בתגובה לטור של אתמול פרסם הקורא גיא את התגובה הבאה: "היום גם היו אנשי יס”מ שפיזרו את ההפגנה הלא אלימה באלימות (בכל זאת ערבים הפגינו וזה רפלקס מותנה של היס”מ לחבוט בערבים…)
מישהו אמר מדינת משטרה?" (היום, 13:40).

חצי שעה לאחר מכן נכנסתי לשעור, ושמעתי את אותו הסיפור מארבעה מקורות, שניים עבריים ושתיים ערביות. הפרטים היו זהים: שתי הפגנות נערכו זו מול זו: האחת בעד המלחמה והשניה נגדה. בין שני המחנות היה מרחק מסויים, וכולם התנהגו "בסדר" בהתחשב בנסיבות. עד שהגיע היס"מ. שוטרי היחידה המיוחדת הסתערו על ההפגנה של מתנגדי המלחמה, ופזרו אותה בכח. לדברי העדים ששמעתי – שוב, עברים וערביות כאחת – מי שפתח באלימות היה ללא ספק המשטרה.

בדיווחים על מאורעות הצהריים בעיתונות נראית התמונה אחרת. לפי עיתון "הארץ":
"באוניברסיטת חיפה התפתחה קטטה על רקע פעילות צה"ל בעזה. לפחות עשרה מתעמתים נעצרו. בין העצורים היו גם יו"ר אגודת הסטודנטים הערבים, ממדוח אגבריה. באוניברסיטת חיפה טענו שהפגנת הערבים לא קיבלה את אישור האוניברסיטה ולכן הוחלט לפזר אותה בכוח. בתא הסטודנטים הערבים הגדירו את הדבר כניסיון הפחדה וסתימת פיות." ותו לא.

בווינט יש תיאור מפורט יותר, של סיפור אחר לגמרי מזה ששמעתי אני. כאן מתחיל העימות בין המחנות הניצים, וכוח היס"מ מתערב כדי להפריד. תאור זה סותר לגמרי את העדות שציינתי לעיל, מפי ארבעה עדים שונים. הידיעה מבליטה גם את הודעת האוניברסיטא על כך שהפגנת המחאה נערכה ללא אישור (עובדה שאין עליה עוררין), אבל אין שום דיון באישור שניתן, או לא ניתן, להפגנת התמיכה.

הטענות על אלימות משטרתית בכלל, ושל היס"מ בפרט, אינן חדשות. לעתים מרביצים לחרדים, ולפעמים מרביצים לסטודנטים; לפעמים למתנחלים, ולעתים לאוהדי בית"ר. הכל לפי הצורך.

אז האם אנחנו מדינת משטרה? לא נראה לי. מן הסתם, מדובר בציבורים המפרים את הסדר הטוב, ויש לרסן אותם בכח. למה הם מצפים, המתפרעים, שהמשטרה תשב בשקט ותתן להם להשתולל? רגע, יש רעש במסדרון, חכו שניה… אהה רגע… אההההה

 ***

בסדר, שום דבר לא קרה, סתם רעש.

בינתיים אספתי עדות נוספת, מפי אחראית המשמרת של כח האבטחה של האוניברסיטא, שראתה את הדו"ח שהוגש בעקבות התקרית בצהריים (ביקשתי לראות את הדו"ח בעצמי, אך היא השיבה שאסור לה להראות אותו, תשובה מובנת וסבירה). לדבריה, לפי עדות אחד המאבטחים, המהומה פרצה כאשר כוח השיטור נכנס לתווך להפריד בין הניצים, ואחת המפגינות הערביות סטרה ללחיה של אחת השוטרות. היה או לא היה? אינני יודע, לא הייתי בשטח.

***

עדכון לגבי עניין הסטירה. עדת ראיה נוספת מספרת שהסטודנטית הערביה סטרה לאחת משתי שוטרות שגררו אותה למעצר. מסתבר אם כן שהסטירה אכן היתה, אך לא היתה הגורם להתערבות המשטרה.

בצהרי היום ירדתי ל"קפה דשא" – הלב הפועם של הקמפוס כאן בחיפה – כדי להתרשם ממאמצי התעמולה בעד ונגד המלחמה.

