היסטוריא עתיקה ממש, כמו הראיון המאלף שערך גידי וייץ עם עו"ד רם כספי, והתפרסם ב"הארץ" לפני כשנה וחצי. מי שעוקב אחרי סוגיית "הון-שלטון" מכיר מן הסתם את הראיון הזה. הטור הקצר והלא-מקורי הזה מוקדש למי שלא. את ההפניה מצאתי בטור הזה, בבלוג המצויין של איתמר כהן – האופנן. מומלץ בחום למי שאכפת לה/ו מאיכות הסביבה ומהון-שלטון.

והנה, פנינים מהראיון. כדי להבין במי עסקינן, קראו את חילופי הדברים הבאים:

כספי: "אם הממשלה רוצה צמיחה היא לא צריכה לתקוף את אנשי ההון אלא ללטף אותם. לתרומות אין שום השפעה על הפוליטיקאים. הוצאת הכספים צריכה להיות מוגבלת, אבל אין שום משמעות אם אדם תורם 5,000 שקל או 200 אלף שקל".
וייץ: אבל מי שתורם מאות אלפים עשוי לבקש עזרה מפוליטיקאי.
כספי: אני לא רואה שום פסול בכך שבעל הון יתרום במסגרת המכסות המותרות והשר יטפל בענייניו, ללא שחיתות כמובן".
וייץ: כשאתה מסתכל על שולחן הממשלה אתה רואה שם אנשים נקיים?
כספי: "ליד שולחן הממשלה ממה שאני מכיר, האנשים הגונים וישרים. כל אחד שיושב שם. יום יום עושים להם עוול ושופכים את דמם".
וייץ: מוזר. חלקם חשודים ונחקרים. מדד השחיתות העולמי מדרדר אותנו כל שנה למקום נמוך ועלוב יותר.
כספי: אני לא יודע מי עורך את המדד הזה ועל סמך איזה נתונים עורכים אותו. אני, ב-40 שנות עשייה במקצוע שלי, לא נתקלתי בתופעה של שחיתות אישית".

40 שנה של הגנה על פוליטיקאים בבתי-המשפט, ועו"ד כספי מעולם לא נתקל בתופעה של שחיתות אישית!

והנה משהו על משנתו הכלכלית:

"פתח את החלון, מה אתה רואה? ביורוקרטיה וביורוקרטיה וביורוקרטיה. משגעים אנשים, מטריפים להם את הדעת, ואני שומע יותר ויותר: נמאס. צריך לנער את המערכת. להפריט כמעט את הכל."

משהו לזכור בפעם הבאה שאתם מתפתים לדבר בעד הפרטה.

ולסיום, הדובדבן המובטח בכותרת. כמה הצטערנו, כמה התחלחלנו, כמה ביכינו את ההחלטה של עמיר פרץ להעדיף את משׂרד הבטחון על פני משׂרד האוצר. הנה מה שיש לעו"ד כספי לאמר בנושׂא:

"הייתי בצוות המו"מ של קדימה והבעתי דעה שאם פרץ יישב באוצר תיווצר עננה בשוק ההון. הדעה הרווחת של רבים וטובים במגזר העסקי, ולא רק, היתה שפרץ לא צריך לשבת באוצר בגלל שתיווצר עננה בשוקי ההון בישראל ובעולם לגבי נושא התקציב, ההון, אז עדיף שהוא יישב במשרד הביטחון".

ולא נותר לי אלא להמליץ בחום על קריאת הראיון כולו, שם מסביר עו"ד כספי מדוע "עצם העובדה ששרים, חברי כנסת ופוליטיקאים נפגשים עם אנשים מהמגזר העסקי, זה ברכה. זה קשר מבורך בין הון ושלטון".

למעשׂה, הוא צודק. הקשר הזה מבורך גם להון וגם לשלטון.

