מיהו ציוני?  לאחרונה, בעקבות התמודדותו של ד"ר ח"כ דב חנין על ראשות עיריית ת"א-יפו, ובעקבות ההתקפה שהחלה ח"כ חלי יחימוביץ' על אי-ציוניותו, התעורר מחדש ויכוח על מקומה ומעמדה של הציונות. (ראו/נה למשל בתגובות לחלק ב' של הראיון עם חנין שהתפרסם ב"עבודה שחורה"; החלק הראשון ב"שקוף").  הויכוח, כמו ההתמודדות, מרענן ומבורך, מכמה סיבות.

ראשית, לזירת המאבק. כפי שציין דב עצמו בראיון, העובדה שקלף הציונות נשלף והוטל אל השולחן בשלב כה מוקדם של המשׂחק מעידה על כך שבמחנה חולדאי, ואף מעבר לו, קיים חשש אמיתי ממועמדותו. את מי שאין חוששים ממנו, לא טורחים לתקוף. ואל נא תטעו – ההתקפות אינן מגיעות מצד כמה "פעילי רשת" נטולי חיים או אידאולוגים נטולי קשר למציאות, אלא מחבורה של פוליטיקאים משופשפים ומנוסים. כאלה שמבינים היטב את מאזני הכוחות וחשים בעצמותיהם את התנודות בהלך הרוח הציבורי. אם הם חוששים, סימן שיש ממה. מעודד.
 
שנית, מה בכלל משמעות הטענה שדב חנין אינו ציוני? מאלף לקרוא בהקשר זה את דבריו של יונתן בן-אפרת על "בגידתה" של "עיר לכולנו" (ובפרט של חנין) בערביי יפו. לדידו של בן-אפרת, "עיר לכולנו" היא תנועה של "יהודים תל-אביבים בלבד". תשובתו של חנין לטענה זו מאלפת: העדרם של מועמדות ומועמדים ערביות/ים מ"עיר לכולנו" היא פרי החלטת ההנהגה הערבית להתמודד במסגרת רשימה ערבית (חד"ש-בל"ד). מכך יוצא שהקו המגדיר את הציונות נמתח בתפר בין השׂפות (עברית וערבית), המקביל כמעט לחלוטין לתפר בין הדתות (יהודים לעומת מושׂלמים ונוצרים). כיון שאני רואה בציונות תנועה שחייבת לחצות את הקוים הללו, מצב זה מדאיב. אבל בהחלט יש כאן תשובה ניצחת למלעיזים. איזה הסבר אחר יש לכך שבמחנה הלא-ציוני יצא הקצף על "הבגידה"?

מאידך, המועמד מס' 2 ברשימת "עיר לכולנו" מר אהרן מדואל, הוא בכלל ליכודניק. האם יש תעודת כשרות ציונית טובה יותר? גם כאן אני רואה סימן מעודד, ולא רק לטווח הקצר. הברית המתהווה ב"עיר לכולנו" בין חירות ומק"י מסמלת מהפכה של ממש בחשיבה הפוליטית הנהוגה במקומותינו. מעבר לפיוטיות עוצרת הנשימה (עליה נוכל לדון באופן מושׂכל יותר בעוד דור או שניים), היא מעידה על כך שדור חדש של פעילות ופעילים זונח את ההגדרה המבלבלת והמזיקה לפיה שׂמאל וימין פוליטיים ניכרים לפי עמדת כל אחת ואחד לגבי נוסחת "שטחים תמורת שלום". ברוך השם! הואיל ואנחנו עדיין נתונים בעיצומו של הקרב על התודעה, צריך להמשיך ולקרוא בקול: שׂמאל, שׂמאל, שׂמאל!  מי שרוצה להמשיך לדבוק בהגדרה הישנה מוזמנ/ת לעבור לאיות ב-ס' וב-ו' (סמול).

ובכן, מיהו ציוני? אינני מכיר שום הגדרה מחייבת ומוסכמת לשאלה זו, ממש כשם שאינני מכיר באף גוף שהוא כמייצג הרשמי של התנועה הציונית. כל גוף שאינו כולל גם את החוזה הרצל וגם את הנביא מיכה לא ישכנע אותי. נשאר לנו לדון אפוא במאפייניה של הציונות.

מאפיין חשוב אחד הוא היחס לעליית היהודים לארץ. מצד אחד, אני תומך נחרצות בזכותה וחובתה של מדינת ישׂראל לקלוט כל יהודי/ה באשר היֻא במקרה של רדיפות ופרעות. מצד שני, צריך להכיר בכך שכבר היום חיים למעלה מעשׂרה מליון (10,000,000) איש ואישה בין הים לירדן. לצורך ההשוואה, בזמנים בהם התגבש עם ישׂראל (נאמר, המאות 13-12 לפני הספירה) עמדה אוכלוסיית הארץ – כולל עבר הירדן המזרחי – על 22,000 פחות או יותר. במילים אחרות: אין מקום. לפיכך, דומני שלמדינת ישׂראל לא צריך להיות כרגע עניין בעידוד עלייה לארץ, לפחות לא עד שתהיה ממנה הגירת המונים החוצה.

