את עיקרי הדברים מהדיון היום בעליון בתיק מדינת ישׂראל נגד איתמר ביטון (רשמית, בינתיים, "פלוני") תוכלו למצוא בקלות בדיווחים הבאים. וכאן קישור לפרוטוקול הרשמי. אני אסתפק, לפיכך, ברשמים אישיים.

ההפגנה איבדה כל סיכוי כשהדיון נדחה, עוד אתמול, מ-9 בבוקר ל-11:30. אף אחד לא ידע בדיוק מתי להגיע, ולהיכן. יהיה הוגן לאמר שבשטח לא הורגשה שום נוכחות. רק כשהגעתי לאולם עצמו ראיתי שהתאספו בו כ-100 איש ואישה שבאו לשמוע את שופטי העליון דנים בתיק. לא כולל עיתונאים/ות.

בדיון עצמו התרשמתי מאד מהרוגז של כבוד השופט אדמונד לוי. אמנם, הוא שמר על לשון נקיה ומכובדת לאורך כל הדיון, כמתחייב מהמעמד והאכסניא. אבל היה ניכר בו שהוא זועם מאד. האמירה שלו שעלתה לכותרות באתרי החדשות היא: יש פה אירוע קשה ביותר והכלל הוא שאדם שמוכחת אשמתו מורשע בדין. קראתי את ההחלטה ושבתי וקראתי את ההחלטה ולא הבנתי איך לא מורשע אדם כזה. זה לא מתקבל על הדעת.
מה שלא תקראו באתרי החדשות היא שהשופט, בדרכו היבשושית והמכובדת , צעק את הדברים בכעס.

עם זאת, דומני שברגע מסויים כמעט נסדק שריון המכובדות היבשושית. במהלך הדיון מצא עצמו עו"ד קניג, פרקליטו של איתמר ביטון, נלחץ ומתפתל. בהתחשב בנתוני התיק, הדבר לא מפתיע, כמובן. פה ושם קולו נשבר, ולדעת אחד הצופים שישב בשורה לפני אפילו נשמע כמי שמתאפק שלא לפרוץ בבכי. ואז הגיעה הנקודה הבאה בדיון:

עו"ד קניג: […] אני לא אעמוד ואבזבז את הזמן כדי להקריא את כל עיקרי הטיעון שלי אבל כל הדברים האלה חוזרים על עצמם בהחלטת בית המשפט הנכבד חזור ושנן. מפנה לעמוד 5 למעלה: "זאת מעידה חד פעמית שהיתה לי, יום שחור מבחינתי". גם לו קשה עם מה שהיה שם אותו יום, זה אירוע חד פעמי בחייו ולכן בית המשפט הנכבד החליט –
כבוד השופט א' א' לוי: זה אירוע חריג בחיי, מעולם לא שמעתי על זה עד היום. כשאדם מבקש לצאת מהחניון ואומרים לו תשלם הוא מעלה את השומר על מכסה המנוע.

מצבו האומלל של הפרקליט מצד אחד, ומצד שני האירוניא הגלומה ב"ארוע חד-פעמי" לנוכח הקתרזיס של משה דרורי והרגע המכונן לכאורה בחייה של נוגה, לא השאירו ברירה. הקהל החל לצחקק. כ' השופט לוי לא היסס לרגע, ונזף בחומרה: זה ארוע חמור ביותר, לא משהו לצחוק עליו (לשוא תחפשׂו בפרוטוקול; לא מעט נאמר ולא נרשם). ואני בטוח לגמרי שלולי הנזיפה החמורה ששלף משרוולו היה גם השופט פורץ בצחוק.

אבל היו גם עניינים רציניים. למשל, התברר שהשמועות על עברו הפלילי של איתמר ביטון, שהסתובבו ברשת זה זמן מה, נכונות. ב-18.8.05, חודשים ספורים לפני ארוע הדריסה, ניסה להסתלק עם עגלה מלאה מוצרים מהמרכול, בלי לשלם. נשמע מוכר. התיק הגיע לבית-משפט, ובסופו של דבר הסתיים בעבודות שירות, וללא הרשעה. נשמע מוכר גם כן. כמו כן התברר שעל אף שרשיון הנהיגה של מר ביטון נשלל לאחר הדריסה, הוא המשיך לנהוג על אף הפסילה. מנין לנו זאת? משום שלפני כמה שבועות קיבל דו"ח על נהיגה ללא חגורת בטיחות. על עדות השקר שהעיד בחקירת המשטרה כבר דובר רבות. מכל אלה מצטייר אדם חסר כבוד לחיי אדם ולחוק. דוגמא ומופת למי שנרצה לראות כדיין בבית-דין.

נקודה נוספת, ומרכזית ביותר בסיפור, קשורה בסליחה. כזכור, סליחתה של נוגה לאיתמר ביטון בדיון המקורי – רגע מכונן בחייה לפי פסה"ד של משה דרורי – שׂחקה תפקיד מרכזי בהחלטה שלא להרשיע את הנאשם. במהלך הדיון בקשה שוב להשמיע דברים. עו"ד קניג, נאמן למרשו, הגיב כהאי לישנא: למתלוננת היה את יומה בבית המשפט. כנראה שעתה, כשהיא כבר מעורה לחלוטין בחברה הישׂראלית בזכות הכבוד שהעניק לה השופט דרורי, אין צורך לשמוע את קולה עוד.

