בטור הקודם בעניין המלצות ועדת שוחט לקביעת שׂכר הלימוד ראינו כיצד נקבע הסכום המומלץ לשׂכר הלימוד החדש – 14,800 ₪! – לא בעקבות חישוב של עלויות או צרכים, אלא לפי שרירות לבם של חברי הועדה. אלא שלא רק שרירות לב יש כאן, אלא גם הטעיה וגניבת דעת.

דוגמא מובהקת להתנהלות נלוזה זו של הועדה היא ההמנעות מהצגת נתונים, המשווים את יוקר שׂכר הלימוד בארץ לזה הנהוג בעולם. לפי מחקר מיוחד שנערך לגבי מדינות ה-OECD, יוצא שכבר היום שׂכר הלימוד בארץ, משוקלל לפי כח הקנייה בארצות השונות, הוא השישי בעולם. המדינות היחידות בעולם המפותח בהן שׂכר הלימוד גבוה יותר הן ארה"ב, יפן, קוריאה, אוסטרליא וקנדה (לטבלא מלאה ראה כאן). בבריטניא, ניו-זילנד, הולנד, איטליא, אוסטריא, ספרד, בלגיא, צרפת וטורקיא שׂכר הלימוד נמוך מאשר בישׂראל, לעתים נמוך בהרבה. בארצות סקנדינוויא, צ'כיא, אירלנד ופולין לא נהוג שׂכר לימוד כלל!

יוצא אפוא, שדו"ח ועדת שוחט בא להעלות שׂכר לימוד, שכבר היום הוא מהגבוהים בעולם. ואם יועלה חס וחלילה שׂכר הלימוד לפי המלצות הוועדה – או אז יטפס שׂכר הלימוד בארץ למקום הראשון! לא פלא שדו"ח ועדת שוחט אינו טורח להציג השוואות לארצות אחרות.

 (ויקיפדיא: ועדת שוחט).

וכיצד ישלמו הסטודנטים את שׂכר הלימוד היקר בעולם?  לפי דו"ח הועדה הפתרון מגולם במערכת הלוואות נדיבות שתעמדנה לרשות הסטודנטים/ות. אלא שבדיקת הדברים מראה ששוב אין כאן אלא אחיזת עיניים (ראי כאן, סעיף 4.2.3).
ראשית, רוב הסטודנטים/ות אינם נוטים/ות כלל לקחת הלוואות למימון שׂכר הלימוד. מדו"ח הועדה עולה שחבריה מודעים לכך ששיעור הניצול של הלוואות לסטודנט/ית נמוך מאד גם היום. מה שלא עולה ממנו הוא מדוע סבורים חברי הועדה שמצב זה צפוי להשתנות.
שנית, ההלוואה המוצעת אינה "מציאה גדולה" כלל וכלל. ההלוואה המוצעת היא ל-10 שנים, בריבית שנתית של 4.9%.  כבר כיום יכול/ה כל סטודנט/ית להשׂיג בבנקים המסחריים הלוואה ל-6 שנים, בריבית נמוכה יותר. אם כן, כיצד נקבעו תנאי ההלוואות שמציעה ועדת שוחט? על כך אפשר ללמוד מפרוטוקול הועדה מיום 21 פברואר 2007:  יש לקבוע, כי הריבית על ההלוואות תהיה גבוהה דיה, כדי לא ליצור תמרוץ יתר ללקיחת ההלוואות. (עמ' 13 כאן)    מבינים/ות? הפתרון היחיד אותו מציעה הועדה למימון העלאה של 72% בשׂכר הלימוד הוא הלוואות, ואלו מתוכננות מראש כך שלא יהיה משתלם לקחת אותן!

שלישית, תנאי החזרת ההלוואות. אחד הנתונים שתועמלני האוצר נפנפו בו בגאון הוא, שמי שלא יצליח להשׂתכר מעל סכום מסויים, יהיה פטור מהחזרת ההלוואה. נדיבות מפליגה? לא ממש. הרף שנקבע לעניין זה עומד על 5300 ₪ לחודש. כרגיל אצל ועדת שוחט, אין בדו"ח של ועדת המשנה לענייני שׂכ"ל או בפרוטוקולים שום תיעוד לגבי האופן בו חושב הסכום. עם זאת, כדאי להשוות סכום זה עם השׂכר הממוצע של בעלי השׂכלה תיכונית, העומד על 5500 ₪. כלומר, ועדת שוחט מהמרת על כך שבוגרי האוניברסיטאות יצליחו להשׂתכר לכל הפחות כמו בוגרי התיכונים (ואפילו קצת מתחת לממוצע, ליתר בטחון). אם כך, בשביל מה שווה ללכת לאוניברסיטה?

נתון מאלף נוסף: לפי תכנית "אופק חדש" השׂכר של מורה מתחילה (שאינה מחנכת כיתה) הוא… נחשתם/ן נכון! 5300 ₪. אפשר להאמין שמדובר בצירוף מקרים תמים. אבל סביר יותר שיש לפנינו עדות  מובהקת לכך שהמתקפה הכוללת על מערכת החינוך מתואמת עד לפרטים הקטנים. הועדה בראשות מר שוחט (שׂר אוצר לשעבר, למי ששכח/ה), זכרה היטב לקחת בחשבון את מתווה "אופק חדש". אף מורה מתחיל/ה (ובעצם אף אחד כמעט) לא יהנה מהפטור מהחזרת ההלוואה.

השורה התחתונה ברורה. שׂכר הלימוד יעלה ב-72%. הסיוע היחיד שיוצע לציבור הסטודנטיות/ים הוא הלוואות בלתי-משתלמות בעליל, המיעוט שבכל זאת ירצה לקחת את ההלוואות הללו צפוי בוודאות גבוהה להשׂתכר מספיק כדי לא לזכות בפטור. מתברר שהגזרים של ועדת שוחט הם לא יותר מאשליה. רק המקל אמיתי לגמרי, ומכותיו תכאבנה עד מאד.