ומה על מי שכבר נמצא בארץ? דומני שהגדרה כללית מספיק לציונות תהיה: כל מי שמחזק במודע ובפועל את מעמדה ואת חסנה של הישות הציונית. כמובן, גם כאן יש שאלה של השקפה. יש מי שסבור שצמצום מהיר ככל האפשר ובכל מחיר של החוב החיצוני הוא הוא המפתח לשיפור מצבה של מדינת ישׂראל. אני שׂם דגש במקומות אחרים, למשל מאבק לצמצום פערים חברתיים, הטבת זכויות עובדים, שמירה על איכות הסביבה, ועוד. בחוגים מסויימים נקראת התופעה "אדום-ירוק". יותר מזה, כל מי שנלחם בנחשולי הציניות, וממשיך להאמין שאכן יכול להיות טוב כאן בארץ, ואף מקדיש את מיטב זמנו ומרצו כדי להגשים את החזון, הוא בעיני ציוני. ציונות צינית היא סתירה לנתון וסטירת לחי.

לפי אמת המידה הזו, דב חנין הוא, בעיני לפחות, ציוני יותר מרבים, חלקם גם טובים, המתהדרים בנוצות ציוניות. אני מתכוון בהחלט להצביע לו. ובכל זאת, למען הסר ספק, אוסיף גם אזהרה: אם ינצל דב את מעמדו כראש עיר כדי למסור את עג'מי, מנשיה או שיח' מוניס לרשות הפלשׂתינית, נבצע בו מעצר אזרחי ונוריד אותו מן השלטון לאלתר.

 ***

צילום: גוני ריסקין

[טור זה התפרסם לראשונה בשקוף תחת הכותרת "משב פרידה מאולמרט"] 

בשבוע שעבר קראתי בשׂורה טובה ב"הארץ", כהאי לישנא:

שי אגסי, יוזם רעיון המכונית החשמלית אמר אתמול כי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הבטיח להעמיד את המדינה לטובת חזון המכונית החשמלית. אגסי אמר את הדברים במושב שנקרא "מנהיגות פורצת דרך" בכנס המחר של הנשיא פרס.

ההמשך צפוי. המספר 100,000,000 והמילים הון-סיכון נזרקו לאויר, משפחת עופר בצד התמונה, המדינה (זה הצד של אולמרט בעסקא) עוברת מיד ליד, עסקים כרגיל. אז מה כל כך טוב? טוב שהחברה האלה חושבים איך לעשׂות כסף ולזהם פחות.

יש, כמובן, כמה וכמה טענות להעלות בפני המכוניות החשמליות. אחת, שעל אף חשמליותן, הן עדיין צורכות דלק רגיל, גם אם בכמות פחותה. כלומר, נפטרנו מחלק מהזיהום ומחלק מהתלות ביצרני הנפט, אך לא מכולם. מבלי להיות מומחה לענייני תחבורה, דומני שיהיה נבון יותר להשקיע כסף בתשתית התחבורה הציבורית. אין ספק שיש עוד הרבה מה לשפר. רכבת לכרמיאל, למשל, היתה אמורה להגיע כבר ב-2008. הרכבת לאילת עוד לא נראית באופק. ואילו איזור המרכז משווע למערכת הסעת המונים כבמתקדמות שבערי העולם. מעבר לשאלות זיהום ואנרגיא, יש לתחבורה הציבורית ערך נוסף: האופי השיתופי הבסיסי שלה מנוגד לערכים המגולמים ברכב האישי – מה שבשנים עברו היה מכונה: "פרייבט" – פרטי.

לא מאד מפתיע שכרישי ההון והשלטון בחרו להתמקד דוקא בחלופה התחבורתית היותר מזהמת ויותר מופרטת. ובכל זאת, יש גם סיבות להתעודד: המרץ של יוזם העסקא, מר שי אגסי, מעיד על ההכרה של יזמים פרטיים ביכולת לעשׂות "כסף ירוק". הנכונות של אולמרט (ניתן לו להנות מן הספק ונלמד עליו זכות אך הפעם) לשתף פעולה מעידה על הכרתו בכך שיש לנושׂא חשיבות גדולה עבור הציבור. פוליטיקאי ותיק כראש ממשלתנו אינו זקוק לחזאי כדי להבחין לאן נושבת הרוח. המעורבות של עידן (עופר) מעידה על הכרה דומה מצד ההון הגדול, כמו גם על החוש העסקי הבריא לצאת מעסקים מפוקפקים לפני שהם קורסים ברעש לא נעים.

