באביב 2007, בימיו הראשונים של בלוג זה, כתבתי טור תמים ושאלה בכותרתו: כמה זמן עוד נשאר לנו? ב"אנחנו" התכוונתי למדינת ישׂראל, ואת התשובה גזרתי באורח שרירותי למדי מהשוואה עם הפעם האחרונה בה היתה ריבונות יהודית בארץ – בימי החשמונאים. התשובה דאז היתה עוד 20 שנה, כלומר עד שנת 2027. היום, לאור מחצית השנה האחרונה, נראה לי (לצערי הגדול) שהייתי אופטימי מידי.

בטור שכתב השבוע השתמש יונתן יבין בדוגמא מעולם הכדורגל: "למעשׂה, אנחנו לא בדיוק יודעים איפה אנחנו […] חושבים שזו המחצית הראשונה, שעה שאנו נמצאים בדקה השבעים". גם אני מרגיש כמותו. הקיץ האחרון זירז את קצב ההתפתחויות. ההתפוצצות האלימה שחוזה יבין עלולה להתרחש, לא עלינו, בתוך שנים ספורות. האיום ברור, וגם סכנותיו ברורות: מלחמת אזרחים בסגנון הכל-בכל, שבשׂיאו נותקף גם על-ידי אויבים מחוץ. מי שלא מאמינ/ה שדבר כזה יכול לקרות, מומלץ לו/ה למהר ולקרוא את תולדות מלחמת היהודים ברומאים של ר' יוסף בן-מתתיהו.

החלק המייאש בכל הסיפור הוא שלכאורה אין דרך להמלט מהגורל המר הזה. החברה הישׂראלית שסועה ומשוסה, שטופת שׂנאה ומשׂטמה. כוחות רעיוניים קיצוניים מלבים את האש בנסיון לכפות את האמת שלהם על הכלל. הם הם יורשיהם של המחריבים והמהרסים משלהי ימי בית-שני. כוחות אחרים מנצלים את הפירוד והפילוג כדי לעשׂות קופה. הם לא יחסכו כל מאמץ כדי להמשיך את המצב הקיים, אולי מתוך אמונה שאם יצברו הון גדול מספיק, יוכלו להמלט מהחורבן, וכל השאר לעזאזל.

אז מה אפשר לעשׂות? בצר לי, אני חוזר לרגעי ההתעלות של הקיץ האחרון, ולשני צמדי המילים שנראה שמיצו את סך הכל: צדק חברתי, ערבות הדדית. ברוח שני אלה אני רוצה להציע פתרון שהוצע כבר פעמים אינספור, אבל לא יושׂם מעולם: לדרוש באופן עממי החלה מתרחבת והולכת של השירות הלאומי האזרחי, לצד זה הצבאי ומתוך שוויון זכויות אליו.

אמנם, כבר היום קיימת מנהלת לשירות אזרחי-לאומי, תחת כנפיו של משׂרד המדע והטכנולוגיא. אלא שמסלול שירות זה אינו פתוח לרוב הציבור. האפליה המובנית בשיטה הקיימת אינה עונה על דרישות הצדק החברתי, וגם הערבות ההדדית שבה לוקה בחסר.

על היתרונות הגלומים בהרחבת השירות הלאומי האזרחי (של"א) אפשר להרחיב הרבה, ובמ"ה אעשׂה זאת בפעם אחרת. מספיק לחשוב על צעיר חרדי הרוצה להתנדב ביחידה הכוללת רק את בני-מינו, על צעירה ערביה הרוצה לשרת בתוך הקהילה, על סרבן מצפון שאינו רוצה להשתתף בכיבוש או לפנות התנחלויות, או על צעירה חילונית המעדיפה להתנדב במד"א על פני תיוק, הכנת קפה וביטול זמן כללי. על כל אלה אפשר וצריך עוד להרחיב, כמו גם על הסכנות והבעיות שמהלך כזה טומן בחובו (החל בהפעלה בלתי-יעלה וכלה באיום על השׂדרות החלשות של כח העבודה במשק).

אבל את טור הזה אני רוצה לסיים בנקודה מרכזית, מיידית: הדרישה לפתוח במהלך כולל שכזה, עוד לפני שיחול כל שינוי שהוא במצב, היא כשלעצמה בעלת ערך רב. ערכה בכך שהיא מעניקה לאזרחיות ואזרחים ממגזרים שונים ובעלות/י דעות שונות ומגוונות נקודה שאפשר להסכים עליה. הדרישה להחיל שירות לאומי אזרחי עשׂויה להוות דגל, אליו יוכלו להתקבץ מי שרוצה בלב שלם לתרום מזמנו וממרצו לטובת הכלל, ומי שמאמינה שהמדינה הזו, כפי שהיא, שייכת לה, באופן אישי. שירות לאומי אזרחי יכול להיות המכנה המשותף הגבוה, שיאפשר לנו לצמצם את השואה המתקרבת, אם לא לבטל אותה כליל.

