כבר לחטוף תבוסה – לפחות תהיה מהוללת.

זמן קצר ביותר לאחר הגיעו ארצה עמד בן-גוריון על הבעיא הראשית של הישוב העברי בארץ – פיצול ופילוג. הרבה אנשים טובים, הרבה יוזמות ברוכות – ומארגן גדול לכולם אין. אז הוא לקח את העבודה על עצמו. כאן חיבר בין פועלים רעבים לבין מטבח שומם, שם בין בגדי-עבודה מטונפים לבין מכבסה שלא עבדה במלוא היכולת. לכתב העת של תנועת פועלי ציון (אותו יסד יחד עם יצחק בן-צבי, הנשׂיא לעתיד, ורחל ינאית, לעתיד אשת הנשׂיא) קרא "האחדות". לארגון הגג של הציונות הסוציאליסטית, אותו יסד לאחר מלחמת העולם I, קרא "אחדות העבודה". מיד לאחר "אחדות העבודה" הקים בן-גוריון את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישׂראל, או בקיצור "ההסתדרות". שורת האיחודים הזו יצרה, בסופו של דבר, את התשתית להקמת המדינה.

וגם היום, יותר ממאה שנה אחרי המפגש הראשון של בן-גוריון עם המציאות הארץ-ישׂראלית, נותרה הבעיא בעינה. למעט בימי מלחמה, הציבור בישׂראל חסר לחלוטין תחושה של ערבות הדדית. הוא גם חסר אמון ביכולת (שלא לאמר ברצון) של נציגיו הנבחרים להוציא את העגלה מן הבוץ. ביחוד הוא חסר אמון ביכולת שלו לעשׂות דבר מה לתיקון המצב. הנזק הגדול באמת של ההפרטה, מסתבר, אינו מכירת נכסי המדינה במחירי חיסול לבעלי-ההון. הנזק הגדול הוא בבידוד הפרט, ובגזילת אמונתו בתועלת הגלומה בפעולה משותפת.

מתוך תחושת מצוקה שכזו פניתי בחודשים האחרונים למרחבי הרשת העברית, בתקוה למצוא שותפות/ים לדרך. והנה מצאתי: קבוצת עבודה שחורה. מדובר בהתארגנות של כותבות וכותבים ברשת, שלפי הגדרת האתר, "פועלים למען מדינת רווחה". באתר הקבוצה אפשר למצוא מאמרים (מעתה גם שלי), הפניות לארועים חברתיים שונים (אל תגידו "לא ידעתי"), וגולת הכותרת – כלי להפצת מכתבים לחברי כנסת ולפרסומם ברבים.

עם זאת, אין בכוונתי לזנוח את "יהודית, דמוקרטית, ישירה". נהפוך הוא – כעת משנמצאה אכסניא הולמת לטורים הכלכליים-חברתיים, אסתער ב"ה על שאלת המפתח: כיצד ניתן לשלב יהדות ודמוקרטיא?

וכאן אני מבקש את עזרתכם/ן הקוראים/ות. המשׂימה אינה פשוטה, ולבטח היא אינה לפי כוחו של אדם אחד. אם אתם/ן מכירים/ות אנשים נוספים, שיש להם עניין בשאלות הללו, אנא הפנו אותם לכאן. אם יש להם אתרים משלהם, אנא הפנו את תשׂומת לבי אליהם. אחת מהסיבות להשקת האתר היתה, כאמור, למצוא את השותפים לדרך.

זאת ועוד, אם הטיעון שלי נראה לכם מופרך, שגוי, לא מבושל מספיק – אנא התווכחו אתי, העירו לי, האירו את עיני. אם יש כתובים חשובים שלא העליתי – אנא אל תהססו. גם אם הערה או מראה מקום נראים לכם לא ממש חשובים, או לא ממש קשורים, אנא כתבו אותם בכל זאת. הזמן קצר מכדי להתבייש.

 ***

ולסיום, משהו ששלח לי הקורא יוסף:  

לפני שבועיים עלה לאוויר טור "איפה הכסף?", המתייחס לפרוייקט של אנשי לחץ חברתי. הדיונים שהתפתחו באתר "לחץ חברתי" וגם למרגלות הטור שלי הציפו שאלה, שיש לתת עליה את הדעת: עד כמה מוצדקת הביקורת השׂמאלנית על הימין הישׂראלי תאב הקיצוצים וההפרטות, ועד כמה היא התלמהות כתוצאה מאמונה עיוורת בתיאוריית קונספירציא? האם יש מזימה למכור את המדינה לבעלי-ההון, או שמא מדובר בתהליכים טבעיים לעידן הגלובליזציא? כדי לענות על השאלה, בחרתי במקרה קצה של מגמת ההפרטה – התכנית להפריט את בתי-הסוהר.

הפרטת בתי הסוהר?!