כל האמור לעיל הוא בגדר חדשות טובות למהפכה. לפני זמן מה אמר לי אדם, הבקי ברזי הפוליטיקא הפנימית של הירוקים לגווניהם במדינת ת"א: אצלנו בחוף הים, אם התחלת עם בחורה, וזרקת נייר של ארטיק על החול – נגמר עליך באותה שניה. לא רע בכלל. הצבעים של המהפכה, כך מסתמן והולך, הם אדום וירוק. נותר לנו להוסיף רק את הכתומים, הכחולים, השחורים, הורודים והסגולות – והמדינה בידים שלנו. ולא של שי אגסי.

לא צריך להרחיב יותר מדי על הבעייתיות של עריכת המשׂחקים האולֻמפיים בסין. הם בעייתיים, מאד.

הבלוג המצויין "תופעת דורפן 2" מקיים במקביל לדיווח מהמשׂחקים דיון מתמיד (שהעוגן שלו הוא דיווחים יומיים של אלון זנדר על המצב בסין היום, עם התמקדות בזכויות האדם). אני ממליץ מאד לשתיים וחצי קוראותי לבקר בבלוג של רונן (גם הספורט מעניין שם הרבה יותר משאתן רגילות), ולהתעדכן.

מסקנת ביניים אחת שלי מכל העניין, הוא שכמעט אין לי מושׂג על מה שקורה בסין, וכנראה שלסינים יש עוד פחות מושׂג מה קורה אתי. הגיע הזמן לשנות את המצב, אפילו מעט.

*** *** ***

[תוספת: י"ג אב, 14 אוגוסט]

המטרה המקורית של טוּרוֹן זה היתה להפנות את תשׂומת הלב לדיון המתמשך ב"תופעת דורפן 2". לא תכננתי שיפרוץ דיון גם כאן. אבל פרץ, וטוב שכך!

מסקנה ראשונה: המשפט הראשון בטור שגוי מעיקרו. צריך גם צריך להרחיב את היריעה על הבעייתיות של עריכת המשׂחקים האולֻמפיים בסין. תודה ליונית ולרחל שהתעקשו על הנקודה.

לצורך העניין, אני ממליץ לעקוב אחרי הקישורים שסיפקה רחל בתגובות, כמו גם אחרי המשך הדיווחים של אלון זנדר ב"תופעת דורפן 2".

מסקנה שניה: לא ברור אם הסינים יודעים עלי יותר משידעו קודם, אבל אני למדתי דבר או שניים. טוב שיש לי בלוג.

עוד שנה, ושוב המשיח לא בא. בכלל, קבענו אתו אחרי המלחמה בשש, בתשע ורבע התחלנו לזוז, עכשיו כבר חצות היום, והוא אפילו לא ממצמץ. לפחות לא במקום שאנחנו יכולים לראות אותו.

 (את שלום דוקא רואים).

יודעות מה? בסדר גם כך. אפשר להמשיך באותו כיוון, ולהביא את המהפכה בעצמנו, בלי לחכות לאף אחד. להלן מספר זירות שאני עסוק בהן לאחרונה. אני ממליץ לכל הקוראים שאינם מודעים להן לבקר, ולמבקרות המזדמנות לחבור לחבורה.

שקוף:  

שקוף הוא אתר חדשות בהקמה, המחויב לציונות, לשׂמאלנות ולדמוקרטיא. מטרתו היא לבסס שׂיח ציבורי חדש בישׂראל, במטרה לקדם את המהפכה. הוא יעשׂה כן באמצעות דוגמא אישית: התנהלות פנימית דמוקרטית, שקיפות מוחלטת של ענייני הכספים, עיסוק ביסודות של החברה הישׂראלית ושמירה על כבודה של השׂפה העברית. לשקוף דרושים מתנדבים ומשקיעות. כמאמר מילו מיינדרביינדר – ולכל אחד/ת יש מניה!

עבודה שחורה: 

קבוצת עבודה שחורה היא ניסוי בדמוקרטיא ישירה שמרנית. מטרת האתר היא ליצור ערוץ תקשורת בין הציבור הפעיל לבין נציג(ות)יו בכנסת. עד כה צבר האתר הצלחה גדולה, ויש לו קהל קוראים עקבי ומעורב, הן במשכן וסביבותיו, הן בבלוגוספירא הפוליטית. כל תרומה אפשרית לאתר תוערך ביותר: מאיזכור בבלוג, דרך תגובות, שליחת מכתב לח"כ, ועד התנדבות פעילה בהפעלת האתר. מומחי/ות וורדפרס דרושות/ים במיוחד!

התנועה לדמוקרטיה ישירה:

דמוקרטיה ולא דמוקרטיא (כנאה וכיאות), כיון שכך קל יותר למצוא אותנו בגוגל. האינטערנעט היא הכלי, הדמוקרטיא האתונאית היא ההשראה הישירה. איך אפשר לגרום לזה לעבוד בארץ-ישׂראל שאחרי אלפיים שנות? תקציב שקוף, מפלגות ישירות, ועדי-שכונות ורבעים, התפקדות למפלגות קיימות, הטרדת הנציגות/ים במכתבים, העלאת נציגות/ים בגורל, ועוד כיד הדמיון הטובה. נשמע מעניין? הבלוג שלנו;  ואיך אפשר בלי ויקי?