אוצרות הטבע שייכים לציבור!

ברווחים מהגז הטבעי צריך לבנות כאן חברה טובה יותר

המאבק על הרווחים מהגז. שעת מבחן!

יום ראשון הקרוב

יום א' הקרוב, 28.11.2010, בשעה 20:00
באולם הגדול של תיכון עירוני ד',
רחוב וייצמן 74 (פינת יהודה המכבי), ת"א

מנחה הערב: רון קופמן עיתונאי ופרשן

בהשתתפות מובילי המאבק הפרלמנטרי המשותף לימין, למרכז ולשמאל:
ח"כ אורי אורבך    ח"כ כרמל שאמה הכהן     ח"כ ניצן הורוביץ
ח"כ אריה אלדד    ח"כ אורית זוארץ             ח"כ דב חנין

ממובילי המאבק הציבורי:

הרב מיכאל מלכיאור, מייסד פורום פעולה אזרחית
קובי אוז, אמן

להזמנה המלאה

לאירוע בפייסבוק
לאתר פורום פעולה אזרחית

תחבורה ציבורית וחניה:
תחבורה ציבורית. לתושבי תל-אביב מומלץ מאד להגיע ברגל
או בתחבורה ציבורית. קווי אוטובוסים של "דן" לתיכון עירוני ד',
רח' וויצמן – פינת יהודה המכבי:
5, 7, 13, 14, 24, 25, 27, 28, 45, 66
חניה ציבורית. למגיעים ברכב מחוץ לעיר:
"חניון תיכון חדש", כניסה מדרך נמיר 81
מרחק הליכה נוחה של 700 מ' ממקום הכנס, בתיכון עירוני ד' (וייצמן 74)
"חניון הרכבת" (ארלוזורוב), כניסה מצפון, מרחוב יעקב דורי
מרחק הליכה נוחה של 1200 מ' ממקום הכנס, בתיכון עירוני ד' (וייצמן 74)

אנא שלח/י פניה זו אל מכריך באמצעות רשימת כתובות הדוא"ל האישית שלך,
בעיקר לאלה הגרים בתל-אביב, גוש דן והאזור.
israel-restart.com

דוא"ל: action@israel-restart.com  טלפון: 050-7441006
כתובת:  אנו פועלים מהבית ומבתי קפה. ברגע שנתמקם במקום מסודר
נפרסם את כתובתו ברבים. תודה וסליחה על אי הנוחות.

אחד המפתחות המרכזיים למהפכה חברתית בישׂראל הוא התנתקות מדפוסי המחשבה הקיימים, המפלגים את העם למגזרים, ומשסים אותם אלה באלה. העקרון הראשי העומד בלב השׂמאל הדמוקרטי הוא הערבות ההדדית – לא רק בין מי שמחזיקות ומחזיקים באותה דעה, אלא בכל הציבור. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, שיש לבנות גשרים של הידברות, ובהמשך גם של שתוף פעולה, בין מגזרים שונים בציבור. זו היתה כוונתנו לפני כחודש, כשעלינו לקדומים, וזו כוונתו גם כשנעלה לשם שוב בשבוע הבא, ביום שלישי  (ערב י"ז בכסלו, 23.11).

בעקבות אותו ביקור החל להתגלגל דיון, ומדרך הטבע נשמעו בו טענות קשות משני הצדדים. כדי להיטיב את האווירה, וכדי לפנות את השטח לדיון בנושׂאים שאינם קשורים דווקא לגורל ההתנחלויות, ערכנו שני מסמכים. מצד אחד כתבנו ירון בן-עמי ואני איגרת לציבור העברי בשומרון וביהודה, המצורפת למטה. (אנא קראו גם את ההקדמה שכתב ירון לאיגרת, ובה לקח חשוב בעניין הבנה הדדית ותרבות דיון). מצד שני כתב טל ירון קול קורא בגנות האלימות בה נוקטים הקיצוניים שבציבור המתנחלים.

וביום שלישי, בסיעתא דשמייא, נתחיל להתקדם הלאה.

*** ******* ***

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם ?יות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפל?תינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של י?ראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מע?יות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת י?ראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפל?תין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם ?וררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.

עיצוב כרזה: סאני ארזי

כשהלך לעולמו ראש הממשלה מנחם בגין זכרונו לברכה, שידר יעקב אחימאיר במהלך מסע הלוויה. השידור התארך, ובצר לו מה יאמר, הפטיר אחימאיר: כל אחד והבגין שלו. אפתח לפיכך בנימה אישית.