במחנה ה"בעד" – בעד צה"ל ותושבי הדרום – פעלו חברות/י אגודת הסטודנטים, בחולצות הסגולות. נתקלתי כאן במגוון דעות, החל בצער על כך שהקריאה המרכזית במפגן ההזדהות עם תושבי הדרום בשבוע שעבר היתה "מוות למחבלים", וכלה בהתחלה של דיון בה הביע בן-שׂיחי תמיכה בעונש מוות למחבלים. הנימוק הראשון שהעלה היה, להפתעתי (ואולי ההפתעה נובעת מתמימות) – כלכלי. אסירים עולים כסף. משתלם יותר להרוג. אני מניח שהיו באמתחתו נימוקים נוספים, אך את אלה לא זכיתי לשמוע. הפעיל האחראי בשטח הגיע ושלח את בן-שׂיחי להמשיך לחלק עלונים. כנראה ששׂיחה אתי אינה משתלמת כלכלית.

עוד בצד הכלכלי עמד לו דוכן של האגודה להתרמה לליב"י – הקרן למען בטחון ישׂראל. על הדוכן היתה אחראית עובדת מטעם האגודה, בשׂכר סטודנטית. כיון שלעולם אינני תורם לגופים שאינם מפרסמים במקום ההתרמה את המשׂכורת של המנכ"ל שלהם, המשכתי הלאה אל מחנה המתנגדים.

מתנגדי המלחמה סובלים מנחיתות לוגיסטית ברורה, שכן הם מצייתים במופגן להוראות הנהלת האוניברסיטא, שלא לחלק עלונים. (לא ברור לי מדוע פעילי האגודה התעלמו מהוראות אלה). במקום עלונים, הדפיסו המוחים דפי A4 עם מסרים קליטים, והדביקו אותם לבגדיהם. בחופש האופנה עוד אין מנסים לפגוע.

גם אני שודלתי להדביק מודעה לבגדי. זאת לא עשׂיתי, ובמקום זאת אני מביא אותה כאן לפניכן/ם:

האם שקט לתושבי הדרום יושׂג על ידי הרג בעזה?
אין פתרון צבאי!
רק מו"מ מדיני!

את שארית טור זה אקדיש לדיון קצר בשלוש ההצהרות הללו. התשובה לשאלה הראשונה היא: כנראה שכן, לזמן מוגבל. הרג בעזה אין ספק שיש. שקט לתושבי הדרום יושׂג בתום סיבוב הקרבות הנוכחי, והוא יימשך זמן מה, שאת ארכו אי-אפשר לדעת. לפיכך תשובתי לעיל. דומני ששאלה מועילה יותר יכולה להיות: מה צריך לעשׂות עם ובעזה, כדי שתושבות/ים הדרום יזכו לשקט לאורך זמן?

אין פתרון צבאי? לדעתי יש. אפשר למחות את אוכלוסיית עזה מעל פני האדמה (יש תקדימים בדברי-ימי האנושות, ואפילו בדברי-ימי עזה). זה פתרון מזוויע, שימיט על הנוקטים בו חורבן מוסרי וכנראה גם גופני. אבל זהו בכל זאת פתרון. לפיכך, אני שוטח בפני הציבור את תחינתי – אל לנו להמשיך להרהר בפתרונות סופיים. טוב לא יוצא מזה.

רק מו"מ מדיני – בהחלט! אבל צריך להבין בדיוק עם מי ועל מה. אחד הדברים שעלו בשׂיחה עם אחד הפעילים היתה, שאיסמעיל הניה, ראש ממשלת החמאס בעזה, תומך במו"מ מנקודת המוצא של יוזמת השלום הסעודית. אם הדבר נכון, הרי שדוקא יש עם מי לדבר, ויש גם על מה. באמצעי התקשורת העבריים לא ראיתי על כך דבר, וגם חיפושׂ שטחי בגוגל לא העלה דבר. אם אכן כצעקתו, ומי מהקוראות/ים ת/יוכל להביא הוכחות לדבר – בבקשה!

אמש נערכה הפגנה בככר רבין בת"א-יפו, בעד ונגד המלחמה בעזה. באופן כללי, אני לא נלהב יתר על המידה מהפגנות. לרוב הן לא מביאות שום תועלת, פרט לתחושת של שׂביעות רצון מסויימת מצד המפגינות/ים. בחלק ניכר של המקרים, שׂביעות רצון זו מסבה אפילו נזק, בכך שהיא נותנת למפגינים/ות הרגשה שהן/ם את שלהן/ם עשׂו. שוב, לרוב, זה ממש לא מספיק.