 (אסטרטג דגול!)

באופן אישי, אני לא מרגיש רע יותר מבכל יום אחר. נהפך הוא. דוקא ההזדמנות הזו להביט אחורה, לעבר הרחוק, ולהשוות את מצבנו היום, מפיחה בי תקוה. באופן כללי, המצב טוב בהרבה משהיה זה אלפיים שנות (למעט אולי האיום האיראני). לא מעט אנשים כבר יודעים מה צריך לעשׂות, וכל שנותר הוא לברר איך. אנחנו מאורגנים היטב דרך הרשת, ומדי פעם גם מגיחים לעולם האמיתי. תשתית יש. עכשיו צריך להתקין כמה כלים.

בגליון מאי (יצורף החודש העברי לאלתר!) של כתב העת "חברה" כתב פרופ' דני גוטוויין על הקמת מפלגת שׂמאל-דמוקרטיא חדשה, שתאחד את כל הפעילות והפעילים תחת גג פוליטי אחד. זה אינו רעיון רע כלל וכלל. ואם אפשר לפתות כמה נציגות ונציגים, מהראויות/ים הנמצאות/ים במשכן כבר היום, לחבור אל היוזמה – מה טוב. מי י/תרים את הכפפה?

 (מאנשים שלא אוהבים את הכנסיה)

ולסיים בלי דברי תורה, ודאי שאי אפשר… (כרגע מקרא, בע"ה מדרש בהמשך).

** ** ** ** ** ** **

זכריה פרק ח

 [טור זה התפרסם לראשונה ב"שקוף", ומופיע כאן בתוספת הצעות מעשׂיות שעלו בתגובות שם]

הנה הסתיימה לה בשעה טובה ומוצלחת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה, באיחור אופנתי של כחודשיים. זו היתה שנה קשה מאוד: במקום "אחרי החגים" היא החלה בסוף החורף, הסמסטרים היו קצרים ודחוסים ונמשכו עמוק לתוך הקיץ. כתוצאה מכך, המערכת כולה סובלת עכשיו ממה שהוגדר לאחרונה כ"ג'ט-לג אקדמי".

תמונה מכאן

תזכורת: גם שנה קודם, בתשס"ז, נפגע סמסטר ב' קשות משביתת הסטודנטים, ואף לשנה זו היה קשה להתכונן כראוי בגלל מלחמת לבנון בקיץ שלפני.

שתי השביתות היו מוצדקות. הסטודנטים מחו בצדק נגד הכוונה להעלות את שׂכר הלימוד, בעוד המרצים מחו בצדק נגד העובדה שהמדינה הניחה להם לעבוד שנים ארוכות ללא חוזה, תוך שחיקה מתמדת של שׂכרם. עם זאת, הבחירה בשביתה ככלי המאבק המיידי והיחידי שגויה מעיקרה, ממספר סיבות.

ראשית, השביתה מסבה נזק אקדמי כביר. מי שלימד או למד בשנתיים האחרונות (או בזמן השביתה הגדולה של תשנ"ד) יודע עד כמה מפריעה שביתה ארוכה ללימודים. אפשר להחזיר שעות אבודות בכל מיני דרכים, אבל אי-אפשר להחזיר את אווירת הלימוד ואת הקצב המדוד והראוי שבו מתנהלים הלימודים בדרך כלל. בעניין זה אני יכול להעיד: מעולם לא הגעתי כה תשוש לסוף סמסטר, ומעולם לא היו תלמידי ותלמידותי כה עייפים. עם כל הרצון הטוב, לא הם/ן ולא אני מתפקדים במלוא יכולתנו או אפילו קרוב לה.

לא מדובר כאן בכמות החומר הנלמד: בתחום שלי – הסטוריא – אין לכך חשיבות רבה מדי. כאן מדובר באיכות תהליך הלמידה – והוא נפגע באורח חמור. לא פגשתי בינתיים אף חבר סגל הטוען ששנה זו עברה מבחינתו ללא שום פגיעה ברמה האקדמית.

שנית, כפי שראינו היטב במהלך שביתת המרצים וגם במהלך שביתת המורים שהתרחשה במקביל, העולם הפוליטי-משפטי שבו מתנהלות השביתות מכתיב להן אופי מוגבל ביותר. על מנת להימנע מצווי מניעה, יש לשמור על תביעות בתחום המצומצם של שׂכר ותנאי עבודה. כל ניסיון להרחיב את השביתה ולנהל את המאבק על נושׂאים רחבים יותר עלול להיות מפורש על-ידי בית-הדין לעבודה כ"פוליטיזציא" של המאבק, שעלולה לגרור בתורה צווי מניעה לשובתים.