מסתבר שכן. מי שמתקשה להאמין, מוזמן לעיין באתר המשׂרד לבטחון פנים, ובו שירי הלל לבתי הסוהר המופרטים: "תהליך ניהול בתי הסוהר על ידי גורמים פרטיים צובר תאוצה במדינות רבות בעולם. התהליך מתרחש בשל מגבלות התקציב בהקמה ותפעול בתי סוהר ובגלל הצורך במציאה ואימוץ פתרונות שעלותם נמוכה יותר. הפרטת בתי הסוהר תאפשר בניית מתקני כליאה חדשים ומודרניים במהירות גדולה, יחסית, ובעלויות נמוכות יותר. ההפרטה תגרום להתייעלות וחדשנות בבתי הסוהר הציבוריים המופעלים, כיום, על ידי שרות בתי הסוהר (שב"ס). הניסיון בעולם מלמד כי האיכות בבתי הכלא הפרטיים לא נופלת מזו הקיימת במתקנים הציבוריים. האיכות בתי הכלא הפרטיים עולה על האיכות במתקנים ציבוריים במרבית התחומים כמו: תנאי המחייה וזכויות האסיר, רמת השירותים הניתנים במתקן וטיב השיקום והטיפול באסיר. קיים חסכון כלכלי מוכח בהפעלת מתקני כליאה על ידי הסקטור הפרטי, על אף הקושי בעריכת השוואות בין העלויות….  בנוסף לחיסכון הכלכלי הישיר יש גם תועלות כלכליות הנובעות מחסכון בזמן ההקמה, תוצאת הלוואי של התייעלות הסקטור הציבורי, ותמחור הסיכונים, המועברים מהמדינה לזכיין (חריגה בעלויות הקמה, חריגה בעלויות התפעול, התחזוקה וכד')."  נשמע טוב, לא?

אין בכוונתי כאן להכנס לדיון מקיף בסוגיית הפרטת בתי-הסוהר (לפרטים נוספים, כולל רשימת קריאה להעמקה נוספת, ראו את הרצאתו המאלפת של עו"ד אביב וסרמן מהמכללה החברתית-כלכלית: חלק א; חלק ב). את שארית הטור אייחד למספר שאלות מפתח. והראשונה: כיצד בדיוק אמורים בעלי הזכיונות להרוויח?  שלוש אפשרויות פתוחות בפניהם. (א) הרעה בתנאי האסירים;  (ב) ריסוק של העבודה המאורגנת (שב"ס) והעסקת עבדי קבלן במקומם;  (ג) העסקת האסירים והעברת רוב משׂכורתם לידי הקבלן. מחקרים שנערכו על הפרטת בתי-סוהר (ראו במאמר של פרופ' יואב פלד מאונ' ת"א) מלמדים ששלוש האפשרויות נוטות להתגשם כאחת. האסירים הופכים לעבדים ברשות בעלי הזכיונות, העבודה המאורגנת מרוסקת (החלום הרטוב של הימין הקיצוני), והאסירים זוכים לתנאים קשים עוד יותר מכרגיל (אבל למי באמת אכפת מהאסירים?).

בכלל, הפרטה היא כלי בר-תוקף להשׂגת יעילות כלכלית, רק כאשר המוסדות המופרטים פתוחים לתחרות. וכיצד בדיוק תפעל התחרות הזו בשוק בתי-הסוהר? האם תתוקן פקודת בתי-הסוהר כך שיתאפשר לכל מורשע בדין לבחור את בית-הסוהר המועדף עליו? וזה לא הכל. התומכים בהפרטת בתי-סוהר, בארץ ובעולם, טוענים שהקמתם ותפעולם של מתקני כליאה חוסך כסף למדינה. מחקרים שנערכו בעולם שהחסכון, במידה והוא קיים (ולא תמיד הוא קיים), הוא שולי. ההערכה הרשמית של המדינה היא, שהפרטת בתי-הסוהר תחסוך למדינה 290 עד 350 מליון שקל לאורך 25 שנה, כלומר 11.6 עד 14 מליון ש"ח לשנה. ומה נקבל בתמורה?

אם להאמין להגיון הברזל של הימין הקיצוני, הרי שתוצאה מיידית של הפרטת הכליאה תהיה עלייה דרמטית במספר האסירים. מדוע? כיון שהאסירים הם מקור לרווח! הם מניבים רווחים בדמות תשלום מהמדינה (הרי בעלי הזכיונות לא יתפעלו את המתקנים שלהם בחינם מתוך אזרחות טובה), והם יניבו רווח נוסף מעבודת הכפייה שיאלצו לעשׂות. לפיכך, יהיו למערכת כל התמריצים שבעולם להבטיח שאסירים לא יעברו שיקום (לקוח חוזר הוא הלקוח הטוב ביותר). יותר מזה, כיון שלמנהלי הכלא תהיה הסמכות להמליץ – או לא – על שחרורו המוקדם של האסיר בשל התנהגות טובה, יתקיים ניגוד אינטרסים מובהק בין טובת האסיר והחברה לבין טובת בעלי המניות. כיום האינטרס הוא "להפטר" מאסירים שיש סיבה טובה לחשוב שהשתקמו. לא כן במערכת מופרטת, שם אובדן אסיר הוא אובדן הכנסה. חוץ מזה, אם חס וחלילה תופרט מערכת הכליאה, צפו למתקפת תעמולה מתוכננת היטב בעד החמרת עונשים על הקלות שבעברות. אחרי הכל, חיות אדם צריך לשמור בכלוב.