הדבר הראשון שאני לוקח ממורשת רבין הוא שתי הכותרות הראשיות המשׂמחות ביותר שראיתי מימי. את הראשונה קראתי בזמן ששירתתי באבטחת התנחלות אחת בחורון-פינת-חשמונאים. היא בישׂרה על תוספת מיידית של רבבות שעות לימוד בכתות הנמוכות, כבר בשנת הלימודים שעמדה להפתח. היתה זו אחת הפעולות הראשונות של ממשלת רבין השניה, שהושבעה עמוק לתוך החופש הגדול. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. ההשקעה בחינוך, אגב, נמשכה לאורך כל הקדנציא.

הכותרת השניה, כמובן, היא השלום עם ירדן.

הדבר השני שאני לוקח ממורשת רבין הוא החתירה לשלום. יטען מי שיטען שנעשׂו טעויות בהובלת הדרך. יבוא יום לבוא חשבון על הפרטים, מי הוביל ומי הכשיל. אבל מעבר לכל זה, שלום – אפשרי בכלל? לכאורה, רעיון מופרך. איך יתכן שלום, ועוד בארץ-ישׂראל למודת המלחמות? יתכן, לפחות נבואותיהם של מיכה (ד, ישר בהתחלה, כנסו כנסו) ושל ישעיהו. הפסוקים הללו צוטטו לא פעם לאורך תהליך השלום. ההתחייבות לפעול לפי חזון הנביאים נקבעה כבר במגילת העצמאות. חזון חיובי ואמיץ כמו שהפגינו רבין ופרס ביחס לעתידה המדיני של ישׂראל לא נודע במחוזותינו מאז ימי קום המדינה ממש. זה משהו להמשיך אתו הלאה.

עניין שלישי שניתן לייחס למורשת רבין הוא העובדה שעקרון חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשׂתינית הפך לדעת הכלל. טענה שהושמעה לא פעם כלפי רבין נסבה על שינוי דעתו בעניין הגולן לאחר שהפך לראש הממשלה. לימים התייחס ראש הממשלה שרון לשינוי דומה שעבר בהיפוך מילותיו של יענקל'ה רוטבליט – דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אבל היום, גם ליברמן, סמן ימני בכל מובן המילה, מאמץ את עקרון החלוקה בשתי ידיים. וכי למי אנו אמורות ואמורים למסור את אום-אל-פאחם, אם לא לידי מדינת פלשׂתין העצמאית? ובתמורה לְמָה, אם לא כדי לשמר בידינו כמה שיותר גושי התנחלויות? הרי אם יקרה פתאום נס גלוי, ויפרוץ תהליך מדיני חיובי, מכבד ונדיב, כזה שיעמיד להצבעה בכנסת פתרון ראוי לשאלת החלוקה, ואם נביא בחשבון קואליציא אד-הוק שתכלול את קדימה-ליכוד-ישׂראל ביתנו-העבודה-מרצ, וגם אם נביא בחשבון הצבעות מצפוניות מחוץ לצו התנועה, עדיין יש לנו לפחות 70 ח"כים וח"כיות מהזרם הציוני שתצבענה ויצביעו בעד. אדרבא, שיקרה הנס.

הרגל הרביעית של מורשת רבין היא מבחינתי ההתנתקות מרצועת עזה. במבט לאחור, היא עברה למופת. נכון, פה ושם היו היתקלויות לא נעימות. נכון ומחפיר, שהטיפול במשפחות המפונות צריך היה להיות טוב ויעיל בהרבה. אבל השורה התחתונה היתה בסדר גמור. העדר האלימות היחסי, ודוקא באותה נקודת מפגש בה התפרצה האלימות כל כך לפני 15 שנה, ראוי לכל שבח.

הבעיא היא, שבימים אלה ממש, האלימות הפוליטית המאורגנת מרימה ראש שנית. אל תאמינו לי, קראו את הדיווח הקצרצר הזה על דבריו של אליקים העצני באתר חדשות ערוץ 7 בגנות התרגיל האלים להפעלת לחץ סיבובי על הממשלה באמצעות פגיעה בערבים בשטחים, שזכתה לכינוי הצה"לי להדאיג "תג מחיר". אם למדנו משהו מרצח רבין, הרי הוא שאסור לשתוק אל מול אלימות פוליטית.

לא אשתק, כי ארצי שִנתה את פניה

106 מילין לאחרית הימים

חברות וחברים שבוע טוב ~

מצורף לעיל מכתבו של ידיד יקר של הבלוג, איתמר כהן, הלא הוא האופנן. הנושׂא על הפרק: חלוקת תמלוגי הגז. אנחנו דורשים 80:20. ארבע חמישיות לציבור, אחת למגלים המאושרים. מולנו עומד כרגע ח"כ אופיר אקוניס. לדעתו הדרישה שלנו היא בגדר שׂמאל פונדמנטליסטי. צודק.

תנו רבנן:

We've got a full tank of gas, half a packet of cigarettes, it's dark, and we're wearing sunglasses

קראו והפיצו הלאה ~

את מי מייצג אופיר אקוניס?