מצב זה מחליש מאוד את המאבק. כך, למשל, כל מגזר נאלץ להיאבק אך ורק על העניין הצר שלו, תוך התעלמות ממאבקים מקבילים, הנובעים מאותה בעיא עצמה. זה מה שקרה בצמד השביתות שהתנהלו במקביל בראשית השנה, של המורים ושל המרצים. לכאורה, היה כל ההיגיון שבעולם לצרף כוחות למאבק משותף. למעשׂה, שיתוף פעולה כזה היה מביא לקטיעת שתי השביתות באחת, באמצעות צווי מניעה נגד שביתה "פוליטית".

חיסרון בולט נוסף של שביתה המוגבלת לדרישות שכר הוא הפגיעה בתדמית הציבורית של השובתים. כעת אנו עדים להתקפותיו המבישות של שׂר האוצר, הטוען שהסגל הבכיר באוניברסיטאות ניהל מאבק אנוכי ובלתי ראוי, שכל עניינו שׂכר המרצים הבכירים. מי יזכיר לשר האוצר שהמרצים נאלצו ללכת על ביצים על מנת להימנע מצווי מניעה?

בעיא חמורה נוספת של מאבק באמצעות שביתה היא השחיקה ברצון וביכולת להיאבק, שחלו בעקבות השביתות האחרונות. המורות והמורים ששבתו זכו לאהדה ציבורית לא מבוטלת, וייתכן שיש להם הרצון והיכולת לצאת לסיבוב נוסף בזירה. לא-כן המרצים: מערכת ההשׂכלה הגבוהה טולטלה עזות שנתיים ברציפות, והמציאות הפנימית, כמו גם דעת הקהל, אינן מאפשרות שביתה נוספת.

הנימוק האחרון נגד שביתה אקדמית בשנת הלימודים תשס"ט הוא עקרוני יותר. שביתה היא נשק קשה, שיש לשמור לרגעי השׂיא של כל מאבק. לא ייתכן שנשק יום הדין יהיה גם קו ההגנה הראשון מפני התקפות האוצר. צריך למצוא כלים אחרים למאבק. האם הציבור הרואה בעצמו את העילית האינטלקטואלית של מדינת ישראל אינו מסוגל לחשוב על דרכי מאבק יצירתיות יותר?

ובכל זאת, אם להאמין לקולות הנשמעים ברמה, מתרגשת עלינו שביתה גם בתחילת תשס"ט. הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) מאיימת כי שנת הלימודים הבאה לא תיפתח ובאוניברסיטת תל אביב מאיימים לא לפתוח את ההרשמה לפקולטא למדעי הרוח.

האם אין דרך אחרת? לדעתי יש, והיא עוברת בכמה תחנות. הראשונה והחיונית: איחוד שורות כולל של כל הגורמים במערכת ההשׂכלה הגבוהה, מוועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), ות"ת והמועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), דרך ארגוני הסגל – הבכיר והזוטר – וכלה באגודות הסטודנטים. איחוד שורות כזה חיוני כדי לשׂים קץ למדיניות "הפרט ומשול" של האוצר.

יש להתחיל את שנת הלימודים כסדרה, אבל לכנס בכל הקמפוסים אסיפות פומביות משותפות של ההנהלה, אנשי הסגל והסטודנטים, במטרה לתאם ציפיות ולגבש דרכי פעולה. מפגשים אלה יתקיימו בכל מוסד בנפרד וגם בשיתוף פעולה בין-מוסדי. באופן זה יתגבשו בהדרגה גם הנהגת המאבק, גם הציבור וגם שיטות הפעולה. במקביל, ינצלו המרצים את הגישה הנרחבת יחסית שלהם לאמצעי התקשורת, כדי להכין את הקרקע ולזכות בנקודות בקרב על דעת הקהל.

לכשתתקבל ההחלטה לחדש את המאבק, תתחלק הפעולה לשלושה שלבים:

השלב הראשון יתרחש בסביבות הקמפוסים השונים,  ויתמקד בהסברה ובהקצת הציבור המנמנם. בשלב זה אפשר לקיים תהלוכות ידידותיות לציבור (אם חסימות כבישים אז לזמן קצר ותוך תיאום עם המשטרה), הפצת חומרי תעמולה בבתי-עסק שונים (חנויות, בתי-קפה וכו'), גיבוש צוותי פעולה באינטרנט (בלוגים, טוקבקים, כל החשודים המיידיים). 

השלב השני יכלול כמה הפגנות גדולות יותר, שתרכזנה פעילות ופעילים מכל הקמפוסים באתר אחד, כדי לעורר את אמצעי התקשורת הארציים ולרכוש נסיון ארגוני. כאן צריך לשלב גורמי משיכה כמו נואמים מפורסמים, הופעות אומנים, ופרובוקציות מתוכננות מראש.

