Blogging and Political Influence

לגרסא עברית של מאמר זה, שׂא/י עכברך לאתר "עבודה שחורה"

On April 10th (Nissan 5th) I attended a meeting between a group of prominent progressive American bloggers and their Israeli counterparts, sponsored by the Tel-Aviv University Communications department and the National Jewish Democratic Council. Here are three thoughts and a postscript which occurred to me following the meeting:

a) We are Lagging Behind

In the summer of 1997 I was in the midst of hectic preparations – I had been admitted to the Graduate Group in Ancient History and Mediterranean Archaeology in UC Berkeley, and had to pack up my life here in Israel and move it 10 hours west. During the exchange with my future student affairs officer, I first became aware of a technological gap separating Israel from the US: my SAO was quite surprised to learn that I wasn't using email; I knew what email was only in theory. The same is true for the difference between the US and the Israeli political blogospheres. We are lagging behind.

By how much? Let these following facts demonstrate: US progressive blogs have some 150 million hits per month – that is an audience of some 10-15 million readers. To match this (after scaling down to fit our much smaller population) leftist blogs in Israel should reach 3.5 million hits per month. You have to belong to our particularly small group here to appreciate how much we still have to go.

More stats: a past organizer of the grassroots organization Move On: Democracy in Action claimed that the organization has a mailing list which comprises 3.4 email addresses. I know of no true leftist organization here which boasts a comparable mailing list of 80,000 (the required parallel, scaled down for population size). Finally, the fact I found most interesting: at this point in their campaigns, both Obama and Clinton obtain about 80% of their financing through the web!  Thus far, Israeli politicians, certainly the leading ones, hardly realize that the web exists.

We are a long way behind indeed.

b) There Is Hope Yet

The last stat I brought requires some further thought, especially the words at this point in their campaigns. The long, hard-fought contest between Clinton and Obama has eaten up most of the possible financing available from more "traditional" sources. This is why both candidates rely so heavily on the web. Clearly, once a decision is finally reached, the winning candidate will enjoy a renewed pool of resources, and fund raising on the web will resume a much more modest proportion. 

Nevertheless, the crucial role of the web as a political tool stands out. The heart of the matter is, that the importance of the web increases the further one goes down the line, when all traditional resources have been used up, and victory is still one step away. Furthermore, unlike more traditional political tools, the web offers an almost unlimited scope for innovation and creativity. One clear example is the effective use made by the Obama campaign of social networks such as Facebook and MySpace. Just think that during the previous presidential elections these tools had hardly existed; now they are an integral part of the political arsenal.

My personal conclusion from all this is that we should keep trying to find new uses for the web as a political tool. First and foremost, we should find new ways in which to organize and concentrates our efforts in the struggles ahead. Obviously, a great deal of these efforts will lead to a dead end. Even so, the development of one effective tool justifies nine, nay ninety-nine, failed attempts.

c) Don't Mourn, Organize!

 Image:National Park Service 9-11 Statue of Liberty and WTC fire.jpg (Wikipedia: September 11 2001 attacks)

In the history of the US political blogosphere a special place is reserved for 9/11. The attack on the WTC gave rise, among other things, to a wave of political blogging. At first, political blogging was dominated by militant voices, identified mostly with the republican party. This first bout was even out, then surpassed by political blogging on the left. Today, so one of the participants (who asked to remain anonymous), Democratic bloggers outnumber Republican ones by a ration of 3:1.

When that same participant was asked what advice he could ofer us, Israeli left-leaning bloggers, he replied thus: Every successful blogging scene has its "magic moment", when it ceases to be a local phenomenon and becomes an influential agent helping to shape society. What we have to do is keep on writing, patiently and committedly, until our moment arrives. I hope and pray that our moment is not nearly as violent as its American counterpart.

My personal conclusion from the meeting is that the most urgent chore at hand is getting ready. Even today, there are thousands of men and women, who dedicate time, money and energy to further various social causes. As things stand, it is nigh impossible to organize them for united action. Each of them is positively sure that his or her own hobby horse is the one cause worth fighting for, and probably has neither the time nor the energy to take up another.

Yet when the moment comes, people will rise up to the occasion. Until it does, we must spend our time developing better tools, building up coalitions, sharpening our arguments. We must organize.

Image:Joe hill002.jpg (Wikipedia: Joe Hill)

P.S.- One other thing I learned in the meeting was that there are hardly any Israeli political bloggers writing in English. Deo volente I may be able to help fill in the gap.

ההגיון הלקוי של השד העדתי

בטור קודם יצאתי נגד הבנאליות של טענות קיפוח, כאלה שהושמעו לאחרונה בעקבות חגיגות דו"ח וינוגרד. בסיס הטענה היה מוצדק: ממשלת ישׂראל אכן הזניחה את אוכלוסיית הצפון והפקירה אותה למטחי הטילים של אויבינו מצפון, ממש כשם שהיא מפקירה כעת את תושבי שׂדרות, ללא שום נסיון להקל על מצבם או לתמוך בהם בכל אופן שהוא. הבקורת שלי נגעה לאפיון של המקופחים: "רוסים, אתיופים, ערבים, נשים ומהגרי עבודה". כנראה שלגברים דוברי עברית ובעלי אזרחות ותעסוקה קבועה היתה בזמן המלחמה חסינות מיוחדת. קבוצה אחת, שתפסה מקום של כבוד בראש רשימת המכולת של הקיפוח, משכה את תשׂומת לבי במיוחד – "מזרחים". לעניין המזרחיות מוקדש טור זה.