בהמשך דבריו הביע עו"ד קניג תרעומת על כך שהפרקליטות שליוו את נוגה היום לבית המשפט (אם הבנתי נכון, מטעם עמותת טבקה), לא הצטרפו לתיק מלכתחילה, אלא רק משהפך לנחלת הציבור: עורכות דינה לא הכירו אותה לפני ההחלטה של בימ"ש קמא, בוודאות אף אחת לא התייצבה. המתלוננת והפרקליטה התייצבו, היום לאחר ההד התקשורתי כולן מצטרפות. הטיעון אינו ריק מתוכן. לא פעם ולא פעמיים נשמעה הטענה שרבים מדי מנסים לתפוס טרמפ על המקרה כדי לקדם אינטרסים פרטיים.

תשובה הולמת לטעמי נתנה כבוד השופטת ארבל: יכול להיות שאם הייתה מיוצגת לא הייתה מקבלת את הסליחה. תשובה זו נוגעת בעניין שכבר נרמז עליו ואף דובר בו, וכנראה שעוד ירמז ועוד ידובר: מה היה חלקו של השופט דרורי בטקס הסליחה? האם הפעיל לחץ על נוגה בכח סמכותו? היום, כשעמדה סוף סוף לאמר את דברה, אמרה (לא מופיע בפרוטוקול, רישום שלי):

הוא ביקש ממני סליחה בבית-המשפט. סלחתי לו, סליחה אמיתית. הבקשה שלו לא היתה אמיתית, וזה הכי כואב לי. […] הוא פגע בי. אני נפגעתי. ולא הייתי צריכה לסלוח לו. אני הבנתי הרבה דברים.

*** *** ***

שתי הערות לסיום:

(א) לשׂמחתי, למדתי היום את שמה של נוגה (שעד כה היתה בגדר עובדת בשב"כ). אמנם, שם משפחתה התפרסם באתרי החדשות. ובכל זאת, לטענת פרקליטתה היא מעדיפה להקרא בשמה הפרטי בלבד, והחלטתי לכבד בקשה זו. מסיבה זו לא העליתי גם תמונתה.

(ב) לצערי, גברה גם עלי רוח המכובדות היבשושית, ונמנעתי מלמחוא כפיים לאחר שסיימה את דבריה. לו יכלתי לחזור שוב, הייתי מוחא בקול. (ותודה לאוּרי יורמן).

*** *** ***

וזה מה שיש לאמיתי סנדי לאמר בנושׂא. הרבה פחות יבשושי ממני, מבטיח.

בתגובות לטור על הנבלים ברשות התורה התגלתה מידה טובה. שניים מן המגיבים, איתי כוחיי וטל ירון, התעקשו ללמד סנגוריא במקרה בו אני נקטתי צד באופן חד-משמעי ותקיף. מסתבר שזכו שניהם לקיים את דבר יהושע בן-פרחיה: והוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות א ו). עוד יותר מזה זכו לקיים את דברי ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן רפב):

דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה

אז כבוד השופט משה דרורי ודאי אינו רשע גמור כמובן. אפילו אני יכול לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו. לפיכך:

מי שרוצה יכול להאמין שכבוד השופט המחוזי לא הושפע ממעמדו הרם של אבי-הנאשם, ואף לא מסמכותם של הרב הספרדי הראשי ושל יו"ר ש"ס, שכתבו מכתבי המלצה על הנאשם. כדי לכסות לגמרי את כל הבסיסים, אני גם מקוה שהשניים דוקא מכירים היטב את הבחור איתמר ביטון, ולא רק את אביו, כפי שנרמז פה ושם.
אפשר להוסיף ולהאמין שאותו פן בפסיקתו של משה דרורי שאני מפרש כגזעני, הוא לחלוטין ולגמרי מהזן אוהב-האדם. הוא מתובל מן הסתם בהתנשׂאות, המושפעת לא מעט ממעמדו הרם, בו הוא מורגל. אבל אפשר להאמין שהשופט משה דרורי ראה כאן מקרה בו חשב באמת ובתמים שהוא יכול לתקן קצת את העולם, אם רק יפגין חשיבה פרשנית מקורית, מחוץ לקופסא.

קשה, אבל גם אם נאמין בכל אלה, עדיין צוחק הגורל האכזר אל מול פני פסק-הדין. אך לאור המציאות האכזרית חלפה לה הקתרזיס של סעיפים 41 ו-528, ופנתה את מקומה לדראמה מכעיסה ומעוררת רחמים כאחד. גיורה של נ' הרי נשלל בינתיים. ריבונו של עולם.

הקתרזיס של כבוד השופט נובעת מאותו מאורע מכונן בחייה של נ', בו התקבלה סופית לחברה הישׂראלית. בינתיים הוחרמה ממנה יהדותה. דומני שלו שאלנו כעת את משה דרורי האם לדעתו, ולאור ביטול הגיור שלה, עדיין מרגישה נ' כחלק בלתי-נפרד של החברה הישׂראלית, היה משיב בשלילה. ואם כך, הרי שפסק-הדין שלו כבר איננו תקף. יתכבד נא השופט ויודיע זאת לחברות/י בית-המשפט העליון במהלך הדיון ביום שני.

וכיוון שמצוה גוררת מצוה, יפה יעשׂה כבוד השופט אם יצרף לתשובתו גם גם תמיכה פומבית ופעילה בבית-דין של הרב דרוקמן, בשאלות גיור. יגדיל לעשׂות אם יקרא לבית-המשפט העליון להתערב בנדון, ולהשיב לנ' את יהדותה. 