השלב השלישי הוא מצור על משׂרד האוצר. כאן מורידים את הכפפות.

(ג'והן לורנס סאליבן)

אם תיושׂם תכנית זו, היא צפויה להבהיר את היתרון המכריע שבהימנעות משביתה. בשביתות האחרונות היה קושי עצום לגייס את הקהלים הנפגעים לפעולה ברחוב, מאחר שהשביתה השאירה את ה(א)נשים בבית, ומהבית קשה מאוד להוציאן/ם. לעומת זאת, אם יפרוץ המאבק מתוך קמפוסים מלאים, לאחר שלב הכנה רעיוני ומעשׂי, יהיה אפשר להוציא לרחובות מאות ואלפים בכל יום, ורבבות ברגעי ההכרעה.

הרווח יהיה כפול: הפגיעה בלימודים תהיה פחותה, ואילו המאבק בשטח יהיה קצר ונחוש.

בעוד מעט יותר מחודש וחצי, בי"ז אלול, 17 ספטמבר, תערכנה הבחירות המקדימות של מפלגת "קדימה". אמנם, סביר להניח שבבחירות הללו לא תקבע זהותו של ראש הממשלה הבא (בטור שהתפרסם מוקדם יותר היום הנחתי שזה יהיה ביבי, אבל בינתיים אמר רה"מ אולמרט את הדברים הבאים). מי יאייש את התפקיד- ציפי לבני או שאול מופז?

ומה אתם/ן יודעים על שני המועמדים?

אם תשאבו את המידע שלכם מאמצעי התקשורת הממסדיים, תאלצו להסתפק מן הסתם בהתנגחויות האחרונות שלהם בכנסת או בסיכוייהם לפי הסקר האחרון. אם ברצונכן בריכוז מידע יעיל ומפורט, שעשׂוי לחסוך זמן ויגיעה, גלֹשנָה הלאה לאתר המצויין "עבודה שחורה". שם רכזו עבורכם מבחר קישורים, באמצעותם אפשר לתהות עוד על קנקנם של שני המועמדים.

עבור המעוניינים להשפיע על הבחירות המקדימות ב"קדימה" – הזדרזו והתפקדו למפלגה עוד היום! (עוד היום, אגב, פירושו עוד היום, שכן מחר נסגר ספר הבוחרים.)

למשל –

ציפי לבני: מצטיירת כנקיית כפיים, תמכה בעברה בהפרטות אלו ואחרות, מתנגדת למכירת חמץ בפסח בירושלם, תומכת בזכויות האימוץ של זוגות חד-מיניים, סוכנת מוסד לשעבר, צמחונית, השמיעה התנגדויות רפות למלחמת לבנון 2, לא עשׂתה גדולות ונצורות בהסברה בזמן המלחמה, נתמכת על ידי הפרסומאי ראובן אדלר.

שאול מופז:  שׂר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר, אחראי לאינספור "סיכולים ממוקדים", קיצר את שירות המילואים לרוב המילואימניקים, אחראי לעסקת השבויים בה הוחזר סוחר הסמים אלחנן טננבוים בתמורה לטרוריסטים של חזבאללה וארגונים אחרים, התנגד מלכתחילה להתנתקות מעזה אך יישׂם אותה ללא עוררין, מתנגד לויתורים ברמת-הגולן, חובב איומים על איראן (ארץ הולדתו), תמך אף הוא בעברו בהפרטות אלו ואחרות.

ומה אני חושב?

ציפי לבני, ללא ספק. כי נמאס מהכוחנות הצה"לית בשלטון, כי היא עושׂה רושם של אישה פקחית בהרבה ממופז, כי הגיע הזמן שנשתחרר מהסיוט של גולדה, ונבחר שוב אישה לראשות הממשלה.

בשבוע שעבר הגיע לסיומו החלקי פרק כואב, ולמרבה הצער שגרתי, בדברי ימי מדינתנו. גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב הוחזרו ארצה; חמישה טרוריסטים חיים (וכמות גדולה של גופות) עשׂו את הדרך ההפוכה ללבנון. הרבה דובר על הכאב והצער שליוו את היום הזה. לא מספיק דובר בתסכול ובזעם.

בשבועות האחרונים, ובמיוחד ביום ה' האחרון, הופרחו לאויר משאלות לב שונות בקשר לעסקת החליפין עם נציגי "מפלגת-אללה". רעיון אחד היה להמתין לרגע בו יזוהו הגופות בודאות, ואז לחסל את קונטאר וחבריו, ולמסור אותם לצד השני באותו מצב צבירה בו קבלנו את חיילינו: עין תחת עין, גופה תחת גופה. צעד כזה היה בו כדי לגמול למנהלי המשׂא ומתן הרשעים והציניים שמנגד על ההתעללות המתמשכת במשפחותיהם של רגב וגולדווסר – ובציבור הישׂראלי בכלל – בעניין הסתרת גורלם של השניים עד לרגע האחרון. מאידך, ממשלת ישׂראל והתקשורת העברית השתתפה במשׂחק אחיזת העיניים האכזרי הזה בציניות לא פחותה. מה לנו כי נלין על חזבאללה?