ראשית, העניין הגיאוגרפי. תחת כותרת הגג "מזרחיים" נהוג לכלול קבוצה גדולה ורחבה של עדות: תימנים ומרוקאים, עיראקים ובולגרים, פרסים וטריפוליטאים. "מזרחולוגים" נדיבים במיוחד מביאים בכלל זה גם את האתיופים, ללמדך שמזרחיות אינה עניין של עדה – היא עניין של קיפוח. אבל מה "מזרחי" במוצאן של כל העדות הללו? אם נצא מנקודת ההנחה שנקודת ההתייחסות המרכזית היא ארץ-ישׂראל, ולא אי בלב האוקיינוס השקט, הרי שיהודי פולין וליטא מזרחיים בהרבה מיהודי מרוקו ואלג'יר. יהודי תימן בכלל דרומיים (ו"תימן" הרי משמעו דרום, ראי/ה ישעיהו מג ו), וקהילות אירופא השונות הן בעיקר צפוניות. היחידים שיכולים להחשב "מזרחיים" לעילא הם הבוכרים והסמרקנדים, וגם הם מחווירים ממערביות לעומת "בני-משה" ההודים. כלומר – עניין המזרחיות בא לחפות על אבחנות אחרות, לטשטש מציאות וזהות ולא ליצור אותן.

אחד מהמבקרים הבולטים של רעיון ה"מזרחיות" הוא פרופ' יהודה שנהב. לדידו, אין מקום לדבר על "מזרחיים", אלא על "ערבים יהודים". ההגיון של טענה זו פשוט ונכון: הגורם הנקרא בטעות "מזרחיות" אינו מושתת על אבחנה גיאוגרפית, אלא על התרבות השלטת בארץ המוצא של עדות אלו ואחרות. אלא שעל אף שהאבחנה נכונה, ההגדרה אינה מדוייקת. יוצאי פרס, מרכז אסיא או טורקיא, אינם יכולים להקרא "ערבים" בשום אופן. הגורם המבדיל בין ה"מזרחיים" ל"אשכנזים" (עוד הגדרה שגויה מיסודה) הוא הדת השלטת בארצות המוצא. החלוקה האמיתית היא בין יהודי ארצות האישׂלאם ליהודי ארצות הנצרות.

[נוצרים בירוק; מושׂלמים בכחול]

ומה על הקיפוח? כדי שלא להאריך יתר על המידה בדברים (וכדי להשאיר נושׂאים לדיון בתגובות), אסתפק כאן בסיפור אישי, השייך לגב' X ולמר Y, סבתא וסבא שליט"א של רעייתי שתחיה. הם עלו לארץ-ישׂראל ב-1956, ומייד עם רדתם מהספינה רוססו ב-DDT. כשירדו מהספינה הם נרשמו כעולים חדשים, ושמותיהם, להם ענו מיום הולדתם, עוּברתוּ. בן-גוריון היה מעברת שמות כפייתי. לדידו, לא היה מקום בארץ האבות והאמהות לשמות גלותיים. לאחר הקליטה פונו מייד למעברה. במעברה שׂררו אבטלה קשה, ותנאי תברואה בלתי-נסבלים. סבא Y פצח ללא שהות בעבודות צנרת; אוהל המשפחה היה הראשון במעברה שהיו בו מים זורמים. עבודה נמצאה לאחר זמן מה בקיבוץ קרוב. סבא Y עבד בקטיף וסבתא X בתפירה. ובכל זאת שׂמחו בחלקם במידת האפשר. כאן בארץ לפחות לא קרא להם אף אחד "ז'ידים מלוכלכים", כמו שם, בפולין. 

סיפורם של סבא Y וסבתא X אופייני לחבלי הקליטה של מהגרים בארץ חדשה. אף אחד מן השלבים הללו אינו יוצא דופן בשום אופן. מי שיעיין בספורי המהגרים שהגיעו לאמריקא לאורך השנים ימצא סיפורים דומים למדי. הנקודה החשובה לענייננו הוא שסבתא X וסבא Y מעולם לא חשבו להעלב מקשיי הקליטה. הריסוס ב-DDT היה אמנם עניין לא נעים, אך הכרחי. על הספינה, כך מספרת סבתא X, סבלו כולם מכינים שכמותן לא נודעו מאז מכות מצרים. עִברוּת השמות נתפס כחלק מתהליך העלייה. מבין הסבתא, הסבא ושלושת ילדיהם שמרו שניים על שמותיהם העבריים החדשים, ושלושה חזרו לאלה הגלותיים. המעברה היתה חוויה לא נעימה, אך גם היא נתפסה כהכרחית. וכי איך עוד יכולה מדינה צעירה וענייה להתמודד עם קליטת אוכלוסיא כפולה בגודלה מזו הקיימת, וכל זה בתוך שנים ספורות?

אף על פי כן, הרבה מן הקשיים שצויינו לעיל נתפסים בשׂיח ה"עדתי" כעוולות מכֻוָּנוֹת, כאילו היתה מטרתם להשפיל את העולים החדשים מארצות האישׂלאם ולדכאם. הריסוס ב-DDT מככב בתאורי הקיפוח וההשפלה, כמו גם התנאים במעברות ושלילת הזהות הגלותית (נושׂא לא פשוט שראוי לדיון נפרד). אין ספק שרבות ורבים סבלו במהלך המעבר מארץ מולדתן/ם לארץ-ישׂראל. חבלי קליטה מעולם לא היו תהליך פשוט, ולוותיקים יש תכונה טבעית לנצל את מעמדם ולהקשות את חייהם של החדשים. מי שמטיל ספק בנכונות אמירה זו מוזמן לברר מה עלה בגורל הונם של עולים "אשכנזים" לירושלם עיה"ק בראשית המאה ה-19, אם אתרע מזלם ונפטרו ללא יורשים. מי שמבקש/ת לה/ו חיים קלים יותר מוזמנ/ת לצפות בסרטון הבא:

 

ובכל זאת, אי-אפשר להתחמק מהעובדה שלא מעטים מבין יהודי ארצות האישׂלאם חשים מקופחים לעומת יהודי ארצות הנצרות. להבנתי נובעת הרגשה זו ממספר סיבות, שכולן נעוצות היטב במציאות. ראשית, ארצות הנצרות נהנות באופן כללי מרמה כלכלית, טכנולוגית ותרבותית גבוהה יותר. הדבר ברור מאליו, בין אם נסתכל על מעמד האשה, על מבנה הכלכלה, או על מספר הספרים היוצאים לאור מדי שנה. לא תמיד היו אלה פני הדברים. לפני 1000 שנה היה זה עולם האישׂלאם שנהנה מעליונות תרבותית וכלכלית מובהקת על עולם הנצרות, אלא שמגמה זו התהפכה בינתיים באופן מוחלט. מובן מאליו שיהודים, שהגיעו מארצות מפותחות ומשׂכילות יותר, נהנו מיתרון מובהק בעולם שכלליו מוכתבים על ידי אותן ארצות נוצריות. התסכול שנוצר בקרב תושבי ארצות האישׂלאם ויוצאיהן אינו נחלת חלקם של יהודים בלבד, וניתן לראות אותו מאדוארד סעיד ועד אוסאמה בן-לאדן.

 Image:Bin laden 12 27a.jpg

לצד התסכול הכללי יש גם תסכול יהודי פרטי. רבים מיהודי ארצות האישׂלאם חיו חיים סבירים, אפילו טובים, עד התחזקותה של התנועה הציונית בארץ-ישׂראל. מצב הקהילות הללו, שספג מכה עם התחממות העניינים בארץ, הורע עשׂרת מונים לאחר הקמת מדינת ישׂראל ופרוץ מלחמת העצמאות. מבחינה מסויימת היה זה פועלם של יהודי ארצות הנצרות בארץ-ישׂראל, שהביא להרעת תנאי הקהילות בארצות האישׂלאם. תחושה בסיסית זו הוחמרה על ידי גורם נוסף – הסכם השילומים מגרמניא. הנס הכלכלי, שהפך את מדינת ישׂראל ממדינה לוונטינית עניה לבעלת כלכלה מפותחת למדי, הונע בכסף גרמני. כסף זה, במידה שלא זרם הישר לידי המדינה, הגיע לידיהם של יהודי ארצות הנצרות, ויצר פער גדול בינם לבין אחיהם יוצאי ארצות האישׂלאם. פער זה לא נסגר לגמרי עד היום.

אז איך ממשיכים מכאן הלאה? חלק גדול של התיקון מתרחש מעצמו. ככל שעוברות השנים מִטשטשים ההבדלים מאליהם. ג'חנון הוא כבר מזמן לא רק נחלתם של תימנים, והרוב המוחלט של בני-דורי כבר לא יטרחו לשאול מה מוצאם העדתי של השידוכים שמביאים הצאצאים הביתה. נישׂואין בין-עדתיים, שהיו נפוצים למדי מלכתחילה, הולכים ומאבדים את משמעותם. היום יש פשוט נישׂואין. לא מעט מחברותי ומחברי מתהדרים במוצא כה מרובה-עדות מלכתחילה, שכבר אין טעם לנסות ולעקוב. לכל היותר ימשיכו זללנים ואניני חיך לחפשׂ מתכונים יוצאי דופן ומרכיבים חדשים לחמין.

ועדיין, התסכול הבסיסי קיים, ואסור להתעלם ממנו. אלא שבמקום להזין בו את "השד העדתי", יש לתעל אותו למקום הראוי לו: מדינות ערב. זאת כיוון שהרוב המכריע של העולים החדשים מארצות האישׂלאם לא היו מהגרים סתם – הם היו פליטים שגורשו מארצותיהם ושרכושם הוחרם ונשדד. השׂיח הכללי על הסכם שלום עתידי כרוך תמיד בדיונים על "זכות שיבה". זכות השיבה של הפלשׂתינים לבתיהם כאן בארץ, מהם ברחו או גורשו, היא התירוץ בהם משתמשים שליטים שונים במדינות ערב שונות כדי להצדיק את כליאתם של אותם פלשׂתינים עצמם בגטאות ובמחנות פליטים זה שני דורות, ועוד היד נטויה. טוב נעשׂה אם נזכור שמול כל פליט פלשׂתיני עומד גם פליט יהודי, שמדינת ישׂראל – להבדיל ממדינות ערב – קלטה באומץ ובתנאים קשים. טוב עוד יותר אם נקדיש כולנו את המאמצים והמשאבים למחקר, לבירור ולתיאור חיי הקהילות הרבות והמגוונות של יהודי ארצות האישׂלאם, על תרבותן והישׂגיהן. כלפי חוץ, נוכל לענות על הדרישות החוזרות ונשנות לויתורים בדרישות משלנו לפצויים הוגנים על הרכוש היהודי האבוד. כלפי פנים נרוויח מהיכרות מחודשת עם תרבות עשירה, ומהתפוגגותה של שׂנאת חינם שזמנה עבר.

הודעות מנהלתיות

שלום וברכה!

מחוץ לשטף הטורים הרגיל (לא ממש שטף לאחרונה, יותר טפטוף), מספר הודעות מנהלתיות:

(א) לאחרונה הצטרפתי גם אני ל-Facebook.  אני יכול לאמר שעשׂיתי כן רק לצרכי עבודה, אבל האם תאמינו? כך או כך, אפשר למצוא אותי שם בתור Ory Amitay. לרוב אני מסתופף בקבוצה שנפתחה עבור החוג להסטוריא של אוניברסיטת חיפה. אתם/ן מוזמנות/ים לחפשׂ אותי שם.