אמש הגיע אלי דוא"ל מד"ר איתי אשר, ממקימי האתר המצוין עבודה שחורה, בו ביקש מאתנו לכתוב טור על "איך יצאתי מנוחיות הישיבה מול המקלדת והצג וגררתי אנשים להצביע התנועה הירוקה-מימד". אין זמן להרחיב כאן על קרבות הרחוב האידאולוגיים שעברתי מול המקלדת, כיון שאני בדרך לקלפי לגרור אנשים וגו'. ובכל זאת, רציתי לספר משהו קטן:

בשלושת השבועות האחרונים אכן שכנעתי כמה אנשים להצביע "ה" – או לפחות הצקתי להם מספיק כדי שיאמרו לי שמצביעים "ה" ואעזוב אותם בשקט. אבל לפחות בכמה מקרים אני יודע שהשכנוע היה כן ואמיתי, כיון שהמשוכנעים החלו לשכנע בעצמם. וזה לב העניין. הציבור כמה לתקוה. מימד-הירוקה מציעה תקוה כזו. בעזרת "ה" נכנס לכנסת ברווחה, ונמשיך לתמוך במפלגה גם מבחוץ – עד שנביא לשינוי סדר היום במדינה הזו.

עם הנצח אינו מפחד מאחוז החסימה – האדישות הורגת

שלום וברכה לכל הקוראות והקוראים –

בשבועיים האחרונים הייתי עסוק בתעמולת בחירות בפייסבוק, ושקטתי מפעילות כאן. במהלך מאמצי התעמולה ניהלתי שׂיחות רבות, ויכוחים רבים. בסופו של דבר, הבנתי שיש כמה סיבות טובות ובסיסיות, העומדות מאחרי הבחירה שלי לתמוך במימד-התנועה הירוקה:

• מדובר בלא פחות מאשר החיאה של הברית ההיסטורית, בין השׂמאל הציוני לבין הציונות הדתית – והכל צבוע בירוק עמוק כיאה וכראוי לראשית האלף השלישי. הברית ההיסטורית הניעה את הציונות המדינית, והקימה את מדינת ישׂראל. עכשיו מוטל על כתפינו חלקה השלישי של המשׂימה: להצעיד את המדינה קדימה, ולהפוך את החברה הישׂראלית לאור לגוים.
• כיון שאינני מוכן שמחרחרי המלחמה יכתיבו לי את סדר היום. רבים וטובים פגשתי ששינו את בחירתם בעקבות עמדת פוליטיקאים אלו ואחרים בעניין מלחמת עזה. 60 שנה מסבירים לנו ש"קודם נעשׂה שלום". לי נמאס לחכות. אני מצביע בעד סדר יום אזרחי.
• האם אינני מפחד לאבד את קולי? לא. ראשית, משום שבעזרת "ה" נעבור את אחוז החסימה ברווח. שנית, משום שבהצבעה "בסתימת אף" בעד "הרע במיעוטו" אולי לא מאבדים את הקול, אבל בהחלט מאבדים את החירות ואת התקוה.

מחר הוא היום המכריע. לקראתו יש לי רק עצה אחת: אל תצביעו מפחד, אל תצביעו בגלל חישובים קואליציוניים מופרכים, אל תצביעו בגלל שׂקרים. הצביעו למפלגה המייצגת את דעותיכן/ם, למפלגה שאנשיה נראים לכן/ם ראויים לשבת בכנסת ולשרת את הציבור.

הודעה מטעם מטה הבחירות לכל התומכות והתומכים שרוצות/ים להתגייס למלאכה ביום הבחירות:

התנועה הירוקה-מימד: בואו לעזור ביום הבחירות!
התנועה הירוקה-מימד משלימה את ההכנות האחרונות ליום הבחירות. אלפי פעילים ברחבי הארץ מקבלים תדריכים אחרונים.
ומה אתכם? אנחנו רוצים אתכם איתנו! בואו והשפיעו – הצטרפו אלינו לפעילות השטח של יום הבחירות. יהיה שמח, יהיה כיף ויהיה ירוק.
 
רוצים להצטרף? שילחו מייל עם הפרטים שלכם לכאן
yerukmad@gmail.com
וניצור אתכם קשר.

לפני שנתיים וחצי פרצה מלחמת לבנון 2. כמו רבים אחרים, תמכתי בהחלטה לצאת למלחמה בכל לב. לפני חודש פרצה מלחמה בעזה. הפעם התנגדתי לה מן הרגע הראשון. מדוע?