אפשרות אחרת שהועלתה היתה להמתין לזיהוי, ואז להכריז על ביטול העסקא. "איזה מין דבר זה?" היו אויבינו (וידידינו המתווכים) אומרים, "אי-אפשר לסמוך עליכם בכלל." ואנו היינו עונים: "נכון! ואנחנו גם לא עושׂים עסקים עם טרוריסטים." אלא שתרחיש כזה, מספק ככל שהיה יכול להיות, היה עלול להיות קטלני כלפי גלעד שליט, יבדל לחיים ארוכים, טובים ובריאים.

דיבורים אחרים לגמרי נשמעו בעניין מסיבת קבלת הפנים של קונטאר ושות' בבירות. הפנטסיא הפרועה באמת היתה לשלוח ללב החוגגים את יגאל עמיר, לבוש בחגורת נפץ. אבל תרחיש הגיוני יותר היה לתקוף באופן יסודי מן האויר – לא את העצרת, חלילה, אלא את השיירה בה הגיע נסראללה לארוע. הסיכון באפשרות זו הוא כמובן התלקחות מחודשת של המלחמה מלפני שנתיים, ויתכן שקברניטי המדינה רצו להמנע בכל דרך מחידוש העימות. אבל האם יתכן גם ששום תקיפה לא נערכה משום שאותם קברניטים לא העלו בדעתם שלנסראללה יהיה האומץ לחשׂוף בפומבי את פרצופו?

כך או כך, דומני שחובה להסיק מספר מסקנות מהארועים העגומים, החל בחטיפה וכלה בהשבת הגופות.

(א)   אין לנהל שום משׂא ומתן על חטופים ושבויים, לפני מתן אות מהימן שהם עדיין בחיים. ברור שהציבור הישׂראלי, שלא הניח לנושׂא לרדת מסדר היום ולא אִפשר לממשלה שלא לבצע את העסקא, היה מגיב אחרת לגמרי אילו היה יודע מראש שאלדד ואהוד אינם עוד בין החיים.

(ב)   יש להחזיר את גלעד שליט הביתה בחיים, יהא המחיר אשר יהא, ואז למתוח קו חדש באופן הצהרתי וברור: מכאן ואילך יתרחשו עסקאות חליפין ביחס של אחד לאחד. שבוי חי עבור שבוי חי; גופה עבור גופה. אמנם, מעניין מאד לראות שאויבינו המרים מעריכים שגופת חייל ישׂראלי שווה לשניים וחצי לוחמים חיים מאנשיהם (ולא נכנס כאן לפרטים של עסקאות ג'יבריל ואחרות). ובכל זאת, על מדינת ישׂראל לנקוט קו אנושי, הומאני אם תרצו, המייחס לכל אדם ערך באשר הוא. שבוי חי עבור שבוי חי; גופה עבור גופה. על עקרון זה יש לשמור בקנאות, החל מרגע שחרורו של גלעד שליט, במהרה בימינו אמן. (ואולי בכלל צריך לחטוף את איסמעיל הנייה, או אחד מחבריו הקרובים או בני-משפחתו, ולהחליף אותו בגלעד שליט?)

(ג)   יש להנהיג נוהל חדש בקרב הכוחות הלוחמים, לפיו יפקיד כל לוחם נשׂוי בצאתו לקרב כתב גט חתום, למקרה שיפול בשבי או יעלם חס וחלילה. למנהג זה יש תקדימים בדברי-ימי עמנו, והוא חיוני על מנת למנוע את המצב העגום של עגינות, המוסיף כאב וסבל על האובדן והשכול. נחמה מסויימת במאורעות השבוע שעבר מצאתי בכך שקרנית גולדווסר, אישה מרשימה לפי כל קנה מידה, תוכל עכשיו להמשיך בחייה, על אף האובדן והעצב. מזלה של תמי ארד לא שפר עליה אפילו במעט זה.
  (תמונה: nrg).
(ד)   צריך להפנים את האמרה הותיקה, לפיה את הנקמה מוטב להגיש קרה. היציאה ההיסטרית למלחמה בעקבות חטיפת רגב וגולדווסר הוכיחה עצמה ככשלון. צה"ל, כך התברר, היה בלתי-ערוך באופן מחפיר למערכה בלבנון (ושמא נאמר – לְמערכה בכלל). הפן החיובי היחיד בהמנעות מפעולה מתגרה בלבנון בעקבות עסקת החילופין נובע מהיכולת לקבוע את העיתוי לחידוש המערכה.

