הפרטת הקרקעות לא תעבור!

כנראה היום תערך הצבעה נוספת בעניין הפרטת הקרקעות. בינתיים הוסחה תשׂומת הלב בגלל הפיגוע בת"א. אבל אסור להניח לביבי וחבורתו להעביר את הפרטת הקרקעות! מה אפשר לעשׂות?

הדבר החשוב ביותר כרגע הוא להפעיל לחץ על חברי/ות-כנסת מתנדנדים/ות. את זה אפשר לעשׂות דרך העלאת הנושׂא בבלוגים, בפייסבוק, טוויטר, תפוז, דוא"ל, וכל אמצעי אחר שעולה על דעתכן/ם. המטרה: להביא אנשים לשלוח דוא"ל לח"כ מתנדנד/ת, ולהפגין תמיכה במצפון האומר להתנגד לתכנית. ביבי ואנשיו יפעילו מכבש לחצים. בצד השני עומדים אנחנו.

איך עושׂים את זה? פשוט מאד. כתבו דוא"ל לאחד הנציגות/ים המופיעים בהמשך. ספרו בכמה מילים מי את/ה, מה הסיבה המניעה אותך במיוחד בהתנגדות להפרטה. קראו לח"כ/ית לא לפחד ולהצביע נגד. אין צורך במגילה ארוכה, כמה שורות תספיקנה.

עם מי ליצור קשר?

  • משה יעלון (ליכוד), המשנה לראש הממשלה – myaalon@knesset.gov.il
  • ציפי חוטובלי (ליכוד) – ח"כית צעירה ונמרצת, שיש לה עוד סיכוי לא רע לפתח קריירה ציבורית ראויה – zhotovely@knesset.gov.il, tzipi.hotovely@gmail.com
  • דניאל בן-סימון – יו"ר סיעת העבודה – dbensimon@knesset.gov.il

אם השמות הללו אינם מדברים אל לבכם, כתבו לח"כ החביב/ה עליכם מהמפלגה לה הצבעתן/ם בבחירות. אם אתן/ם חברות/י מפלגה, חשוב לציין זאת!

עבור מי שעדיין לא מכיר, או שעדיין לא השתכנעה, אני מביא מכאן ואילך את נאומו של ח"כ חנין בכנסת מ-כט תמוז (21 יולי), כפי שהתפרסם בבלוג שלו, אדוםירוק. לטעמי מסביר ח"כ חנין את הבעייתיות העמוקה של מהלך ההפרטה באופן הבהיר והחד ביותר שראיתי עד כה.

*** *** ***

לידיים פרטיות.
הפרטת הקרקעות בecowiki.
אתר מטה המאבק בהפרטת הקרקעות.

צילום: galit lub

צילום: galit lubetzky

"אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, יש מקום לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. מינהל מקרקעי ישראל גוף ביורוקרטי, גוף שאיננו שקוף, מקבל החלטות שאינן לתועלת הציבור הרחב.

יש מקום לרפורמה. יש מקום לרפורמה שתהפוך את הגוף הזה ליותר שקוף, ליותר אחראי לציבור, ליותר מחויב לכל הקבוצות ולכל הציבורים באוכלוסייה הישראלית, למחויב ליהודים ולערבים, למחויב לפריפריה. יש מקום. מינהל מקרקעי ישראל הוא גוף שצריך שינוי וצריך שינוי גדול.

אבל עמיתי חברי הכנסת, השינוי שהממשלה מביאה הוא שינוי בדיוק בכיוון ההפוך לזה שאנחנו צריכים. הרפורמה שמוצעת לנו היא שינוי דרמטי במדיניות המקרקעין בישראל וגם באושיות החברה הישראלית. החברה הישראלית עוברת לתפיסה ניאו-ליברלית, שרואה בקרקע מוצר כלכלי, שהמטרה הבלעדית שלו היא הפקת רווח לבעלים. הרפורמה הזאת היא מהלך גדול של חלוקה מחדש של העושר בחברה, תוך פתיחת פתח עצום לאפשרות של צבירת הון קרקעי בידי קבוצה קטנה של אנשים. זה בדיוק מהלך בכיוון ההפוך לזה שאנחנו צריכים.

השינוי הגדול, הדרמטי, ההיסטורי הזה נעשה בהליך מהיר ומזורז. אומנם הוא פוצל מחוק ההסדרים, אבל עמיתי חברי הכנסת, לכולנו ברור שזה היה פיצול מלאכותי. קצב הדיונים לחלוטין הותאם ללוח הזמנים הקצר והחפוז ביותר. כך אנחנו מגיעים, בסיומו של דיון חפוז ובלתי ראוי, לאחת ההכרעות החשובות שעומדות בפני הכנסת הנוכחית.רשימת הפגמים המהותיים שיש ברפורמה שהממשלה מציעה היא רשימה ארוכה מאוד, ואני, כמובן במסגרת הזמן שלי, לא אוכל להתייחס לכל הפגמים, אבל אני אתייחס לכמה פגמים עקרוניים.

הדבר הראשון – הרפורמה המוצעת פוגעת במשטר החוקתי של מדינת ישראל, מכיוון שבפועל היא משנה חוק-יסוד באמצעות חוק רגיל. חוק-יסוד: מקרקעי ישראל, שאסר על העברת בעלות במקרקעי ישראל בפועל, משתנה באמצעות חוק רגיל שמאפשר העברת בעלות בהיקפים עצומים.

הרפורמה הזאת גם לא קובעת בחוק את עקרונות המדיניות הקרקעית של מדינת ישראל והיא מעבירה את היכולת לקבוע את המדיניות הקרקעית לגוף שאיננו נבחר, לרשות מינהלית שההרכב שלה מצומצם מאוד, הציבור לא נמצא בה, אבל ניתן בה כוח בלתי פרופורציונלי לשני גורמים, לראש הממשלה ולקרן הקיימת. ההרכב של מועצת מקרקעי ישראל לפי סעיף 1(8) להצעת החוק הוא הרכב בעייתי ביותר. המועצה הזו מורכבת משמונה נציגי ממשלה ושישה נציגי קרן קיימת. אין על-פי ההצעה במועצה נציגי ציבור כלשהם, אין נציגים של הציבור הערבי, אין נציגים של הפריפריה, אין נציגים של מומחים בתחומי מקרקעין, אין נציגים של ארגונים סביבתיים, אין נציגים של ארגונים חברתיים. הציבור איננו מיוצג ברשות, במועצה שמנהלת את הנכס הציבורי החשוב ביותר שיש והוא המקרקעין.

ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני ואנחנו כמובן נתמוך בכל ההסתייגויות שהמטרה שלהן להוסיף נציגים למועצה הזו, נציגים של ארגונים סביבתיים, ארגונים חברתיים, רשויות בנגב ובגליל, נציגים של הציבור הערבי, מומחים, אנשי אקדמיה וכדומה. אבל מעבר לשאלת ההרכב, סעיף 1(8) להצעת החוק קובע שנציגי הממשלה למועצה יהיו כפופים בהצבעותיהם להחלטות הממשלה, זאת אומרת, אלה הם נציגים שאין להם שיקול דעת עצמאי, הם אמורים לפעול לפי החלטות הממשלה ללא שיקול דעת עצמאי ומקצועי.הצעת החוק מגדירה בצורה מאוד בעייתית את נכס המקרקעין שעליו היא חלה. בפועל הצעת החוק מאפשרת העברת בעלות בנכסי מקרקעין פנויים, בנכסי מקרקעין שטרם נבנו ולא נבנו. אם המטרה היתה לצמצם את הביורוקרטיה הכרוכה בניהול חוכרים של דירות מגורים, מספיק היה להעביר את הבעלות במבנים ולא צריך היה להעביר בעלות בנתחי קרקע שלמים ופנויים. אבל אם זו היתה המטרה, את המטרה הזו ניתן היה להשיג גם בלי הרפורמה הזאת, כי כבר היום מכוח תיקונים שהכנסת הקודמת חוקקה אפשר להעביר בעלות בדירות מגורים שנמצאות בקרקעות רוויות. לכן כל פרשת המרפסת של ראש הממשלה היא ניסיון לזרוע חול בעיני הציבור, להסיח את הדעת ולהסתיר את המטרות האמיתיות של הרפורמה.