ראשית התשובה נמצאת בארוע בו השתתפתי זמן קצר לפני, שבת "חג החגים" בואדי ניסנס בחיפה. הואיל והרחבתי על החויה בשקוף, אסתפק כאן בהערה ובתמונה. ההערה: לכמה שעות, הרגשתי כאילו עברתי לעתיד, לזמן בו השלום כבר כאן. הרגשה נפלאה, אין צורך לאמר. התמונה לפניכן/ם:

וכאן מתחילה הבעיא. כשארגון חזבאללה תקף אותנו מצפון, הוא עשׂה זאת ללא כל פרובוקציא. מדינת ישׂראל מגובה על ידי החלטת או"ם המאשר שנסוגנו מכל לבנון. טענות לגבי חוות שבעא צריכות להשמע בדיון באו"ם, ולא בשׂדה הקרב. פרט לכך, אין ללבנון ולישׂראל שׂיג ושׂיח. 

בעזה, לעומת זאת, שׂורר מצב שונה לגמרי. מדינת ישׂראל, בשיתוף מלא של מצרים, מקיימת מצור הדוק על עזה, המקשה מאד על החיים הסדירים שם, ומאמלל מאד את האוכלוסיא המקומית. הסיבות למצור ידועות: הרצון למנוע את הברחתו של גלעד שליט"א מהרצועה, והרצון למנוע הברחת נשק לתוכה. החשיבות של הסעיף השני ניכרת במיוחד בימים אלה, לאור הירי של אנשי החמאס לשטח ישׂראל. אלא שבטווח הבינוני אין אפשרות להחזיק מיליון (וחצי?) אנשים במצור שכזה. מצב כזה חייב לגרור פיצוץ – או, כמו שראינו, הרבה מאד פיצוצים.

עניין שני קשור במועד פרוץ המלחמה. כזכור, חיל האויר החל את ההפצצות בעזה במהלך השבת.  בדרך כלל אני מקפיד שלא לשמוע חדשות בשבת (הסיכוי שהן תתרומנה לעונג הוא, איך לאמר, לא גבוה). במקרה זה אולי היה כדאי לחרוג מן המנהג, שכן השמועה הראשונה שהגיעה אלי על פרוץ הקרבות, עוד במהלך השבת, כללה כבר דיווח שהקדים את זמנו על כניסה קרקעית. אז חשכו עיני, ועד שהבנתי את המצב לאשורו הספקתי לגבש התנגדות כוללת למבצע כולו.

ומדוע התנגדות לכניסה הקרקעית? בגלל לקחי לבנון. כולנו זוכרים (אני מקוה) את מהלך מלחמת לבנון 2. לאורך חודש כמעט ספג צפון הארץ מטחי קטיושות וטילים אחרים, בעת שצה"ל מגיב מן האויר ובאמצעות ארטילריא בלבד. בקרב הציבור התנהל ויכוח ער, האם יש מקום לפעולה קרקעית. לרוב, הדעות היו חצויות – חלק מהטוענים סבר שעדיף לחסוך בחיי החיילים, בזמן שאחרים אמרו שתפקידם של החיילים הוא להסתכן למען שלום האזרחים. במיוחד זכור לי שבכל הפעמים בהן השתתפתי בדיון כזה (עם הרבה אנשים, בכל מיני מקומות והזדמנויות), הוא תמיד התנהל בסובלנות, ותוך הכרה של שני הצדדים ששתי האפשרויות קשות וכואבות. מה שהיה מוסכם על כולם, עם זאת, הוא שלא היה שום טעם בכניסה הקרקעית בימים האחרונים למלחמה דוקא, כאשר הסכם הפסקת אש כבר היה באויר. ההצדקה לפעולה הקרקעית התנוססה בכותרות העיתונים ובטורי פרשנות: הרצון ב"תמונת ניצחון". המחיר: שלושים ומשהו הרוגים.

היסטוריון המופתע מכך שחיי אדם נחשבים כקליפת השום בעיני שליטי מדינות משול לצבע המופתע לראות טיפות צבע על בגדיו בסוף יום העבודה. ובכל זאת הופתעתי. וגם נדהמתי, ונעלבתי, וכאבתי עד כדי תלישת שׂיער. וגם אבדתי כל טיפת אמון שהיתה לי (ולא היתה יותר מטיפה) בראש ממשלתנו, ובחבר היועצים המקיפים אותו. ולכן גם התנגדתי באופן אוטומטי, אינסטינקטיבי, למלחמה בעזה.