מכתב גלוי ליו"ר ועדת הכלכלה

לכבוד יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ אופיר אקוניס,

בדיון בכנסת על תמלוגי הגז אמרת שתומכי העלאת התמלוגים הם "ארגוני שמאל פונדמנטליטסיים", ושאם יועלו התמלוגים, ישראל תהפוך ל"כלכלה סובייטית שחונקת את המשק", ו"הנפגע העיקרי יהיה האזרח". ציינת גם "איאבק בנושא עד טיפת דמי האחרונה".

אבקש לשאול מספר שאלות:

1. על יוזמי הצעת החוק להעלאת התמלוגים נמנים הח"כים שאמה (ליכוד), אורבך (הבית היהודי), וקנין (ש"ס) ואלדד (האיחוד הלאומי). האם, לטענתך, עמיתך לסיעה, כרמל שאמה, וחבר הכנסת אלדד מהאיחוד הלאומי הם "אנשי שמאל פונדמנטליסטיים"?

2. בארה"ב, בבריטניה, בקנדה ובשאר מדינות המערב, חלקו של הציבור הרחב בהכנסות מהפקת גז גבוה ב-66% בממוצע מזה שבישראל. האם, להערכתו של יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, ארה"ב ובריטניה הן "כלכלות סובייטיות שחונקות את המשק"?

3. התמלוגים בארץ כה נמוכים, עד שחלקה של נובל אנרג'י לבדה, שהיא רק אחת השותפות בקידוחי הגז, בהכנסות, גבוה מזה של אזרחי ישראל. המס שמשלמת נובל אנרג'י בישראל נמוך יותר מזה שהיא משלמת בכל מקום אחר בעולם. האם, לטעמך, "ציונות" פירושה "להיאבק עד טיפת הדם האחרונה" על כך, שמירב הההכנסות מאוצרות הטבע של ישראל יגיעו לכיסו של תאגיד זר, במקום אל אזרחי ישראל?

4. המדינה העלתה לאחרונה את נטל המס השולי על השכירים מהמעמד הבינוני-גבוה ל-58%. רבים משכירים אלה הם עובדי הייטק, שבניגוד לחברות האנרגיה, לא מנצלים אוצרות טבע ששייכים למדינה, אלא להפך – תורמים מכשרונם ומחריצותם לקדמה ולשגשוג במדינה. יתר על כן: בעוד שאין שום חשש, שתאגידי האנרגיה יעזבו לפתע את הקידוחים מיותמים, גם אם המס יעלה והן ירוויחו, נניח, "רק" 40 מיליארד דולר, במקום 50 מיליארד – והרי אלה הסכומים שבהם מדובר – עובדי ההייטק שבהם מדובר דווקא כן עלולים לעזוב את המדינה – ולמרבה הצער, רבים מהם אף עושים זאת.

האם זוהי השיטה שלך לדאוג ל"אזרח" – לאלץ עובדים מהמעמד הבינוני-גבוה, שגם כך נושאים כעת בעיקר נטל המיסוי במדינה, לשאת על גבם מעתה גם הטבות מס בשווי עשרות מיליארדי דולרים לתאגידים זרים?

5. המומחים המקצועיים שתומכים בהעלאת התמלוגים– וביניהם פרופ' ברק מדינה , ד"ר ברנדה שפר ופרופ' אדרעי – לא קיבלו שום תשלום עבור חוות דעתם.

מאידך, כל חוות הדעת שמתנגדות להעלאת התמלוגים נכתבו תמורת תשלום מחברות האנרגיה. בישיבה שאותה ניהלת נכחו 15 לוביסטים בתשלום של תאגידי האנרגיה, המתנגדות להעלאת התמלוגים. את חברת "דלק" מייצג עו"ד רם כספי , המוכר גם כאבי "שיטת השקשוקה".

מכאן עולה התהיה – האם הלוביסטים ופרקליטי ה"שקשוקה" הם ה"אזרח" שלו אתה דואג כל כך?

בכבוד רב,

בקשה מהקוראים

תזכורת: מאבקים שפעלו בדרכים דומות הביאו לשינוי תקנות הרעש של השר ארדן, להגשת כתבי אישום נגד מפעלים מזהמים ועוד. אם מספיק אנשים יכתבו – גם הפעם ייווצר לחץ תקשורתי, שישפיע ויוביל לשינוי.

איך אפשר לעזור?

1. להצטרף התקשורת מאוד אוהבת סיפורים כאלה, ואם רבים יצטרפו במהירות, תהיה לכך השפעה גדולה. הנה הקבוצה את מי מייצג אופיר אקוניס ?

2. לשלוח מייל לח"כ אקוניס, לכתובת:

oakunis @ knesset.gov.il

אפשר לשלוח פשוט קישור לרשימה הזו.