לפני כמה שנים הייתי באוּמָן בראש השנה. בדרך חזרה ישבתי במטוס בגילוי ראש, ועיינתי באחת מהמון דברי-הדפוס שאספתי שם. לפתע ניגש אלי בחור צעיר בלבוש חרדי (כמו רוב הציבור על המטוס). "למה אתה בלי כיפה?", שאל. חברו, אף הוא בלבוש חרדי, השיב במקומי: "מה עכשיו עם הכיפה? עזוב אותו, די כבר עם הגזענות הזו". שׂמחתי על כך שבחור ב' שחרר אותי מהצורך לנהל דיון בנושׂא, או אפילו להתייחס. מי שחזר מאומן יודע כמה מעט סבלנות יש לאדם כלפי נודניקים בדרך הביתה. אבל דבר אחד הפריע לי מאד – מה עניין כיפה לגזענות?

המילה "גזענות" שגורה מאד בימינו. לעתים נדמה לי שכל מקרה של אפליה, או של סתם חוסר-חיבה כלפי הזולת, מוכתר היום באופן מיידי כ"גזענות". ולא כן היא! לפי מילון אבן-שושן, "גזענות" היא ההשקפה, שעמי העולם נחלקים לגזעים מיוחסים, ולגזעים אחרים שהם נחותים. גזענות היא עניין של גנטיקא. אפליה על בסיס דת, שׂפה, מין, אהדת ספורטיבית או כל סיבה אחרת, עלולה להיות גרועה והרסנית לא פחות. אבל גזענות היא לא.

כדי להמחיש הנקודה, הבאתי למטה מספר ציטוטים מתוך פסק הדין של השופט משה דרורי בתיק "מדינת ישׂראל נגד פלוני" (איתמר ביטון). הואיל ופסק הדין המקורי מכיל לא פחות מ-572 סעיפים המשׂתרעים על פני 321 עמודים, אין לי ברירה אלא להוציא דברים מהקשרם. כדי להקל על הקורא/ת לבדוק את ההקשר בכל זאת, הבאתי קישור (הנה, שוב) וציינתי את מספרי הסעיפים והעמודים.

***   ***   ***

ס' 47 עמ' 22: (נ' – הנדרסת האלמונית עדיין): קצת, כי זה גם לא. הוא לקח אותי עם האוטו שלו, הוא זרק אותי בכביש הראשי, יכולתי למות שמה, יכול איזה אוטו לדרוס אותי. הוא כל הזמן מדבר עליו, על כמה שהוא ממהר, כמה שהוא זה, מה עם החיים שלי, אני לא בנאדם? כלב לא זורקים ככה, כלב. אולי חשבת שאני לא אתלונן, אולי חשבת שאני סתם ככה?

ס' 47 עמ' 23: הנאשם: אני מתנצל בכל לשון של בקשה […] שתדעי, זה לא נבע מרוע, חס וחלילה. את מדברת על כלב. אבל חס וחלילה, ההתייחסות שלי היא הרבה יותר, הרבה יותר מאשר אדם, ההתייחסות שלי אלייך היא בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר.

ס' 47 עמ' 24: כ.ה. דרורי:  אז מישהו שנפגע צריך לדעת למה פגעו בי [צ"ל: בו]. היא חשה שאתה התייחסת אליה פחות מאשר לאדם רגיל, והיא השתמשה בביטוי חמור.

מחילופי הדברים ברור שהנאשמת חושבת שזכתה ליחס מיוחד (דריסת פגע-וברח, למי שלא בקיא/ה בפרטי המעשׂה). להרגשתה, הדורס רואה בה יצור נחות יותר מכלב. השופט מעדן זאת לפחות מאשר אדם רגיל. הנאשם, מצדו, משיב שהתייחסותו היא הרבה יותר מאשר אדם… בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר. אישית, לא ברור לי כיצד מישבים את "הרבה יותר" עם "בצורה שווה". נחזור לכך בהמשך.

ס' 47, עמ' 27-26 (נ'): אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית משפט אף פעם, ולא עמדתי ככה ודיברתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה להגיד לכם […] יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית, יכול להיות. בגלל שזה שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישׂראלית הוא לא היה עושה את זה. זהו. אני לא יודעת מה להגיד.

כ.ה. דרורי:  מר… [איתמר ביטון, למקרה ששכחתן/ם; א.א.] שמעת, כמו שהיא נעלבה בעניין הזה שהתייחסת אליה וכל זה, האם אתה רוצה להגיד לה דבר שהוא מאוד חשוב, לי לפחות, שכל מה שעשית שם בכלל לא קשור להיותה אתיופית, או לזה שאתה מתייחס מלמעלה למטה לעבר אתיופים. לכן, היא בתחושה שהיא, לכן היא השתמשה בביטוי חמור מאוד. אני מעט מאוד שמעתי אנשים שאומרים: 'התייחסו אלי כמו אל כלב'. זה תחושה מאוד קשה שלה, ועל זה אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך, ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה, איך אתה רואה אותה בתור בנאדם, תגיד לה, אתה, ביוזמתך, מה שאתה רוצה להגיד.