הרפורמה כוללת סעיף בעייתי ביותר שהוסב ברגע האחרון, אני מתכוון לסעיף 4כ, שעוסק בהגבלה על הקניית בעלות. הסעיף הזה הוכנס להצעת החוק בעצם ביום ההצבעות האחרון שהיה בוועדת הכלכלה, והסעיף הזה מהווה אישור לקיומן של ועדות קבלה סלקטיביות ומפלות ביישובים חקלאיים, ביישובים קהילתיים. הסעיף הזה מאפשר לגופים פרטיים לעשות סלקציה פסולה בין המבקשים להתגורר ביישובים האלה. זה סעיף פוגע במיוחד שיש בו כדי להפלות אוכלוסיות רבות במדינת ישראל.

יש לנו ניסיון עם ועדות הקבלה האלה ואנחנו כבר יודעים שהוועדות האלה הן כלי לסינון אוכלוסיות שאינן נושאות חן בעיני ועדות הקבלה או חבריהן. הסינון הזה נעשה בצורה משפילה תוך שימוש בקריטריונים כמו אי-התאמה חברתית. לפעמים מאחורי הסינון הזה עומדים ללא ספק טעמים גזעניים. וכך מסננים החוצה ערבים ורוסים ואתיופים, לפעמים דתיים, משפחות חד-הוריות, זוגות בני אותו מין וכדומה. הוספת הסעיף הזה הצליחה לחבר ברפורמה הזו את הרע שבשני העולמות. לקחו את הרע שבעולם השוק, רע של הפרטה טוטלית, של השלטת בעלי ההון על משאבי הציבור וחיברו אותו אל הרע של גזענות, של סלקציה, של אפליית אוכלוסיות ושל מתן זכויות וטו לגופים פרטיים בגישה שלהם לקרקעות הציבור.

אדוני היושב-ראש, עם כל מה שנאמר על הרפורמה הזו, אני חייב לומר שרב הנסתר על הגלוי לפחות בהיבט אחד, שהוא היבט מאוד מרכזי של הרפורמה, ואני מתכוון להסכם עם הקרן הקיימת. בפני ועדת הכלכלה לא הוצגו מפות. אנחנו גם היום לא יודעים אילו קרקעות בדיוק הולכות להיות מוחלפות בין המדינה לבין הקרן הקיימת. לא רק שאין לנו מפות, אין לנו הערכות כלכליות מהו השווי האמיתי של הקרקעות שמועברות פה מיד ליד. אין לנו הערכות תכנוניות וסביבתיות מה הן ההשלכות של חילופי הקרקע האלה. על בלנקו אנחנו מתבקשים לחתום על צ’ק של פטור ממס מכל העסקאות האלה. רק הדבר הזה כשלעצמו, אפילו אם הדבר הזה היה עומד כשלעצמו, אדוני היושב-ראש, הוא היה מספיק כדי לפסול את הרפורמה הזאת כרפורמה שהיא מהלך לא ראוי ולא אפשרי מבחינה חקיקתית.

הרפורמה הזו היא אסון סביבתי. הקרקע היא משאב ייחודי, סופי, מוגבל. אבל הרפורמה הזאת מייצרת בתחום המקרקעין מנוע רב עוצמה של אינטרסים כלכליים. הניסיון מלמד שגופי התכנון לא מסוגלים לעמוד לבדם מול המנועים האלה של האינטרסים הכלכליים רבי העוצמה שהרפורמה הזו מייצרת בתחום המקרקעין. ולכן התוצאה של הרפורמה הזו בפועל תהיה פגיעה בשטחים הפתוחים, פגיעה במרחבים הציבוריים, פגיעה ביכולת שלנו לתכנן את הקרקע למטרות ציבוריות שהן כל כך דרושות וכל כך חיוניות.

כל הרפורמה הזו נעשתה ללא עבודת מטה שקופה, ללא התייעצות עם הגורמים הציבוריים, ללא הקשבה לארגונים סביבתיים וחברתיים. אני חייב לומר שאינני יודע מה התשתית המקצועית שעליה נסמכת הרפורמה הזאת. תחושת הבטן שלי היא שמאחורי הרפורמה הזו לא עמדו חשיבה מקצועית וניתוח מקצועי אלא עמדו מאחורי הרפורמה הזו גופים בעלי עניין ובעלי אינטרס שהולכים להרוויח מהרפורמה הזו כסף רב, רב מאוד.

אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה לגעת בנקודה אחרונה. אני מתכוון לשאלת היחס בין הרפורמה והציבור הערבי.בכל מקום בעולם רפורמת מקרקעין היא רפורמה שנותנת מקרקעין למי שאין לו מקרקעין. הרפורמה הזו עושה בדיוק את הדבר ההפוך. הציבור הערבי בישראל שחסרים לו מקרקעין לא הולך לקבל שום מקרקעין מהרפורמה הזאת אלא הולך להיות מודר בצורות חדשות.

הרפורמה הזו היא אי-צדק בציר האקטואלי, מכיוון שהיא איננה נותנת תשובות למצוקות המקרקעין הקיימות היום. היא אי-צדק בציר הזמן, כי היא לוקחת רכוש שהוא בחלקו רכוש של נפקדים, מגלגלת אותו לידיים פרטיות, מסבכת את היכולת להגיע לפתרון פוליטי של הסכסוך הישראלי-ערבי.

אדוני היושב-ראש, כשאני מסכם לעצמי את הדברים, אני אומר – הרפורמה הזאת היא אסון חברתי. הרפורמה הזו היא אסון סביבתי, הרפורמה הזו היא אסון פוליטי. הרפורמה הזו היא המתנה הגדולה ביותר שממשלת נתניהו נותנת לבעלי הון, לבעלי אינטרס, לנדל”ניסטים, על חשבון הציבור.

לכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא לכל חברי הכנסת, מעבר להשתייכות הסיעתית, להתאחד מחר בהצבעות, לתמוך בהסתייגויות, ואם נוכל, להפיל את הרפורמה הרעה הזו לטובת כל הציבור ישראל. תודה רבה.

חזית חדשה-ישנה

בינתיים נוסף פרט נוסף לתיאור הטרוריסט הרוצח – הוא לבש מסכה על פניו. עם או בלי קשר, מתערער אצלי הבטחון שמדובר במישהו חרדי דוקא. כך או כך, הפשע חמור מאין כמוהו בכל מקרה, ואני עומד מאחרי כל מה שכתבתי על העימות בין חרדיוּת לדמוקרטיא ובעניין הדעה ההלכתית המובעת בסוף הטור.