הפגנת אמש נגד המלחמה מטרידה אותי. אמנם, לא הסתרתי את הכעס והתסכול האישיים מהתפתחות המאורעות עד כה, ובכל זאת אינני מתעלם מן המציאות: סיבוב שפיכת הדמים הנוכחי הוא יוזמה ברורה של החמאס. כן, המצור על עזה גרם ועדיין גורם מצוקה כבירה לאוכלוסיא אזרחית, אבל יש לו סיבות מוצדקות. למשל, הרצון למנוע הברחתו של גלעד שליט שליט"א אל מחוץ לגבולות הרצועה. למשל, הברחות הנשק. אילו החזיר החמאס את גלעד משביו, והכיר בזכותה של מדינת ישׂראל להתקיים, אין לי ספק שמצור היה מוסר עד מהרה.

חבר קרוב שלי קיבל הזמנה להפגנה אמש. הוא שאל את המזמינים האם הם יכולים להתחייב לכך שהקריאה המגנה את האלימות והקוראת להפסקתה תופנה גם כלפי החמאס. להפתעתו ולמגינת לבו, איש לא אזר עוז להתחייב לכך. למיטב ידיעתי (הלוואי ואני טועה), קריאה כזאת עדיין לא יצאה. העובדה שקואליציית ההתנגדות למלחמה לא מסוגלת להכיר בחלקו של החמאס במצב העגום בו אנו נמצאים מטרידה אותי. מאד.

שׂונא אש צלפים. סבא שלי נהרג מאש צלפים. הסבא השלי שני נשׂא את סבתי שתחייה לאשה תחת אש צלפים. הם רוצים לחסל אותי, אישית.

שׂונא מלחמות. אין לכן מושׂג כמה. שׂונא אותן, ושׂונא את האנשים שמקדמים אותן: אנשי תעשׂיית הנשק, המשוגעים הדתיים, ושאר חולי-הנפש שאוהבים ריח של נפל"מ על הבוקר. תשוח קומתם, יתמקמק בשׂרם,  ותרדוף אותם רוחו של האדמו"ר מצימערמאן מסוף העולם ועד סופו.

יש רק דרך אחת לטפל במשוגעים האלה.
אנשי תעשׂיית הנשק – לחלל! 
הטילים – לירח!
מזל"טים – לבדיקת פני מאדים!
מסניפי נפל"מ ומשוגעים דתיים – לחזית!
צאו וכבשו את החלל, והייתם ככוכבי השמים לרוב. רק עופו לנו מהעיניים.

כהאי לישנא: ממשלת ישׂראל הבאה, אם וכאשר נהיה ממנה חלק, תרחיב את מסלול השירות הלאומי האזרחי (הפתוח גם היום בפני צעירות עבריות החיות אורח חיים יהודי מסורתי, ובמידת מה גם בפני אחרות ואחרים), ותפתח אותו בפני כלל הציבור.

ניתן לראות במוסד כזה כמה יתרונות:

ראשית, מבחינת הציבור הערבי. כיום, נמצא ציבור זה במלכוד, כמעט ללא חופש בחירה. הצבא מוותר על שירותי הצעירים והצעירות באופן גורף. באין מסלול שירות אחר, נמצא ציבור שלם מחוץ למעגל האזרחות המלאה. הציבור העברי ברובו ממלא את חובת השירות בהסכמה, ואף בשׂמחה. תחושה זו של שייכות נמנעת מהציבור הערבי. לכשיפתח מסלול לשירות אזרחי, יהיה ניתן להתחיל לתקן את המעוות.

שנית, מבחינת הציבור החרדי. ניתן להבין שצעירות וצעירים רבים (אם כי לא כולם) נרתעים מן השירות בגלל אופיו הצבאי. ניתן לשער שבתחומים רבים אחרים היה שׂמח מגזר זה להצטרף ולתרום למשׂימה הלאומית. כמובן, חלק מן השירות יהיה בתוך הקהילה עצמה (והדבר נכון גם לגבי המגזר הערבי). אבל לא רק. כל אחת וכל אחד כמעט יכולים לשרת כמתנדבות בבית-חולים, בבתי-אבות, בבתי-ספר ובמתנ"סים, במד"א, במכבי-האש, בסיירת ירוקה, ועוד כהנה וכהנה. כאמור, את הגבולות לשירות יעיל ותורם יכול להציב רק הדמיון.