כאן כבר יוצא המרצע מן השׂק. נ' סבורה שהדורס (איתמר ביטון) העז לסוע עליה, ואז להשליך אותה לכביש ולהסתלק, רק משום שהיא בת לעדה האתיופית. שׂימו לב לדבריה: אם היתה מישהי ישׂראלית – נ' מרגישה שהיא אינה ישׂראלית, משום שהיא אתיופית.
השופט דרורי, מצדו, מחשיב אף הוא את עניין הגזע. עד כדי כך מחשיב, שהוא מנחה את הנאשם להסביר שלא כך הם הדברים. אילו הייתי פרקליט בסרט משפטי אמריקאי הייתי קופץ כאן וצועק: Objection, your honor; council is leading the witness! אבל החיים הם לא סרט אמריקאי, אני אינני פרקליט, ומי שמוביל כאן הוא דוקא השופט.

הנאשם: גב'… [המתלוננת] אני חס וחלילה הנחיתות הזאת של העניין של גזע זה לא קשור. אני לוקח את כל האשמה עלי. אני כבר הקדמתי, היה לי יום גרוע, וזה שאת היית באותו מקום זה מקרי לחלוטין, לחלוטין, וגם אם הייתה שמה, אני לוקח את הדוגמא הכי קיצונית, אחת מבני משפחתי שהייתה, היינו נקלעים לאותה {עמ' 28} סיטואציה, הייתי מתנהג כמעט אותו דבר, כמעט אותו דבר במאה אחוז. אין לזה שום קשר, לא שאת יש לך איזושהי הרגשה שאת לא  רגילה. מבחינתי, את היית מקרית לחלוטין באותו מקום, ובלי שום קשר למראה, ובלי שום קשר למה שאת מתארת וזה. את זה תוציאי מהלב שלך, כי אני כאדם דתי, התורה מחייבת לקרב את האנשים הזרים, לקרב את האנשים שהם לא רגילים. אם זה דוגמא קיצונית של יתום, אלמנה, כל אדם שיש לו משקע. על אחת כמה וכמה, שאת, ברוך השם, רגילה לחלוטין. אני לא מבין למה את מרגישה שיש לך איזשהו זהות. ברוך השם אתם נורמאליים ורגילים בחברה הישראלית. זה טעות שאני לא יודע למה היא השתרשה לך.

ראשית, עלי לשבח את איתמר ביטון על הדיוק בדבריו. נ' ומשה דרורי חגים סחור סחור סביב סביב, אך הוא חותך הישר ללב העניין: לפנינו שאלה של גזענות. מר ביטון מכחיש כל רגש גזעני שהוא. אם רוצים, אפשר להאמין לו. אפשר גם להאמין לו שאילו היתה שם בת משפחתו, היה דורס גם אותה, כמעט אותו דבר במאה אחוז. אפשר. כשלעצמי, הייתי משבץ פסקא זו כפירוש לבבלי נדרים יא ב, על המשפט מכלל לאו אתה שומע הן.

בהמשך הדיון הסביר מר ביטון כי הוא ר"מ (ראש מתיבתא, ראש ישיבה), ושיש לו שלושה תלמידים אתיופים. מתוך עמ' 29-30:

היחס שלי אליהם – הם כאילו הילדים שלי, בגלל אותה סיבה שהם תמיד מדברים על הנקודה הזאת, שהם מרגישים לא רגילים. אני דאגתי להם לישיבות קבועות, עכשיו זה הגיל שדואגים לישיבות קבועות […]  את יכולה לדבר עם האמהות באותה שפה שלך, ותשמעי רק מתוך הנימה של האמא, כמה הם אוהבות אותי וכמה הם מעריכות אותי, לא כאדם, אני לא מדבר כדמות תורנית אלא כאדם שעוזר להם ותומך בהם. אז את מדברת על איזושהי הרגשה בגלל צבע, בגלל גזע, בגלל זה. זה טעות! ותחשבי על זה שאני כל יום נפגש עם 3 ילדים אתיופיים, שבמקרה הלא רחוק הם יכלו להיות אחים שלך, אחים {30} שלך הקטנים, שאני מלמד אותם, ואני מוסר את נפשי עליהם יום יום, שעה שעה, שהם יגדלו והכיוון שלהם יהיה כיוון תורני, וכיוון מחשבתי, לפי איך שאני מאמין בערכים התורניים שלי.
אז זה מה שרציתי להגיד, תיקחי את הדוגמא, תיקחי ותציירי אותי כל יום עם 3 כאלה, שהם כאילו האחים שלך, יושב ומלמד אותם ומשקיע שעות על גבי שעות, וגם דואג לעתיד שלהם. אני לא רוצה להתגאות, אבל גם דברים מבחינה כלכלית, אם זה חליפות, אם זה כובעים, שזה לא חובתי.

בכותרת הטור הארוך הזה שאלתי "מהי גזענות?" ובכן, גזענות היא גם יחס מיוחד לאנשים בשל מוצאם הגזעי. התאור של איתמר ביטון לעיל הוא גזעני לגמרי – גם אם כוונתו לטובה. למען הספר ספק, לשם שינוי אני מקבל לגמרי שכוונתו כאן לטובה. גם כוונתי היתה לטובה כשהצבעתי בבחירות הקודמות למפלגת "עתיד אחד" (מפלגה שעניינה יצוגה של העדה האתיופית). הבחירה להצביע למפלגה חסרת סיכוי היתה עקרונית-פוליטית; הבחירה ב"עתיד אחד" דוקא היתה גזענית גרידא.