אז כן, החמאס התחיל בסיבוב הנוכחי. כן, היה צריך להפסיק את הירי על ישובי הדרום. אבל עכשיו, במבט לאחור, ניתן לשאול: מה השׂגנו, נאמר, בשבועיים השני והשלישי של הלחימה? לדעתי, שום דבר שלא יכלנו להשׂיג אחרי שבוע של הפצצות יסודיות מן האויר. מצד שני, גרמנו סבל נוסף לתושבינו בדרום, הרג איום ונורא באוכלוסיא אזרחית ברצועה, והגברנו שׂנאה ועויינות בכל מקום שרק אפשר.

מספר לקחים למדתי מן הסיבוב הנוכחי. אחד נוגע למחיר האישי שמשלם כל מי שמעז למחות בזמן המלחמה (ואת רוב הלקח למדתי על בשׂרם של אחרים). השני נוגע לשבירות הדמוקרטיא, ולנטייה העדרית לשלול את זכות הדיבור מכל מי שלא מתיישר עם המשטר בזמן מלחמה (למרבה המזל, בג"צ התערב הפעם לטובה ומנע ביזיון גדול יותר). והלקח השלישי הוא לגבי הפעולה שיכול וצריך כל אזרח לנקוט:

מחאה כשלעצמה אין בה רע, אם היא מגובה במחשבה. אבל אין בה די. כדי לשנות את המצב בו אנו נתונים צריך לחשוב על משהו אחר, וצריך להתחיל לפעול. לא מספיק להגיע לככר, צריך גם להיות פעיל בפוליטיקא. התחייבות זו אני מקבל על עצמי בשורות אלה. פרטים נוספים בטור הבא.

חברות וחברים שלום (הלוואי, ומהר בבקשה) –

היום בכותרות העיתונים סוף סוף קולות של הפסקת אש. אין לי מילים כרגע כדי לתאר כמה אני מקווה שהדברים נכונים, ושלא צפוי לנו עוד סיבוב של התלקחות. אז לא אתאר, כרגע. הרבה מחשבות מתרוצצות בראש, והרבה שאלות טובות ששאלתן/ם כאן ובמקומות אחרים (צליל – לא שכחתי את השאלה המצויינת שלך). בעז"ה נצא מעזה, ויהיה קצת אויר להעלות הכל לאויר.

בינתיים, אתנחתא קומית (לא לדוברי הונגרית). 

מעולם לא הזדמן לי למחות קודם כנגד מלחמה. הואיל ואני ישׂראלי, וגרתי רוב שנות חיי בארץ, אי-אפשר לאמר שלא היו לי הזדמנויות. והנה, לא מחיתי. עד הפעם.

בשבועיים האחרונים למדתי על מצפוני את המחיר הכבד שמשלמת הדמוקרטיא בזמן מלחמה. הזכות של אדם להביע את דעתו באופן חופשי הינה אבן יסוד של הדמוקרטיא, לא פחות מנגישוּת השלטון לחלקים רחבים של הציבור, והאפשרות הפתוחה בפני כל אחת ואחד לקדם את מצבה ולהתקדם במעלה הסולם. והנה, מתסתבר שלדעת חלקים גדולים מאד מהציבור מושעית זכות בסיסית זו בזמן מלחמה. שקט, יורים.

בדיון ניתן לשמוע לרוב ביטויים כגון "תמיכה בכוחות הלוחמים ובאזרחים במקלטים", "גיס חמישי", ואפילו "דמוקרטיא מתגוננת". נעדרות ממנו לגמרי "שקיפות", "זכות הציבור על גורלו", ו"מידת האחריות (שלא לאמר אחריותִיוּת) של נציגינו הנבחרים". זו הפגיעה בדמוקרטיא. בכל מקום בו מקבל האזרח הקטן על עצמו לשתוק ולא להביע את דעתו – שלא לאמר לפעול לישׂוּמהּ, בו במקום נפגעת הדמוקרטיא.