עם זאת, מי שרוצה ליצור אתי קשר, ושאחזור אליו מהר, מוזמן לשלוח אימייל ל: ory.amitay  @  gmail.com

 (ב) בימים אלה אני משיק גרסת הרצה של בלוג חדש: החוג להסטוריא פרטית. שם אני מקווה לכתוב על נושׂאים מנושׂאים שונים, שמקומם לא יכירם ב"יהודית, דמוקרטית, ישירה". בין שאר התכנונים: מאורעות מעניינים המתוארים ביום בו חלו, פרטים אלו ואחרים מהמחקר השוטף, חוויות מכתת הלימודים, אתרים מומלצים, ועוד.

 (ג) בלוג חדש נוסף שאני מעורב בו שייך לסניף החיפאי של הפורום למען ההשׂכלה הציבורית בישׂראל. כאן אמורים להתרכז פירות הפעילות שלנו בסניף החיפאי. כדי ללמוד עוד על הארגון הארצי, הקליקו כאן.

לסיום, עלה בדעתי שיש אי-אילו קוראים וקוראות שלא פגשו אותי מעולם. כיון שכך (וכיון שאני לא אוהב לפרסם טורים ללא תמונה…)

IMG_2452.JPG (ויקיפדיא: רספוטין).

פורסם בקטגוריה כללי

הבנאליות של הקיפוח

השבוע, בעקבות חגיגות פרסום דו"ח וינוגרד, קראתי בבלוג של מתי שמואלוף ביקורת חריפה על דו"ח ועדת וינוגרד. הדו"ח, כך שמואלוף, מתמקד בפן הצבאי של מלחמת לבנון השניה, ומזניח את הפן החברתי, החשוב לא פחות.

ראשית אציין שלא קראתי את דו"ח וינוגרד במלואו, כך שאינני יודע אם טענה זו נכונה. מאידך, עד כמה שהדבר נוגע לערוצי התקשורת המרכזיים, ביקורת זו מוצדקת לגמרי. חשוב לשאול מדוע לא נפתחו צירים לפינוי פצועים. חשוב לא פחות לשאול האם החשש מירידה בדירוג האשראי הוא סיבה מספקת להמנעות מהכרזה על מצב חירום, כאשר מאות אלפי אזרחים נאלצים להמלט מבתיהם, ומאות אלפים אחרים נתונים למטח טילים בלתי-פוסק. מבחינה זו הביקורת של שמואלוף מוצדקת וחשובה.

עם זאת, בבואו לתאר את הציבור שנפגע מהפקר(ו)ת הממשלה, נופל שמואלוף בתמימות במלכודת הקלישאות ממנה הוא מנסה להזהיר את הקורא/ת. תוך ציטוט דבריו של פרופ' יהודה שנהב בכתב העת "תיאוריה וביקורת" (כרך ל, אביב 2007), הוא קובע ש: כבר לא מדובר בישראל "השנייה", אלא בישראל "השלישית" – קטגוריה הכוללת קבוצות זהות רבות (יותר) שהופקרו במלחמה: מזרחים, רוסים, אתיופים, ערבים, נשים ומהגרי עבודה. הגדרה מעניינת, ששווה בדיקה נוספת.

מתי שמואלוף פרופ' יהודה שנהב

מי נכלל ב"ישׂראל השלישית" של שנהב ושמואלוף? הנשים (רק במקום החמישי ברשימה) מהוות כבר כמחצית מהאוכלוסיא. "מזרחים" (מדוע במרכאות? על כך בטור אחר), ערבים, רוסים, אתיופים ומהגרי עבודה (גברים, כי הנשים נכללות מראש במגזר המגדר) מנכים לנו עוד אחוזים ניכרים. יוצא שלישׂראל הראשונה והשניה נותרים לנו רק גברים אשכנזים, דוברי עברית ובעלי עבודה קבועה. כלומר אני. אבל במלחמת לבנון גם אני הופקרתי על ידי הממשלה ונפלטתי מביתי לחודש. אז אני ישׂראל השנייה, ובני-משפחתי בת"א הם ישׂראל הראשונה?

תיאוריא יש לשנהב ושמואלוף: בכל פעם בה מתרחש קיפוח, הרי הוא מופעל תמיד על ידי ועל ידי שכמותי, והוא מופנה תמיד כנגד רשימת המכולת המגזרית דלעיל. אלא ששההתעקשות של שנהב ושמואלוף לבוסס בקלישאות החבוטות על קיפוח מגזרי מתעלמת מן התמונה הגדולה, החשובה יותר. ממשלת ישׂראל אינה מפקירה קבוצות אזרחים מסויימות – היא מפקירה את הציבור כולו! נכון, קבוצות מסויימות סובלות מבעיות מסויימות, וחלקן סובלות יותר מאחרות. אך כל עוד נמשיך לחשוב על עצמנו לפי קוים מגזריים ומגדריים, נמשיך להאבק זה בזה, ולא נוכל לרכז מאמצים כדי לשנות את המצב הקיים.

מקור הרעה הרובץ לפתחנו הוא התורה הכלכלית הימנית-קיצונית, שמאמיניה השתלטו על מוקדי השלטון. הכלי המרכזי המשרת את השיטה הוא עקרון "הפרט ומשול". באמצעות ההיצמדות למגזריות שאבד עליה הכלח מסייעים שנהב ושמואלוף להפרטת התודעה, ובעקיפין פועלים להנצחת המצב נגדו הם מוחים.