*** *** ***

יתכן שעוד מוקדם, יתכן שיתברר שבכלל משהו אחר לגמרי, אבל סביר שבתוך כמה שעות יפורסם לציבור שגבר חרדי ביצע פיגוע ירי במועדון נוער גאה בת"א-יפו. נכון לעכשיו, שני הרוגים (לפי שמועות כבר שלושה) וכמה וכמה פצועים קשה ובינוני.

הסיבה לחשד לגבי השתייכותו העדתית של הרוצח היא עדויות מן השטח, לפיהן הוא "לבוש שחורים". אבל החשד גדול וכבד, ביחוד לאור ארועי השבועות האחרונים. מי שטיעון ה"עשׂב השוטה" כבר על שׂפתיו או בקצה מקלדתו, מוזמן לצפות בביריונים שתקפו את הרב (החב"דניק) של בית-הכנסת "גלעד" בקריית-היובל בירושלם. מי שרוצָה לספר על הקסם האקזוטי של החברה החרדית מוזמנת לקרוא על תקנות הצניעות החדשות של הרב קופשיץ מבית-שמש.

לא צריך להיות חיית חדשות כדי לשׂים לב שהחזית הישנה-חדשה מול החברה החרדית מתחממת שוב, אחרי כמה שנים של שקט יחסי. שחר אילן, לשעבר בדה-קאנטרי, כתב בבלוגו הסבר לפיו הסיבוב הנוכחי של המהומות פרץ לא מסיבות רעיוניות או אמוניות דוקא, אלא מתוך הצורך להציג תמונות של "אקשן" מול התורמים באמריקא, שידם קפוצה וארנקיהם סגורים לנוכח המשבר הכלכלי העולמי. אילן מומחה גדול ממני בהרבה בענייני חרדים, ויתכן שהפרשנות שלו חדה ומדוייקת. גם אם כן, הפער המדמם כרגע עמוק בהרבה מקשיי גיוס כספים בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, ואלימות, מרגע שהתחילה, נוטה לתפוס כיוונים בלתי צפויים.

למעשׂה, האתגר שמציבה החברה החרדית בפני מדינת ישׂראל גדול ומשמעותי לא פחות מזה שמציבים בפניו הסכסוך העברי-ערבי וההשתלטות הזוחלת של אוליגרכיית בעלי-ההון. אין ספק שרוב החרדים עדיין יהודים. אבל איך אפשר להפוך אותם לחלק מהדמוקרטיא? התשובה לשאלה טמונה כנראה בחברה החרדית עצמה. אי-אפשר להכריח אף אחד להיות דמוקרטי.

אבל גם אי-אפשר לעמוד מנגד ולא לעשׂות דבר. כבר מזמן ידוע שסדר היום הפוליטי בישׂראל דורש גיבוש דחוף של כח פוליטי חדש, שישאף לשלום ויתנגד לאוליגרכיית-ההון. הצלע השלישית של תנועה כזו צריך לקבוע עמדה ברורה בעניין היהודי. להבנתי, אלו העניינים הצריכים לעמוד בלב מהלך שכזה:

  • הפקעת הנישׂואין והגירושין מידי הממסד הרבני-חרדי. יש להפריד את הטקס הדתי מהרישום במשׂרד הפנים. זוג הרוצה שרב ישׂיאו מוזמן בהחלט, אבל חוץ מזה יטריח את עצמו גם למשׂרד הפנים כדי להרשם כנשׂוי.
  • הפקעת סמכות הגיור מידי הממסד הרבני-חרדי. מהלך זה הוא בעל חשיבות מכרעת, ביחוד כל עוד לא יתוקן חוק השבות, וההכרה ביהדות גוררת באופן מיידי גם קבלת אזרחות ישׂראלית.
  • הפסקה מיידית של כל מימון ממשלתי לכל מוסדות החינוך שלא ילמדו "נושׂאי ליבה", שיכללו אנגלית, ערבית, מדעי החומר ומדעי הרוח. אין רע בחינוך תורני כשלעצמו, אך אין כל סיבה שהמדינה תממן לימודים שהם תורניים ותו לא.
  • פתיחת מסלולי שירות לאומי אזרחי, שיאפשרו לצעירות וצעירים מהעולם החרדי להשתלב באופן מלא בחברה האזרחית.

מהלך משולב כזה יסיר מצד אחד את אחיזת החנק של ההנהגה החרדית על החברה הישׂראלית, יצמצם באופן קיצוני את כוחה, וישׂים קץ למצב המגוחך והעצוב בו המדינה תומכת באופן פעיל בחיזוקה ובגידולה של ציבור החותר תחת עקרונות היסוד שלה. מאידך, הוא יפתח דלת עבור הציבור – ויש לשער הרוב – הדומם, המעוניין דוקא בשיתוף פעולה עם המדינה ולא בעימות.

אבל לפני, לצד ואחרי כל זה, קיים מישור נוסף בו חובה לקרוא תגר על תחושת העליונות החרדית. תחום שלמדינה אסור שתהיה בו דריסת רגל, תחום שהוא נחלת הציבור בלבד, דמוקרטי לגמרי – הלכה. לא פעם ולא פעמיים הבעתי את דעתי בכך שיש לפתוח עידן ההלכה, עידן בו איש הישר בעיניו יעשׂה, ואישה גם. התרומה הצנועה שלי הפעם היא בהתנגדות גורפת להלכה בויקרא יח כב, כט, האוסרת על יחסי-מין בין גברים. את ההלכה הזו יש לבטל מכל וכל, תיכף ומייד. במקומה אני מציע: כל עוד יחסי-מין מתקיימים בהסכמה מלאה ובין בגירות/ים, אין הדבר מעניינו ההלכתי של אף אחד/ת.

*** *** ***

וגם אם יתברר בסופו של דבר שהרקע לפיגוע הלילה שונה מזה שהנחתי, סדר היום הפוליטי והדעה ההלכתית בעינם עומדים.

דניאל מורגנשטרן (פרשת השבוע: ואתחנן, ב')

לפני שנה בדיוק, ללא הרבה מחשבה מראש, החלטתי להתחיל לכתוב טור שבועי על פרשת השבוע. על סדר היום עמד "שקוף", נסיון אמיץ אך כושל להקים כלי-תקשורת עצמאי ברשת. במקום להתסמך על פרסומות ומכירות היה אמור "שקוף" להבנות מתוך דמי-חבר והתנדבות. כלי התקשורת המרכזי של החברות והחברים היה קבוצה בגוגל. הסתובבה שמועה שבקהל יש גם מאיירות/ים. שלחתי דוא"ל ובו הצעה לכל המעוניינ/ת לשתף פעולה בפרשת השבוע. כך פגשתי את דניאל.

(ב)איור: דניאל מורגנשטרן

(ב)איור: דניאל מורגנשטרן

מאז עברנו שנה שלמה יחד, מ"ואתחנן" ועד "דברים". למדתי ממנו הרבה, על הקשר בין תמונה לבין כתב, על החשיבות באחידות העיצוב, על התועלת הגדולה שבעבודה משותפת. לא מעט פעמים ישבתי מול המחשב בלי לדעת מה לכתוב. הידיעה שדניאל ממתין לטור כדי שנוכל לעלות לאויר בזמן היתה גורם מדרבן ומנחם כאחד.

העבודה המשותפת הזו היתה זכות ועונג. כעת נותר לי רק להמליץ לכן/ם לבקר באתר של דניאל, בו מרוכזות הרבה עבודות שלו, וגם בפרופיל הפייסבוק שלו, בו הוא מציף מידי פעם עבודות מהעבר הרחוק והפחות-רחוק. וגם, כמובן, לאמר –

תודה!