כדי שנוכל לפנות לתקשורת, ולציין ש"נשלחו X מיילים", אנא כתבו גם אותנו למייל – לכתובת

hon.shilton @ gmail.com

3. להפיץ את המסר.

בעקבות הפגישה בקדומים החלה התכתבות ענפה בדוא"ל. הטור הנוכחי מורכב מחילופי דברים בין תושב קדומים משה ולך (שאת דבריו הבאתי מזכרון בטור הקודם, וראו גם גרסא אחרת מזכרון בתגובה 11 שם) לביני. אביא את הדברים כפי שנכתבו בדוא"ל, בשם מלא וברשות כותבם. כתב משה:

בתור ותיק במפגשים בין אנשי שמאל וימיו ובין דתיים וחילונים, וכן בתור מארגן מפגשים מסוג זה (גם בין מבוגרים וכן בין בני נוער), אני יכול להעיד ולומר שהמפגש אתמול היה נעים וגם חשוב. הדבר החשוב במפגשים מסוג זה הוא ההמשכיות, למפגש חד פעמי יש תועלת מעטה וקצרת טווח.
ביחד עם זאת אני חייב לציין, שגם אני לקחתי בסוף הערב את הספרון הכחול המדובר, ואני אומר שאם הייתי יודע מראש שזאת האג'נדה של היושבים מולי, לא הייתי מגיע למפגש. לאחר שקראתי את רובו (ואני עדיין מנסה לעכל אותו, ולברור מתוך כל הלשון הגסה והבוטה את הדברים העקריים) הרגשתי שממש רימו אותי. הבוז, הלעג, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי" המוטחת כלפי הציבור שלנו – מחד, ואח"כ לבוא ולדבר במתק שפתיים על הצורך בהידברות, ועל הצורך בהקמת חברת מופת – מאידך, גורמת לי להרגיש כמו היהודון שמתעללים בו, מכים אותו, יורקים בפניו, ואח"כ מושיבים אותו כדי לדבר על מה הוא צריך לוותר כדי שלא ימשיכו לזלזל בו.
אם כל האנשים שישבו שם מזדהים עם מה שנכתב, אני מסופק אם יש תועלת בהמשך המפגשים.בד"כ אני אדם סובלן המסוגל לשמוע ביקורת קשה על הדרך שלנו, ובהחלט יש טענות נכונות כלפי דרכנו שצריך לתת עליהם את הדעת. אולם הדברים הכתובים שם לא מאפשרים לי, כרגע, לדון עליהם באופן שקול והגיוני, ולא בגלל שהם נכונים…
אני עדיין צריך לסיים ולקרוא, ולחשוב פעם נוספת אם הייתי מוכן להמשיך בדיאלוג מסוג זה.

תשובתי:  משה שלום –
אני מבקש להזכיר שהספרון נכתב לפני כשנה, ושעשׂינו דרך מאז. זמן קצר לאחר פרסום הספרון בקש ממני אלדד לרכז את המאמץ לכתוב מסמך חדש. הרעיון המקורי היה לערוך אותו בצוותא באתר ויקי מיועד לכך. התחלנו בעבודה, וראינו שעדיין אי-אפשר (כשלון שלי, אני לוקח אחריות). צריך עוד לדון הרבה ולחשוב הרבה ולברר הרבה. אמש עשׂינו צעד חשוב בכיוון הזה. ב"ה נזכה בקרוב לכתוב מסמך הגון יותר ומכבד יותר.
אנא זכור גם את מה שאמרתי בתחילת הערב על השעון המעורר ועל סטירת הלחי. גם אני שומע חרפות, נאצות וגידופים כל יום. ורובן אפילו לא מימין, אלא מסמול. אילו היו לי עשׂרה שקלים על כל פעם בה נתכניתי "פשיסט" (או "פרוטו-פשיסט", החביב עלי במיוחד) בשנה האחרונה, הייתי נפטר מהמשכנתא עוד לפני השמיטה הבאה. במקרים כאלה אני חוזר לדברי הנביא ישעיהו (נא ז): אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ. עובד בשבילי.

שוב משה:

שלום אורי, כשאתה אומר שהספרון נכתב לפני כשנה ושעשיתם דרך מאז, השאלה היא איזו דרך עשיתם, טקטית או אסטרטגית.
אם נשארתם בעמדתכם היהירה שכל האמת אצלכם ואין בלתה (זוהי הרוח שאני קלטתי מהדברים) אבל הבנתם שאף אחד לא ישב לדבר עם אנשים שחושבים שכל האמת אצלם, מפני שזה חסר כל תועלת, ולכן כדאי לכתוב נייר עמדה קצת יותר מכבד ועדין, מבחינתי לא עשיתם שום דרך. אם הבנתם באמת שגם לצד השני יש דעות לגיטימיות ויש לו אמת שלו ובדרך שלו קיימים דברים אמיתיים שצריך וכדאי לאמץ (בדיוק כמו שאני חושב על דרכו של השמאל הציוני והלא ציוני) ולכן האופן שבו כתבתם וניסחתם את הדברים לא רק מוטעה באופן שבו הם נאמרו אלא גם בתוכן, אפשר בהחלט לחזור ולדבר.
הרי בהמשך המסמך אתם בעצמכם מבכים את היחס המזלזל שהתייחסתם בעבר למזרחיים, לאמונתם ותרבותם. וכיום אתם מתחרטים (אני מקווה שבאמת, ולא רק מסיבות קואליציוניות), וזהו בדיוק מה שאתם עושים במניפסט הזה לציבור המתיישבים ביש"ע.
האם אין לכל מפעל ההתיישבות ביש"ע שום תועלת למדינת ישראל? שום כלום? אינכם יכולים למצוא ולו מילה אחת טובה לומר על מפעל כ"כ גדול, חוץ מזה שהוא אסון הכי גדול לכלכלה, למדינה, לחברה? אין בין ציבור המתנחלים שום דבר חוץ "מחבורת נערים חרמנים ההולכים לבעול את הארץ"? דומפה ולרשטיין וזמביש לא עשו שום דבר מועיל לחברה הישראלית חוץ מאשר "לתפוס את המדינה בביצים"? אין בנוער הדתי לאומי אף אחד שהוא לא "גזעני, שמרני, צר אופק באופן מביך, אוונגליסטי ולא מוסרי, שצורת החשיבה שלו רדודה ופשטנית"? אין בשליש המוצלח של הנוער הזה אף אחד שלא מוריד את הכיפה?
השתגעתם? נפלתם על הראש? זו הדרך היחידה לעורר דיון? מי אתה רוצה שישב לדבר איתך אחרי דברים כאלה?
אינני נכנס כלל לתוכן הדברים שברור לי שבחלקם ואולי ברובם, העובדות מוטעות ומטעות. אני מדבר כרגע רק על האופן שבו הם נאמרו. אני אומר לך בתור אדם שעוסק הרבה בנושא השואה, שאם הייתי לוקח את הדברים שכתבתם על המתנחלים ומחליף את המילה מתנחלים ביהודים, אפשר היה בשקט להכניס את הקטעים ל"מיין קאמפף" או "לדער שטירמער" אף אחד לא היה מרגיש…
מקובל לומר שאם אדם מציג דרך מסויימת והוא חוטף על הראש משני הצדדים, סימן שהוא באמצע ואז הוא די צודק. אינני יודע באלו טענות באו אליך מצד שמאל, ומדוע קראו לך פאשיסט, אבל אל תחשוב שאם אתם חוטפים מימין ומשמאל, סימן שאתם בדרך הנכונה. התחושה שלי (ואולי אני טועה) ש"ההכנסה" לשמאל הלא ציוני והמשתמט בתחילת הספרון, הייתה רק מבוא "למנה העיקרית", "ההכנסה" להתנחלויות, שהם, לדעתכם, הצרה האמיתית של המדינה, ומהם נובעים כל שאר בעיותיה, רק מעין "מתאבן" כדי שתוכלו לומר לנו, מה אתם רוצים אנחנו בוטים נגד כולם, גם נגד השמאל.
אל תיבנו על זה, הטענות הקשות נגד השמאל הלא ציוני מחווירים לעומת הרעל והשטנה העולים מהספרון הזה כנגד ציבור המתיישבים ומפעלו.
להערכתי, כל זמן שלא תהיו מוכנים לקבל שיש גם צד שני, ושגם שם יש אמת ודברים נכונים, אפילו אם בתמונה הכללית הם טועים, לא יהיה דיאלוג.

עד כאן הדיון בדוא"ל. את ההמשך רציתי לנהל באופן פומבי, והנה התחלה של תשובה:

משה –

על אופי ההתבטאות של הספרון הכחול הבעתי דעה נחרצת למדי לפני למעלה משנה, שבועות ספורים לאחר שראה אור. הטענה הבסיסית שלי אז, שלא השתנתה באופן עקרוני, היא שאי-אפשר לבנות על בסיס כזה חברת מופת. למען האיזון, אנא קרא גם את תגובתו של ירון בן-עמי (מס' 1 שם), שהיה עמנו בקדומים. ההתרשמות שלך שהשׂפה הבוטה כלפי המחנה שלנו נועדה להכשיר את ההתקפה על המחנה שלך הפוכה, כמובן, מזו של מי שחטף על הראש בצד שלנו. שם רואים בהתבטאויות נגד הציבור המתנחלי עלה תאנה לירידות על "הסמולנים" והמשתמטים. עד כאן, הכל צפוי.