[גם טור זה הופיע לראשונה באתר "עבודה שחורה"; ואם עדיין לא הוספת אותו למועדפים שלך, למה את/ה מחכה? ].

העניינים מתחממים. הנסיון של ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) להכניע את המרצים השובתים באמצעות פניה לבית-הדין לעבודה, על מנת שזה יוציא למרצים צווי מניעה (זמניים כבר החל ב-2 בינואר, קבועים החל ב-13 בו), נתקל בהתנגדות מפתיעה: נשׂיא אוניברסיטת ת"א, פרופ' צבי גליל, הודיע שהוא מתנגד להוצאת צווים, וביקש למחוק את אונ' ת"א מהעתירה. מדובר בצעד מבורך וחשוב משני היבטים: (א) העדרהּ של אונ' ת"א מהעתירה יחליש אותה, ויקשה על בית הדין להוציא צווי מניעה; (ב) הצעד האמיץ של פרופ' גליל פער סדק בחומה הבצורה שהציג ור"ה עד כה.

 (וויקיפדיא: צבי גליל)

צעד זה של נשׂיא אונ' ת"א הוסיף שמן על המדורות שבערו בכל מקרה בקרב אנשי הסגל הבכיר. באונ' העברית ובטכניון החל מרד כנגד הנשׂיאים המכהנים, ואנשי סגל בולטים החלו במהלכים שמטרתם להביא להדחתם של הנשׂיאים המכהנים. קול קורא ברוח זו נשמע גם מפיו של פרופ' אילן גור-זאב מאוניברסיטת חיפה, והיום החל המהלך לקרום עור וגידים גם אצלנו. בישיבה של ארגון הסגל, בה נכחו לראשונה גם נציגי אגודת הסטודנטים (שהתקבלו במחיאות כפיים סוערות), התקבה ההחלטה הבאה:

מתוך דאגה עמוקה לעתיד ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל, ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת חיפה  מאמץ את ההחלטה הבאה.

1. האסיפה מחזקת את ידיהם של נציגינו במועצה המתאמת ובוועדת השכר ומביעה בהם אמון מוחלט.

2. האסיפה מנחה את חברי הוועד ונציגיו במועצה המתאמת לשבות ללא הגבלת זמן, עד להשגת הסכם שכר הוגן העונה על שתי הדרישות העיקריות: עדכון השכר בעקבות שחיקת העבר משנת 1997 ובניית מנגנון שימנע שחיקה עתידית.

3. האסיפה מגנה כל ניסיון של ועד ראשי האוניברסיטאות, ובכללה הנהלת האוניברסיטה, לנקוט בצעדים משפטיים כנגד הסגל.  האסיפה מזכירה כי הנהלות האוניברסיטה לדורותיהן לא העלו על הדעת לפנות לבתי משפט כאמצעי לפתרון סכסוך עבודה.

4. האסיפה קוראת לוועד המנהל לפעול להדחת הנשיא בעקבות בקשתו מבית הדין לעבודה להפעיל צווי מניעה לסגל.

5. האסיפה מודה לסטודנטים-תלמידינו על תמיכתם בשביתה המוצדקת שלנו ושבה ומצהירה כי הסגל האקדמי יעשה ככל שבאפשרותו כדי למזער את הפגיעה בהם.

באסיפה נכחו 186 חברים. ההחלטה התקבלה ברוב של : 182 בעד;  4 נמנעים;  0 מתנגדים.

  (תמונה: "הארץ")

לכאורה, חדשות טובות. אבל בכל זאת יש גם מקום לחשש. בשנה שעברה קרס מאבק הסטודנטים כאשר ההנהגה שלו התקפלה תחת הלחץ, והפנתה עורף לציבור שהיא נועדה לייצג. לפני שבועיים קרה דבר דומה לשביתת המורות, כאשר הנהגת הארגון חתמה באופן חטוף על הסכם שכלל לא ברור מה ההישׂגים בו, ומדוע היה צריך לשבות זמן כה רב כדי להשׂיגם. האם תוכל המועצה המתאמת של הסגל הבכיר – הנהגת השביתה בפועל – לעמוד בלחצים ובפיתויים, ולנהל את המאבק באומץ, יהא המחיר אשר יהא?

נראה שהמפתח הוא, כרגיל, הרחבת המאבק. פקידי האוצר זחוחים אחרי התבוסה שהנחילו למורות, ומשוכנעים שיוכלו להביס את אותנו באותה קלות. אם נשׂכיל לצרף כעת לשביתה את נציגי הסגל הזוטר ואת נציגי הסטודנטים, יש סיכוי להחזיר מלחמה שערה. שביתה של הסגל הזוטר תקפיא גם את הלימודים המתנהלים כסדרם (כמחצית השיעורים אצלנו בחיפה), ושביתה של הסטודנטים תוציא לרחובות את צוותי המחאה המאורגנים שראינו רק לפני חצי שנה. יחד נוכל לקבור את המלצות ועדת שוחט, ולהציל את ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל. אומרים שסמסטר מבוטל יגרום נזק של 4,000,000,000 (ארבעה מיליארד) ש"ח. הגיע הזמן שהפקידוקרטים יתחילו להזיע.

*************

שתי הודעות קצרות:

(א) מי שרוצה לראות תמונות מהמאבק בשטח, ומהשלכותיו ותוצאותיו, מוזמנ/ת לבקר בבלוג של יזהר בירן, סטודנט באונ' בן-גוריון.

(ב) אני יודע שיש עוד דברים בעולם לכתוב עליהם, פרט לשביתת המרצים. ב"ה אתפנה אליהם כשהסערה תהיה מאחורינו.