לקראת עוד ט באב (פרשת השבוע: ואתחנן)

ועתה, ישׂראל, שמע אל החֻקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכן לעשׂות, למען תחיו, ובאתם, וִירִישְׁתֶּם את הארץ אשר יהוה אלהי אבֹתיכם נֹתֵן לכם. לא תֹסיפו על הדבר אשר אני מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, לשמֹר את מִצוֹת יהוה אלהיכם, אשר אנכי מצוה אתכם (דברים ד א-ב)

מה עניין הירושה? אחת מהנחות היסוד של סיפור המסגרת המקראי היא שכיבוש הארץ וההתנחלות בה על-ידי ברית השבטים הישׂראלית אינה בגדר הגעה לארץ חדשה וגזלתה מידי יושביה המקוריים, אלא היא בגדר חזרה לנחלת אבות. לפי הסיפור הובטחה הארץ לאברהם, והוא הורישהּ ליצחק, יצחק ליעקב-ישׂראל, והוא כבר אבי-השבטים המתנחלים. סיפור המסגרת מוטמע בקורא העברי עד-כדי-כך, שקל להתעלם מהנימה המתגוננת המלווה אותו. אנו איננו מתנחלים כובשים אכזריים, לא. אנחנו בסך הכל חוזרים לנחלת אבותינו.

אבל כמה פעמים אפשר לזכות באותה ירושה, ובאילו תנאים? לפי התנא ר' יוסי בן-חלפתא, פעמיים. וכך הוא אומר (סדר עולם ל; השווי/ה בבלי נידה מו ב):

מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתם בימי יהושע. מה בימי יהושע נתחייבו במעשׂרות ובשמיטים וביובלות, וקידשו ערי חומה, והיו שׂשׂין ושׂמחין לפני המקום, אף ביאתן בימי עזרא כך, שנאמר: ותהי שׂמחה גדולה מאד. וכן הוא אומר: והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתהּ וגו' – הקיש ירושתך לירושת אבותיך. מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו. יכול תהי לכם ירושה שלישית? תלמוד לאמר: וירשתה. ירושה ראשונה ושנייה יש לכם, שלישית אין לכם.

ירושה ראשונה, לפיכך, היא כיבוש הארץ וההתנחלות בעקבות יציאת מצרים. הירושה שניה, אך אנו למדים, היא שיבת ציון שהחלה בעקבות הצהרת כורש, וביחוד חידוש השמיטין, היובלות, המעשׂרות וערי המקלט בימי עזרא. עד כמה שיָכֹל ר' יוסי לראות, כאן אמור היה הסיפור להסתיים. ירושה שלישית אין ולא תהיה.

מזל שלא שמענו לר' יוסי. גם אחרי החרבן השני, ובמשך אלפיים שנות גלות, נשארה בחיים התקוה לירושה שלישית. זכינו, ובזמננו התממשה התקוה, וירושה שלישית קמה ונהייתה. אבל, עם יד על הלב, במקרה של חורבן נוסף, חו"ח השיוי"צ, האם ניתן להאמין בירושה רביעית? לדעתי לא. יש טעויות שכבר אי-אפשר לתקן. כעת נותרו רק שתי אפשרויות : להגשים את הנבואות המקראיות, או להכשל כשלון מהדהד ולרדת מעל במת ההיסטוריא.

מה עלינו לעשׂות כדי להצליח? דומני שלקח אחד חשוב מהתפתחות הסיפור הוא שאין תשובה אחת נכונה. למעשׂה, בכל רגע ורגע צריך להמשיך ולבחון את החוקים והמשפטים, ולשאול כיצד עלינו לעשׂות בהם שימוש מושׂכל בימינו. ספר דברים מצווה, אמנם, לא להוסיף ולא לגרוע. אבל מי רוצה היום להחזיר את "עין תחת עין" למשפט הפלילי? והאם אנו מוכנים לקבל מציאות בה מותר לזר מוחלט לתפושׂ נערה בתולה, לאנוס אותה, לשלם לאביה סכום מוסכם, ולשׂאת אותה לאשה כדת וכדין? לא. חובה עלינו לדרוש ולחקור ולהתאים עצמנו למציאות, ככתוב בהפטרה:  וילמדהו באֹרַח משפט, וילמדהו דעת, ודרך תבונות יודיענו (ישעיהו מ יד).

ובכל זאת, כדאי ללמוד משהו גם מדבריו של ר' יוסי. מעשׂרות, שמיטין ויובלות עומדות בבסיס מדינת הרווחה. ערי המקלט מסמלות את ריבונות המדינה על הפרט, ואת הכורח לעשׂות דין צדק. השׂשׂון והשׂמחה מסמלים את הבניין המחודש, שדי בו כדי לבטל את האבל על החרבן. דכתיב בספר זכריה (ח יט), בשׂיאו של תהליך שיבת-ציון הראשונה, היא הירושה השניה:

כה אמר יהוה צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשׂירי יהיה לבית-יהודה לשׂשׂון ולשׂמחה, ולמועדים טובים. והאמת והשלום אֱהָבוּ.

אם לא יקרה משהו בלתי-צפוי עד מחר, כנראה שהשנה כבר החמצנו את ההזדמנות. ב"ה נזכה כבר לשנה הבאה.

מי בעד הפרטת הקרקעות?

בשבוע שעבר קראתי טיעונים מצד עיתונאים מובילים בעד יוזמת הפרטת הקרקעות של נתניהו. בטור זה אתייחס לדברי שניים מהם, רביב דרוקר וסבר פלוצקר. לטענת השניים, הרפורמה טובה, נחוצה, ולא כל כך מרחיקת לכת כמו שחשבנו.

תגובתי הנרחבת לדבריו של דרוקר התפרסמה הבוקר באתר עבודה שחורה. אסתפק לפיכך בתקציר. דרוקר העלה שתי טענות חשובות ונכונות: (א) דמי החכירה הם סוג של תשלום, או מס, עבור שירות שאינו קיים בעצם; (ב) הפער בין הכוח העצום המופקד בידי פקידי/ות מנהל מקרקעי ישׂראל לבין המשׂכורות הזעומות המשולמות להן/ם מזמין שחיתות, ויש סימנים לכך שהיא קיימת ועמוקה.

אני מסכים עם הטענה שדמי החכירה אינם הגיוניים. אבל אם כך, מדוע לא לבטל אותם וזהו? אם המנהל רקוב ומושחת, או לכל הפחות לא לגמרי יעיל, מדוע לא לתקן אותו? מה ההיגיון המקפיץ אותנו ישר להפרטה? האם זו התשובה היחידה לכל שאלה שנשאלה אי-פעם? את התשובה (במהופך) ניתן למצוא בטורו של פלוצקר:

היה זה נתניהו שברצונו הלוהט להוכיח שהוא עדיין גדול-מהפכני-ישׂראל כינה את הצעת החוק לרופרמה במינהל מקרקעי ישׂראל בשמות כמו "אם כל ההפרטות", "הגדולה בהפרטות בישׂראל" ו"העברת קרקע הלאום לידיים פרטיות" – ובכך גייס מגדה חזית לאומית וחברתית רחבה. ברית בית שׂמאל לימין, בין מרכז לפריפריה. אלא שלכינויים האלה אין ולא הייתה שום אחיזה במציאות. קרקע הלאום לא מועברת לידיים פרטיות: הרפורמה תעביר חצי אחוז עד אחוז מהקרקעות של ישׂראל המוחכרים כעת בחוזי חכירה ל-99 שנים, לבעלותם המלאה של בעלי הדירות, ותו לא. "מבחינה חוקית", אומרים במינהל, "הבדל בין חכירה לדורות ששולמו תמורתה דמי היוון לבין בעלות מלאה הוא אפסי. זו פיקציה מיותרת שהרפורמה ביקשה לחסל.

