לפני כשבועיים כתבתי טור תשובה לשאלות של טל גלילי: התיתכן מהפכה חברתית בישראל דרך בלוגים? התשובה שלי, בקצרה, היתה שהבלוגים הינם כלי מהפכני מטיבם, שיכולים להוות תשתית למהפכה, אך לבדם אין בהם די. הצעתי, לא במפתיע, היתה לרתום את הבלוגוספירה לרעיון המפלגה הישירה. ומה עשׂה טל בתגובה? הלך ופתח עוד בלוג: בלוג מורים (בשתוף פעולה עם אוריאל שכטר, תלמיד בכתה ט'). הרעיון פשוט: הבלוג מרכז מכתבים של מורים, הורים, תלמידים (כמו אלה שודאי החלו לטפטף לתיבת הדוא"ל הפרטית שלך בשבועות האחרונים). קצב הפרסום שם מהיר מאד, ויש לא מעט קוראים. להוריד את הכובע.
(טל, בפוזה קצת פחות רצינית).
אין אפשרות להתייחס כאן לכל מה שכבר נכתב בבלוג מורים, אבל טור אחד דורש תשׂומת לב מיוחדת. בטור זה שואלת הכותבת, אורית קמיר, לגבי שם השביתה (ובעקיפין, גם לגבי שם הבלוג): מדוע אנו קוראים לה "שביתת המורים", כאשר הרוב המכריע של המורים הן בעצם מורות?
התחום הראשון שהשאלה מתייחסת אליו הוא הלשון עצמה. העברית, מעצם טבעה, אכזרית מאד בהתייחסותה לשאלת המינים. ראשית, קשה מאד להתחמק מהגדרת המין בכל משפט ומשפט. פעלים, שמות תאר, כנויי גוף, כולם מבחינים באופן חד בין זכר לנקבה. נסיון להיות מנומס ולהתחשב בכל הקוראים/ות גורר באופן מיידי מבול של קוים נטויים, המקשים על הקריאה ומכערים את הכתוב. יתר על כן, העברית מכתיבה שגם אם קבוצה מכילה 99 נשים וגבר אחד, עדיין יש להתייחס לציבור כולו בלשון זכר. קטֹנתי מלטפל בכל כובד הבעיא (וגם אין לי האמצעים), ובכל זאת, אני מציע מספר אפשרויות:
(א) להפסיק עם הנוהג לכתוב כל פניה בלשון זכר, ולהוסיף (בקטן, למטה) את השקר המקובל "הדברים כתובים בלשון זכר לשם הנוחות ומתייחסים לשני המינים באופן שווה".
(ב) להתייחס לציבור לפי המין הדקדוקי של הרוב. לפיכך, שביתת המורות, בלוג מורות, וכו'.
(ג) לגוון בין –ות ל-ים לפי הקשר, תור או נטיית לב.
(ד) כשיש צורך בכנוי גוף הפונה לשני המינים אפשר להשתמש במוזרות המקראית הִוא. כדי לגוון אפשר להוסיף גם הֻיא (השוו מלכים א יז טו).
כמה כמה? (www.affirmation.org)
ויש עוד. בסוף הטור שלה מעלה אורית קמיר, הכותבת, טענה מהותית וקשה: מורות הן נשים. תלמידים הם ילדים. נשים וילדים הולכים יחד מאז שחר ההסטוריה. הגברים עוסקים בדברים החשובים (כלכלה, מלחמה, פוליטיקה, כוח) והנשים – בילדים. מסתדרות אתם, מגדלות אותם, עושות מה שצריך. עם מה שיש. ככה זה. אז מה רוצות המורות? שיעשו מה שנשים צריכות להיות מסוגלות לעשות – שיסתדרו. עם מה שיש. כמו תמיד. ובאשר למשכורותיהן – ממילא הן "מפרנסות שניות", "משכורת שניה", סמוכות על שולחנותיהם של גברים.
אין בכוונתי להתייחס לנושׂא הסבוך של חלוקת העבודה במשפחה בזמננו – לפחות לא בטור הנוכחי. אבל בעניין ה"נשיות" של מקצוע ההוראה יש לאמר מפורשות: כל עוד עבודת ההוראה היא נחלת חלקן של "המפרנסות השניות", כל עוד ציבור המורים הוא בעצם ציבור מורות – סימן שאנחנו בבעיא. למען הסר ספק, אינני טוען שנשים טובות פחות בהוראה ובחינוך מגברים. אינני טוען גם את ההיפך. אני בהחלט טוען שעבודת הוראה חייבת לשׂאת בכנפיה תגמול כספי נאות, מספיק למשׂכורת ראשונה במשפחה מהמעמד הבינוני. כל עוד גברים הם – ברוב המקרים – המפרנסים העיקריים במשפחה, היחס מורות-מורים יהוה מדד ברור בתשובה לשאלה: האם שׂכר המורות/ים גבוה מספיק? נכון להיום, התשובה היא: לא!
יוכפל שׂכר המורות לאלתר!
(ואולי נזכה לראות גם קצת יותר מורים).