אתה שואל האם "זו הדרך היחידה לעורר דיון?" אענה מנסיוני האישי. את הבלוג הזה יסדתי בדיוק כדי לעורר דיון ציבורי, ומראשיתו השתדלתי לשמור על תרבות דיון, אדיבות, נימוס וכבוד לזולת על דעותיו השונות. השפל הנמוך ביותר (לזכרוני) הגיע כשנתתי לטור את הכותרת "בזיון!", וגם זה כשהתפתיתי לרגע לכתוב על ספורט. את הבלוג פתחתי לפני ארבע וחצי שנים. מאז ועד היום התקבצו כאן חמישה ורבע קוראים וקוראות. לעורר דיון ציבורי נרחב, כזה שיגיע לאלפים ורבבות, לא הצלחתי. הספרון הכחול הצליח, ולראיה מפגשנו בקדומים, והדיון שאנו מנהלים כעת, שלא היו מתקיימים בלעדיו.

יותר מזה – אנא הבט סביב במציאות בה אנו חיים. הימים ימי זכרון לראש הממשלה יצחק רבין הי"ד. אבקש ממך לצפות בתמונות הבאות (סרטון קצר, לא להבהל).

הססמאות הקשות שנשמעות בסרטון אינן נחלת העבר. חוץ מהרב יואל בן-נון וקומץ חברות וחברים סביבו, איש לא התנער מהן, והן עדיין תלויות ועומדות כנגד כל מי שתומך במדיניות רבין מ-1995, קרי פינוי התנחלויות לצרכי הקמת מדינה פלשׂתינית. כלומר נגדי. מי שעמד אז על הגזוזטרא ועודד את ההמון הוא היום ראש הממשלה שלך ושלי. האלימות המילולית הזו – שאת התגשמותה בחומר ראינו היטב כולנו – עודנה  מופנית כלפי וכלפי המחנה שלי. באווירה הזו, אין פלא שיש התלהמות. הטה אוזן בשבועות הקרובים לדיונים בבית-הכנסת בשבת בעקבות פגישתנו, ואמור לי אתה אם לא תשמע ביטויים קשים ומרים לא פחות מאלה המופיעים בספרון הכחול. לחילופין, הסר ממני את "בוגד" ו"מוות ל-" ועשׂה אותי נער חרמן שרוצה רק לבעול את הארץ, ואני מרוצה עד הגג.

כתבת לעיל: אם נשארתם בעמדתכם היהירה שכל האמת אצלכם ואין בלתה … אבל הבנתם שאף אחד לא ישב לדבר עם אנשים שחושבים שכל האמת אצלם, מפני שזה חסר כל תועלת … מבחינתי לא עשיתם שום דרך. עכשיו, אנא שׂים את עצמך לרגע בנעלינו. אנחנו מתמודדים מול (א)נשים שבנוסף לשיקולי בטחון ומוסר לוקחים כדבר מובן מאליו גם הבטחות אלוהיות. איך אפשר בכלל להתמודד עם טענה שההתנחלויות הן פרי רצון אלוהי, ושכל מכשלה שלא תהיה היא עכּבה לטובה? שמענו שנינו את אחד הדוברים הצעירים בפגישה שניסה להסביר בדוגמאות מחיי הנישׂואין את ההבדלים בין חברה אֱמוּנית לחברה חילונית. הפער הוא כביר. ועדיין לא הגענו מתוכו למסקנה שאין על מה לדבר. נהפוך הוא – הגענו לקדומים.

והשאלה הגדולה היא: לאן נמשיך מכאן? התשובה המועילה היחידה לטעמי היא – למעשׂים שיאפשרו לנו לבסס את המשך השׂיח על מדרגה גבוהה יותר של אמון. תכנית מעשׂית, ולו אחת, שתהווה נקודת משען למינוף המשׂא והמתן שהתחלנו להשׂיג טוב גדול יותר.

אינני בטוח מה צריך להיות המעשׂה הזה. אבל בכל זאת, הנה רעיון: למיטב הבנתי, עדיין יש משפחות שפונו מגוש קטיף ועדיין לא מצאו סידור הולם. סביר להניח שיש מי שמצאו סידור, ונמצאים בקשיים ובמצוקות בכל זאת. אם נוכל להרים יחד מפעל, שינסה למזער את נזקי הגירוש, האם יש בכך לדעתך צעד קדימה?

מתוך אתר המועצה קדומים

דווקא אמש עלינו לקדומים, לחוג בית של השׂמאל הלאומי. בשׂיאו של הערב התקרבנו ל-50 נפש (לא כולל נוער בפריפריא, שכנים תוהים ומועצה מקומית מודאגת). הצגנו את עצמנו, שמענו סבב ארוך של נאומים קצרים, ואז החל הערב באמת, כשהתפזרנו לשׂיחות אקראיות. דבר אחד התברר כבר בשטח – יש על מה לדבר. המון. ומה שיותר חשוב, יש גם נכונות, אפילו להיטות. טוב מאד!