אז מה צפוי לנו בשביתת הסטודנטים המתרגשת ובאה? קודם כל, התרגשות גדולה, שצפויה להעמיד בצל את שביתת המורים ז"ל, ודאי שאת שביתת המרצים. וזאת למה?   (א) משום שלא כמו ארגוני המורים והמרצים, ארגוני הסטודנטים אינם כבולים על ידי חוקי המדינה בבואם לממש את זכותם לשבות. אף בית-דין לעבודה לא יכול להוציא צווי מניעה, כדי להכריח איש או אישה לחזור לספסל הלימודים.   (ב) כיון שלהבדיל מציבור המורות והמורים, שרק התעורר מתרדמתו הארוכה במהלך השביתה האחרונה, ואלף אלפי הבדלות מציבור המרצים, שאינו מתעורר גם בשבוע התשיעי לשביתתו, הסטודנטים מוכנים ומזומנים עוד מהסיבוב הקודם. הפעילות והפעילים מכירים/ות את עמית(ות)יהם בקמפוסים האחרים; השלטים, המגאפונים וגדרות התיל מוכנים במחסנים; וחשוב מכל – עלבון הכניעה בסיבוב הקודם עדיין צורב את הלב.   (ג) כיון ששביתת המרצים מכינה את הקרקע. גם אם ישׂכילו פקידי האוצר לנווט את דרכם כך שהמו”מ עם הסטודנטים לא יתפוצץ לפני תום סמסטר א’ (בהנחה שזה אכן יפתח מתישהו), הרי שהשביתה הארוכה המתנהלת כעת לא משאירה שום מרווח תמרון לסמסטר ב’. ברגע שתפרוץ שביתת סטודנטים, שעת המשבר תגיע בתוך שבוע או שניים.

משום שכה הרבה מונח על כף המאזניים (לפי אחת ההערכות אבדן סמסטר יעלה למשק כ-4 מיליארד ₪), חשוב להביא לידיעת הציבור על מה בדיוק צפוי להתנהל המאבק.*  שׂכר הלימוד לתאר ראשון עומד היום על סך 8,600 ₪. המלצת ועדת המשנה לקביעת שׂכר הלימוד (להלן “ועדת המשנה”) היא להעלות את שׂכר הלימוד לתאר ראשון ל-14,800 ₪ בשנה. סך ההעלאה אם כן עומד על 6,200 ₪, שהם כ-72%!

על סמך מה נקבעו מספרים אלה? ניתן היה לשער שמאחרי קביעה זו עמדו חישובים, שמטרתם לבדוק את עלות הלימודים או את הרווח שהם עשׂויים לספק בהמשך. להבדיל, היה ניתן לקבוע את סך ההעלאה לפי צרכי המערכת, או לפי היכולת של הציבור לעמוד בגזרה החדשה. אך לא. לפי פרוטוקול ועדת המשנה מיום 11/04/2007 (סעיף 4.2.1 בחוו”ד) נקבעה ההעלאה באופן הבא: “לסיום הישיבה נתבקשו הנוכחים לציין, ללא נימוקים, את טווח שׂכר הלימוד הנראה להם…”. כלומר, ישבה לה חבורה של “מומחים/ות” (שהפרוטה, יש לשער, לא חסרה בכיסם/ן), וזרקה מספרים באויר. והמספר הזוכה? אומרת חוות הדעת כהאי לישנא: “ההעלאה שהוחלט לגביה, של 14,800 שקל הייתה תוצאה של ממוצע של הצעות חברי הוועדה, בניכוי של 700 שקל שהופחתו ללא נימוק” (סעיף 4.2.1 שם).

מסקנה: כל הנימוקים שאנו עתידות/ים לשמוע על החישובים המעמיקים העומדים מאחרי ההעלאה הינם כעפרא דארעא. אין להם ערך כלל, כיון שכלל לא נערכו. חברי/ות הועדה העלו בדמיונם סכומים שנראה שהציבור יכול לעמוד בהם, עשׂו ממוצע, וכשחשו שאולי הגזימו, הורידו את הסכום במעט. כך קובעות “ועדות מומחים” את גורלנו. כמה זמן עוד ניתן להם לעשׂות כן? 

*  הנתונים בטור זה (ובזה שיבואו אחריו ב"ה) באים כולם מתוך חוות דעת כלכלית בעניין דוח ועדת שוחט לקביעת שׂכר הלימוד במוסדות המתוקצבים להשׂכלה הגבוהה, שהוכנה עבור התאחדות הסטודנטים הארצית על ידי משׂרדו של דוד בועז.

[דברים אלה עלו לאויר לראשונה באתר המצויין "עבודה שחורה", ומוגש כאן כשירות לשניים וחצי קורא(ות)י שעדיין לא הוסיפו אותו לרשימת המועדפים]

שביתת המרצים נכנסה השבוע לישורת האחרונה. ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) קבע תאריך שאחריו לא יהיה מנוס מביטול הסמסטר: 13 ינואר – ו' שבט. פקידי האוצר חשׂפו סוף סוף את הקלפים: העלאה מסויימת תמורת קבלת מסקנות ועדת שוחט. באויר מרחף האיום לפנות לבית-הדין לעבודה, כדי להוציא צווי מניעה. הועד המתאם של הסגל הבכיר דוחה בתוקף את ההצעה לפנות לערוץ של בוררות (בוררות שכזו עם הרופאים נמשכת כבר כמה שנים), ומסרב אפילו לערב את דו"ח שוחט בדיון. צהרי היום מתקרבים, וגרי קופר אַיִן.