לפיכך אני מפרש כגזענות גם את דבריו הבאים של השופט משה דרורי (עמ' 259-60, ס' 423-25):

מנקודת מבט "סוציולוגית", ניתן היה לראות בהליך שבפניי, בישיבה ביום 12.7.07, מעין גשר בין העליות השונות של עדות ישראל, לארץ ישראל. הנאשם, בן למשפחה יוצאת מרוקו, הוא הוותיק, מול המתלוננת, שהיא העולה החדשה. […]
{424} אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.
{425} אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה "חושבים", היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו.

כך משער השופט משה דרורי. מה חושבת על כך נ' תוכלו לשמוע בכתבה של ברוך קרא לערוץ 10 (כאן בנענע, בוידאו).

מעניין גם לדעת מה חושב השופט דרורי על הארוע המכונן הנשׂגב הזה לאור העובדה שבינתיים בוטל גיורה של נ', ויהדותה נשללה.

וישב ישׂראל בשִׁטִּים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקרֶאןָ לעם לזבחי אלהיהן. ויאכל העם, וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישׂראל לבעל פעור, ויחר אף יהוה בישׂראל […] ויאמר משה אל שֹפטי ישׂראל: הִרגוּ איש אנשיו, הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני-ישׂראל בא, ויקרא אל אחיו את המדינית […] וירא פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן, ויקם מתוך העֵדָה, ויקח רֹמַח בידו; ויבֹא אחר איש ישׂראל אל הקֻבָּה, וידקֹר את שניהם […] וידבר יהוה אל משה לאמר: פינחס בן-אלעזר בן-אחהן הכהן השיב את חמתי מעל בני-ישׂראל בקנאו את קנאתי בתוחם, ולא כליתי את בני-ישׂראל בקנאתי. לכן אֱמֹר: הנני נֹתֵן לו את בריתי – שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו  (במדבר כה א-יג).

כהונת עולם

איור: דניאל מורגנשטרן

אחת הקלישאות הידועות בקרב היסטוריונים, ביחוד כאלה שגם מלמדים בכתה, היא שאל לנו לשפוט דמויות מן העבר לפי אמות המידה הנהוגות בימינו. כל אדם הוא בן תקופתו, וככזה יש לשפוט אותו. פינחס בן-אלעזר בן-אהרן, למשל, חי בימים בהם היה סביר ביותר לרצוח נפש זוג אוהבים, שכל חפצם היה לחיות יחד ולסגוד לאלהות החביבה עליהם. לא רק סביר – אפילו רצוי! קנאת יהוה קנתה לו לפינחס כהונת עולם. היום היה זוכה למאסר ארוך על רצח כפול.

כהונת עולם. שלום. אכן, לפי סיפור המסגרת, זכה בית-האב האלעזרי בכהונה לדורות. יחד עם אי-אילו איתמרים – {ביטון. איתמר ביטון} –  צאצאיו של אלעזר הם הם זרע אהרן, המזוהה עם בית-צדוק. כהני בית ראשון, חלק מהזמן; כהני בית שני רוב הזמן, עד שמעון הצדיק. היו ימים.

אבל פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן נזכר גם בהקשר לכהונה אחרת, קטלנית יותר. במהלך ההִלכתי המשׂתרע בין כהן המלחמה של ספר דברים פרק כ למשוח המלחמה של משנה סוטה פרק ח, נולדה משׂרה לתוך המערך ההלכתי-פוליטי-צבאי: כהן משוח מלחמה.

קנאי ליהוה כמו פינחס; נועז ובעל תושיה כמו יהודה המקבי; מישיר עינו לעבר אחרית הימים – כזה הוא כהן משוח מלחמה. במדרש רבה על ספר במדבר (פרשה יד ד"ה א ביום השביעי) אנו קוראות/ים עליו פרטים נוספים אגב המחלוקת לגבי מספר המשיחים הצפויים בתהליך הגאולה. האם "והקמנו עליו שבעה רועים" או "שְׁמֹנָה נסיכי אדם" ככתוב במיכה ה? מסתבר שלא יהיו שמונה משיחים, וגם לא שבעה. לצורך הגאולה באחרית הימים די לנו בארבעה – ארבעת החרשים, ככתוב בזכריה ב. ואילו הם? גלעד זה אליהו הנביא, שהיה מתושבי גלעד. מנשה זה משיח, שעומד מבניו של מנשה. אפרים, מעוז ראשי, זה משוח מלחמה שבא מאפרים. דכתיב: בכור שורו, הדר לו (דברים לג יז).

ביצים של שור משוח מלחמה באחרית הימים. אמא'לה. אבל, כמו לרוב ביהדות, בכל צרה טמונה גם נחמה. אמרו רבנן: שור – זה משוח מלחמה (בכור שורו הדר לו, שם שם). חמור – זה מלך המשיח. שנאמר (זכריה ט ט-י):

גילי מאד, בת-ציון. הריעי, בתם ירושלם. הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא. עני, ורוכב על חמור, ועל עיר בן-אֲתֹנות. והִכְרַתּי רכב מאפרים, וסוס מירושלם. ונכרתה קשת מלחמה, ודבר שלום לגוים. ומשלו מים עד ים, ומנהר עד אפסי-ארץ.

