אחר צהריים של דמוקרטיא. הר הכרמל, בניין מדרגה, חדר 1007. אולם של 250+ מושבים, אולי אפילו 100 מאוכלסים. צעירות וצעירים בני 3 שׂפות ויותר דתות בחדר אחד. על שולחנות בפינה תקרובת מכל טוב מאפים, פירות, חטיפים ושתיה קלה. אלכוהול לא הגישו. קהילה.

דן קופר - הזוית הישרה

הסיבה לשמה התכנסנו: חניכת תא פוליטי בקמפוס – "הזוית הישרה". ראשון עלה ודיבר דן קופר, היו"ר הממונה הראשון של התא, ששטח את הרקע ההיסטורי: בשנתיים האחרונות לא התקיימו בחירות דמוקרטיות לאגודת הסטודנטים, ונמאס. בהמשך הבטיח להוביל את התא בשקיפות וביושר, תוך דאגה לזכויות הציבור והאזנה לדבריו, ובמטרה ברורה לגשר על הפער בין הציבור העברי לערבי בקמפוס. נושׂא זה זכה להתייחסות מיוחדת בפי ליהי יונה, חברה מייסדת בתא. אהבתי במיוחד את הרעיון למלגות לשׂטודנטיות/ים ערביות/ים שילמדו ערבית בקבוצות פתוחות. יכולת תקשורת מבחינת השׂפה חיונית כדי לשמור על היציבות.

בין המושבים הגדילו המארגנות/ים לעשׂות, והקרינו אתנחתות קומיות מעל גבי המחשב. הומר סימפסון מותקף על-ידי מק'קיין עם מוסר בחירות איראני, וראש הממשלה מתמקח על תנאי העבודה שלו בחמישייה הקאמרית. ככה זה כשעובדים על חוזה אישי, בלי איגוד.

אח"כ עליתי גם אני לאמר כמה מילים. בעיקר על החיוניות של קיום הבחירות, והצורך לראות באחוז ההצבעה אמדן הציבור להצלחת האגודה לעניין. בבחירות בשנה הבאה יהיה ב"ה מעניין מאד. עוד הצעתי לכל תא פוליטי אחר שיהיה מעוניין בכך לפנות אלי ליעוץ לפני הבחירות הבאות. אעשׂה זאת ברצון ובשׂמחה.

לדֶמוס של הדמוקרטיא היו שני מובנים. האחד – הציבור כולו. כלל האזרחים בעלי זכות ההצבעה (כולל הומואים, לא כולל נשים, עבדים וגֵרים). השני – הקהילות המקומיות. כפרים ושכונות היתה חרושה אטיקא לארכה ולרחבה, וכל אחד/ת יחידה דמוקרטית בפני עצמה. זה היה הבסיס עליו הוכשר חבר האזרחים לנהל את ענייני הציבור באמצעות דמוקרטיא ישירה במשך 200 שנה ברציפות.

ולא לשכוח לבוא לעזור למאיה ב-23.

וידבר יהוה אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נתן לבני-ישׂראל […] ויעלו ויתֻרוּ את הארץ ממדבר צִן עד רְחֹב לְבֹא חֲמָת […] וישֻבוּ מִתוּר הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני-ישׂראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אתם דבר: […] "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש הִוא, וזה פריה. אפס, כי עז העם היֹשֵב בארץ, והערים בְּצֻרוֹת גְדֹלֹת מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם" […] וַיַּהַס כָּלֵב את העם אל משה, ויאמר: "עָלֹה נַעֲלֵה וירשנו אֹתָה, כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו: לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויֹציאוּ דִּבַּת הארץ אשר תרו אֹתָה אל בני-ישׂראל לאמר: "הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אֹכֶלֶת יושביה הִוא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מִדוֹת, ושם ראינו את הנפילים בני-ענק מן הנפִלים, ונְּהִי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם […]  [במדבר יג]

רק חול וחול

איור: דניאל מורגנשטרן

כהיסטוריון מציב בפני סיפור המרגלים אתגר קשה, אפילו מביך. מחד, אינני מקבל את סיפור המסגרת המקראי כפשוטו. אינני מאמין שעם ישׂראל, 600,000 איש רק הגברים יוצאי הצבא, יצאו כאיש אחד ממצרים ועשׂו דרכם לארץ. מאידך, אם מדובר במֻתוס, הרי שעלי לפחות לנסות להסביר מי ניסח אותו, מתי, ולאיזו מטרה. לשאלות אלה עדיין אין לי תשובה. מצד שני, לתורה שבעים פנים (לפחות), ולא תמיד חייבים לפרש את פרשת השבוע לאור העבר. בחזרה להווה.