תמונה מאתר מד"א ישׂראל.

ויש מספר דברים שצריך לתת עליהם את הדעת לפני שיוצאים לדרך החדשה. למשל, שחובה להקפיד ששירות לאומי אזרחי לא יפגע בציבור העובד. ניתן לדמיין בקלות מצבים בהם ינצלו מעבידים את כח-העבודה כמעט חינם שיעמוד לרשותו, כדי לקצץ בעובדים בשׂכר. יש להקפיד על כך שהשירות הלאומי יצטרף לכח העובד, לא יחליף אותו. כמו עם כל חוק אחר, מידת ההשפעה שלו תלויה באכיפתו היעילה.

עניין נוסף הוא כמובן צה"ל. בהקשר זה יש להכיר בכך שכוחו הלוחם של צה"ל נשען במידה מרובה על מתנדבים גם היום. במציאות של ימינו, כמעט כל מי שבאמת לא רוצה להיות לוחם – לא יהיה. המצב חד עשׂרת מונים בכוחות המילואים (מניינו ובניינו של צה"ל בעת מלחמה חו"ח), שהם כח מתנדבים מובהק. ועם זאת, עדיין רבים המתנדבים לשירות קרבי, ויש אפילו מתנדבות. דומני שכל אלה יצאו בלב שלם יותר לקרב השיוי"צ, כשהם יודעים שיש מי שדואג ליקרים להם בעורף.

שורה תחתונה: ההצעה אינה עולה כסף. היא עשׂויה להביא תועלת רבה. כל שצריך כדי לממש אותה הוא רצון טוב. זו הבטחת הבחירות שאני רוצה לשמוע.

בשבוע האחרון היינו עדים למחזה אבסורד בשתי מערכות. בראשונה נסתה מפלגת העבודה לבחור את מועמד(ות)יה לכנסת באמצעות מחשב. בשניה נסתה מפלגת הליכוד אותו הדבר בדיוק. התוצאה – זהה. בוקה ומבוקה ומבולקה. בלגן אחד גדול. כשלון קולוסאלי. קטסטרופא. ביזיון.

כידוע לשתיים-וחצי קוראות הבלוג, אני מנסה לקדם רעיון של מפלגה ישירה, כזו שתנהל דיונים ברשת לקראת כל הצבעה בכנסת (טוב, אולי רק לקראת הצבעות "חשובות"), ובה החלטת האסיפה הכללית הוירטואלית תקבע כיצד יצביעו הנציגים בכנסת. אלא שבעקבות ארועי הימים האחרונים התחלתי לשאול את עצמי – האם הדבר אפשרי? הרי אפילו בחירות מקדימות אי-אפשר לבצע בלי שתקלות וקשיים טכניים יכשילו את כל העניין. איזה סיכוי יש למפלגה ישירה?

הערב נזכרתי בדבריו של עקיבא אור, מחלוצי הדמוקרטיה הישירה בארץ: אם כל הכלכלה העולמית מנוהלת באמצעות מחשבים וכרטיסי אשראי, השומרים על חשאיות מלאה – מדוע לא הצבעות פוליטיות? ובאמת, מדוע לא? כשחושבים על כך, המשׂימה הטכנית שעמדה בפני הנהלות העבודה והליכוד אינה כה גדולה. כל אתר דעות ממוצע מקיים סקרים על ימין ועל שׂמאל. הבנקים מנהלים מערכת כספית מסועפת בחשאיות מוחלטת. האם תוספת של שכבת אלמוניות אחת – זו שתבטיח שההבצעה תשאר חשאית – היא זו שגורמת לכל הבעיות? והרי ההצטדקויות מתייחסות דוקא לרוחב פס (הקישו על הקישור האחרון, ושׂימו לב לרמיזה שהליכוד, שהשקיע יותר כסף במערכת, לא יסבול מבעיות בכלל).