פרסום בצידי הדרכים

אתמול התפרסמה ב-ynet ידיעה מעניינת של שחר הזלקורן, הממשיכה באופן ישיר את הטור הקודם ואת הדיון שהתפתח בעקבותיו. שלוש ישיבות נערכו שלשום (ג', כ"ב שבט) בוועדת הכלכלה, בנושׂאי תחבורה שונים. אחת עסקה בהצעות חוק המבקשת לאסור תיקון כלי רכב ישׂראליים בשטחים, והשניה מבקש לחייב כל מי שימכור רכב משומש בגילוי נאות בפני הקונים, בנוגע להסטוריא של כלי הרכב. בדיונים הללו נכחו בכל רגע נתון בין שניים לארבעה ח"כים – כולל יו"ר הועדה ח"כ גלעד ארדן.

המצב השתנה מן הקצה לקצה כאשר החל הדיון הנושׂא השלישי: דיון שנערך לפי בקשתו של ח"כ דב חנין בהצעת החוק של ח"כ יורם מרציאנו, המתירה לחברות הפרסום להחזיר את שלטי הפרסום הענקיים לצידי הדרך בנתיבי איילון. לדיון זה התייצבו לא פחות מאשר 14 ח"כים.

 

הסיבה לשינוי הדמוגרפי הנ"ל ברורה למדי. הצעת החוק של ח"כ מרציאנו משרתת את עניינם של משׂרדי הפרסום הגדולים, של החברות המפרסמות, ושל בעלי הבניינים עליהם נמרחות פרסומות הענק. בהקשר זה חשובים במיוחד משׂרדי הפרסום. בימינו חייב כל פוליטיקאי להעזר בכישוריהם של יועצי תדמית ותקשורת, ולדאוג לפרסום עצמי בכל הזדמנות אפשרית. את משׂרדי הפרסום ודאי שאינו יכול להרגיז. נהפוך הוא – יש לו כל הסיבות שבעולם להחניף ולסייע להם ככל האפשר.

אלא שלכישוריהם של אותם פרסומאים יש גם צד שני. כפי שיודע כל עובד, ולו הזוטר ביותר, בכל משׂרד פרסום שהוא – המטרה המקצועית היא להשׂיג את תשׂומת לבו של קהל היעד. למטרה זו – כל האמצעים כשרים. ברוב הנסיבות אפשר לטעון בעד ונגד פרסום חוצות. מצד אחד, מדובר בפלישה של הגופים המפרסמים למרחב הציבורי, החושׂפת את הציבור לשטיפת מוח בלתי פוסקת ומפתה אותו להוציא כסף על מוצרים שאינו צריך כלל. מאידך, אפשר לטעון שיש למפרסמים זכות טבעית לפרסם, ושבאופן זה הם יכולים להביא לידיעת הציבור מבצעים והנחות, שיסייעו לו דוקא לחסוך כסף. אפשר אפילו לטעון שהפרסומות המעוצבות בידי מקצוענים מוכשרים מייפות את סביבתן ותורמות לאיכות הסביבה. אפשר.

מה שאי-אפשר לטעון הוא, שהסטת תשׂומת הלב של נהגים ונהגות מן הכביש בעת הנהיגה אינה מסכנת את בריאותן/ם וחייהם/ן. בכל פעם בה אנו מסבים את ראשנו מן הכביש, כדי להתבונן בצעירה מעורטלת למחצה או בגברבר שרירי נאה (והדוגמאות בתמונה למעלה הן צנועות מהממוצע), אנו מעניקים תשׂומת לב פחותה למתרחש בכביש. במילים אחרות – פרסומות ענק לצדי הכבישים מהוות סכנת חיים. קל וחומר, כשמדובר במסכי הטלוויזיא הענקיים המוצבים בצמתים אלו ואחרים.

אז מה אפשר לעשׂות?

עד שתיכונן דמוקרטיה ישירה, אחד האמצעים הבודדים העומדים לרשות האזרח הוא כתיבת מכתב לנבחרי הציבור. להלן רשימת חברי הכנסת שתמכו בהצעת החוק המתירה שלטי פרסום: מנחם בן-ששון, מיכאל נודלמן ויואל חסון (קדימה), אמנון כהן ויעקוב מרגי (ש"ס), יורם מרציאנו ועמיר פרץ (עבודה), אלחנן גלזר, סטס מיסז'ניקוב וסופה לנדבר (ישראל ביתנו), וחנא סוויד (חד"ש). כפי שניתן לראות, מדובר בח"כים מכל גווני הקשת הפוליטית. עצות כיצד לכתוב אימיילים לח"כים אפשר למצוא באתר עבודה שחורה, ומי שזקוק למעט השראה בניסוח יכול לקרוא את המכתב ששלחתי אני.

איפה חברי הכנסת?

בטור שהתפרסם היום בבלוג שידורי נסיון 101 של שוקי גלילי (האיש והחומוס), הופיעה התמונה הבאה (שׂימו לב לכיתוב בתחתית המסך):

 

הזמן: אתמול, 17:00 וכמה דקות.

לאחר הדיון על קצבאות ניצולי השואה, מדווח גלילי, נערכה הצבעה על הצעה בנושא קרקעות הבדואים. כאן כבר נרשמה עלייה דרמטית במספר המשתתפים. כלומר, זאב בוים וג'מאל זחאלקה נכנסו לאולם. התוצאה – 1:1, ללא נמנעים.

דומני שלא צריך להכביר כאן מילים. מי שרוצה לסייע להקים חלופה ראויה למצב דלעיל, מוזמן לגלוש לוויקי של התנועה לדמוקרטיה ישירה, שם אנו עוסקים בגיבוש תקנון למפלגה ישירה. באמת כבר הגיע הזמן.