אבל הגרוע מכל כלל לא נמצא בתחום הכלכלה, אלא בעצם התפיסה של מה היא מדינה. אחד המאפיינים הבולטים של מדינה היא הסמכות להפעיל כוח נגד אזרחיה, למען טובת הכלל. סמכות זו מוענקת למדינה על-ידי האזרחים עצמם, בבחינת "הוי מתפלל בשלומה של מלכות–שאלמלא מוראה, איש את ריעהו חיים בלעו" (אבות ג ב). אלא שכאן רוצים חסידי ההפרטה להפקיע סמכות זו מידי המדינה, ולהפקיד אותה בידי גורם פרטי, מסחרי. הרעיון קיצוני כל כך, שקשה לעכל אותו. המדינה מוותרת מרצונה על ריבונותה, כדי לחסוך 14 מליון ש"ח בשנה. בשלב הבא תופרט משטרת התנועה (כי תאונות הדרכים הפכו ל"מכת מדינה"), ואחריה השב"כ (לא יעיל, יותר מדי מחלקות), ולבסוף יפורק צה"ל, ויוקמו יחידות שׂכירי חרב (סוף סוף נוכל להפנות תקציבי ביטחון למקומות בהם באמת צריך את הכסף!).

*** 

כל הרעיונות שהעליתי עד כה אינם מורכבים או מסובכים. למעשׂה, רובם עלו בדעתי, עוד לפני שהתחלתי לחקור את הנושׂא. העובדה שקלעתי לחלק גדול מהנימוקים המשמשים את המתנגדים למהלך הפרטת הכליאה אינה מפתיעה כלל. היא אינה מפתיעה, כיון שאלו נימוקים מובנים מאליהם לכל מי שעיניו בראשו.

ובכל זאת, נמצא מי שלקח על עצמו להניע את מהלך הפרטת בתי-הסוהר. חזקה על הגורמים הללו שחשבו על הנימוקים הללו בעצמם, ואם לא חשבו עליהם בעצמם הרי ששמעו אותם במהלך הדיונים שנערכו בעניין זה בכנסת ובבג"צ. האם הם מאמינים עיוורים בתורת ההפרטה עד כדי שעיניהם טחו מראות את האיוולת במהלך? או אולי הם עושׂים זאת על אף שהם מודעים לבעיות החמורות הנובעות ממנו?

מי עומד מאחורי הפרטת הכליאה? עיון בהסטוריה של המהלך (תקציר, עם טבלא נוחה, בהרצאתו של עו"ד וסרמן) מפנה את האצבע המאשימה אל החשודים המידיים – פקידי האוצר. מאחריהם עומדים, מן הסתם, בעלי-הון המעוניינים לעשׂות עסקים על גב המדינה. בדיון שהוליד את הטור הזה עלתה שוב ושוב השאלה: האם הפקידים הללו הם טיפשים חסרי-יכולת, או מושחתים חסרי-מצפון. האמת, לא אכפת לי. הם מוכרים את המדינה שלנו, וצריך לעצור אותם.

***

לקריאה נוספת, (גם של דעות הפוכות מכל מה שכתבתי), ראו גליון 33 של "ארץ אחרת".

הנה שוב נזכר הנשׂיא האיראני לפתוח עלינו פה. הפעם, לרגל ביקורו המתוקשר בניו-יורק, ושוב בטהראן לרגל "יום ירושלם" (סיקור עיתונאי בעברית: כאן וכאן, ובאנגלית: כאן, כאן וגם כאן). סבוב ההופעות נפתח הפעם באוניברסיטת קולומביא במנהטן, בסמיכות לעצרת האומות המאוחדות. בהתקף של זעם צדקני ונימוסים גרועים, הקדים נשׂיא האוניברסיטה, מר לי בולינג'ר, דברים לנאומו של הנשׂיא האיראני, קרא לו "דיקטטור קטן ומרושע", וטען שהוא "פרובוקטור במצח נחושה, או בלתי-מלומד באופן מדהים."