ואת המערכה צריך לחדש. המדיניות הרשמית של חזבאללה קוראת לחיסולה של מדינת ישׂראל. המצב בשטח לא מרמז על שום אפשרות להגיע להבנות שיאפשרו חיים בשלום עם אויב זה. מלחמה מול לבנון הוכרזה זה מכבר (לבנון יצאה למלחמה נגד ישׂראל עוד ב-48; הסכם שלום לא נחתם מעולם). כעת עלינו להכין היטב את המכות הבאות, ולהנחית אותן ברגע בו נראה שהאויב פגיע ובלתי-מוכן במיוחד.

את נסראללה יש לחסל, חד וחלק. במתקני האימונים של חזבאללה יש לפגוע בהזדמנות הנוחה הראשונה, ומתי שצריך אח"כ. שירותי הביון של ישׂראל צריכים להתחקות אחרי גורמים בינלאומיים המסייעים לחזבאללה להתבסס כלכלית ולהתחמש, ולהפעיל כל אמצעי לחץ כדי לגרום להם לחדול. והעיקר – לשמור כל הזמן על היוזמה, ולא לתת לאויב רגע של מנוחה.

(ה)   במקביל, יש להקצות את המשאבים הדרושים כדי להערך לתגובות הנגד של האויב, שתגענה ללא ספק. הציבור בישׂראל הוכיח את עמידותו בזמן מלחמה שוב ושוב, והפגין מידה מרשימה של ערבות הדדית במערכה האחרונה. החוסן הפנימי וכושר העמידה יגדלו עשׂרת מונים, כשידעו כל אזרח ואזרחית שהמדינה אכן דואגת לשלומם ולבטחונם.

***

עדכון ד' אב (5 אוגוסט) – מסתבר שקלעתי לדעת גדולים בתורה. כב' הרב יעקב אריאל, הרב הראשי של רמת-גן (ומומחה גדול בעניין שמיטה) הביע דברים דומים מאד לאלה שכתבתי לעיל, בנושׂא פיקוח נפש בפדיון גופות ובנושׂא הגט לחיילים נשׂואים היוצאים לקרב.
 

לא לגמרי חדשות, אבל יש סיכוי גבוה שלא שמעתם/ן על כך בשום מקום אחר:  חברי הכנסת גלעד ארדן, איתן כבל, ומשה כחלון העלו על שולחן הכנסת הצעת חוק (מס' 3575), שמטרתה לסכל את הנסיון להפריט את בתי-הסוהר בישׂראל. מסתבר שיש גם כמה אנשים חושבים בכנסת. להלן דברי ההסבר מתוך ההצעה:

** ** **

חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 28), התשס"ד-2004 (להלן – התיקון), מאפשר למדינה להעניק לתאגיד פרטי היתר להקמה, לניהול ולהפעלה של בית סוהר בניהול פרטי. בכך, העניק החוק לזכיין הפרטי סמכויות שלטוניות מובהקות, הכוללות שימוש בכוח.
בפני בית המשפט העליון תלויה ועומדת עתירה לביטול החוק (בג"ץ 2605/05 חטיבת זכויות האדם ואח' נ' שר האוצר ואח'). בצד זאת, נשמעה ביקורת ציבורית חריפה נגד התיקון, אשר הסמיך את הממשלה להתקשר בהסכם להעברת סמכויותיה השלטוניות המובהקות לרבות השימוש בכוח בנוגע לכליאת אסירים לזכיין פרטי. יצוין, כי החוק קבע שההיתר יכלול הן את הקמת מבנה בית הסוהר הפרטי והן את ניהולו והפעלתו. החוק אינו מאפשר להפריד בין הקמת בית הסוהר לבין ניהולו והפעלתו. זאת, אף שהטענה הנוגעת להעברת השימוש בכוח בנוגע לכליאת אסירים לידי זכיין פרטי מתייחסת רק לניהול בית הסוהר והפעלתו ולא להקמת המבנה.
כמו כן, העברת השימוש בכוח הקשורה בכליאת אסירים לזכיין פרטי עלולה לפגוע קשות בסממני הריבונות של השלטון ובמרקם היחסים שבין המדינה לאזרחיה. עצם הכריכה בין הקמת המבנה לבין ניהולו והפעלתו יש בה כדי לפגוע גם בחופש העיסוק. יצוין כי הקמת מבנה בית סוהר אינה עניין הדורש הסדרה בחקיקה.
משכך, מוצע לבטל בחלקו את התיקון לחוק שימנע ניהול והפעלה של בית סוהר על ידי תאגיד פרטי, אולם להשאיר בעינו כל היתר שניתן לעניין הקמת מבנה בית הסוהר.
הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חברי הכנסת דוד אזולאי ושלי יחימוביץ' (פ/1205/17) ועל ידי חברי הכנסת מיכאל מלכיאור ונאדיה חילו (פ/1705/17) והן הוסרו מסדר יומה; הצעת חוק דומה בעיקרה הונחה על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת (פ/1248/17) והיא הוסרה מסדר יומה.