בעקבות הטור הראשון בשאלת "מיהו מסורתי?" התפתח דיון מעניין בין טל ירון לר' תמר אלעד-אפלבּום (בתגובות, שם).
דבר חשוב מאין כמוהו אמרה הר' תמר: … בניגוד למסר העולה מן הזרם האורתודכסי, שיש בו חשש גדול מלקיחת האחריות והכרעה דתית אמיצה ונועזת כשהדבר הכרחי – הרבנים המסורתיים מבינים את גודל השעה והאחריות. אנחנו מבינים שבמדינת ישראל יותר ויותר יהודים מתרחקים מיהודתם והדרך היחידה שלא להפוך את ההזדמנות ההיסטורית להחמצה גדולה היא בתעוזה רבנית ממשית.
אני מסכים לגמרי עם רוח הדברים, וברצוני לחדד את הנקודה. היהדות הרבנית לדורותיה התפתחה בעולם שבו לא היתה ליהודים ריבונות מדינית. דוקא באותם מקומות בהם הצליחו היהודים לזכות בריבונות כזו לזמן מה – מדבריות ערב, דרום צרפת, כזריא – לא זכתה הסמכות הרבנית להשפעה מרובה, אם בכלל. יוצא שהעולם הרוחני והגשמי של היהדות הרבנית "ישרת-הדרך" (כך יש לאמר "אורתודוכסית" בלשוננו) הוא עולם גלותי מובהק. ליהדות זו אין הכלים הדרושים להתמודד עם ריבונות יהודית בארץ-ישׂראל. אפילו הלבוש שלה לא ממש הולם את האקלים.
לפיכך חשובים בעיני מאד דבריה של הר' תמר. השעה היא אכן הרת גורל עבור היהדות. מנהיגי החברה החרדית מניחים (כך אני משער) שכוחם נובע מעומק האמונה ומהריבוי הטבעי. אבל האם תוכל מדינת ישׂראל להתקיים כמדינה חרדית? סבורני שלא, ואינני היחיד שסבור כך. יוצא שהיהדות צריכה לבצע שׂידוד מערכת כללי (או שמא לאמר ניכוש עשׂבים?), כדי להיות מסוגלת לענות על צרכי השעה. חובת הפעולה נופלת על כתפי הממסד הרבני. לטוב או לרע, היו אלה הרבנים שהובילו את היהדות במשך אלפיים שנים של גלות גשמית ורוחנית. אם לא ישׂכילו הם להמשיך להוביל, ימצאו עד מהרה שצאן מרעיתם מתפזר, או אף מוצא לו רועים חדשים.
מהמעט שאני יודע לגבי התנועה המסורתית בישׂראל, נראה שהיא צועדת בדרך טובה. כתבתי בטור הקודם על קורת הרוח הרבה שגורמת לי הרבה תמר – מעצם היותה רבה. ההחלטה לפתוח את שערי הרבנות בפני נשים היא הרת גורל, והולמת את הרגע מאין כמוה. מדינה הרואה עצמה כיהודית ודמוקרטית אינה יכולה שלא לאפשר לנשים לתפוס מקום בהנהגה היהודית בהתאם לכללי הדמוקרטיא. חד וחלק.
אבל האם מדובר כאן במשהו "מסורתי"? ניתן לטעון, וזה לב טענתו של הח"כ מרגי, שכתובה בעברית, שלא לדבר על אישה המעבירה את הטקס, אינם שייכים בשום אופן למסורת היהודית – טענה שקל לבסס אותה מבחינה עובדתית. עם זאת, קל לא פחות – לפחות מבחינת העובדות – להראות שהמאפיין המסורתי ביותר של היהדות הוא היכולת להתאים את עצמה בכל דור ודור לנסיבות המשתנות. כך התקין הלל הזקן את הפרוזבול, תוך סתירה ברורה ומוחלטת של דין תורה לגבי שמיטת החובות. כך התקין ר' גרשום "מאור הגולה" שאל לו ליהודי לשׂאת שתי נשים או יותר – בסתירה גמורה לאורח חייהם של אברהם אבינו, של יעקב-ישׂראל או של דוד המלך. כך נדרש בדורם, וכך תיקנו חכמים.
היום יש מקום לנשים מכהנות ברבנות, ולטקסי חתונה שוויוניים בעברית. נותר רק להוציא את סמכויות הגיור מידי ה"אורתודוכסיא", ובא לציון גואל.
(