פשט הכתוב: צדק, ישועה ושלום עולמי כרוכים בביאתו של מלך כלשהו. צפויה תשׂומת לב מיוחדת לירושלם, לציונות, ולַבָּנות. החמור (ואולי בכל זאת האתון?) יסמל את התנועה. תקציבי הבטחון יקוצצו באופן ניכר, ומהר-הבית יצא דיבור על שלום עולמי. יש מקום לחשוב על ארגוני שתוף-פעולה בין-לאומיים בעתיד הנראה לעין.

דרש הכתוב: משוח מלחמה לשור נמשל, מלך השלום לחמור. האם יכולים שני החרשים לחרוש יחדיו? לא. ככתוב בספר דברים כב י: לא תַחֲרֹש בשור ובחֲמֹר יחדָּו. ואם אין מקום לשור ולחמור באותה מחרשה, אם אין מקום למשוח מלחמה ומשיח שלום בכפיפה אחת, יוצא שעלינו לבחור: מלחמה או שלום?

שאלה מפגרת. ברור שעדיף שלום. שבע פעמים שבע עדיף. עושׂה שלום במרומיו, הוא יעשׂה שלום עלינו, ועל כל ישׂראל ואומות תבל, במהרה בימינו.

***
רפואה שלמה לדניאל, הממשיך לאייר על אף התנאים הקשים.
ותודה למר ינשוף, שדרש על החמור והשור.

מכל חלקי התורה הגוללים את סיפור המסגרת של עם ישׂראל מעמידה פרשת בלק את האתגר הגדול ביותר בפני ההיסטוריון. מצד אחד, סיפור עמוס בסמליות, עם קטעי שירה ונבואה. מצד שני, עקבות ושׂרידים למציאות היסטורית המסתתרת מאחרי הקלעים. ומעל הכל מרחפת אחרית הימים. געוואלד!

ברח כוכב מיעקב

איור: דניאל מורגנשטרן

המחקר המודרני שופט בדרך כלל את חלקי התורה לפי שתי אמות מידה עיקריות: אחת, אזכורי השמות השונים של רבש"ע (ההנחה המקובלת היא שהטקסט שלפנינו מגיע ממספר מקורות, שכל אחד נקב בשם אחר); השניה, שימוש בעדויות ורמזים מתוך הטקסט כדי להגיע לניחוש על מקורו ותאריכו. לפי אמות המידה הללו קבעו חוקרי המקרא שפרשת בלק מגיעה מזמן כלשהו החל במאה ה-14 לפנה"ס ועד המאה הראשונה לספירה. אפילו ממרחק הזמן הבטוח שלנו, היינו רוצים טווח תאריכים מצומצם מעט יותר. אם כן, לפי אילו אמות מידה עלינו לנהל את הדיון?

ומה אומרים חז"ל? בדרך כלל, נהוג לחשוב שלפי האמת הרבנית נכתבה כל התורה על-ידי משה בהר סיני (אם לא היתה קיימת עוד לפני בריאת העולם, לשׂמאלו של ריבוינה). עם זאת, עיון בבבלי בבא בתרא יד ב מעלה תמונה אחרת: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב". כלומר, "ספרו" של משה אינו כולל את פרשת בלעם. כלומר, משה לא כתב את התורה כולה. ואולי פרשת בלעם זו אינה מקבילה לפרשת בלק המופיעה בתורה המוכרת לנו, אלא היא סיפור אחר לגמרי? ואם אינה מקבילה – מה היא? ואם לא משה כתב את כל התורה, מי כן?

ומה עם האתון? בסיפורו של בלעם תפקידהּ סמלי לחלוטין. הבהמה הגסה זוכה לראות את מלאך יהוה, בזמן שהנביא הגדול, עליו מסתמך בלק במלחמתו נגד ישׂראל, נותר עיוור גם בעינו הרואה. אבל מדוע דוקא אתון? ידוע שהישׂראליות, והיהדות בעקבותיה, מטפחות יחס מיוחד למין Equus Asinus. שאול מצא מלוכה כשיצא לחפשׂ אתונות. המשיח אמור להגיע על חמור. החמור הוא החיה היחידה שבכורותיה נפדים כמו בני-אדם (שמות יג יג). גויים רבים בעת העתיקה סברו שהיהודים סוגדים בהחבא לאלוהות חמורית בבית-המקדש הירושלמי, וחז"ל מנו את פי-האתון (של בלעם) כאחד מעשׂרת הדברים שנבראו בין השמשות (משנה אבות ה ה). אז מדוע דוקא חמור? ואולי השאלה הנכונה יותר צריכה לעסוק דוקא בדמיון בין האתון לבין האלהות שלכבודה הומצא המונותאיזם?

ולסיום – אחרית הימים. אחרית הימים היא תרומה גדולה, אולי התרומה הגדולה, של המונותאיזם לתרבות האנושית. רעיון אחרית הימים טומן בחובו הן את המחשבה שההיסטוריא תסתיים יום אחד, הן את התובנה שהשאיפה לקראת אותו היום מלווה בהתקדמות, בקידמה. למרבה הצער, חזונו של בלעם עבור אחרית הימים של ישׂראל נגזר מן השורשים מחץ, אבד, קרקר, חיל וכולי. במאה השלישית לפני הספירה דרשו מתרגמי התורה ליוונית את המקרא "יָרֹם מאֲגַג מלכו" על גוֹג, האויב המתולוגי של אחרית הימים. כ-400 שנה אחריהם דרש עקיבא את "דָרַך כוכב מיעקב" על שמעון בר-כוזיבא, כדי להצדיק את האסון שהתעתד להמיט על העם היושב בציון.