בשבוע שעבר דרשתי בקצרה את "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" על החזון המדיני לשלום בין תושבי הארץ – מדינה אחת, משותפת לכל אזרחיה, בין הים לירדן. בטור לפני יומיים פיתחתי את הרעיון עוד, והסברתי מדוע נטשתי את חזון "שתי מדינות לשני עמים", המקובל על כולי עלמא (כמעט) כפתרון הנכון, הצודק והמעשׂי לסכסוך הישׂראל-פלשׂתיני. מדרך הטבע, הדעה יוצאת הדופן הזו גררה שלל התנגדויות מטעמים שונים. הנימוק הבולט, אפילו בקרב מי שמחבב את הרעיון, היה שהוא אינו מציאותי, בלתי-ישׂים. כאן בדיוק נכנסים המרגלים לתמונה.

בני-ישׂראל נצטוו להכנס לארץ. אמנם, ראשית מעשׂה באיסוף מודיעיני תחילה, אבל הסוף ידוע מראש: "שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני-ישׂראל". הארץ נתונה. אין סיבה לדאגה. אף על פי כן, עשׂרה מתריסר המרגלים נבהלים מגודל המשׂימה העומדת לפניהם (או ליתר דיוק, מגודלם הפיסי של האויבים), ומנסים לשכנע את העם לוותר מראש. המשך הסיפור ידוע. רבש"ע מתרגז, ובמקום להכניס את עם ישׂראל לארץ תיכף ומייד, הוא גוזר ארבעים שנות נדודים במדבר.

מוסר השׂכל: על אף שיהיה קשה מאד לישׂם את "האזרח בבני-ישׂראל, ולגר הגר בתוכם – תורה אחת יהיה לכם" (במדבר טו כט), צריך להעז ולעשׂות. אמנם אינני מקבל את הסיפור על ארבעים שנות הנדודים במדבר כעובדה היסטורית, אבל אני מקבל גם מקבל את המסר הכללי של הסיפור. פחד ושיתוק, במסווה של זהירות, יביאו אסון. ר' נחמן הבין את זה. הרצל הבין את זה. גם בן-גוריון וז'בוטינסקי. ואנחנו?

וידבר יהוה את משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, בחֹדֶש הראשון, לאמר: ויעשׂו בני-ישׂאל את הפסח במועדו   […]   ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשֹׂת הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים הָהֵמָּה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נִגָּרַע לבלתי הקריב את קרבן יהוה במֹעֲדו בתוך בני-ישׂראל?   […]   וידבר יהוה אל משה לאמר, דַּבֵּר אל בני-ישׂראל לאמר: איש איש, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחֹקה, לכם או לדֹרֹתיכם, ועשׂה פסח ליהוה בחֹדש השני, בארבעה-עשׂר יום בין הערבַּיִם יעשׂו אֹתו   […]   וכי יגור אתכם גֵּר, ועשׂה פסח ליהוה כחֻקַּת הפסח וכמשפטו, כן יעשׂה. חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ [במדבר ט א-יד].

ולפיליפינית שלום

איור: דניאל מורגנשטרן

לשם מה פסח שני? לוח השנה היהודי רצוף ומשובץ חגים מחגים שונים, ואגב אף אחד מהם איננו שומעים על נוהל הזדמנות שניה. מה נשתנה הפסח מכל החגים? תשובה אחת לשאלה נמצאת כבר בסיפור המסגרת המקראי: פסח הוא חג היסוד של עם ישׂראל. הפסח הראשון, זה בו יצאנו ממצרים, מסמל את הולדת העם. ההשתתפות בפסח מציינת גם את היציאה משעבוד, גם את השייכות לעם. פסח הוא חג שאסור להחמיץ.

בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה פסחים י ה). גם בכך שונה פסח משאר החגים. המסר הכפול של חירות ושל שייכות לאומית שריר וקיים בכל הזמנים. כל עוד קיים עם ישׂראל, נמשכת יציאת מצרים. בהקשר זה מעניין במיוחד לראות את הקישור שעושׂה הכתוב בין הפסח לבין הגֵּר. במקומות רבים אנו מצווים על יחס של כבוד, אפילו על אהבה לגר, כיון שגם אנחנו היינו גרים, עוד במצרים. זכרון היציאה שלנו משעבוד לחירות ומגֵרוּת לנחלה ולאזרחות מחייב ביחסנו לאחרים, שגורלם שפר עליהם פחות. אין זכויות ללא חובות.