מסתבר ששאלתי את השאלות הלא-נכונות. שאלה הולמת בהרבה היא זו המופיעה בכותרת לטור זה: אלה האנשים הפונים אלינו, הציבור, על מנת שנבחר בהם לנהל את המדינה? הפעם גם אי-אפשר להאשים את השחיתות, כפי שאני נוטה לעשׂות כרגיל. לא יעלה על הדעת שהמכרזים להקמת רשתות ההצבעה הועברו ל"בן-דוד של" בתנאים-לא-תנאים של מכרז-לא-מכרז. המפלגות הרי זקוקות לבחירות המקדימות לא רק ככלי לארגון רשימת המועמדות/ים – לשם כך היה די בועדות המסדרות של פעם. הבחירות המקדימות הן אמצעי להרשים את הציבור, לשדר תחושה של אמינות ושל יכולת ביצוע.

יוצא שמפלגות העבודה והליכוד, שניהלו את המדינה מאז הקמתה ועד אריק שרון, אינן מסוגלות להוציא לפועל בהצלחה אפילו מפעלון קטנטון כמו בחירות מקדימות ממוחשבות. אבל עובדה זו לא תפריע להן כמובן לראות בעצמן כגורם הראוי לפקח על החינוך, הבריאות, התחבורה, הכלכלה, הנשק הגרעיני.

עדיין לא גבשתי דעה מספיק כדי להמליץ למי כן להצביע בבחירות הכלליות הקרובות. אבל המלצה ברורה לאילו שתי מפלגות לא להצביע – זה כבר יש.

אתמול התפרסם ב"הארץ" טור מאת אורה קורן, שכותרתו: ארגונים בסקוטלנד מחרימים את מי-עדן. עוד מתוך הטור: "מתרחבת הפגיעה בחברות ישראליות המייצאות למערב אירופה, על רקע פעילותן בשטחים שמעבר לקו הירוק…"; "בעקבות המחאה איבדה חברת עדן ספרינגס, החברה הבת הבריטית של מי עדן, חוזים רבים…"; "בכרוזים שהופצו באדינבורו ובערים אחרות בסקוטלנד נכתב כי על פי סעיף 55 לאמנת האג, מדינה כובשת רשאית לשאוב מים בשטח הכבוש רק לצרכים צבאיים ישירים ורק בכמות שאינה עולה על הכמות שנשאבה לפני שהשטח נכבש. על כן, שאיבת המים על ידי מי עדן ברמת הגולן היא הפרה של החוק הבינלאומי…"; ואפילו "מנהל עדן ספרינגס, גרהם קרוטרס, בחן אפשרות לשנות את שם החברה כדי להחליש את הזיהוי שלה עם מי עדן".

אפילו מהציטוטים שהבאתי לעיל, ודאי מקריאה של הטור כולו, עולה נימה מודאגת. אוי לנו ואבוי לנו, כובשים אכזריים שכמונו. מילא מה שאנחנו עושׂים בשומרון ויהודה, אבל כעת מסתבר שהגולן שוב בעניין, ושקצרין (שם מפעלי הבִקבוק של מי-עדן) היא בכלל התנחלות. אולי כדאי שניסוג לאלתר מכל השטחים האלה כדי שהאירופאים החביבים יחזרו לאהוב אותנו?

אבל אותי מטריד עניין אחר לגמרי.
אנחנו מייצאים מים?
לסקוטלנד???

(wikipedia: climate of Scotland)

אין בכוונתי להעמיד כאן שורות נתונים סטטיסטיים על כמות המשקעים הממוצעת בסקוטלנד לעומת זאת בישׂראל. אני מסתפק בהימור פראי על כך ששידורי הטלוויזיא בסקוטלנד אינם משובצים תשדירים למכביר, בהם צעירות נעות עם עור פנים סדוק במיוחד, המתרות בעם הסקוטי בארשת קודרת ש"חבל על כל טיפה", ו"ישׂראל עוברת מאדום לשחור".

אז אפשר – צריך – לקיים דיונים ארוכים על אחיזתה של מדינת ישׂראל בגולן, בשומרון וביהודה. יש שיקולים לכאן ולכאן, ומן הראוי שישמעו. וגם מי שסבור שעל ישׂראל להמשיך ולאחוז בחבלי-ארץ הללו, ואף לספח את אלה שעדיין אינם חלק רשמי מהמדינה, מבין מן הסתם שהמדיניות בה נוקטת המדינה כיום אינה יכולה להמשך עוד.

אבל אם "הכיבוש" יביא לכך שנפסיק ליצא מים שלנו למדינות מערב אירופא – יפה שעה אחת קודם!