 (וויקיפדיא: high noon)

הפן המדאיג ביותר בשביתה הוא האדישות הציבורית, שלא לאמר העוינות, לטענות המרצים. והאמת היא שמי שטורח להקים קול זעקה (מהחלון הגבוה של מגדל השן, לא מהרחוב חו"ח) רק כאשר השׂכר שלו נמצא על שולחן הדיונים, אכן אינו מעורר אמון. זעקת המרצים לא נשמעה כאשר ועדת מלץ העבירה את השליטה באוניברסיטאות מידי הסנאט האקדמי לידי בעלי-הון ופוליטיקאים. היא לא נשמעה כאשר רוב עבודת ההוראה הועבר בשקט לעבדי הקבלן של העולם האקדמי ("מורים מן החוץ" בעגה המקומית). היא לא נשמעה כאשר הסטודנטים התחילו בשנה שעברה את המאבק נגד ועד שוחט, והיא לא נשמעה אפילו כשהמורות והמורים נהלו מאבק מר באוצר בשנה זו. עתה, כמו בשיר המפורסם של ברכט, אף אחד לא ירים זעקה עבורנו.

לאור התמונה העגומה הזו, מעודד לראות גוף חדש שבא לעולם במהלך השביתה – הפורום להגנת ההשׂכלה הציבורית בישׂראל. גוף זה מאגד למעלה מ-500 חברות וחברים, סגל בכיר, סגל זוטר וסטודנטיות/ים, מכל המוסדות להשׂכלה גבוהה בישׂראל. כמו מאבקים אחרים בימינו, גם הפורום להגנת ההשׂכלה מתהדר בבלוג משלו, והקול קורא משׂכיל להדגיש את הערבות ההדדית בין החלקים השונים של מערכת החינוך.

האתגר שיעמוד בפני פורום זה, ובפני ארגוני הסגל הבכיר בכלל, הוא ליצור חזית מאבק אחידה לקראת הרבע הרביעי, דקות ההכרעה, הדובדבן שבקצפת – שביתת הסטודנטים הצפויה. כזכור, בפברואר 2008 צפוי להתחדש המשׂא ומתן בין נציגי האוצר לנציגי הסטודנטים על המלצות ועדת שוחט בדבר שׂכר הלימוד (נושׂא שיזכה ב"ה לסדרת טורים משלו בקרוב). הואיל וועדת שוחט המליצה להעלות את שׂכר הלימוד לתאר ראשון ל-14,800 ש"ח בשנה, צפויים ארגוני הסטודנטים להכריז על שביתה משלהם. זמן לתימרונים כבר אין – השביתה שלנו, המרצים, כילתה את כולו. המשבר יגיע מייד, והוא יהיה חריף ביותר.

וזו תהיה שעת המבחן שלנו, המרצים. מן הסתם, שביתת הסטודנטים תפרוץ שבועות ספורים לאחר שאנו נחתום על הסכם שׂכר משלנו, יהיו תנאיו אשר יהיו. האם נשׂכיל לתמוך בשביתת סטודנטים? או אולי נשב על זרי הדפנה הקוצניים שלנו, ונרשה לאוצר להמשיך להפריט ולמשול? עתיד ההשׂכלה בישׂראל מונח על הכף. הגיע הזמן לקום ולהתנער.

שאון התותחים נדם – שביתת המורים הגיעה לקצה. שׂר האוצר הכריז על "יום חג לחינוך ולאוצר". יו"ר ארגון המורים, בתגובה, "מודה לסבלנותו ולאורך הנשימה שלו, ולפעילות הרבה שגילתה שרת החינוך" (שם). שׂרת החינוך בכלל חוזה גדולות: "ההסכם הזה משלב גם את הכניסה לרפורמה, עם ביצוע שלב ראשון ותוספת שכר מיידית – וגם את ההבטחה לתוספת תקציב לצמצום מספר התלמידים בכיתות ותוספת שעות. יש כאן חבילה שמעולם לא עמדה על השולחן, והיא מאוד משמעותית. היא תוסיף לתקציב משרד החינוך בשנים הקרובות מיליארדי שקלים, ותרחיב באופן מאוד משמעותי את יכולתנו לתת חינוך טוב יותר במדינת ישראל" (שם, שם). וראש הממשלה משחרר הכרזה מפתיעה: "מספר התלמידים בכיתה יהיה 32, בכל מערכת החינוך בישׂראל" (דוקא פה). (יש לקוות שהוא מתכוון בדבריו לגבול התקן העליון, שכן לפי נתונים רשמיים הממוצע כיום נמוך מ-32.)

אבל לא כולם מחייכים. יוסי וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים, טוען במכתב רשמי שהיה אפשר להגיע לאותם הישׂגים ממש "ללא יום אחד של שביתה". ובכלל, מה שווים ההישׂגים הללו? לא הרבה, אם נשאל את אמנון הלל, מורה בביה"ס הדמוקרטי בחדרה: "תראה לי מורה אחד שהיה יוצא לשביתה במשך חודשיים, מבלי לקבל משכורת, בשביל מה שבסופו של דבר השגנו. קיבלנו העלאה קטנה בשכר, והתחייבויות שנכתבו על הקרח. הדבר היחיד שהשגנו זה את ההתעוררות של המורים בשטח". 

התסכול העולה מדבריו של הלל נובע משתי סיבות. הראשונה קשורה בפער הגדול בין הרעיונות הנִשׂגבים המהדהדים בנאומי הפגנות – הצלת החינוך! עתידה של החברה! בטחונה של מדינת ישׂראל! – לבין המציאות האפרפרה בחדרי הישיבות והמשׂא-ומתן. מנהיגי שביתות מחויבים להצהרות מרקיעות שחקים וחסרות כיסוי בעת המאבק, וזונחים אותן תמיד לאחר שגירדו עוד אחוז או שניים כתוספת שׂכר. הדבר המפתיע היחיד הוא ההפתעה של פעילי/ות השביתה, שעברו לילות שימורים בתקוה לתיקון עולם, והתעוררו לבסוף לבוקר של עסקנות פושרת.