והנה, בדור שלנו, גרים מכל עבר. חלקם הגיעו מהפיליפינים כדי לסעוד את קשיש(ות)ינו. אחרים הגיעו מסין לעבוד בשׂדות ובבניין. חלקם ברחו מסודאן כדי להציל את חייהם. אחרים גרים בכפרים, בערים, במחנות פליטים בכל רחבי שומרון ויהודה, כפופים לשלטון צבאי ישׂראלי אך חסרי אזרחות. ואנחנו, יהודים ודמוקרטים, מצֻוִּים לנהוג בהם כבוד ואהבה. מצווים ולא מקיימים.

כל זה מביא אותי למחשבה על לב הסכסוך הישׂראלי-פלשׂתיני. לצד כל הקלישאות המקובלות בדיון הזה, מלווים אותי הסיפורים ששמעתי מקרובי משפחה מבוגרים על החודשים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר ששקע האבק יצא בית ישׂראל בהמוניו לתייר בארץ. כמעט בכל הסיפורים ששמעתי על הימים ההם (ושמעתי כמה וכמה) חזר עניין אחד באופן קבוע: קבלת הפנים החמה והאוהדת של הפלשׂתינים בשטחים למבקרים הישׂראלים. אפשר להתייחס לסיפורים הללו בציניות, ולחשוב על הכסף שהזרימו התיירים או על הנוהג הלבנטיני עתיק היומין להתרפס בפני כל כובש העובר בארץ. אלא שמהסיפורים עולה תמיד ניחוח אחר, של תקוה ואפילו ציפיה לעתיד טוב יותר.

אם כן, הרי שהתקוות והציפיות החלו להתמסמס זמן קצר לאחר מכן. הלהט התנ"כי עודד תנופת התיישבות עברית ב"שטחים", אך דיני גרים נשכחו בקרן זוית. במקום אהבה וכבוד קיבלנו "פועלים מהשטחים" ו"נס כלכלי", שעות עבודה ארוכות יותר ושׂכר נמוך יותר מזה המצויין בחוק. את המחיר אנו משלמים גם היום, בשׂנאת המנוצלים, בחרבן מדינת הרווחה. את ההזדמנות של 67 החמצנו באורח עוצר נשימה.

אבל עדיין לא מאוחר לתקן. אם למדנו משהו מפרשת פסח שני, הוא שהתורה מעניקה לנו הזדמנות שנייה. "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" פירושו שגם כאשר אנחנו מעסיקים פועל תאילנדי, אנחנו חייבים לשלם לו שׂכר מינימום ולקיים את שאר זכויותיו הסוציאליות. קל וחומר כאשר מדובר לא באורחים-גרים לרגע, אלא בתושבי הארץ הפלשׂתינים, בין גרים ובין אזרחים. אין זכות נחלה על הארץ ללא קיום החובה. ללא אהבת הגר, ללא שיוויון וכבוד, לא יהיה שלום.

זמן ההכרעה הגיע. עדיין מתחולל הקרב על התודעה, אבל שׂדה המערכה כבר צריך להתרחב לתחום המעשׂה. מרבותי קבלתי, כי ראשית קמפיין פוליטי ביום שאחרי ליל הבחירות הקודם. זה אומר שאנחנו כבר בפיגור, וצריך להתחיל להתכונן כבר עכשיו לקראת הבחירות הבאות. לפי כללי המשׂחק הפוליטיים של שלטון הנציגים, צינור ההשפעה הדמוקרטי המרכזי של היחיד/ה (מעבר להצבעה ההמונית פעם בכמה שנים) עובר דרך התפקדות למפלגה. נעשׂה ונשאל: איזו?

תי"מ, בה תמכתי בחום בזמן הבחירות, התפלגה לשניים. באין איחוד, אני בוחר במימד. לפני הכל, גילוי נאות על המניעים האישיים שלי. אני מחפשׂ בית פוליטי, שיאפשר לי לבחון רעיונות, ולתרגם אותם לכלל מעשׂה. הדרך הישירה לעשׂות זאת היא באמצעות הכתבת המדיניות של הרשות המבצעת. לשם מגיעים דרך הכנסת. מימד כבר היתה שם, אך מעולם לא ברשות עצמה. כיצד אפוא נכנסים לכנסת?