האמת היא, ששתי האפשרויות שציין מר בולינג'ר אינן סותרות זו את זו. פרובוקטור מושבע יכול להיות גם בור גמור. אבל כדאי אולי להוסיף נדבך שלישי לתאור אישיותו של הנשׂיא. המניעים לטענה כאילו השואה לא התרחשה מעולם ברורים למדי: (א) משום שהשואה מהווה מקור לגיטימציא לקיומה של מדינת ישׂראל – לגיטימציא אותה מנסה הנשׂיא לערער כמיטב יכולתו; ו-(ב) משום שכך מובטחות לו כותרות שמנות בכל פעם בה יפתח את פיו. אבל להגיע לניו-יורק, לטעון שבאיראן אין הומואים, ולהאמין שטיעון כזה יוסיף לו נקודות – לשם כך צריך גם להיות אידיוט.

ובכל זאת , בתוך דבריו של הנשׂיא מסתתרת גם שאלה אחת שצריכה להשאל: גם אם השואה היתה (אפשרות שאפילו הוא החל להודות בה), מדוע צריכים הפלשׂתינים לסבול ממנה היום? אכן, שאלה טובה.

דרך אחת לענות עליה תהיה להעמיק את המחקר במספר שאלות הקשורות בחקר השואה (צעד שהנשׂיא המליץ עליו בחום), וביחוד בקשרים בין ההנהגה הפלשׂתינית בשנות ה-30 לבין המשטר הנאצי. כידוע, דוקא בשנים בהם הלך מצבה של יהדות גרמניא והחמיר, פרץ בארץ-ישׂראל "המרד הערבי הגדול", במחאה על העליה ההמונית של יהודים מאירופה לארץ. המחאה הצליחה. העלייה נבלמה במידה מרובה. כדאי מאד לקבל את המלצתו של נשׂיא איראן ולהעמיק את המחקר בדבר הקשר בין ההנהגה הערבית בארץ-ישׂראל (ומחוצה לה) לבין השלטון הנאצי, כדי לקבוע אם היה כאן מהלך מתוכנן, או שמא מדובר בצירוף מקרים גרידא.

דרך אחרת לענות על השאלה היא שאין טעם להאשים את הפלשׂתינים החיים כיום במעשׂיו של המופתי, ממש כשם שאין טעם להאשים את הגרמנים של היום במעשׂי סביהם. אלא שבעוד שהשואה היא כבר הסטוריא (כנראה, בכל זאת), הסבל הפלשׂתיני נמשך גם היום, ואי-אפשר להתכחש לו. משהו צריך לעשׂות, ודומה שגם כאן מעז הנשׂיא האיראני לאמר את מה שהעולם כולו אינו מעז להעלות על שׂפתיו – הבעיא הפלשׂתינית אינה מקומית ארץ-ישׂראלית, או אפילו בעיא של המזרח הקרוב. מדובר בבעיא עולמית, ועל העולם כולו להתגייס לפתרונה.

בעבר המליץ הנשׂיא להעביר את היהודים לגרמניא או אוסטריא; לאחרונה העלה אפשרות נוספת, להקים מדינה יהודית בקנדה או באלסקה. הכיוון נכון. אומות העולם, שנעלו שעריהן בפני יהדות אירופה בשנות ה-30, חייבות היום לאפשר הגירת המונים, כדי למחות את כתמי העבר. ראשונים יהגרו דיירי מחנות הפליטים, שכן הם נמצאים במצב הקשה ביותר, וזקוקים לעזרה באופן הדחוף ביותר. אחריהם יכולים להגיע התושבים המבוססים יותר של הארץ, דוברי עברית וערבית כאחד. הארץ ממילא צפופה להחריד, ולא יזיק לנו קצת אויר לנשימה. אחרי שחרור הלחץ הראשוני, יהיה אפשר לשבת ולדון בבעיות היסודיות יותר, כמו "זכות השיבה", או השליטה בהר הבית. או אז ישׂרור כאן קצת שקט, ונשׂיא איראן יוכל לפנות לענייני פנים. מי יודע, אולי אפילו יזכה ללמוד דבר או שניים על בני-עמו, שבניו-יורק כולם יודעים כבר מזמן.

בטור הקודם הצגתי בקצרה את את פרוייקט "איפה הכסף?" של לחץ חברתי (פרק 4 עלה לאויר!). ללא ספק, מדובר בשאלה חשובה ביותר לפוליטיקא הישׂראלית. כבר מזמן ברור לכל שתחומים רבים בחיים הציבוריים – בריאות, חינוך, תשתיות, איכות הסביבה, ולאחרונה התברר שגם ציוד צבאי – סובלים ממחסור חמור בתקציב. התשובה לכל תלונה בנדון היא אוטומטית – אין כסף. מדוע אין כסף? כאן יש מגוון אפשרויות במי להטיל את האשמה – המתנחלים אוכלים תקציבי ציבור, הקיבוצניקים לא מחזירים חובות, הנשים הערביות לא יוצאות לעבודה, וגם הגברים החרדים לא. אמור לי מי המגזר המואשם על ידיך, ואומר לך מי אתה. 