מי ירויח מביטול שנת הלימודים?

בעת כתיבת שורות אלה מגיעה, סוף סוף, שביתת המרצים לשלב ההכרעה. אם נתעלם לרגע משלל הקוים האדומים שמציב ור"ה חדשות לבקרים, נראה שגורל השביתה יחתך, כרגיל, במוצאי שבת. או אז נדע – האם הגיעו הצדדים לאיזו פשרה, או שמא יתבטל הסמסטר (ואולי השנה כולה)?  לכאורה מתנהלים הן המאבק, הן המשׂא ומתן, לפי כל כללי הטקס. התעלמות הדדית, הכפשות, התבטאויות חריפות והולכות, ולבסוף פשרה וחיוכים – מאולצים פחות או יותר.

אבל יכול להיות שבשביתה הנוכחית, יש משהו חדש. ההנחה הבסיסית שעמדה מאחרי האסטרטגיא שנקטו המרצים היא, שגם אם לא תקום סערה ציבורית סביב השבתת הלימודים באוניברסיטאות (ומה הסיכויים לכך?), וגם אם ציבור הסטודנטים/ות לא יתקומם (וגם כאן הסבירות לא היתה גבוהה מדי), הרי שהאוצר יאלץ בסוף להתגמש לנוכח האיום בביטול הסמסטר. כיון שמעולם לא בוטל סמסטר בישׂראל, קל וחומר שנה שלמה, קשה לדעת מה יהיו באמת הנזקים של צעד כזה למשק. ההערכות נעות בין 3 ל-6 מיליארד ש"ח. אין דרך לדעת באמת עד כמה הן קרובות למציאות. האם האוצר מוכן (ויכול) לספוג נזק שכזה?

יכול להיות שכן. הסיבה המובנת מאליה, אותה יכול לצטט כל שׂמאלני מתחיל, היא שהאוצר אינו אוהב להכנע לדרישות מפליגות בענייני שׂכר (ו-35% בפעם אחת מהווים דרישה מופלגת, גם אם מוצדקת לחלוטין). דרישות שכאלה מעודדות מגזרים אחרים לבוא בדרישות משלהם. מבחינת האוצר מדובר בכדור שלג מסוכן, שסופו, חס וחלילה, בפריצת המסגרת התקציבית ובדחפים אינפלציוניים.

אבל זו לא הסיבה היחידה לכוחנות יוצאת הדופן של האוצר. ככל שהשביתה מתמשכת, היא גורמת נזקים קשים לאוניברסיטאות. טיעון מעניין, שקראתי בבלוג "תודעה כוזבת", עוסק בתדמית האוניברסיטאות בעיני הסטודנטים:  לביטול שנת הלימודים תהיה ללא ספק עוד תוצאה מיידית אחת, ריקון האוניברסיטאות מסטודנטים. לו אני צעיר משוחרר היום, כזה שמתלבט איפה ומה ללמוד בשנה הקרובה ברור לי שאין טעם להעדיף אוניברסיטה על מכללה. עם כל היוקרה הנוספת שמתלווה לתואר אוניברסיטאי העובדה ששנת לימודים באוניברסיטה יכולה לרדת לטמיון היא שיקול מנצח, כזה שיזרים רבים וטובים למכללות בשנה הבאה על חשבון האוניברסיטאות

נזק נוסף, באותה רוח, הוא הניכור ההולך וגובר בין הסטודנטים – הנפגעים המרכזיים של השביתה – לבין המרצים. גם בקרב חלקים גדולים של הציבור לא מצטיירים המרצים כמי שלוחם עבור ההשׂכלה הגבוהה, אלא כמגזר בעל עניין צר בשׂכרו הוא, ותו לא. חוסר האהדה של הציבור בכלל, ושל הסטודנטים בפרט, יקשה מאד על ארגוני הסגל בשלב הבא של המאבק – נגד יישׂום המלצות ועדת שוחט.

אם בכלל יהיה לאוצר צורך במאבק כזה. במקרה של ביטול הסמסטר או שנת הלימודים, תאלצנה האוניברסיטאות לספוג הפסדים כספיים כבירים. שׂכר לימוד נוסף לא ישולם, וזה שכבר שולם יוחזר. הסטודנטים המאוכזבים יגישו, מן הסתם, שורה של תביעות ייצוגיות בתביעה לפיצוי על בזבוז הזמן, שׂכר דירה ששולם לשוא, זמן עבודה אבוד בקיץ, ועוד ועוד. קרנות מחקר חיצוניות עלולות להשעות השקעות ולבטל חוזים אם תופסק פעילות המחקר. בתרחיש כזה, סביר מאד להניח שחלק מן האוניברסיטאות – אילו שאין להן עתודות של מזומנים – תקרוסנה מבחינה כלכלית. אז יכנסו לפעולה ראשי הועדים המנהלים – אנשי עסקים או בכירי אוצר לשעבר – ויכפו על המוסדות הממוטטים הפרטה מוחלטת. הם יקראו לכך "תכנית הבראה".

וההפסדים למשק? הם אכן יכאבו, אבל לא יותר מדי. בשנים האחרונות נהנה האוצר מעודפי גבייה מרשימים, שהצטברו להם כבר ללא-מעט מיליארדים. אמנם, התירוץ הרגיל לאגירת העתודות הללו הוא הרצון לצמצם את החוב הלאומי, אבל אם אפשר להשתמש בו כדי לכבוש עוד מעוז של העבודה המאורגנת, ובאותה הזדמנות להנחית מכה קטלנית על אחת החממות האחרונות של חשיבה ביקורתית וחברתית בישׂראל, מה טוב.