במהלך החג בקרנו אצל סבא וסבתא של רעייתי, שיזכו לימים טובים וארוכים. שם שמעתי סיפור מערב ראש השנה ה'ת"ש – ספטמבר 1939.

ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה נמלט סבא מנדל – אז בקושי בן 18 – מביתו שבלודז' לכוון צפון-מזרחה לוורשה. אולי היתה זו האמונה בכוחו של חיל הפרשים הפולני, ואולי סתם תמימות כללית, אבל עוד לפני שהגיע לוורשה שמע מרחוק את ה"בומים" של הארטילריא הגרמנית. לא היתה ברירה, אלא לחזור אחור. אלא שכל הדרכים כבר נמלאו גרמנים, ולפני שהספיק להבין מה בדיוק קורה נפל בשבי, יחד עם עשׂרות ומאות פליטים אחרים.

יחד עם חבריו לגורל הובא מנדל הצעיר לשׂדה רחב, שזה עתה נאספו ממנו תפוחי האדמה. שם הושבו על האדמה, ונצטוו להמתין. בכיס היו למנדל מלפפון וגזר שאסף בשׂדות בדרך; אבל הנפש, הנפש יצאה לסיגריא. ודוקא היתה בכיס, ואפילו גפרורים, אבל למי יש העוז להדליק? מנדל הרים ידו באויר. חייל גרמני, ששמר על השבויים, שאל בגסות:
–  וואס ווילסְט דוּ? (מה אתה רוצה?)
–  קָאן איך רָאוּכען? (אני יכול לעשן?) 
החייל ציפה כנראה לכל מיני שאלות, אך לא לזו. "במה תדליק?"
–  יש גפרורים.
–  אסור! חכה כאן…
כעבור עשׂר דקות חזר החייל, בפיו סיגריא בוערת. הוא העביר אותה לסבא הצעיר, שיצית אחת משלו.
–  מותר לעשן, אבל שאף אחד לא ידליק גפרור! אסור שהקומנדנט יראה…
וכך עישנו השבויים כל אותו הלילה, ערב ראש השנה, רגע לפני הקטסטרופא.

67 שנים ויום לאחר מכן, כברת דרך מזרחה, באוּמָן. ערב ראש השנה תשס"ז נפל במקרה בערב שבת. במוצאי שבת חזרנו משעור התורה המסורתי לערב ב' דראש השנה, ונפלטנו לרחוב ההומה. על אף השעור והדברים המאלפים שנאמרו בו, ובאינספור שעורים אחרים שנאמרו ונשמעו ברחבי העיירה, בפי כל עמדה רק שאלה אחת. למעשׂה, בפי כל עמדה סיגריא, והשאלה סוננה מהצד, דרך שׂפתיים חשוקות: "למי יש אש?"

מאחרי השאלה הסתתרה (כרגיל) שאלה הלכתית. להצית סיגריא – כלומר "להעביר אש" ביום טוב של ראש השנה – מותר בהחלט. אבל להצית אסור. צורך השעה היה אפוא אש שהודלקה לפני כניסת השבת, ולא כבתה מאז. אכן, היו במחננו כמה מרחיקי-ראי ששמרו על אש דולקת, אך היכן אפשר למצוא אותם? מסתבר שלא צריך. מישהו כבר הצית סיגריא מהנר, ויצא לרחוב. והצית בסיגריא שלו סיגריא אחרת, וחוזר חלילה חמישה ריבוא יהודים שכל שחפצה נפשם הוא לעשן משהו עם צאת השבת.

דברים רבים ראיתי ולמדתי באומן, וב"ה עוד אזכה לספר ולתאר. אחד מהלקחים הגדולים שלי מהביקור שם היה הבנה, ולו חלקית, של התהום העמוקה בה חיו אחינו ואחיותינו לבית ישׂראל בגולה, טרם שיבת ציון והקמת מדינת ישׂראל. גם לפני שנתיים, כששלושת הגורמים החזקים ביותר באוקראינה – השלטון, המאפיה וארגון ברסלב העולמי (לא בטוח באיזה סדר) – עומדים לצדי ולהגנתי, עדיין לא יכלתי שלא לחוש צל צלו של פחד מפני הסביבה הזרה והמנוכרת. איך הרגישו הדורות הקודמים, להם היה "תחום המושב" מולדת ללא מגן? אני יכול רק להעלות בדמיוני. ולקוות שלעולם לא אדע.