אילו רק הוצגה הרפורמה לציבור כאמצעי שיסייע לבעלי בתים לסגור מרפסת, היתה עוברת בקלות רבה. אבל לא כך הוצגה הרפורמה. האירוניא בסיפור הוא שביבי דוקא מצטייר כטיפוס אמין (להבדיל מפלוצקר, אגב). הוא אינו מתכוון להעביר תקנה לטובת סוגרי המרפסות, אלא דוקא ל"אם כל ההפרטות". נכון, אני מנסה לנחש כאן את מחשבותיו הכמוסות של אדם שאינני מכיר אפילו באופן אישי, אבל כך (פחות או יותר) עושׂה גם פלוצקר. הוא מניח שביבי פשוט רצה להצטייר כמהפכן, ולכן קלקל את סיכוייו להצליח ברפורמה. אני, לפחות, מקבל את דבריו של ביבי כפי שהם. כשהוא מדבר על הפרטת כל אדמות המדינה, אני מאמין לו.

וזו גם תשובתי לטיעון של רביב דרוקר, כהאי לישנא:

החשש השני הוא העשירים ישתלטו על קרקעות, בעיקר קרקעות חקלאיות, ייזמו שינוי ייעוד באמצעות הכנת תוכניות לבנייה למגורים ואח"כ ישתמשו בעוצמתם הכלכלית כדי לדחוף את ההפשרה במוסדות התכנון. נשמע מאוד הגיוני, אבל לא ממש […] בוא נפסיק עם הפחדים והקונספירציות. נוחי דנקנר לא יקנה את המדינה.

ניתן לתהות באיזו מדינה גר מר דרוקר. האם שמע על רכישת צים בידי האחים עופר, למשל? האם הוא מודע למציאות בה פקידי אוצר מפריטים נכסי מדינה ואח"כ עוברים לנהל אותם עבור הקונים? דרוקר קורא לנו "להפסיק עם הפחדים והקונספירציות". אני קורא לו לפקוח עיניים. מצד אחד מבטיח ראש המשלה את אם כל ההפרטות, ומצד שני מספרים לנו שכל העניין הוא לבטל מס מיותר (לבטל מס מיותר?!) ולהקל עלינו לסגור מרפסת. בתנאים כאלה, האם לא הגיוני שנחשוד בקשרים וקנוניות?

כתב דרוקר: אני לא באמת מצליח להבין מה רוצים המתנגדים לרפורמה. הכי קל להאשים אותם בבורות או אינטרסנטיות. קל, אבל לא הוגן. לא כולם מטומטמים ולא כולם אינטרסנטים. בתשובה אני יכול, קודם כל, להמליץ לו על הטור הזה של איתמר כהן. האופנן אמנם לא כוכב-מגיש בערוץ 10, אבל הוא חוקר יסודי, שאינו פונה כל כך מהר להצהרות כמו "אני לא באמת מצליח להבין". שנית, כיון שאפילו דרוקר מודה שיש בינינו, המתנגדות/ים, אי-אילו שאינן אינטרסנטיות ואינם מטומטמים, אני מציע לו לשאול את עצמו מדוע מתואר מהלך ביורוקרטי פשוט כ"אם כל ההפרטות".

התקוה (פרשת השבוע: דברים)

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל בני-ישׂראל בעבר-הירדן במדבר […] ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשׂר חֹדֵש, באחד לחֹדש, דבר משה אל בני-ישׂראל ככל אשר צוה יהוה אֹתוֹ אלהם (דברים א א-ג).

תיק רע

תיק רע

איור: דניאל מורגנשטרן

רגע לפני הכניסה לארץ, לאחר מסע מדברי מפרך שארך 40 שנה יותר מדי, מכנס משה את עם ישׂראל להאזין לנאומו האחרון. הנאום נפתח בסקירה היסטורית, והסקירה נפתחת בעיסקה שהציע רבש"ע לעם בהר חֹרֵב. עיסקה פשוטה. העם מצדו מסכים לשׂאת בעול התורה ולהתחלק בו עם משה, ובתמורה מבטיח רבש"ע את הארץ. עול תורה וההשתתפות עם משה מתקבלים בברכה: טוב הדבר אשר דברת לעשׂות (א יד). כדי לזכות בארץ כל שנותר הוא למלא את ההוראה הפשוטה: עלה, רֵש, כאשר דִבר יהוה אלהי אבֹתיך לך. אל תירא ואל תחת (א כא). אבל כאן נכנסו לתמונה המרגלים, והמשך הסיפור ידוע. הפחד וקטנות האמונה עשׂו את שלהם. העונש: 40 שנה במדבר.

קדימה בזמן, לסוף המאה ה-7 לפנה"ס. בירושלם מולך יאשיהו בן-אמון. במהלך בדק בית שנערך בבית-יהוה נמצא פתע פתאום ספר תורה שכוח אל ואדם. המלך קורא בספר ונחרד. בבגדים קרועים הוא מזמן את חבר יועציו ומצווה:

לכו, דרשו את יהוה בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה, כי גדולה חמת יהוה; אשר היא נִצתה בנו על אשר לא שמעו אבֹתינו על דברי הספר הזה, לעשׂות ככל הכתוב עלינו (מלכים ב כב יג).

חוקר המקרא הנודע יוליוס וולהאוזן העלה את ההשערה שאותו ספר תורה שנמצא במהלך בדק הבית של יאשיהו אינו אלא ספר דברים. השערה זו התקבלה באופן גורף למדי במחקר, ורבים אוחזים בה, בצורה זו או אחרת, גם היום. ואפילו נאמין שספר התורה לא "נמצא" בימי יאשיהו אלא נמצא ממש (או לחילופין גם אם נקדים את זמנו בהרבה), עדיין אני סבור ששפן הסופר, עכבור בן-מיכיה, חולדה הנביאה, ושאר המכרסמים בחצר המלך יאשיהו העבירו עליו "וויש עריכתי" יסודי ביותר.

בעקבות פרסומו של הספר פתח יאשיהו במבצע כללי לתיקון ושיפור חיי הדת ביהודה. אלילים למיניהם נותצו, אשרות נכרתו, הבמות נסגרו וכהניהן הועברו לירושלם. ובכל זאת, כבר מלכתחילה היה ברור שאת האסון שמנבא ספר דברים כבר אי-אפשר למנוע. כדברי חולדה הנביאה, הסמכות הרוחנית העליונה באותם ימים:

אִמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי: כה אמר יהוה – הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יֹשביו, את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים, למען הכעיסני בכל מעשׂה ידיהם, ונִצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה. ואל מלך יהודה השֹלֵחַ אתכם לדרֹש את יהוה, כה תאמרו אליו […] יען רך לבבך, ותִכּנע מפני יהוה […] ותקרע את בגדיך […] לכן הנני אֹסִפְךָ על אבֹתיך, ונאספת אל קברותיך בשלום, ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה (מל"ב כב טו-כ).