באו אנשי "לחץ חברתי", והחלו להראות שבעצם יש כסף. בכל שנה "נעלמים" כמה מיליארדי שקלים מחישובי התקציב, ונשארים כעודף באוצר המדינה. האם הם משמשים לצמצום החוב החיצוני? זולגים לכיסיהם של קבלנים שזכו במכרזים מפוקפקים? יושבים בערמות מסודרות של שטרות ומטבעות במרתפי האוצר? עד שנשׂיג שקיפות מלאה של אוצר המדינה לא נדע. אבל הבעיא היא לא רק אותם מיליארדים "נעלמים". בעיא חריפה לא פחות היא שפקידי האוצר משקרים לנו ללא בושה, ושרוב הציבור קונה את השקרים הללו ומקבל אותם ללא שום ביקורת.

כדוגמא, אביא כאן פרק מתוך המאבק המתמשך על ההשׂכלה הגבוהה. אחת הדרישות שמעלים "מתקני עולם" מטעם הימין הקיצוני היא הכנסת שׂכר תחרותי (דיפרנציאלי) למוסדות להשׂכלה גבוהה. הטענה היא, שמערכת ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל זקוקה לתיקון יסודי בשל מצבה הכושל, ושאחד מצעדי הפלא שיתקנו אותה היא שבירה של תנאי השׂכר הקבועים, ומעבר לחוזים אישיים. ראו למשל את שורת המחץ של ד"ר עומר מואב בעדותו בפני ועדת הטכנולוגיא והמדע של הכנסת, (ביחוד בעמ' 17-19) לפני מעט יותר משנה. שׂכר תחרותי, כך מואב (וחבריו), יתן סיבה טובה לחוקים המוכשרים להשאר בארץ, ויפסיק את בריחת המוחות המאיימת על ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל. לעומת זאת, אם נסרב לבלוע את תרופת הפלא, סופנו שכל הצעירים המוכשרים והמשׂכילים יעזבו את הארץ, ואנחנו נשאר כאן עם מתנחלים, חרדים וערבים – פחד אלהים.

מדוע, בעצם, עוברים אקדמאים לעבוד בחו"ל? מי שמכיר, אפילו מעט, את העולם האקדמי יודע, שרק מעטים עוזבים את הארץ למען משׂרות מכניסות במיוחד, במוסדות המובילים. אותם כוכבים, שחוזים אישיים עשׂויים (אולי) למשוך חזרה ארצה, עובדים בכל מקרה באוניברסיטאות המובילות בעולם, ויהיה קשה ביותר לפתות אותם לחזור. לעומתם, הרוב המכריע של האקדמאים הישׂראלים בחו"ל אינם חיים ועובדים בארץ, פשוט משום שאין להם היכן לעשׂות זאת. מספר האוניברסיטאות קטן, ומספר התקנים קטן והולך. הדוקטור הצעיר נשאר לעבוד בארצות הברית, כי כאן אין לו עבודה כלל. ואם תופרטנה האוניברסיטאות, ילך ויעשׂה המצב גרוע יותר. מי שמאמין ששבירת הסכם ההעסקה הקיבוצי תביא דוקא להגדלת מספר התקנים, או להטבה רחבית של תנאי השׂכר ותנאי העבודה, הרי הוא התמים שבאדם. (לפרטים נוספים על מצב ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל ועל מסכת השקרים של תועמלני הימין הקיצוני מומלץ לעיין בנייר העמדה המפורט של פרופ' אילן גור-זאב; עמ' 40 ואילך מוקדשים לבריחת המוחות).

אבל שׂכר תחרותי הוא הרבה יותר מאשר תגמול של המוכשרים. שׂכר תחרותי פירושו מעבר מחוזה אחיד מול כל המועסקים במוסד, לשורה של חוזים אישיים, עם כל חבר/ת סגל בנפרד. במילים אחרות: ריסוק של העבודה המאורגנת, הפרד ומשול. זוהי התכנית האמיתית של מי שרוצה "לייעל" את האוניברסיטאות, ו"לתגמל" חוקרים מצטיינים. המרצים הם אחד הציבורים האחרונים בארץ שעדיין נהנה מארגון עובדים חזק ויעיל, שעדיין יכול לנהל שביתה כהלכתה. הם גם קרובים באופן מסוכן לסטודנטים, עוד ציבור נפיץ שהראה לאחרונה שביכולתו ליצור רעש ולערער במשהו על הסדר הקיים. כעת נמצא גם המעוז הזה תחת התקפה יסודית. וכרגיל, התוקפים מסווים את מעשׂיהם בדאגה מעושׂה למדינה. הם משוכנעים לגמרי שאנחנו עיוורים, טיפשים, אדישים. חובת ההוכחה עלינו.