בראש ובראשונה, דרך חיבורים קהילתיים. כאלה יש למימד בשפע, ואפשר וצריך לחבר עוד. יתר על כן, יש לשאוף להתאחד עם כמה שיותר גופים וארגונים בעלי מטרות דומות, כדי ליצור תנועה ומפלגה רחבות ככל האפשר. לשם כך צריך להציע הסכמה מכוננת. להבנתי, כרגע עומדות על הפרק שתי מלים: "מדינת רווחה". אני רוצה להוסיף שתיים נוספות: יהודית ודמוקרטית.

מתוך החיבור של מדינת הרווחה עם הפרקמטיא המקראית אפשר לייסד כלי כלכלי מטעם המדינה, שיפעיל רשת של מוסדות להלוואה וחסכון. חסכון יקנה זכויות לשירות בנקאי בסיסי, ואילו הלוואות תנתנּה על בסיס מקומי, ללא ריבית, ובשמיטה מלאה בשביעית. המטרה לקראת תשע"ה – שנת השמיטה הבאה – תהיה קוועטש כלכלי לאומי לקראת איזון מוחלט של החוב הפרטי במשק. כזכור, דעתם של חכמים נוחה ממי שיחזיר את מלא החוב על אף השמיטה. וגם הבנקים הרגילים לא ילכו לשום מקום.

דרך אחרת לשלטון דמוקרטי להיות יהודי היא להשתמש בדרך הישר ובדרך ארץ. על דיני גרים ושאלת השלום אכתוב ב"ה בטור פרשת השבוע הבעל"ט. כאן אעיר רק שיש לדעתי בתורה בסיס רחב מאד להסכמה עם חכמ(ות)י דתות אחרות על הדרך לשלום. זו גם דרכם של הרב מלכיאור ושל מימד.

שתי שאלות קצרות נשארו. אחת, פשוטה: האם הדברים עד כה נראים הגיוניים? אשׂמח לשמוע חוות דעת. אם התשובה חיובית: מה את/ה יכול/ה לעשׂות כדי לתרום ולקדם?

לכתוב תגובה ולקשר הלאה זה יותר טוב מלשתוק. להתפקד למפלגה ולהצטרף לפעילות שטח זה בחינת יציאת מצרים. כנראה שהפעם הים לא יחצה מעצמו.   ~ לספינות ! ~

המטרה העיקרית של טור זה היא להפנות את הקוראות והקוראים למאמר הקולע של שחר אילן. בשורה אחת: אילו הוחלו כללי הגיור החרדי על רות המואביה, לא היו לא דוד המלך ולא המשיח.

שחר אילן

בפיסקא אחת: הנישׂואין והגיור מופקדים בידי הרבנים החרדי. האיום מימים ימימה היה שאם תרשה מדינת ישׂראל גיור קונסרבטיבי, רפורמי או אחר, ואם תוציא את הסמכות להשׂיא זוגות מידי הרשות הדתית (כאמר, בשלטון הרבנים החרדים), ייאלץ הציבור החרדי לפרוש מן העם, לקיים ספרי יוחסין, ולהגביל את מגעיו, ודאי את קשרי החיתון שלו, למיוחסים שיופיעו בספרים.

משיב שחר אילן, ואני מצטרף אליו בכל לב: יש עסקא! ועוד במחיר מעולה. הציבור החרדי שיתן דעתו על רשימות שחורות כאלה בכל מקרה אינו מתחתן בכלל ישׂראל, וחלקים נרחבים מאד בתוכו אינם מקיימים אפילו מגע יומיומי עם כלל הציבור. ואם כבר יקרה, חו"ח השיויצ"ל, שאיזה אברך צעיר או בת-ישׂראל כשרה ת/ירצה להנשׂא לבת/בן-זוג מכלל ישׂראל, לא תהיינה אלה הרשימות השחורות שתעמדנה בפני הזוג הצעיר.