הסיבה השניה נובעת מהאכזבה המוצדקת מנציגי המגזרים השונים. הסכם "אופק חדש", בו מתגאה כל-כך מזכ"ל הסתדרות המורים (ועל רקע זה יש לקרוא את מכתבו המלגלג) נתקל בהתנגדות עיקשת בכל הארץ, על אף מערכת תקשורתית משומנת שמפעיל משׂרד החינוך, ולחצים כבדים שמפעילות הנהלות בתי-הספר. שביתת הסטודנטים המפוארת בשנה שעברה הסתיימה גם היא באפס הישׂגים, כשיו"ר התאחדות הסטודנטים וחבריו מסתתרים מפעיליהם, נמלטים מאתר לאתר, ולבסוף מצביעים תחת חסותם של אנשי אבטחה. הסטודנטים מבינים ודאי היטב ללבם של המורים, ומזדהים עם הססמא: 60 ימי שביתה, 1 סכין בגב.

ובכל זאת, יש הישׂג אחד גדול. כפי שציין אמנון הלל, המורות והמורים התעוררו, פתחו תודעה מעמדית ומגזרית, ואף גיבשו אינספור ועדות פעולה בכל רחבי הארץ. לשביתה הבאה – והיא תבוא, ללא ספק – תגענה המורות מוכנות יותר ומגובשות יותר. ועד אז יש להן אתגר כפול: (א) להחליף את ההנהגה שמכרה אותן בזול; (ב) לגבש סדר יום חלופי לזה שמוכתב על ידי האוצר. המהפכה האזרחית בדרך – זו רק שאלה של זמן.

שלשום הפגנה בחיפה, אתמול בככר אנטין בת"א. להלן דברים שנשׂאה בפני הקהל תרי שטרנברג, סטודנטית באוניברסיטא:

אומרים שהסטודנטים הם הנפגעים הגדולים ביותר מהשביתה. ואני אומרת לכם, כסטודנטית שרוצה ללמוד, שהשביתה שאנו נמצאים בה היום היא רק קצה הקרחון. בתור מי שלומדת כאן זו השנה הרביעית, אני יכולה לספר לכם על השביתה האמיתית. זו שמתרחשת בכל הקמפוסים, יום יום, שעה שעה. זו שביתה סמויה מן העין, אך מזיקה בהרבה מכל שביתה אחרת. השביתה הזו מתרחשת דוקא כשכולנו נמצאים בכתות, ולכאורה לומדים. זו לא שביתה של המרצים, ולא של הסטודנטים, גם לא של הסגל הזוטר, אלא של האוצר, ושל הסניף המקומי שלו – הנהלת האוניברסיטה.

באתי לאוניברסיטה ללמוד, וגיליתי – כאן שביתה! גיליתי שאי-אפשר לקיים דיון בכיתות תרגיל של שבעים תלמידים. גיליתי שאי-אפשר לכתוב עבודות כשהספריה לא קונה ספרים חדשים. גיליתי שמשנה לשנה יש לי פחות ופחות קורסים לבחור מתוכם. שמעתי מחברים שלי שחוגי הלימוד שלהם נסגרו, כי הם לא היו רווחיים מספיק. במסדרונות התחלתי לפגוש יותר ויותר סטודנטים שלומדים בתכניות חוץ-תקציביות – תכניות שבהן משלמים סכומי עתק תמורת תואר שני במינימום זמן ומאמץ, וברמה אקדמית מפוקפקת. גיליתי שמרצים בכירים יצאו לפנסיה, וצעירים לא באו במקומם, בגלל הקיצוץ בתקני המרצים. גיליתי שחברים שלי בחוג להנדסה מגישים תרגילים בשלשות – אותם אנשים שאחר כך יבנו את הגשרים בארץ הזאת. ואפילו שמעתי על מרצה אחד בחוג לפיסיקה, שנאלץ לקיים את שעת הקבלה שלו בשירותי הבנות בבניין מדעים מדויקים.

 (צילום: alont)

באתי לאוניברסיטה במחשבה שאני מגיעה למוסד אקדמי וציבורי, שמטרתו יצירת ידע והנחלתו לחברה. אבל בארבע השנים שבהן אני נמצאת כאן, גיליתי שהשביתה של האוצר שוברת את כל מה שציבורי ואת כל מה שאקדמי באוניברסיטה. האקדמיה אמורה לתפקד כמוסד ציבורי במימון ציבורי, הפועל למען החברה, ולא להכנע לתכתיבי השוק. אלא שבשנים האחרונות האוצר וראשי האוניברסיטאות עושׂים יד אחת להפריט את ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל.

ומשעה שהאוניברסיטה מתחילה להיות מנוהלת בתור עסק פרטי, היא מפסיקה לראות בסטודנטים משׂכילים וחוקרים לעתיד, ורואה בהם מקבץ ארנקים שניתן לרוקן אל תוך התקציב שלה. שערי האוניברסיטה הולכים ונסגרים בפני הציבור: כבר היום, חברים שלי שאינם נהנים מתמיכה כלכלית של ההורים, מתקשים לעמוד בדרישות שׂכר הלימוד. ואם יעלו אותו עוד, אז שביתת האוצר תנחל את הצלחתה הסופית – אוניברסיטה לעשירים בלבד. שלא לדבר על הקהל הרחב: כל גמלאי שוחר דעת, וכל מי שמידפק על שערי הספריות ללא תעודת סטודנט או סגל, מוצא את עצמו מול השומר והקופה הרושמת.