ולסיום, כדי לא לצאת שלילי לגמרי, להלן מספר הצעות, כיצד להלחם בכל זאת בתופעת בריחת המוחות:

(א) להחזיר למוסדות להשׂכלה גבוהה את כל הכסף שהאוצר החרים מהן ללא סיבה בשנים האחרונות (קראו את הסקירה ההסטורית בנייר העמדה של פרופ' גור-זאב ותבינו למה), ולהוסיף תקציבים נוספים. הכסף הזה יופנה, בין השאר, ליצירת תקנים (מקומות עבודה) חדשים עבור כל אותם צעירים משׂכילים, שאנחנו ממש לא רוצים שיברחו מן הארץ.

(ב) להקצות משאבים ניכרים ליצירת קרנות לחלוקת מלגות לתלמידות/ים לתארים מתקדמים. המלגות הללו יתנו תחרות הוגנת (תחרות זה טוב, לא?) למלגות הנדיבות המחולקות באוניברסיטאות בארה"ב. דוקטורנטים שילמדו בארץ וימצאו עבודה בארץ לא יחשׂפו כלל לעולם הפיתויים של האקדמיא בחו"ל.

(ג) להעלות באופן גורף את שׂכר המורים בארץ (ותק של 10 שנים ותאר שני – 8,000 ש"ח נטו!). כך יוכלו צעירות וצעירים משׂכילים, שלא מצאו את מקומם באקדמיא, להתפרנס בכבוד תוך שימוש במוחותיהם היקרים כאן בארץ.

מי אמר למי, ומתי: "המדיניות [של משׂרד האוצר] היא פועל יוצא לדוגמתיות ולקיפאון מחשבתי, שעיקרו קיצוצים בתקציב, ועוד פעם קיצוצים בתקציב, מבלי להבחין כלל ועיקר בנקודות היפוך מאקרו-כלכליות המחייבות נקיטת מדיניות אחרת…  השקיפות התקציבית של האוצר היא ממנו והלאה. קיר הזכוכית שהוא מעמיד בפני השרים מקבלי ההחלטות לכאורה והציבור הישראלי הוא בלתי-נראה לחלוטין, ונהיר אך ורק למתי מעט בפקידי האוצר…  כבר היום ברור כי האוצר שוב מטה כלפי מטה את אומדן ההכנסות… משמעות ההבדל הזה הוא 2.25 מיליארד שקל, אותם מחביא האוצר מהציבור…" 

הזמן: קיץ 2004.   המקום: ישיבת הממשלה על תקציב 2005.  הדובר:  אז שׂר התמ"ת, היום ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט.

החודש פתחו החבר'ה הטובים של "לחץ חברתי" במערכה חדשה, שמטרתה לברר "איפה הכסף?"  נקודת המוצא שלהם היא דבריו של ראש הממשלה דהיום, לפיו נוקטים אנשי משׂרד האוצר תחבולות מתחבולות שונות, כדי להביא לצמצומו של תקציב המדינה. בין התחבולות, למשל: הנמכה מכוּונת  של צפי הצמיחה (על מנת להסתיר חלק מההכנסות הצפויות ממסים בשנה הבאה); קביעת תקרה לגידול האפשרי בתקציב המדינה (למעשׂה, הגידול אינו יכול לעלות על 1% לשנה, בעוד הגידול השנתי באוכלוסיא הוא בערך 1.7% – כלומר התקציב לאזרח קטן מדי שנה, וזאת על פי חוק!);  הסתרת נתונים מכל מי שאינו נמנה על סגל עובדי המשׂרד – אפילו משׂרי הממשלה (ויעידו דברי אולמרט למעלה).

את החישובים וההסברים תוכלו לראות באתר לחץ חברתי, ואין טעם לחזור עליהם כאן. כאן אני מעדיף לשאול: למה? מה הסיבה לכך שהמדיניות הרשמית של משׂרד האוצר היא לצמצם את ההשקעה של המדינה בכל אזרח ואזרח מדי שנה?

אפשר להעלות על הדעת מספר תשובות. אפשר לטעון, למשל, שמטרת פקידי האוצר היא "לחסוך" כסף, כדי לכסות מהר ככל האפשר את החוב החיצוני של המדינה. חוב זה גורר ריבית, וככל שנסיים להחזיר אותו מהר יותר, כך יעלה לנו פחות. הגיוני, לא? אז זהו, שלא. הקלישאה המפורסמת אומרת שמדינה אינה חנות מכולת, ושלפעמים עדיף לה להיות בגרעון. אבל זו קלישאה של כלכלנים, שמטרתה לערפל ולא להסביר. וההסבר הוא פשוט. ההשקעה הטובה ביותר שמדינת ישׂראל יכולה לעשׂות היא במערכת החנוך שלה. מערכת חנוך טובה יותר תביא לרמת ההשׂכלה גבוהה יותר, לפתוח של הענפים ה"חכמים" של הכלכלה – אלה שאינם תלויים במחצבים, מניבים יותר רווח ומייצרים פחות זיהום – ולשׂגשׂוג התרבות (שמעבר לרווחים ה"ערטילאיים" שהיא מניבה, היא גם מקדם תיירות לא קטן). הרווחים שניתן להפיק בטווח הבינוני משיפור מיידי של מערכת החנוך יניבו תשׂואה כלכלית גדולה בהרבה מהצמצום המסויים בריבית המשולמת על החוב החיצוני.