כן, אני סבור שהמלחמה הנוכחית, על אף ניהולהּ היעיל בשטח, אינה מנוהלת בחכמה מלמעלה. החל במדיניות ההבלגה של השנים האחרונות, דרך ההימנעות השיטתית מיוזמת שלום עצמאית, וכלה במעטה הסודיות המכסה על הכל – אני מוחה!

בעזרת השם, המלחמה תסתיים בקרוב. אינשאללה – יהיו כמה שפחות אבדות. לכשתסתיים, יהיה אפשר לעבור ממחאה למעשׂים, ויפה שעה אחת קודם!

לשם מה יצאנו למלחמה בעזה, ולשם מה אנחנו עדיין נלחמים? התשובה הברורה, הקלישאית, שצריך להבטיח את שלומם של תושבי הדרום אינה סוף פסוק בעיני, אלא רק התחלת הדיון. אין (לי) ויכוח על כך שתושבי הדרום זכאים לחיות בשקט וללא טילים. אבל כיצד משרתת המלחמה בעזה מטרה זו? מה בעצם אנחנו מנסים להשׂיג בכל המהלך, ומה בשלבו הנוכחי?

המטרה הראשונה אני מעלה בדעתי – מטרה שיש עליה הסכמה גורפת בקרב רוב רובו של הציבור העברי – היא תגמול על שנים של קסאמים ששוגרו מעזה לדרום הארץ, כמעט ללא מענה. העובדה שממשלות ישׂראל בחרו לרוב להבליג על האש מכיוון הרצועה הביאה להצטברות של זעם ותסכול, שמוצאים כעת את פורקנם. ולא, לא מדובר כאן בנקמה גרידא. בצדק נשמעת שוב ושוב הטענה, שאף מדינה שפויה לא תעבור בשתיקה על התקפות חוזרות ונשנות כאלה. מדינה שאינה מגיבה על התקפות מזמינה התקפות נוספות – בכך אין לי ספק.

אלא שאם כך, הרי שהשׂגנו את מטרתנו. המחשנו בפעם המי-סופר-כמה את עליונותנו הטכנולוגית, כילינו כמויות תחמושת שמספיקות להותיר צלקות בדור שלם של ילדים עזתים, הבהרנו שאלימות גוררת אלימות.
אבל כמה?
אם אלו כל מטרותינו, האם אי-אפשר להכריז כי הן הושׂגו? מדוע להמשיך ולקיים פעולה מבצעית קרקעית, בה קטסטרופא מרובת הרוגים או נפילה בשבי של חיילים נוספים עלולה להתרחש בכל רגע?

 יכול להיות, מאידך, שמטרת המבצע היא למוטט את שלטון החמאס. אם כן, מדובר במטרה שניתן להצדיקהּ, על אף שהיא תהיה כרוכה באבדות קשות. מצד שני, אם זו המטרה, הרי שהוטל עליה איפול מוחלט. הטריומויראט לבני-ברק-אולמרט מכחיש שוב ושוב שזו המטרה (אם כי כולם אומרים בחצי פה שלא היו מצטערים אילו…). אם אכן הוכרזה מלחמת חורמה נגד החמאס, האם אין לציבור זכות לדעת ולקיים דיון פתוח בשאלה?

יותר ויותר אני מוצא שהסיבה למצב העגום בו אנו נמצאים הוא המחסור בשקיפות. המו"מ מול אויבינו מתנהל בערוצים חשאיים, והציבור – בשני הצדדים! – אינו יודע לבטח מי הציע מה עבור מה, מתי, ובאילו תנאים. כשהמו"מ כושל, מנוהלות מלחמות שאין להן מטרות מוגדרות, ושמי שמעז להטיל ספק ביעילותן מוקע כבוגד, שכן "אסור לבקר את כוחותינו בזמן מלחמה".

צו השעה, אם כן, הוא להכריח את מנהיגינו להגדיר מה הם רוצים להשׂיג בדיוק, ומה לעשׂות לאחר מכן. על היציאה למלחמה הזו כבר לא ננהל דיון מושׂכל. אבל עדיין יש זמן לדון במה שאנחנו רוצים להשׂיג בעקבותיה.