מי תלמידה חכמה ותדרוש את נבואת בלעם על שלום באחרית הימים?

ויסעו מהֹר הָהָר דרך ים סוף, לסבֹב את ארץ אֱדוֹם, ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה: למה הֶעֱליתֻנוּ ממצרים למות במדבר? כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלֹקֵל.
וישלח יהוה בעם את הנחשים השׂרפים, וינַשׁכוּ את האם; וימת עם רב מישׂראל. ויבא העם אל משה, ויאמרו: חטאנו כי דברנו ביהוה ובך. התפלל אל יהוה, ויסר מעלינו את הנחש. ויתפלל משה בעד העם. ויאמר יהוה אל משה:
עשׂה לך שָׂרָף, ושׂים אֹתו על נס. והיה כל הנשוּך, וראה אֹתו וחי. ויעשׂ משה נחש נחֹשת, וישִׂמֵהוּ על הנס. והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחושת וחי [במדבר כא ד-ט]

פסססססט...

איור: דניאל מורגנשטרן

אחרי הופעתו הדרמטית, יורד נחש החושת למחתרת למשך מאות שנים. על בימת ההיסטוריא עולים ויורדים יהושע וההתנחלות, ימי שפֹט השופטים, מלוכה על שלביה השונים, בואך המלך חזקיהו, בשלהי מאה השמינית לפני הספירה. על חזקיהו מעלה הכתוב:

ויעשׂ הישר בעיני יהוה ככל אשר עשׂה דוד אביו. הוא הסיר את הבמות ושִׁבַּר את המצֵבֹת, וכרת את האשרה וכִתַּת נחש הנחֹשת אשר עשׂה משה. כי עד הימים ההמה היו בני-ישׂראל מקטרים לו. ויקרא לו נְחֻשׁתָּן. ביהוה בטח, ואחריו לא היה כָמֹהו בכל מלכי יהודה, ואשר היו לפניו. וידבק ביהוה, לא סר מאחריו. וישמר מצוֹתיו אשר צוה יהוה את משה. והיה יהוה עמו, בכל אשר יצא – ישׂכיל.   [מלכים-ב יח ג-ז1].

לכאורה, סתירה. לפי ספר במדבר, עשׂיית הנחשתן והשימוש בו היו בגדר הוראה ברורה וישירה של רבש"ע למשה. דבר אלהים חיים. מן העובדה שהנחש עדיין נמצא בירושלם זמן כה רב לאחר הנדודים במדבר אנו למדים על חשיבותו לגורמים שונים בעם ישׂראל לאורך המאות. כיצד, אם כן, מעז חזקיהו לכתת את הנחש? ומדוע טוען בעל מלכים-ב שחזקיהו שמר על כל מִצוֹת משה?

מסתבר שהזמנים מתקדמים. עד ימי חזקיהו הספיקה האמונה באל אחד להצרף בכור ההיתוך הישׂראלי-יהודאי, ולהתרחק מן הגשמיות הגלומה בחפצי-קסם ממין הנחשתן. על הפער בין ימי הקדם של משה לחדשנות של חזקיהו מגשרים חז"ל בנחישות:

תנו רבנן: ששה דברים עשׂה חזקיהו המלך. על ג' הודו לו, ועל ג' לא הודו לו. על ג' הודו לו: גנז ספר רפואות, והודו לו; כתת נחש הנחשת,  והודו לו. […] [בבלי ברכות י ב]

מסתבר שהיתה כאן מהפכה לא רק בתחום הדת, אלא גם בתחום הרפואה. בדרך החוצה: הנחש המרפא וספר רפואות. הנחש המרפא הוא דמות מוכרת מן ההויה התרבותית של עמים רבים במזרח הקדום. מוכר עד היום הנחש ההמלופף על מטהו של אַסקלֵפִּיאדֶס. ספר רפואות, מאידך, הוא חידה. הדמיון הוא הגבול בבואנו לשער מה היה כתוב באותו ספר עלום, שחזקיהו ציוה לגנזו. רק לעתים נדירות משאירה הצנזורא עקבות כה ברורים כבמקרה שלפנינו.

ובכל זאת, לא בכל הדיונים ההלכתיים הסכימו החכמים עם המלך. כך קרה, למשל, כשהמלך עיבר חודש ניסן בניסן, במקום באדר כנהוג. החכמים מתחו גם ביקורת על מדיניות החוץ של חזקיהו, ואף על מדיניות הפנים. אבל עקרון אחד מסתבר לגמרי: מותר וחיוני לנו להשיל מעלינו קליפות, כדי להתחדש בעתיד טוב יותר. כדברי ר' מאיר ננמ"ח: "בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש". הדור ההוא ויתר על חפץ-קסם. על מה נוותר אנחנו?

נסיון ראשון ב-live blogging, וכנראה בדרך היחידה שאפשר: in medias res. (ותזכורת חשובה: הדברים המובאים לעיל אינם שלי, אלא של הדוברים/ות).

*** *** ***

על הבמה: א.ב. יהושע, בנסיון לחשׂוף את שורשי האנטישמיות.
המשׂימה הראשונית היא להבין מדוע קיימת אנטישמיות. לעצתו של גרשון שולם, עוד ב-44, יש לגשת לעניין בלי בכיינות ובלי התרברבות. הנחת יסוד של יהושע: יש משהו בסיסי ביהדות המעודד הן אנטישמיות, הן פילושמיות. לב העניין בחיבור של דת ועם. החיבור הזה יוצא דופן בעומקו, מן מבחינת המחשבה הן מבחינת הזמן לארכו היא נמשכת. מבחינה היסטורית, מקור התופעה בגלות בבל.