  (תמונה: http://cryptome.org/ncr01.jpg )

כידוע, לא רק באוניברסיטאות החינוך הציבורי בישׂראל נמצא במשבר. לא במקרה צועק רן ארז כבר שבועות מעל הבמות שסך השעות שקיצצו לתלמידי בתי הספר מסתכם בשנת לימודים שלמה. בשש השנים שבהן קרה הדבר, אצלנו בהשׂכלה הגבוהה קוצצה אוניברסיטה שלמה: 800 מרצים בכירים הלכו הביתה, ואחרים לא באו במקומם. בבתי-הספר בחרו בדרך הקלה להתמודד עם המצוקה, והורידו דרמטית את הרמה של מבחני הבגרות. גם אצלנו, בעקבות הקיצוצים באה ירידה בדרישות האקדמיות: פחות שעות לימוד לתואר, פחות סמינריונים להגיש, יותר ויותר בוגרי תואר שני ללא תזה. וכך יותר ויותר בוגרי תיכון זכאים לתעודת בגרות – על אף שנכשלנו במבחנים הבינלאומיים. בקרוב אצלנו: תואר באוניברסיטת תל-אביב יהיה שווה פחות מתואר באוניברסיטת לטביה.
אכן, הבעיה היא אותה בעיה: נרדמנו בשמירה. שתקנו כשההפרטה החלה לנגוס בחינוך ובהשׂכלה הגבוהה. אבל גם הפתרון הוא אותו פתרון – המאבק על החינוך הוא מאבק אחד. האוצר כמעט הצליח במהלך ה"הפרט ומשול": בתחילת הסמסטר המורים שבתו, שעה שהתיכוניסטים ישבו בבית; המרצים מחו על השחיקה בשׂכרם, ואנחנו הסטודנטים משכנו בכתפיים וחיכינו לפברואר – המועד שבו הבטיחה הממשלה לדבר אתנו על העלאת שׂכר הלימוד. כולנו שׂיחקנו לידיים של האוצר, שקיווה לשבור אותנו בדיוק כך: מגזר אחר מגזר.

ואז התחיל לקרות משהו אחר. תלמידי התיכון החלו לצאת מהבית ומהקניון, והצטרפו למורים המפגינים. גם חברי ואני לבשנו שוב את חולצות המאבק האדומות, ויצאנו להפגין עמם. כאשר המרצים הושיטו לנו יד לפתיחת חזית משותפת, נעלנו יחד אתם את שערי הקמפוס בתל-אביב ובחיפה. כמו אחינו הצעירים בתיכונים, אנחנו מבינים שהאינטרס של המורים שלנו לקבל שׂכר הולם הוא גם האינטרס שלנו לרמת הוראה ראויה. המרצים בתורם מתחילים להבין שאין טעם בהעלאת שׂכר ללא החזרת התקנים שקוצצו, ויותר מכך, שהחזרת התקנים היא אינטרס משותף להם, לסגל הזוטר, ולסטודנטים. אם אין תקנים למרצים, רמת ההוראה נפגעת, למתרגלים אין אופק תעסוקתי, והסגל הבכיר הופך לארגון פנסיונרים שכוחו הולך ופוחת.

 (צילום: www.givatayim.net)

שיתוף הפעולה והמחוייבות ההדדית חייבים להמשך! השביתה של האוצר היא השביתה היחידה שאותה אני מציעה לשבור בצווי מניעה. אבל אלה צווי מניעה שכולנו צריכים להיות חתומים עליהם – מורים, סטודנטים, מרצים, סגל זוטר, תלמידים והורים. צווי המניעה הללו קוראים: צאו מכאן! חדלו להפריט אותנו לדעת, די לקיצוצים חסרי התבונה. האוניברסיטה היא שלנו, בתי-הספר הם שלנו! יחד אנחנו קוראים לאוצר: סיימו את השביתה שלכם!

באיחור אלגנטי של כמה וכמה שבועות החלה שביתת המרצים לגייס לטובתה את הכלי הבסיסי של אמנות השביתה: ההפגנה. (דיווחים בתקשורת כאן וכאן.)  זה היה מחזה מאלף. כמה עשׂרות מרצות ומרצים (מתוך סגל המונה כ-500) ישבו נבוכים, הניפו שלטים, ובאופן כללי נשמעו להוראות… הסטודנטים. נציגי האגודה, יחד עם קבוצות של סטודנטים בלתי-מאוגדים (ויצויינו לטוב פעילי "צדק חברתי") משלו בארוע ביד רמה, נהלו את הקשר עם התקשורת, הפיצו שלטים, צעקו ססמאות לתוך מגאפונים, וחלקו בקבוקי מים למפגינים הצמאים. בשלב מסויים הגיעה משלחת גדולה של למעלה ממאה מורות ומורים מכל רחבי הצפון, ויחד צעדנו לאורך הכביש המוביל מעוספיה לחיפה, ואפילו חסמנו את צומת דניה לזמן מה. היה נחמד.

 ובו בעת מהפכני וחסר תקדים!

לא זכור לי ארוע בו הפגינו יחדיו מורות ומורים, סטודנטים ותלמידות תיכון, סגל בכיר וסגל זוטר – למען מטרה משותפת. למעשׂה, ההכרה בכך שיש מטרה משותפת היא מהפכנית כשלעצמה. יכול להיות שמדובר בפריצת דרך, בניסוי ראשוני לאחד שורות אל מול מדיניות "הפרט ומשול" של הימין הקיצוני.

בהמשך היום השתתפתי בכנס המורות/ים שנערך באולם הרצאות באוניברסיטא, ואפילו נשׂאתי דברים (רמז לנואמים/ות באסיפות פוליטיות: לעולם יגמר הזמן מוקדם מדי, ולא תספיק/י לאמר את כל שעל לבך, או אפילו את שתכננת לאמר מראש). אסיפה זו היתה מאלפת גם היא -במו עיני ראיתי כיצד נבנֶה איגוד מקצועי לוחם. ההחלטה שהתקבלה (ברוב מוחץ של מי-יודע-כמה נגד 1) – לא לציית לצווי הריתוק. לא אכחיש שהחלטה זו הסבה לי קורת רוח.