אין ספק שהגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן, לאזרח את הנישׂואין ולחלן את הגיור. עד להודעה חדשה אני עדיין תומך ברעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית, אך אפשר לחשוב על דרכים רבות ומגוונות להבטיח את האופי היהודי, חוץ מלהפקיד את השליטה על הנישׂואין ועל הגיור בידי הרבנים החרדים (למה, למען השם?). מילא שהגיור של רות המואביה היה נבעט היום ברגל גסה מכל בית-דין רבני. אבל בקידושין שלה ושל בועז אנחנו קוראים כל מיני פרטים, אבל רב חותם ומאשר לא מוזכר אפילו ברמז.

ואולי זה התיקון שלנו לשבועות הזה, שנזכה לאהב את הגר כדין תורה ולהתיר את הארושׂות כדרך ארץ.

חג שבועות שׂמח!

איש או אשה, כי יַפְלִא לנדור נדר נזיר לְהַזִּיר ליהוה: מיין ושֵׁכָר יָזִּיר; חֹמֶץ יין וחמץ שכר לא ישתה; וכל מִשְׁרַת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו. מכל אשר יֵעָשֵׂה מגפן היין, מחרצנים ועד זָג, לא יאכל. כל ימי נדר זרו תער לא יעבֹר על ראשו, עד מלאת הימִם אשר יזיר ליהוה. קָדֹשׁ יהיה, גַּדֵּל פֶּרַע שׂער ראשו (במדבר ו ג-ה).

ברוך Hoo

איור: דניאל מורגנשטרן

לפני שנים רבות הוכיח לי מר ינשוף, מהקוראים הותיקים של בלוג זה, שאני חולה נפש. בהתחלה עוד התנגדתי. אבל אז מזג לי עוד כוסית, וכששתיתי, שאל אותי לשם מה אני שותה. עניתי. אבל אלכוהול הוא בגדר סם, הלא כן? ודאי שכן. וסם הוא בעצם תרופה? כן. תרופה לגוף או לנפש? לנפש. וכי זקוק בריא לתרופה?

אין שום דבר חדש באמירה שהתודעה כרוכה בסבל. ככל שאנו פיקחים יותר, מודעים יותר למציאות בה אנו קיימים, כך אנו סובלים יותר. שנים ארוכות של מודעות אנושית פיתחו שיטות משיטות שונות להתמודדות. אחד מהשיטות הללו, עתיקה כמו ההיסטוריא עצמה (ובעצם הרבה יותר), היא השימוש במשככי מציאות. כשהראש דפוק לגמרי, היאוש נעשׂה יותר נוח.

אחת התופעות, שבעיני היא אחת מהיותר-מוזרות יותר במכלול ההתנהגות האנושית, היא הבחירה של פרטים אלו ואחרים להכביד את היאוש ואת הסבל באמצעים מלאכותיים. כך בפסוקים המצוטטים לעיל, העוסקים בדינו של מי שבוחר מרצונו החופשי להתנזר מאלכוהול לפרק זמן כלשהו, ואף מעיד עליו את רבש"ע כעד לכך שיקיים את הבטחתו. מוזר, מפחיד, עובדה.

אחת הסיבות לכך שאני מחבב, בסופו של דבר, את היהדות, היא שהתנהגות נזירית כזו אינה נחשבת ראויה לחיקוי. ותעיד הבריתא על שמעון הצדיק, אחד הטיפוסים היותר-חיוביים בדברי-ימי עמנו (ירושלמי נזיר ה ה):

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, אלא פעם אחד שעלה אחד אלי מדרום, וראיתיהו דמות יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו תלתלים. ואמרתי לו:
— בני, מה ראית להשחית השׂער הנאה הזה?

— רבי, רועה הייתי בעירי, והלכתי למלאות את השאוב מים, וראיתי את הבוביא (בבואה) שלי בתוך המים, ופחז יצרי עלי, ובקש לאבדני מן העולם. אמרתי לו: "רשע, מה אתה מפחז בדבר שאינו שלך? עלי להקדישך לשמים!"
וחבקתיו ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: "בני, כמותך ירבו עושׂי רצון המקום בישׂראל. עליך הכתוב אומר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר להזיר…"

משמעון הצדיק אנו למדים, אפוא, שהנזירות רצויה אך ורק במקרים בהם המתירנות פותחת פתח ליצר הרע להביא לאובדן גמור. לדוגמא, שתיינים המסכנים את בריאותם באופן פעיל. לדוגמא, שתיינים ההופכים אלימים. לדוגמא, שתיינים המתיישבים מאחרי הגה המכונית. אבל בשאר המקרים, כלומר ברוב המקרים, בהם מוזג לו האדם כוסית או חולץ בקבוק כדי להרגע מעמל יומו, אין שום סיבה להתנזר. נהפוך הוא!