והאסון אכן לא אחר לבוא. בתוך דור אחד נכבשה ירושלם בידי צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, בית המקדש נחרב עד היסוד, והקיץ הקץ על מדינת יהודה העצמאית. למרבה המזל, קבלנו הזדמנות נוספת. יותר מ-40 השנים במדבר, אבל פחות מ-70 השנה שניבא ירמיהו – והנה הגיע כורש מלך פרס ומדי, והפיל את מלכות בבל. הגולים הורשו לשוב הביתה ליהודה, ואפילו לבנות מחדש את בית המקדש.

סוף הסיפור? כמובן שלא. אם בית ראשון חרב בשל עבודת אלילים, השני חרב בשל סכסוכים פנימיים, פלגנות יתירה ושׂנאת חינם. והפעם היה העונש כבד בהרבה. שיטות משיטות שונות יש לחשב את גזר הדין שנפסק לנו בגין חרבן בית שני. נפתלי-הרץ סיכם את החשבון ב-2000, בקירוב לא רע לעובדות. אלפיים שנה. קשה לתפוס.

בשלהי ספר דברים, פרשת נִצבים, מסכם משה את נאומו הגדול (דברים ל א-ה):

והיה כי יבֹאוּ עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והֲשֵבֹתָ את לבבך בכל הגוים אשר הִדִחֲךָ יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך, ושמעת בקֹלוֹ ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורִחַמֶךָ, ושב וקִבֶּצְךָ מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה.

אם נקבל את שיטתו של וולהאוזן, הרי שנאמרו הדברים הללו לפני גלות בבל. יוצא שלצד הנחמה האישית המוצעת ליאשיהו, כי הוא עצמו לא יחזה בחורבן, מוצעת גם נחמה ציבורית, המגולמת בתקוה לחזרה מן הגלות. וגם אם נרחיק לכת ונטען שהפסוקים הללו נוספו בימי פרֹס הפרסים, לאחר שיבת ציון הראשונה, ודאי מעבר לכל ספק שנכתבו לפני שיבת ציון השניה, בימינו אנו. והתקוה לא אבדה, גם לא לאורך שנות אלפיים.

השׂר גלעד ארדן – אנא עצור את הפרטת הקרקעות

גלעד ארדן - ויקיפדיא

גלעד ארדן - ויקיפדיא

הנה, כאילו לפי הזמנה, התארגנות בלוגרים על מנת ליצור הד בתקשורת, ולדרבן את השׂר להגנת הסביבה, ח"כ גלעד ארגן, להתגייס למאמץ לעצור את הקנוניא להפרטת קרקעות המדינה. מארגן היוזמה הוא איתמר כהן, הדוושן הבלתי-נלאה. מקרה מבחן לטור שכתבתי רק אמש.

ציבור הקוראות והקוראים מוזמן להעביר, להפיץ, לשלוח לכל עבר.

***   ***   ***

לכבוד השׂר להגנת הסביבה, גלעד ארדן

הנדון: מחובתו של השׂר להגנת הסביבה להתנגד להפרטת קרקעות המדינה

שלום,

ראשית, ברצוננו להביע את הערכתנו כלפיך. מאה הימים הראשונים שלך בתפקיד ממחישים היטב את ההבדל בין מי שמכהן בתפקיד השר להגנת הסביבה מתוך בחירה ותחושת שליחות, כמוך – לבין מי ש"נאלץ" למלא את התפקיד מאונס וכברירת מחדל, כמו כמה מקודמיך.

אלא שלמרבה הצער, הממשלה בה אתה מכהן מובילה מהלך בעל השלכות הרסניות ומזיקות מאין כמוהן. כל פעולותיך החיוביות וכוונותיך הטובות יהיו בטלות בשישים, ולא יצליחו לתקן, ולו במעט, את נזקה של ה"רפורמה במנהל מקרקעי ישׂראל", שהיא שם מכובס לדבר האמיתי: הפרטת קרקעות המדינה.

ברצוננו להעמידך על הנזקים החמורים שטומנת בחובה הפרטת הקרקעות

1. תיקון מס' 1 לחוק מקרקעי ישראל המוצע מגדיר כ"קרקע עירונית", המיועדת למכירה לצמיתות, כך: "קרקע, שייעודה לפי תוכנית מפורטת (…) למגורים או לתעסוקה;  'תעסוקה' -תעשיה, מלאכה, משרדים, מסחר, תיירות או מלונאות וכיוצא באלה".

על פי הגדרה זו, בעתיד ניתן יהיה למכור לצמיתות לבעל הון פרטי חלקים מבקעת תמנע, שם מתוכנן פרויקט מלונאות.
דוגמא נוספת: בשׂדה בריר שליד ערד מתוכננת הקמת מכרה פוספטים, שעל פי סקר של משרד הבריאות, עלול לגרום לתמותה של שבעה תושבים נוספים בערד, מדי שנה. על פי הרפורמה המוצעת, השטח שבו אמור לקום המכרה עלול להימכר לידי בעל הון פרטי, למטרות "תעשיה". המאבק של תושבי ערד, שהוא כבר עכשיו מאוד קשה, עלול להפוך לכמעט בלתי אפשרי אם הקרקע אכן תימכר לצמיתות לבעל הון פרטי, שמטבע הדברים לא מתעניין כלל בבריאות הציבור, אלא אך ורק בהפקת רווח מירבי מהאדמה שבבעלותו.

2. בעקבות ההתנגדות הרחבה להפרטת הקרקעות, שכוללת ארגונים וחברי כנסת מכל רחבי הקשת הפוליטית, הסכימו יוזמיה שההפרטה תכלול "רק" 4% משטחי מדינת ישראל.

זוהי אחיזת עיניים. ראשית, עשׂרות אחוזים משטחי המדינה בפועל אינם שמישים לציבור הרחב, מסיבות שונות (בעיקר שטחי אימונים של צה"ל). שיעור הקרקעות המיועדות להפרטה מתוך הקרקעות שזמינות באמת לציבור הרחב גבוה בהרבה מ-4%.
שנית, יוזמי הרפורמה כלל אינם מסתירים, שכוונתם המקורית היתה להפריט הרבה יותר מ-4% מהקרקעות. ברור לחלוטין, שמרגע שייפרץ הסכר ותחל הפרטת הקרקעות, בעתיד יהיו בעלי אינטרסים, שיקדמו, ואף יצליחו, להרחיב את מהלך ההפרטה.

3. ברפורמה המוצעת לא קיימת שום מגבלה מעשׂית על ריכוז קרקעות בידי יחידים. המשפט היחיד שמתייחס לכך הוא המשפט הכללי הבא (תיקון 6 לחוק מינהל מקרקעי ישראל): "המועצה והרשות יפעלו במטרה לקדם את התחרות בשוק המקרקעין ולמנוע ריכוז קרקעות בידי יחידים."

זהו משפט כללי ריק מתוכן. באותה מידה ניתן היה לכתוב, דרך משל, ש"המועצה והרשות יפעלו במטרה לפתור את בעיית הגרעין האירני". איך? באיזה אמצעים? גם לא מוגדר: מהו "ריכוז קרקעות בידי יחידים"? מאה דונם לבעל הון יחיד? מאה אלף דונם לבעל הון יחיד?*
הסעיף הזה הוא בגדר פרצה קוראת למושחת. והמושחת, כשקוראים לו – בא.

* הערה: על פי הדיווחים בתקשורת, שעד כה לא אושרו בשום פרסום רשמי, ברגע האחרון נכנסו לחוק מגבלות על ריכוז קרקע בידי יחידים, אלא שמדובר במגבלות עמומות, שמותירות חלק ניכר מהמלאכה לתקנות, שיותקנו עד 1.5.2010.