להפתעתי, הסיבה המרכזית שצוינה נגד המדיניות של אי-ציות לא היתה חשש מפיטורין, ואף לא ממעצר. הסיבה היתה אי-רצון להפר חוק – ממש כך. מורה אחת תמצתה את העניין כולו בשני משפטים: "אני מורה לאזרחות, המלמדת כל השנה שיש חוקים ושיש לציית להם. כיצד אני יכולה עכשיו לעשׂות את ההיפך ממה שאני מלמדת?"  ועל כך יש להשיב – ציות לחוק נחשב לאזרחות טובה רק בימים כתיקונם. אבל הימים האלה אינם כתיקונם כלל. כאשר הממשלה בוגדת באזרחיה, ומוכרת את המדינה ואת האזרחים לבעלי-הון תאבי בצע וחסרי מצפון, כאשר אפילו הזכות הבסיסית לשבות (ללא משׂכורת!) נמנעת מן האזרחים – מחובתנו האזרחית לא לשמור על החוק, אלא להפר אותו!  כמובן, אין כאן קריאה להפר כל חוק באשר הוא. המרי האזרחי חייב להתמקד באותו תחום בו המדינה בוגדת בתפקידה. אם זכותנו לשבות מאויימת, נמשיך לשבות על אפם ועל חמתם. הם אינם יכולים למנוע זאת מאתנו.

 וכמה עצות לדרך:

• בכל מקרה בו מורה שובת/ת מזומנ/ת ל"בירור" אצל מנהל/ת בית-הספר, יש להתייצב בהמון גדול. אף מנהל/ת לא יוכל לעשׂות דבר כאשר מולו ניצב חדר מורות שלם.
• אם וכאשר תזומנּה מורות שובתות לחקירה בפני הרשויות במקרה של אי-ציות לצווי הריתוק, גם כאן יש להתייצב בהמון גדול, ולא לאפשר לחקירה כזו להתקיים.
• מורות ומורים שאינן/ם מעוניינות/ים להפר את הצוים, יכולות/ים להתייצב בכתה, ולעסוק אך ורק בדיונים בשביתה, במטרותיה, ובמצב המחמיר והולך של המדינה. אפשר, אפילו רצוי, לשאול את התלמידים/ות לדעתם/ן. במקרים בהם יווצר שיתוף פעולה, אפשר גם לרתום את הנוער להפגנות הזדהות. אין כמו נוער להניע את גלגלי המהפכה.
• וצריך לזכור תמיד – האויב מנסה להפריד בינינו, להפריט אותנו, לגרום לנו להרגיש בודדים, חלשים, חסרי-תקוה. הדרך היחידה להתנגד היא להתייצב למערכה יחד. התשובה להפרטה – ערבות הדדית.

העניינים מתחממים. שביתת המורות נמשכת בעוז, ולא נשברת על אף העובדה שהשובתות לא ראו משׂכורת כבר זמן רב. בצר להם פנו הקוזקים מקריית הממשלה לבקש סעד אצל בית-הדין לעבודה, וזה הוציא צווי מניעה, שיכנסו לתוקף אחרי תום חופשת החנוכה. אין לדעת, כמובן, כיצד יתפתחו הדברים עד אז, אבל אם לשפוט לפי הרחשים הנשמעים כבר בשטח, הם לא יכובדו. חלק מהשובתים והשובתות ימציאו אישורי מחלה, אחרות/ים יפרו את הצוים בגלוי. נראה ששביתת המורות מתקרבת לצהרי היום. 

 (תמונה: ויקיפדיא, Solidarity )

והמורות לא לבד. גם בחזית שביתת המרצים נרשמת (סוף סוף!) איזו התקדמות. אם באסיפת הסגל שנערכה אצלנו, בחיפה, לפני פרוץ השביתה התרכז הדיון סביב שאלת השחיקה הזוחלת, הרי שבאסיפה שנערכה בשבוע שעבר כבר החלו לנשב רוחות חדשות. ההחלטה המרוככת שהתקבלה בסוף האסיפה היתה לקרוא למועצה המתאמת של הסגל הבכיר "להרחיב את המאבק באופן שיתייחס לעתיד ההשׂכלה והחינוך בישׂראל בכלל; להביע תמיכה ברורה במאבקו של ארגון המורים התיכוניים; ולהביע תמיכה פעילה במאבקם של אנשי הסגל הזוטר והמורים מן החוץ". הצעה קיצונית יותר, לפנות לארגון הסגל הזוטר ולאגודת הסטודנטים במטרה לנהל מאבק משותף, נדחתה ברוב זעום. מפגן גבורה עוד אין, שינוי תודעתי יש גם יש.

אלא שבמהפכה כמו במהפכה, ההנהגה מפגרת אחרי ההמון. כבר כעת מסתמן שיתוף פעולה לרוחב החזית. ביום ב' הקרוב תערך הפגנה באוניברסיטת חיפה (החל ב-8:30, מול הבניין הרב-תכליתי) – בשיתוף מורים שובתים, אגודת הסטודנטים, ארגוני סטודנטים עצמאיים (כולל מקמפוסים אחרים), וכמובן המרצים. הפגנה נרחבת יותר צפויה ביום ג', בככר אנטין באונ' תל-אביב (מול סניף קופי-טו-גו המפורסם). הזדמנות מצויינת למשוך תשׂומת לב למאבק מחד, ומאידך ליצור קשרים עם הפעילים במגזרים אחרים ובחלקים אחרים של הארץ.

במקביל, קמות התארגנויות כדי לתאם את המשך המאבק – גם מעבר לסיבוב הנוכחי. גוף אחד כזה, שעוד לא מלאו לו שבועיים וכבר הוא מונה מאות חברות וחברים, הוא פורום הגנת ההשׂכלה הציבורית. גוף זה מאגד סגל בכיר וזוטר, תלמידות ותלמידים, באוניברסיטאות ובמכללות. מרכזת את הפעילות ד"ר איריס אגמון מאונ' בן-גוריון (להצטרפות או קבלת עדכונים:  iris.agmon @ gmail.com ). פגישת ההשקה של הארגון תערך אף היא ביום ב' הקרוב, בין השעות 14:00 ו-17:00 באונ' תל-אביב, בניין משפטים, אולם הופיין. גרעין פעולה באונ' בר-אילן מתגבש בהנהגתה של ד"ר אורלי בנימין ( benjamin @ gmail.com ), ובאונ' העברית בהנהגתה של זהר עתי ( zoharmic @ gmail.com ).