*** *** ***

עדכון אחרון: ב"ה, נחתם הסכם ושנת הלימודים לא בוטלה. עדיין מוקדם לסיכומים, אבל דבר אחד מעודד אותי מאד: שההסכם נחתם ערב השבת, ולא במוצאיה. לכולם מגיע לנוח בלב שלם בשבת, אפילו לפקידי האוצר.

זכות השביתה

יומיים לפני שנפתחה שביתת המרצים, סברתי שמנהיגיה שגו בכך שבחרו בסיס צר מידי למאבק. מה הטעם במאבק על שחיקת שׂכרו של הסגל הבכיר, כאשר המערכת כולה סובלת ממחסור בתקנים, מציוד מיושן במעבדות, מספריות ללא תקציבים, מגידול מדאיג ביחס בין מרצים לסטודנטים, מגידול מדאיג עוד יותר במספר העובדים ללא תקנים וללא תנאי-העסקה ראויים?

כדרכן של שביתות, גם שביתת המרצים פיתחה חיים משלה. אם בשבועות הראשונים התרכז השׂיח בתחום הצר של אחוזים ומנגנוני שחיקה, לאורך הזמן החלו להשמע יותר ויותר דיבורים על מאבק להצלת ההשׂכלה הגבוהה בכלל. אט אט החלה חודרת ההכרה שהגיע זמננו להלחם על עתיד האוניברסיטאות, ושאם לא נעשׂה כן, אנו צפויים להפרטה מוחלטת, ולחרבן כל החוגים, המחלקות, אפילו הפקולטות, שאינן נושׂאות רווח מוחשי ומיידי. בעולם המופרט של פקידי האוצר אין מקום למדעי הרוח, לאומנויות, אפילו לרוב מדעי החברה.

במאמר שכתב אתמול ב-ynet כותב סבר פלוצקר: המרצים הבכירים כבר התקפלו ונסוגו דרך ארוכה. הפשרות שהציע בסוף השבוע שעבר ועד ראשי האוניברסיטאות, שהיו מקובלות על המרצים, משקפות ויתורים מרחקי לכת… במהלך המשא והמתן עם משרד האוצר הושפלו המרצים עד עפר… בשבועיים שחלפו הוכח קבל עם ועדה מי הוא בעל הבית השולט באוניברסיטאות: משרד האוצר ואין בלתו… האם הנוקשות של פקידי האוצר אכן משקפת את סדר העדיפויות שלנו, של החברה האזרחית בישראל?  שאלה רטורית. אפילו מר פלוצקר, שאינו חשוד בעיני בשׂמאלניות יתר, קץ בכוחנות המוגזמת של האוצר. אבל מאחרי שאלתו הרטורית מסתתרת שאלה נוספת, עמוקה יותר: מה הסיבה לכוחנות זו של האוצר?

את התשובה אפשר למצוא בדברים שאמר ל-The Marker אורי יוגב, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר והיום איש עסקים עשיר. אחד ההישׂגים הגדולים שהוא זוקף לזכותו מימיו כממונה על התקציבים, הוא הרפורמה ברשות הנמלים:"היכולת להשבית את המדינה ב-2010 תהיה מוגבלת… כבר היום הם פועלים כחברה עסקית, עם דו"חות רבעוניים של רווח והפסד. זו כבר לא המדינה שמשלמת להם… בתקופה של ביבי בחרנו את האגוזים הקשים מכולם, ואין ספק שהנמלים היו האגוז הכי קשה.

זהו חזונו של הימין הקיצוני גם עבור האוניברסיטאות. המוסדות מועברים כבר עתה לשיטות ניהול של "רווח והפסד", וההוצאה הציבורית עליהם מצטמצמת והולכת. מערכת ההשׂכלה הגבוהה, שגם היא "אגוז קשה" – לא בגלל שליטתה על איזה "שאלטער" אלא משום שהיא מושתתת על חשיבה ביקורתית – תופרט ותאבד את היכולת שלה לשבות. התהליך יקח אמנם זמן, אבל, כפי שאומר יוגב, "15 שנה בחיים של מדינה הן שום דבר." פקידי האוצר אינם מפחדים מדרך ארוכה. ובסוף הדרך ממתין גן העדן של הימין הקיצוני – משק מופרט לחלוטין, בו אי-אפשר יותר לשבות.

עוד זוכרים את החטופים

אולי שׂמתן/ם לב, בפינה הימנית התחתונה של הבלוג, לסמל של Firestats. למי שלא מכיר, מדובר בתכנה המספקת לבעל הבלוג (אני) נתונים שונים על הגולשים: כמה כניסות היו לאתר ביום נתון? בזכות איזו הפניה? באיזו מערכת הפעלה או דפדפן הם משתמשים? וגם: מאיזו ארץ הם מגיעים?

בחודשים האחרונים שׂמתי לב לתופעה מעניינת: טור אחד שכתבתי זוכה למטר כניסות מכל רחבי העולם, על אף שנכתב כבר לפני כמה חודשים – הדיון הציבורי על החטופים. גולשים/ות מברזיל ומאוסטרליא, מארה"ב ומבריטניא, מצרפת, איטליא וקנדה סין העממית וגם טיוואן, גרמניא שוודיא והרפובליקא הדומיניקנית – כולם נכנסים לגוגל כדי לברר מה עולה בגורלם של גלעד שליט, אודי גולדווסר ואלדד רגב.

אודי, אלדד, גלעד

דבר אחד לא מגלה לי Firestats – מי הם הגולשים עצמם. ובכל זאת, לא קשה מדי לשער שמדובר בישׂראלים, המטיילים או חיים בחו"ל, וגורל החיילים החטופים נוגע ללבם. (לגבי הגולש מאיחוד האמירויות הערביות אני פחות בטוח).