להמשיך לקרוא ←

ויקח קֹרַח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, ודָתָן וַאֲבִירָם בני אֱלִיאָב, ואוֹן בן-פֶּלֶת בני ראובן, ויקֻמוּ לפני משה, ואנשים מבני-ישׂראל, חמשים ומאתים נשׂיאי עדה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם: "רב לכם, כי כל העדה כֻּלָם קְדֹשים ובתוכם יהוה. ומדוע תתנשׂאו על קהל יהוה?   […]   וַתִּבָּקַע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אֹתם, ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקֹרח, ואת כל הרכוש. וירדו הם, וכל אשר להם, חיים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל  (במדבר טז).

קרעחצן

איור: דניאל מורגנשטרן

סיפור קרח הוא בעיקרו סיפור פוליטי. קבוצה של לויים ובכירים משבט ראובן קראו תגר על מנהיגותם של משה ואהרן. השאלה בבסיס מחאתם פשוטה: אם כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה, באיזו סמכות מתנשׂאים האחים על הציבור? משה אינו מבזבז זמן על ויכוחים חוקתיים. הוא פונה הישר למקור הסמכות העליון, הלא הוא ריבונו של עולם. אח"כ, כמו אליהו נגד כהני הבעל, הוא מזמן את המורדים לדו-קרב מחתות, וברגע המתאים פותחת הארץ את פיה ובולעת את כל האופוזיציא. אני יכול להעלות בדעתי כמה ראשי מדינות שהיו שׂמחים מאד על תרגיל כזה.

העונש של המורדים היה חמוּר שבחמורים – מוות המוני שלהם עצמם, של בתיהם, של כל האדם אשר להם ואפילו הרכוש. העניין אומר דרשני. מילא קרח, דתן ואבירם, און בן-פלת ו-250 הנשׂיאים; אבל מה חטאו בנות- ובני-ביתם? אילו היה הדבר קורה בימינו היתה העיתונות העברית מדברת מן הסתם על "עונש בלתי-מידתי".

אבל האם נגזרה על ביתו של קרח כליה גמורה? הדעה הרווחת בציבור – עד כמה שאני מכיר אותו ואותה – היא שקרח ועדתו נבלעו באדמה ונעלמו מן העולם. אבל אם כך, מי כתב את תהילים מב-מט ("למנצח משׂכיל לבני-קרח; לבני-קרח משׂכיל שיר ידידֹת; למנצח לבני-קרח מזמור)? מיהו הימן צאצאו של קרח שמונה למשורר על ידי דויד המלך (דברי-הימים א ו טז-כג)? מי הם המשוררים "בני-הקָרחים" שהיללו בזמרתם את מעשׂיו של המלך יהושפט (דה"ב כ יט)? ומי הם "בני-קרח" המופיעים על אוסטרקון מהמאה ה-6 לפנה"ס שנתגלה בחפירות בערד?

כדי להגיע לתשובה לא לא צריך להרחיק יותר מדי. כבר בספר במדבר עצמו (כו י-יא) מודה הסופר המקראי: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אֹתם ואת קרח; במות העדה, בָּאֲכֹל האש את חמשים ומאתים איש, ויהיו לנס. ובני קרח לא מתו!"

לקח אחד, מיידי ופשוט, הוא שאין סיבה לקבל כפשוטם את כל דברי האגדה המופיעים בתורה (ובנביאים, בכתובים, בספרות החיצונית, בכתבי חז"ל ובאופן כללי). מקובלת עלי שיטת הפרשנות לפיה מורכבת התורה, והתנ"ך כולו, מגרסאות שונות ומגוונות, שעברו מאות שנים של עריכה. אם כן, הרי שאין תמה שפה ושם נמצאות גם גרסאות שאינן עולות בקנה אחד, או אפילו סותרות זו את זו.

מצד שני, המסקנה לעיל לא נועדה לערער על חשיבות התנ"ך באופן כללי, או אפילו על מידת האמינות שניתן לייחס לו בבואנו ללמוד גם קצת היסטוריא. נהפוך הוא. הסתירות דוקא מעוררות אמינות. כיצד? אם אכן עברה התורה עריכה יסודית כל כך, במשך מאות שנים ועל ידי מי-יודע-כמה עיניים, סביר להניח שנמצאו לא מעט הזדמנויות להחליק סתירות, לפתור אותן, או פשוט להעלים כל זכר למה שעלול לעורר חשד או ספק. העובדה שהסתירות הללו נותרו במקומן מלמדת על הכבוד הרב שרחשו העורכים לכתוב. דברי אלהים חיים ממש.

אבל מסתתר כאן גם לקח נוסף. לפעמים, בכלל לא משנה מה כתוב. משנה מה אנשים חושבים שכתוב. אם הדעה הרווחת בקרב הציבור היא שקרח ועדתו עברו מן העולם במדבר, למי אכפת שהם מופיעים בתהלים, בדברי-הימים, או אפילו בפרשת פנחס? אם לשמעון פרס יש אמא ערביה, למי אכפת ששׂרה מלצר-פרסקי, ספרנית ומורה לרוסית, היתה נינתו של הר' חיים מוולוז'ין? כשהאמת חוגגת, העובדות מחפשׂות מחסה.