ולסיום בקשה מהקוראות והקוראים – אם יש לכם רעיונות להמשך ניהול המאבק, לסיסמאות מוצלחות, לטענות שכדאי להעלות, לאנשים שכדאי ליצור עמם קשר – אנא כתבו לי עליהם בתגובות. מי יודע איזה רעיון, ואפילו ההזוי ביותר, יוביל לפריצת דרך…

שני בלוגים התייחסו בימים האחרונים לרעיון הדמוקרטיה הישירה בכלל, ולמפלגה הישירה האינטרנטית בפרט. טל ירון ("מבט פילוסופי") תומך ברעיון באופן עקרוני, אך סבור שעדיין לא בשלו התנאים למפלגת אינטרנט. מצד שני מצייר מרגוליס ("לא רואה בעיניים") תמונה קודרת של הסכנות המוסריות הטמונות במרחב הוירטואלי, ומזהיר ש"הטכנולוגיה המודרנית לא מקרבת אותנו אל הרעיון הדמוקרטי אלא אף מרחיקה אותנו ממנו". להלן תשובותי:

אינני מקבל את הטענה הבסיסית שהמרחב הוירטואלי הוא פחות, או יותר, מוסרי מכל מרחב אנושי אחר. אפשר להביא כדוגמא את ההתלהמות הדוחה של המגיבים באתרי החדשות הגדולים, את תירוציהם של מועלים בכספים שגניבה מאנשים לא מוכרים אינה גניבה, או סתם להאשים את "הקפיטליזם והגלובליזציה באופן כללי" כאשמים ב"וירטואליזציה של האדם, התרחקות מהמפגש האישי לטובת קונגלומרטים שמכסים את הכל בדו”חות דיגיטליים של רווח והפסד."

ואפשר להביא גם דוגמאות הפוכות. בזמן מלחמת לבנון השניה מצאו רבבות מקום מפלט מן ההפגזות באמצעות תקשורת מהירה ברשת, בין השאר באותם אתרי חדשות שמארחים בד"כ את שלל המגיבים הזדוניים (יש לשער שלפחות בחלק המקרים היו המגיבים והמארחים אותם אנשים ממש). אפשר להביא כדוגמא את שלל הפורומים ברשת שקיימים למטרות צדקה אלו ואחרות. ומי מאתנו אינו מכיר לפחות זוג אחד שחייב את היכרותו לרשת?

בגדר מקצועי כהסטוריון אני מלווה את המין האנושי, על תהפוכותיו השונות, ב3,500 השנים האחרונות. לאורך תקופה ממושכת זו חלו התפתחויות טכנולוגיות רבות, חלקן מהפכות של ממש. אינני יכול להצביע ולו על אחת מהן, שאפשר לאמר ששינתה באופן מהותי את הטבע האנושי. נהפך הוא – אם אפשר ללמוד לקח מהתפתחות הטכנולוגיא, הרי הוא שהאדם נותר אותו אדם, ומה שמשתנה הוא רק האופן או האמצעי בהם הוא מבטא את עצמו. המדיום אינו המסר – הוא בסך הכל אמצעי להעברתו.

 (האם יצרנו אנושות טובה יותר או רעה יותר?)

טל ירון, לעומת זאת, אינו חושש מדמוקרטיה ישירה ומהתלות שלה בטכנולוגיא. עם זאת, הוא סבור שהנסיון "להקים מפלגות של דמוקרטיה ישירה הוא בוסרי מידי. עלינו למצוא פתרונות לבעיות שמציבה הדמוקרטיה הישירה, לפני שהציבור הרחב ישתכנע באיכות הרעיון." טענה זו אינה מוסברת בטור עצמו, אבל טל שופך עליה אור בתגובות (התפתח דיון סוער…): "אם נבחן את ההסטוריה של הדמוקרטיה נראה כי רוב הדמוקרטיות הושגו תוך כדי מהפכה אלימה. המהפכה הצרפתית היתה אלימה ולוותה בטרור, שהלוואי והעולם לא ידע כמותו."

גם אני מצטרף למשאלה. קצתי בטרור מכל סוג. אבל אינני מסכים כלל להנחה שכנונהּ של דמוקרטיה ישירה יהיה כרוך (בסבירות גבוהה) באלימות כזו או אחרת. הפתרון שהצעתי למפלגה לפי עקרונות הדמוקרטיה הישירה אינו כרוך באלימות כלל, לא מצד המהפכה ולא מצד הסדר הקיים. הסיבה לכך היא פשוטה – מפלגה שכזו פועלת במסגרת כללי המשׂחק הנהוגים כיום במדינת ישׂראל. המהפכה הזו תתבצע בתודעה, לא ברחוב. הנשק שלה לא יהיה רובה, אלא מקלדת.

 (Wikipedia: computing keyboard)

לסיום, אין בכוונתי לפסול את ההצעה לנסות ולישׂם דמוקרטיה ישירה גם במסגרות מצומצמות ומקומיות. אין ספק שנסויים כאלה יסייעו הן בהפצת הרעיון, הן בשכלולו. עם זאת, דומה שהזמן בשל בהחלט גם לנסוי בקנה מידה ארצי. הדעת נותנת שבבחירות הקרובות יהיו כמה וכמה מנדטים מונחים על השולחן (החלשותה של "קדימה" והעלמותה של מפלגת הגימלאים אינן בגדר תחזית פרועה מדי). יתר על כן, אחוזי ההצבעה הנמוכים במערכות הבחירות האחרונות מצביעים על כך שחלקים גדלים והולכים של הציבור איבד את אמונו במערכת הפוליטית בכלל. השינוי כבר באויר. הזמן לפעול הוא עכשיו.