לסיכום: מכירת קרקעות מדינה לצמיתות מהווה איום חמור על הסביבה והחברה במדינת ישראל. מחובתו של כל שׂר – ובמיוחד, של השׂר להגנת הסביבה – להתנגד למהלך כזה.

על החתום: בלוגרים (כותבי יומנים ברשת האינטרנט):

אורי אמיתי, יוחאי עילם, בונים בתי"מ (בלוג פעילי התנועה הירוקה מימד),עבודה שחורה (בלוג-עיתון – קבוצת בלוגרים), שושי פולטין, חנן עינב לוי, אורית כהן, ראובן קלינמן, רונה שחר, איתמר כהן, אבירם בר לב, יניב גולן, עדי איתן, זהר לידר, ווסאבי – ירוק ועצבני (קבוצת בלוגרים),POV, רביב נוה, ערן אזולאי, דור לוי.

לאן הלכה כיכר העיר?

בשבוע שעבר עליתי ירושלימה, לבית המשפט העליון. חשבתי שאני נוסע להפגנה. הסתבר שלא ממש. על קורותינו בשטח, קצת פחות ממניין אכפתניקים/ות, סיפר בהרחבה אמיתי סנדי. בתור הפגנה היינו די מעוררי רחמים. כלומר, היינו מעוררים רחמים אילו היה אצל מי. אבל לא כל כך היה. נסו אתם לעמוד לצד כביש הגישה המוביל לחניון ביהמ"ש העליון בצהרי-יום קיץ, ותבינו מדוע. אז מה בעצם עשׂינו שם?

למעשׂה, את אותה שאלה בדיוק אפשר לשאול לגבי כמעט כל הפגנה. לכאורה הפגנה נועדה להעביר מסר לשלטונות לגבי רצון הציבור. אבל כמה אכפת לשלטונות מהפגנות? נכון, היתה ההפגנה המתולוגית אחרי סברה ושתילה. אבל כמה הפגנות אחרות היו, שבאו והלכו בלי לשנות שום דבר לאף אחד? האם אין דרך אחרת, יעילה יותר, להעביר את המסר?

מסתבר שיש. לאחרונה השתתפתי בדיון אצל טל ירון על בלוגים ותפקידם החברתי, נושׂא שכבר דשו בו לא מעט בעבר. העיסוק בפרשת נוגה-דרורי-ביטון, והשימוש הנרחב שעשׂיתי בבלוג בעניין זה, סיפקו לי כמה תובנות בנושׂא.

ראשית, התגובות לדיווח. לפי נתוני גוגל-אנליטיקס קראו את הטור יום בעליון 140 משתמשים יחודיים, כל אחת/ד מעט יותר מארבע וחצי דקות בממוצע. לא הרבה, במונחים של בלוגים מסויימים, אבל סדר גודל שלם יותר מאשר הקומץ שהגיע להפגין עם שלטים, וכמעט כפליים ממספר הצופות/ים באולם בית-המשפט עצמו. על אף שהתיק המדובר זכה לטיפול באמצעי התקשורת, ואף לכותרת ראשית ב"ישׂראל היום" ביום הדיון עצמו, אין ספק שחלקים גדולים בציבור עדיין לא שמעו על הסיפור דבר וחצי דבר. וגם אלה ששמעו, ודאי שלא נחשׂפו לחלק מהרשמים שהעליתי אני. יוצא שהפכתי לאמצעי התקשורת. בעל קהל מצומצם למדי אמנם, אבל לא מבוטל.

שנית, הדיון המתמשך העניק לי הזדמנות להחשׂף באופן יסודי לדעות שונות משלי. הדבר נכון בעיקר לגבי העמידה העיקשת של הקורא איתי כוחיי בעד השופט דרורי. נכון, עדיין לא השתכנעתי משום טיעון שהעלה, אבל הדבר אינו גורע במאום מהעובדה שהוא חייב אותי לחשוב עוד ועוד על המקרה, לחדד את טיעוני, לקרוא עוד ועוד חלקים מפסק הדין. כאן כבר יש לבלוג יתרון עצום על פני אמצעי התקשורת ההמוניים, הכבולים בשטחיות המובנית בהגיון הכלכלי והמקצועי שלהם.

שלישית, משום שהפרסום בבלוג זיכה אותי גם בהיכרות אישית עם עוד שני חברים לדרך: אמיתי סנדי הנזכר לעיל ויאיר מלכיאור, קורא קבוע בפרשת השבוע. הפגישה המהותית שלי עם שניהם נעשׂתה דרך בלוג זה. למעשׂה, דרך הבלוג הכרתי גם את שני הטלים – ירון וגלילי. יוצא שהבלוג משמש כלי לטווית אותה רשת חברתית-רעיונית החיונית כל כך לקידום ולקיום המהפכה. למעשׂה, זו גם התועלת הכמעט-יחידה שבהפגנות בעולם ה"אמיתי" – ההזדמנות לפגוש חברות וחברים לדעה ולדרך. אלא שבבלוג הכל בזמננו החופשי, מבלי לעזוב את הבית.

והנה התשובה הזמנית שלי לשאלת תפקידם החברתי של הבלוגים. הם הם – יחד עם פייסבוק, טוויטר, תפוז ומה לא – כיכר העיר החדשה. כאן נערכים הדיונים, כאן נערכים המפגשים. זה הכלי בידי ציבור האזרחים שאין לו המשאבים לעסוק בפוליטיקא באופן מקצועי – אותו ציבור בדיוק שעל כתפיו מונח עול הדמוקרטיא. זה המקום בו הציבור יכול להתעדכן ולהתדיין במה שמעניין אותו באמת. זה המקום בו הוא יכול לתרגל את כישורי הדיון שלו. זה המקום בו הוא יכול למצוא את בעלי-הברית שלו לכל דבר ועניין. נכון, עדיין אין תחליף לפגישה פנים-אל-פנים בתלת-מימד. אבל כמה טוב להגיע לפגישה הזו לא כזרים מוחלטים אלא כחברים ותיקים.

אין מבטלין גיור

אחת ההסתעפויות של פרשת נוגה-דרורי-ביטון, שהעסיקה אותי כל כך בשבועיים האחרונים, נוגעת לביטול גיורה של נוגה. בהקשר לתיק הנדון, הוליד ביטול הגיור אירוניא חריפה: מצד אחד החליט השופט דרורי שלא להרשיע את איתמר ביטון משום שארוע הדריסה הפך (בעיניו) לרגע מכונן בתהליך קליטתה של נוגה בחברה הישׂראלית. מצד שני קם בית-דין רבני, ביטל את גיורה ושלל את יהדותה, שהיא כשלעצמה אבן יסוד בזהותה הישׂראלית.

יהדות אתיופיא הועלתה לארץ מעצם הגדרתה כיהודית. הדיון הנערך כעת בגורל הפליטים המסתננים כעת למדינה מוכיח כאלף עדים את שאינו דורש הוכחה בעצם – שמדינת ישׂראל אינה מעוניינת לקלוט פליטים מאפריקא סתם כך. היא מוכנה לכך רק בתנאי שהם יהודים. אז אם יהודים, מדוע לגייר? אם כבר גויירו בכל מקרה, מדוע לבטל?