היטב הכירו מעצבי היהדות לאורך הדורות את המציאות, ושתפו אתה פעולה בשׂמחה. לפיכך "יין ישׂמח לבב אנוש" (תהלים קד טו), לפיכך הקידוש כל ערב שבת, לפיכך מצוות ארבע כוסות בסדר פסח. לפיכך גם אחת הברכות החביבות עלי מכל:

ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן

***

אזהרה לציבור הקוראים – אם שותים, מזמינים מונית (או מתרסקים על הספה בסלון; או סתם מאבדים הכרה ליד האסלה).

במסגרת התקציב הבא רוצה הממשלה להחיל את מס ערך מוסף על פירות וירקות. דיון מורכב בעד ונגד כבר מתחולל, אם כי בחוגים מצומצמים בהרבה מאלה שהמס יחול עליהם – על כולנו. חובה להרחיב את הדיון!

מעכשיו ב-15.5% יותר יקר?

צדדים רבים יש לדיון. יש הטוענות שהמס אינו מחולק נכון, כיון שהוא יפגע בעניים ובעשירים באותה מידה (בעוד שראוי לחוס על העניים ולמסות יותר את העשירים).

יש הטוענים שהמס נועד לחסל נקודת כח של הלובי החקלאי, ולהשוות את המס במדינה לצורך התנהלות יעילה יותר בתחום גביית המסים.

יש הטוענות שבסך הכל מדובר ב"עז", שמטרתה להעסיק את השׂמאל החברתי בזמן שהתקציב, וביחוד חוק ההסדרים, נוגסים בשקט בצדדים אחרים של מה שנותר ממדינת הרווחה.

ויש אנשים, כמוני, שסבורים שאלו עניינים משניים, לעומת שאלה חשובה בהרבה: אם כבר החלטנו להעלות מס על מוצרי צריכה יומיומיים, מדוע לעשׂות זאת דוקא עם אלו הבריאים ביותר? מדוע לא למסות סוכרים ושומנים? הרעיון להכביד את העול הכלכלי דוקא על אותו פלח באוכלוסיא המנסה לשמור על תזונה נבונה נע לטעמי על הגבול בין איוולת לפשע.

אז מה אפשר לעשׂות? להתארגן! בשלב הראשון, הצטרפנה לציבור העונות על הסקר של טל גלילי, שם יש עוד קישורים רבים לדיון. בשלב שני (והבלוג של טל הוא נקודת מוצא נהדרת לכך), תוכלו להצטרף לפעילות – ברשת ומחוץ לה – שמטרתה לבטל את הגזירה המסויימת הזו.

תמצית המכביזם היא לקוות תמיד לטוב. כך בחנוכה המקורי, כאשר נוער הגבעות החשמונאי התחיל פתאום להאמין שאפשר לנצח את היוונים. העקרון הבסיסי הוא: אנחנו נמשיך להאמין ונעשׂה את שלנו על המגרש, והנס כבר יקרה מעצמו. בסוף אנחנו ננצח, כי מי כמכה באלים יהוה? לפיכך, אשמור על רוח חיובית בבואי לתאר את גמר הפיינל-פור.

בעזרת השארפ ישתבח

בניתוח קר, זה היה יכול, אמור להיות אחד הערבים הגדולים בדברי-ימי הכדורסל הישׂראלי. משהו בסדר גודל של נס באדאלונא, גביע אירופא בפיוניר בלגרד, מדליית כסף באליפות אירופא, מקום שביעי באליפות העולם, האליפות של גליל ונס שארפ. ארוע שיחקק בזכרון, שיהיה חוויה מכוננת עבור דור של אוהדי/ות כדורסל צעירים/ות. היום בו אליפות המדינה חזרה להיות תחרותית לחלוטין. הרגע שגרם לביטול הפיינל-פור ולהחזרת סדרות הפלייאוף. הרגע שהחזיר את הקהל ליציעים ולכורסאות הטלוויזיא. הרגע בו מכבי הפסידה אליפות שניה ברציפות. הרגע שעדיין לא הגיע. עדיין.