כלומר, גם אם נייחס לפקידי האוצר כוונות טובות במעשׂי המרמה שלהם, הרי שהדרך שלהם מובילה לגיהנום. אבל בכלל לא ברור אם צריך לייחס להם כוונות טובות. האפשרות השנייה חמורה בהרבה, והיא שמטרת מדיניות הקיצוצים המכוונת היא לדלדל את המערכות הציבוריות עוד ועוד. ומדוע? כדי שיהיה אפשר לחשׂוף לעין כל את מצבן המדורדר, ואז לטעון שהדרך הטובה ביותר להעניק לאזרח את השירותים להם הוא ראוי היא להפריט את אותן מערכות. המאבק בו נתונה מערכת ההשׂכלה הגבוהה היא דוגמא אחת לעניין. ההפרטה המאיימת על מערכת מתקני הכליאה היא דוגמא נוספת (שראויה לטור משל עצמה).

ומה האינטרס של פקידי האוצר בכל זה? התשובה לשאלה זו מורכבת, וממילא תלויה במידת החיבה של כל אחת ואחד לתיאוריות קונספירציא. נאמר רק זאת: רוב החוגים לכלכלה בעולם, וודאי בארץ, מלמדים שככל שהתערבות הממשלה במשק קטנה, כך מתייעלים השירותים. בפועל, ככל שהתקציבים קטנים, כך מדרדר השירות. ככל שמדרדר השירות, יש לכאורה סיבה טובה להפרטת השירותים. ככל שיותר שירותים מופרטים, גדלים הרווחים של בעלי-ההון המתפעלים אותם. נראה ששאלת מפתח שכדאי לתת לה מענה בדוק היא: מה חלקם של פקידי האוצר הבכירים, המועסקים (לפני ואחרי הקדנציא שלהם בשירות הציבורי) אצל אותם בעלי-הון להם מופרטים נכסי המדינה? הנה אתגר לעיתונאי/ת רציני/ת הרוצה לעשׂות לעצמו/ה שם.

לעתים אני שואל את עצמי: מתי כבר תבוא המהפכה? מייחסים ללנין את האימרה ש"לפני שיהיה טוב יותר, צריך שיהיה רע יותר". אבל כמה רע עוד צריך להיות? אלפיים שנות גלות כבר עברנו. גירושים, רדיפות, המרת-דת באונס כבר עברנו. תאי גאזים וכבשן התנור כבר עברנו. מלחמות אכזריות כל כמה שנים יש, ועוד היד נטויה. לְמה, לעזאזל, אנחנו מחכים? Haven't the Jewish people suffered enough? ובכן כן! סבלנו מספיק. הגיע הזמן לתת לסיפור סוף טוב, ולהתחיל סוף סוף סיפור חדש. אבל איך?

 עד כמה שהבנתי משׂגת, יש שתי דרכים בהן אפשר לכפות קרב אחרון במלחמת עולם, ולהכריע אותו לטובתנו. בדרך האחת, הקונבנציונלית, מחכות לנו מהפכה מדממת, מלחמת אזרחים, אולי אפילו מלחמה איזורית או עולמית. לא בכדי הבטיח לנו הנביא יחזקאל שלפני הגאולה תבוא עלינו מלחמת גוג ומגוג – בקיצור, כל מה שלנין הבטיח. אבל יש גם דרך נוספת. אולי אפשר, לגמרי במקרה, ליצור הסחת דעת כה גדולה, שתאפשר לסיים את הסיפור ללא כל שפיכות הדמים? לשם כך יש צורך במחווה אווילית וחסרת תועלת, שדוגמתה עוד טרם ראינו. אבל איזו?

זה זמן מה שאני סבור שהתשובה היא: שמיטה. (למעשׂה, זה היה הנושׂא של הפוסט השני במספר בבלוג זה.) העקרון המקראי הוא פשוט למדי: מחד, פעם בשבע שנים לא מעבדים החקלאים את השׂדות, אלא מפקירים אותם לציבור הרחב, לחיית השׂדה, ולחסדי שמיים. מאידך, כל החובות הכספיים שבין אדם לחברו נשמטים (בטלים ומבוטלים) בסוף אותה שנה. במילים אחרות: אחת לשבע שנים נעצרים גלגלי הכלכלה כליל.