כשנשאל מדוע בוטל גיורה של נוגה, השיב הר' אלי בן דהן, מנכ"ל בתי-הדין הרבניים שהיא "לא גוירה על ידי בתי הדין הרבניים וכי בכל מקרה צריך לפנות לרב חיים דרוקמן, שאחראי על הנושׂא". כלומר, אין כאן עניין מיוחד בנוגה, ואף לא בשאר הציבור שגיורו בוטל פתע-פתאום. יש כאן סכסוך פנימי בתוך היהדות האורתודוכסית בשאלה "למי יש סמכות לגייר?". סכסוך זה, הגורם עוול נורא לציבור העולים – מחבר העמים ומאתיופיא כאחת – אינו נסב על עקרונות התורה וההלכה, אלא על שאלות ארציות יותר, של יוקרה, כח וכסף.

ומדוע אני מרשה לעצמי לקבוע שענייני תורה והלכה אין כאן? בגלל מראי המקום הבאים. הראשון, מן הרמב"ם (משה דרורי, לתשׂומת לבך), הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז:

גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל העכו"ם, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות, הרי הוא כישׂראל מומר, שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו. מאחר שטבל, נעשׂה כישׂראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף-על-פי שנגלה סודן.

וגם שולחן ערוך יורה דעה סימן רסח סעיף יב:
כשיבא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שׂררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא ליכנס לדת. ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישׂראל. ואם לא נמצאת להם עילה, מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשׂייתה על עמי הארצות, כדי שיפרשו. אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותם שחזרו מאהבה, מקבלים אותם. ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שׂכר המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר. הואיל ומל וטבל, יצא מכלל העובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו. ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישׂראל, מומר שקדושיו קדושין.

יוצא שמתוך המאבק נגד בית-דינו של כב' הרב דרוקמן מפרים בתי-הדין החרדיים הלכה פסוקה וברורה משל הרמב"ם ומשולחן ערוך. תוך כדי מאבק זה, שאין לו קשר לתורה ולהלכה, חידשו בתי-הדין חידוש מרעיש ומרחיק לכת. בלועזית קוראים למהלך כזה "רפורמה". יוצא שהחרדים הם הרפורמים החדשים. גיור רפורמי לא תופס בארץ, נכון?

כשאני נגמר והמדינה מתחילה (פרשות השבוע: מטות/מסעי)

וידבר יהוה אל משה לאמר, דבר אל בני-ישׂראל ואמרת אלהם: כי אתם עֹברים את הירדן ארצה כנען, והִקְרִיתֶם לכם ערים, ערי-מקלט תהיינה לכם. ונס שמה רֹצֵחַ, מכה נפש בשגגה. והיו לכם הערים למקלט מִגֹּאֵל, ולא ימות הָרֹצֵחַ עד עָמְדוֹ לפני העדה למשפט (במדבר לה ט-יב).

די!!!

די!!!

איור: דניאל מורגנשטרן

העקרון המשפטי-חברתי המתואר לעיל פשוט למדי. בחברה הישׂראלית הקדומה, כמו בחברות רבות אחרות בעולם העתיק, היה מקובל מנהג גאולת הדם. על קרוביו של אדם שמת מידי אדם אחר הוטלו הזכות והחובה לגאול את דמו – כלומר להמית את הממית. ההנחה העומדת בבסיס מנהג זה היא שסמכות הענישה הינה פרטית. האנשים האחראים להביא לדין ולהוציא להורג את הרוצח אינם שופטים ממונים, אלא קרובי משפחתו (או חברי החמולה, או השבט) של הנרצח.

אין צורך במחשבה מעמיקה כדי להתחיל להבין את הבעיות הגלומות בשיטה זו. ראשית, גאולת דם משפחתית-שבטית מזמינה מעגל בלתי-פוסק של רציחות ורציחות שכנגד. מעגל כזה ניזון באופן טבעי מרגש הנקמה, אך לא רק ממנו. מות אדם מיד חברו נתפס כגורם מטמא. כדי להסיר את הטומאה יש להמית את האחראי לה. ככתוב: ולארץ לא יְכֻפַּר לדם אשר שֻׁפַּךְ בה, כי אם בדם שֹׁפְכוֹ (שם, לג).

כיצד, אם כן, ניתן לשבור את מעגל הקסמים? הדרך שמציעה לנו התורה היא עוברת בהפקעת גאולת הדם מידי המשפחה או השבט, והעברתה לגורם חיצוני – העדה או העם. לשם כך נצטווה ישׂראל לקבוע לעצמו את ערי המקלט. עיר המקלט היא התחנה הראשונה בדרך החוצה ממעגל גאולת הדם – מקום בו יכול ההורג למצוא מסתור עד שיתברר עניינו ויובא בפני בית-דין. אם ימצא שמעשׂה ההרג היה בשוגג, הרי שהוא זכאי, ואין רשות להרגו. אם ימצא שההרג הוא בעצם רצח – כלומר בוצע במזיד ובאופן מתוכנן – דמו של הרוצח ישפך, ואין לו גאולת דם.

בספרו "אלימות ברפובליקה הרומית" ניתח החוקר הבריטי אנדרו לינטוט את הסיבות לקריסתה של השיטה הרפובליקנית ברומא העתיקה. ההסבר שנתן היה שחיסולו של טיבריוס גראכּכוּס, הטריבון המהפכן, הביא למעגל קסמים של אלימות הולכת וגוברת, עד כדי מלחמת אזרחים של דור שלם, שבסופה כבר לא היתה עוד רפובליקה.
להסבר זה, שכשלעצמו אינו חדשני, הוסיף לינטוט מימד חדש: העובדה שטיבריוס "הוצא להורג" באופן פרטי, פרטיזני, בידי קבוצה של בכירי המדינאים בני הזמן, נבעה מכך שהעקרון הנהוג בישוב סכסוכים ברומא של אותה עת היה זה של self-help, עזרה עצמית. במלים אחרות, אותם מדינאים רומים בכירים, שהמערכת הרפובליקנית לא העניקה להם כלים להתמודד עם יריב מהפכן, שלוח רסן ונטול כבוד לתקדימים הפוליטיים ולאינטרסים של בעלי-ההון, נקטו פעולה עצמאית, וחיסלו אותו בעצמם. כאמור, נהוג לחשוב שמעשׂה רצח זה דרדר את הרפובליקה למלחמת אזרחים ולחיסולה העצמי. דומני שמצב כזה בדיוק מנסה התורה למנוע בפרשתנו.

לעתים מזומנות אני נקלע לדיונים עקרוניים על זכויות וחובות בחברה. לרוב יוצאים הדיונים הללו מעיון בשאלת השירות הלאומי – צבאי ואזרחי. הנחת היסוד שלי היא, שכל חברה, בכל מצב, מקיימת מערכת של זכויות ושל חובות, המאזנות אלה את אלה. על מנת לשמור על זכויותי אני מקבל על עצמי חובות. בזכות החובות אני זכאי לזכויות. קיומה של עיר-המקלט, הפקעת הזכות לגאולת דם מידי המשפחה, והעברת הדיון לבית-דין של העדה – כל אלה שוללים מהפרט זכות לנקמה. מאידך, הם מעניקים לו זכות להגן על חפותו אם שפך דם ללא כוונה. גבולה של עיר-המקלט הוא המקום בו מסתיים הפרט ומתחילה החברה. מעודד לחשוב שהאבחנה החשובה הזו מתגלה דוקא בנסיון לשמור על חיי-אדם.

*** *** ***

לחובבי/ות ההיסטוריא הרומית: Lintott, Andrew W. 1968. Violence in Republican Rome. London: Oxford University Press.