אז אם יש בין שניים וחצי קורא(ות)י גם חברות, חברים ובני/ות משפחה של החטופים – דעו לכן/ם: אנשים עדיין זוכרים, לאנשים עדיין אכפת, גם אם הם נמצאים הרחק מן הארץ הקשה והמופלאה הזו.

פורסם בקטגוריה כללי

בהרצליה הפרטתי את כנסת ישׂראל

לאחרונה התבשׂרנו שכנס הרצליה השמיני, הנערך תחת הכותרת "ישׂראל בשנת ה-60: הלעולם חוסן?", יקיים את יומו הראשון במשכן הכנסת. הנושׂא פורסם באמצעי תקשורת שונים, וגרר תגובות מתגובות שונות (מקבץ בלתי-אקראי בעליל אפשר למצוא כאן.)

מעניינת במיוחד הכותרת הראשית בידיעה של שחר אילן, כתב The Marker. הכותרת מבשׂרת טובות: העובדה שהיום הראשון של כנס הרצליה יערך במשכן בירושלם אינה פחות מאשר "פשרה היסטורית". פשרה בין מי למי? מסביר הכותב: מאז שבחר רה"מ לשעבר אריאל שרון להכריז על תמיכתו ב"מפת הדרכים" (2003) ועל תכנית ההתנתקות (2004) דוקא בכנס הרצליה, פרץ סכסוך חריף, אותו הוביל יו"ר הכנסת דאז, ראובן ריבלין. טענתו של ריבלין היתה – תכניות מדיניות מן הדין שיוכרזו מעל במת הכנסת דוקא, ולא בכנס המאורגן על ידי מכללה פרטית.

 

 (וויקיפדיא: ראובן ריבלין).

בחירתו של רה"מ שרון, כמו גם של פוליטיקאים רבים אחרים, אינה בלתי-הגיונית. קל ונעים יותר לנאום מעל הבמה המכובדת של כנס הרצליה. המארגנים עושׂים עבודתם למופת, הנאום המרכזי מתוזמן להפליא עם מהדורות החדשות המרכזיות, הכיבוד ללא דופי, וחשוב מכל – הנואמים בכנס הרצליה אינם חשׂופים לקריאות ביניים. ההתנגדות החריפה ביותר שמרשים כללי הטקס בכנס הרצליה היא מחיאות כפיים מנומסות מדי. לא פלא שריבלין ואחרים טוענים שהעברת הדיון הציבורי לבמה פרטית, כמו זו שמציע כנס הרצליה, מהווה פגיעה חמורה בדמוקרטיה.

"במרכז הבינתחומי," מדווח אילן, "רואים את הדברים לגמרי אחרת. שם טוענים שבכל הדמוקרטיות החשובות יש מסורת של פוליטיקאים שמצהירים הצהרות חשובות בכנסים אקדמיים." מבלי להכנס לדיון על נכונותה של הטענה, מאלף לראות מהי בחירתה של ה"דמוקרטיה" הישׂראלית כבמה ראויה. לא האוניברסיטה העברית, ה-alma mater של האקדמיא הישׂראלית כולה. לא הטכניון, שהעמיד משורותיו זוכים בפרס נובל. לא. הבמה הראויה לדיון ציבורי במדינת ישׂראל היא זו של "המרכז הבינתחומי הרצליה", המאייש את "בית ספר אריסון למנהל עסקים", את "בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה", ואת "בית ספר סמי עופר לתקשורת" במיטב המרצים שפיתה בכסף טוב מהאוניברסיטאות הציבוריות. אכן, קשה לחשוב על דרך מובהקת יותר וסימלית יותר לחזק את קשרי ההון והשלטון, מאשר באמצעות טיפוח המוסד האקדמי הפרטי של בעלי-ההון, בזמן בו מערכת ההשׂכלה הגבוהה הציבורית נלחמת על חייה.

יחסי הכוחות האמיתיים בין המדינה לבין ההון ניכרים מדבריו של פרופ' עוזי ארד, ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה של המרכז הבינתחומי: "בשנת ה-60 למדינה היה רצון לעשות את הכנס יותר ממלכתי וטקסי ולערוך אותו בירושלים. לדבריו, הם לא רצו לעשות את זה במלון וגם לא בבנייני האומה אלא דווקא בכנסת." הם ניכרים עוד יותר בתגובתה של יו"ר הכנסת, הגב' דליה איציק, שגם אמורה לנאום בכנס: "אני מרגישה שזה ניצחון חלקי… זה מסוג הדברים שאני מנסה ואלוהים גדול. אני מרגישה שהבית הופך להיות יותר משמעותי."

והנה כל התורה על רגל אחת. עבור יו"ר הכנסת, העובדה שמארגני כנס הרצליה מואילים בנדיבותם לקיים יום דיונים אחד בירושלם, ודוקא בכנסת, הינה "ניצחון חלקי". המשכן כבר מזמן אינו משמעותי, ועל אף כל מאמציה של יו"ר הכנסת, שינוי של ממש יכול לבוא רק מאלהים. את כל זה מנסה בטאון הבית של הימין הכלכלי למכור לנו כ"פשרה היסטורית". אך האמת היא שפשרה אין כאן, ודאי לא ניצחון חלקי של הכנסת, אלא דוקא תבוסה מהדהדת. המנצחים היחידים הם בעלי-ההון, שיראו לכולנו מי כאן בעל הבית. ומה אכפת להם? חגיגות כאלה יש רק פעם בעשׂור. מעתה אמור: לשנה הבאה במרכז הבינתחומי הרצליה, ובא לציון גואל, ולשָׁבֵי פשע ביאכטה במרינה.

 (תמונה: The Marker).