אני אוהד מכבי מאז העונה של 1976/7. הייתי אז ילד רך, וחליתי באותו חורף מאד. בבית-החולים צפו כל האבות המודאגים במשׂחק בטלוויזיא אחת בשחור-לבן. נדמה לי שזה היה נצחון גדול, על צסק"א או יוגופלסטיקא, אינני זוכר. למובילרג'ירג'י כבר היית בריא בבית. באביב נולד גביע אירופא חלוצי. מאז אני מכביסט. מקוה תמיד לטוב, ומביא את הנס בחשבון.

אז מה פתאום התחלתי לעודד את חיפה? כן, גם קצת לוקאל-פטריוטיזם כרמליתי, אבל בעיקר רומנטיקא. אני עדיין מאמין שלו הצליחה חולון לעבור את גליל, היתה מעיפה את מכבי בחצי הגמר, ואז גונבת גם את הגמר מהפועל מגדל. והייתי שׂמח עד לב השמיים. לא משׂנאת מכבי פתאומית שקפצה עלי, חו"ח השיויצ"ל. מאהבת כדורסל.

אז הערב הכל היה ערוך למשׂחק גדול. השׂחקנים הגיעו דרוכים, והמאמנים עירניים. כדורסל טוב ואגרסיבי במידה התחיל להיות עובדה. השריקה להפסקה סימנה הבטחה גדולה להמשך. ושם חיכו לה השופטים, נחושים לחרב את הכיף כמו שוטרים חזיריים שמתפרצים למסיבת שחרית הימים של פריץ החתול.

שופטים יצאו מדעתם. כבר בתחילת המשׂחק התגלו סימנים של שריקה צמודה, שמתוך אופטימיזם פרגמטי יחסתי לרצונם לבסס סמכות לקראת החצי השניה, בה יניחו לשׂחקנים להביא את הדברים לידי הכרעה בעצמם. אך לא. השריקות נתכו מכל עבר, והמשׂחק נתקע. הרבע השלישי נמשך לנצח, עם זריקות עונשין התקפה אחר התקפה וטקס הזוי של זריקה מחצי מגרש אחרי שהרקדניות פזזו כבר במשך דקה שלמה. בערך 27 זריקות עונשין בשלישי מתוך 74 במשׂחק כולו. 60 עברות בסך הכל, כלומר עבירה כל 40 שניות. בקרב הפנדלים שהתפתח עבדו האחוזים לטובת תל-אביב. 85:72 למכבי בסיום.

ועוד אהבתי את התרומה של שארפ ובורשטיין. שני השׂרידים לקבוצות הגדולות של העשׂור, הם קלעו שתי שלשות כל אחד, ברגעים קריטיים כולן. שניהם שׂיחקו נהדר באופן כללי, והם שנצחו בעצם את המשׂחק.

עיניים על הכדור

אהבתי את הנחישות של השׂחקנים בשתי הקבוצות, שבאו דרוכים וחדים. לרוע המזל, באין כדורסל אחר הם נאלצו להסתפק בצלילה לכדורים תועים, ובקטטות מזדמנות. על אף זאת, רוח המשׂחק היתה ספורטיבית מאד, ואיש לא נפגע. ראויים לציון האומץ והכשרון של דאור פישר – 19 נק' 11 ריב' 7/9 מהשׂדה, רובן במחצית השניה. נותנים פתח לתקוה גם הגרון הצרוד והגאוה של הרוזן ג'ף. לשנה הבאה הוא צריך להשאיר את כל שׂחקני המפתח, ולהתחזק בשׂחקנים טובים יותר בעמדות האחרות. אם יש לו הכסף להשקיע, המשבר הכלכלי עשׂוי לפתוח חלון הזדמנויות רחב במיוחד בקיץ הקרוב.

ויותר מכל הייתי מרוצה מהקהל. את מילות השירים אמנם איני תמיד מבין, אך דומני שלא הושרו קללות ודברי נאצה. מאידך, הציבור מילא חובה דמוקרטית גדולה בהבעת דעה בפרהסיא. נימוסי הספורט דורשים שהשׂחקנים וההנהלות ימעטו ככל האפשר להתייחס לשופטים, וכך היה הערב, וטוב שכך. על הקלקלה נותר למחות הקהל. וכך באמת ואמונה, באחדות שורה ושירה איתנה, פעמיים לאורך הערב: אי-שם בתחילת הרבע הרביעי ושוב בזמן טקס חלוקת המדליות,.פצחו אוהדי שתי הקבוצות יחד במחאה ישירה דמוקרטית וצודקת על השיפוט שראינו הערב ~

ביזיון!