בימינו שני ההיבטים של שנת השמיטה היו כלא היו. האדמה מעובדת ללא מפרע בזכות היתר המכירה, והחובות עומדים בעינם בזכות הפרוזבול. מימוש הציווי המקראי נראה רחוק מחיי היום-יום שלנו לפחות כמו ביאת המשיח. וכי מי מבין הקוראות/ים סבור/ה שיהיה באפשרותו/ה לטייל השנה באין-מפרע במטעים ובשׂדות ברחבי הארץ, ולקטוף פירות או ללקט תבואה בלי לשלם? קל וחומר – מי סבור/ה שבכ"ט אלול השנה יבטל לה/ו הבנק את משיכת היתר, או יוותר ללא תנאי על המשך תשלומי המשכנתא?

אבל, כפי שמסתבר בימים אלה ממש, יש בעולם עוד כמה משוגעים, שרואים גם הם בשמיטה את דרך הישר לגאולה ללא אלימות. למשל, כבוד הרב יואל בן-נון, העוסק בימים אלה בהקמת "קרן שמיטה", שמטרתה לגייס תרומות מחד, ולשכנע את הנושים (הבנקים) מאידך, במטרה לסייע לכמה שיותר אנשים להחלץ מן החובות בהם הם נתונים, ולחזור לחיות חיים חופשיים ויצרניים. למשל, יוסי צוריה, סגן נשׂיא בחברת NDS, שפתח בלוג ייעודי, ובו רעיונות מרתקים ליישׂום עקרון השמיטה בחברה בת-ימינו. בין המשתתפים בכנס שמיטה שנערך זה עתה נמנה גם ד"ר דניאל גוטליב, היועץ למדיניות חברתית של נגיד בנק ישׂראל. הם, וחבריהם הנזכרים בכתבה זו, הם משוגעים רציניים ביותר.

אבל למה דוקא שמיטה? אם לא עשׂיתן/ם זאת בפסקא הקודמת, אני ממליץ בכל זאת לקרוא כתבה זו. ועתה משקראתן/ם, אוסיף עוד כמה מילים משלי. החולי המרכזי של ה-homo Israelicus הוא הפחד הכרוני שלו "לצאת פראייר". פחד זה הוא המחסום העיקרי בדרך ליצירת תחושה של ערבות הדדית, הוא גם חברו הטוב ביותר של מי שמפעיל עלינו דרך קבע את העקרון ההָפכי – "הפרד ומשול". עקרון השמיטה נוגד בַּכל את הפחד לצאת פראייר, בכך שהוא מקצין אותו עד לקצה היכולת, ומחיל אותו על כל החברה. אם נצא כולנו פראיירים ביחד, אולי גם נפסיק לפחד. אם נפסיק לפחד יחד, לא יוכלו עוד להפריד בינינו, ואנחנו נוכל לקחת את השלטון לידיים.

אמנם, רעיון השמיטה עדיין זר לחלוטין לחלקים נרחבים מאד של הציבור. גם בין מי שמודעים לקיומו של המושׂג יש רבים שלא מודעים לכך שהשנה – ה'תשס"ח – היא שנת שמיטה, ומן הסתם לא הרהרו מעולם בהשלכות האפשריות של יישׂום עקרון השמיטה בימינו. בתנאים כאלה, דומה שנסיון של יחידים לשנות את המצב, עונה בהחלט על ההגדרה של "מחווה אווילית וחסרת תועלת". ואולי, דוקא בשל כך, יש גם תקוה שיצליח.

הדיון המסוים הזה החל בידיעה קצרה בהארץ, מלפני שבוע. אמו של אהוד גולדווסר הטיחה בקורת בשלטונות, המוצאים כסף לבניית מקלט אטומי בבירה, אך לא למיגון תושבי שׂדרות או להתקנת מצלמות בגבול הצפון. לפחות מבחינה אחת, אני מסכים עמה לחלוטין. אינני יודע כיצד ניתן בדיוק למגן את שׂדרות, או האם מצלמות היו מונעות את חטיפתם של אלדד רגב ואודי גולדווסר, אבל ודאי שאינני רוצה שהנהגת המדינה תבנה לעצמה מקלט אטומי. אדרבא, אם ישׂכילו לנווט את המדינה עד כדי שואה גרעינית, יִסָּפּוּ-נא יחד עם כולנו. להמשיך לקרוא ←

יש גם חדשות טובות: ראש עיריית שׂדרות, מר אלי מויאל, החליט לצאת לחופשה מתפקידו ללא הגבלת זמן, בעקבות חקירת משטרה שמתנהלת נגדו בחשד לאי סדרים כספיים. כידוע, ביום ג' השבוע פשטו חוקרי היחידה הארצית לחקירות הונאה על משׂרדי העיריה בשׂדרות. החשד נגדו, כך עולה מן הפרסומים בעתונות, כפול: (א) הוא חשוד בכך שמסר עבודות מיגון לחברה, בה מועסק אחיו כעו"ד; (ב) הוא חשוד בכך שהתשמש בכספים שהוקצבו למיגון למטרות אחרות. בתגובה לפשיטת המשטרה החליט ראש העיר להוציא עצמו לחופשה, עד שתתקבל החלטה בעניינו. להמשיך לקרוא ←