מבחינת התוכן, רציתי לפתוח דוקא במה שאמר אזרח מקומי, בעל בעמיו ומורה במקצועו, סרוג ומזוקן קלות. (הדברים נאמרים כמובן מזכרוני, שאינו מילה במילה)

אני יודע שאנחנו במצב לא טוב, ושהדברים חייבים לבוא לידי פתרון צודק יותר. כשאני עובר במחסום במסלול אחד ובמסלול השני ממתינות וממתינים שעות, אני יודע שהצדק לא אתנו. אבל מגוש קטיף ומעזה למדנו שנסיגת אמוק אינה מובילה לתוצאות חיוביות בהכרח. צריך למצוא פתרון צודק, ואינני יודע מה הוא. אבל יהיה מה שיהיה, אסור לחזור על מאורעות גוש קטיף.

מבחינתי, הודאה כזו היא בסיס למשׂא ומתן. נקודת היסוד של המשׂא והמתן, כפי שהסתמנו במהלך הערב, היא חוק יסוד: הכנסת, סעיף 7א1. וזו לשון החוק:

סעיף 7: רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשׂיה של הרשימה או במעשׂיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הגדרה בעייתית, אני יודע. גם אתמול עוד לא מצאנו תשובה, אבל בקבוצות קטנות, התחלנו קצת להתוות קווים כלליים לדיון. שׂמחתי לשמוע, למשל, שלדעת תושבת קדומים אחת, מורה אף היא, במדינה יהודית צריכה להיות שמורה לכל הזכות להנשׂא ולהתגרש ללא כל התערבות של אנשי דת. הגענו גם להסכמה על התרת עבודה בשבת, תוך שמירה על הזכות ליום חופש שבועי, ושמירה מפני מקרים של אפליה בקבלה לעבודה. אני בהחלט בעניין, ושׂמח לשמוע שמצאתי לכך הסכמה, ולו מקומית, במחנה הכתום.

מבחינת הדמוקרטיא – זו התבטאה בעיקר בסדר הדיון. בסופו של דבר, כל מי שרצ(ת)ה לשׂאת דברים, עשׂ(ת)ה כן. השלב השני של הערב, בו התנהלו שׂיחות חופשיות, היה דמוקרטי עוד יותר, מדרך הטבע. וחשובה מכל העובדה, שקבוצה של אזרחיות ואזרחים קיבלה על עצמה אחריות לנסות לברר כיצד אפשר להגיע לפתרון, שיגרום את הנזק המועט עד כמה שאפשר לכל הצדדים המעורבים.

וכאן אני פונה למחנה שלנו – של מצדדות ומצדדי עקרון החלוקה. אנחנו לא בשלטון כרגע, אפילו לא קרוב. הדרישה המקסימליסטית לנסיגה מוחלטת היא אולי הבסיס הנכון לפיו יש להתוות הסדר ארוך-טווח, אבל אין לה אחיזה במציאות כרגע. אדרבא, אני מזמין בחום את כל מי שחושב/ת שעתיד להתבצע מהלך יציאה מהשטחים בשנים הקרובות לציין זאת בתגובות. ואז להסביר איך.

בינתיים, צריך להעמיק את המשׂא והמתן, כדי ללבן יחד את כל נקודות שיתוף הפעולה האפשריות. ואחרי שנצבור איזו דרך ביחד, נחזור שוב לשאלת הפינוי ונעמיד אותה להכרעה דמוקרטית. על הציבור המתנחלי להוכיח שיחסי השכנות הטובה שהוא טוען להם מספיקים כדי להרגיע את השטח, שלא לדבר על הרגעת המתפרעים (והמתפרעות) היהודים מחרחרי הריב והמדון, בכוונה ולשם שמיים.

על השׂמאל, מאידך, להכין את התשתית לקליטת הציבור שעתיד להתפנות, לפי תכניתנו. מבחינה מוסרית זו עמדה ראויה. הבקשה שלא לחזור על גוש קטיף עודנה מהדהדת. מבחינה מעשׂית, זו משׂימה ראויה שבעתיים, שכן יצירת תשתית קליטה ראויה תמשוך החוצה משומרון ומיהודה את כל מי שגר/ה שם כרגע מטעמי רמת חיים. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את תכנית השׂמאל הלאומי (ומבחינתי שביבי ושטייניץ יתחילו עם זה מחר) למערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר. כשכל הארץ תהיה מרושתת, יהיה קל יותר לאוכלוסיא להתפזר לכל אורך הארץ, ולא להצמד רק למדינת ת"א.

אם כל אחד מהמחנות יתחיל בפעילות בקצה שלו, ואם נשׂכיל לבנות שיתופי פעולה במקומות בהם המחלוקת המדינית אינה כה בוערת, יש סיכוי שעוד נצא מכל זה בשלום.