העישון מזיק לבריאות, כמעט כמו העסקים של האחים עופר

כידוע, לפני כמה שנים החליט העיתונאי מיקי רוזנטל לבדוק את ענייניה ואת עסקיה של משפחת עופר. כידוע, הוא פרסם את ממצאיו בסרט "שיטת השקשוקה". כידוע, עשׂו באי-כוחה של משפחת עופר מאמצים כבירים כדי למנוע את הקרנת הסרט. הם עשׂו טעות. ככל שהתנגדו והשתדלו למנוע את הקרנת הסרט, כן עוררו עניין הולך וגובר. היום הפך הביטוי "שיטת השקשוקה" לניב חדש בשׂפה, גם בקרב מי שלא לגמרי יודע מה מקורו

אבל משפחת עופר לא הסתפקה בכך. כאילו לא די בכך שעזרה להפוך את שיטת השקשוקה לאחד הסרטים – והמאבקים החברתיים – המדוברים בשנים האחרונות, התקבלה החלטה לקחת את הסיפור צעד הלאה. לפיכך הגישו באי-כוחה של המשפחה תביעת דיבה כנגד "משהו הפקות", שהפיקה את הסרט, וכנגד מיקי רוזנטל ואילן עבודי, שני עושׂיו. גובה התביעה – 3,500,000 ש"ח!

אין זו הפעם הראשונה בה מניפים באי-כוחה של האוליגרכיא את חרב הדיבה כדי להפחיד פעילים חברתיים. זכורה עדיין תביעת הדיבה הצינית שהגישה חברת שטראוס נגד שלוש מנהיגות שביתת המלצריות בקופי-טו-גו לפני כשנתיים. אלא שהפעם יש עילה ישירה יותר, לכאורה, להגשת התביעה: רוזנטל ועבודי אכן חשׂפו את משפחות עופר בקלונה ופגעו בשמה.

הואיל ומעלליה של משפחת עופר ידועים לא רק מ"שיטת השקשוקה", אלא גם בזכות שורה ארוכה של עדים אחרים, מד"ר ירון זליכה ועד האופנן איתמר כהן, אני נוטה לקבל את הנחת העבודה הרווחת בחוגים מתרחבים, שגם כאן מדובר בתביעת דיבה שמטרתה לסתום את הפה של מי שרוצה לחשׂוף בפני הציבור כמה דברים רעים מסתתרים מאחרי השם הטוב.

לפיכך, משׂמח ביותר לראות את ההתארגנות הציבורית, שמטרתה לעקר מתוכן את תביעת הדיבה ואת האיום הנלווה אליה. יוזמה בשם "גם אני מיקי רוזנטל". העקרון פשוט. מתנדבות ומתנדבים מהציבור מצטרפים כשותפים ב"משהו הפקות", ומבטיחים להתחלק בפיצויי הדיבה אם יחליט על כך בית-המשפט. הנחת העבודה היא שתביעת הדיבה היא בלוף, ושבלוף צריך לחשׂוף. נכון לעכשיו, לפי האתר, הצטרפו 2601 איש/ה, והסיכון הכספי שכל מצטרף נושׂא בו כרגע הוא 1341 ש"ח.

נשמע טוב. רציתי להצטרף. עם זאת, לפני שאני מצטרף כשותף לחברות עסקיות, מכניס עצמי לרשימת הנתבעים של האחים עופר, או שניהם, אני נוהג להתייעץ ברעייתי שתחיה. היא, שבורכה בשׂכל ישר, שאלה את השאלות המשפטיות הבאות:

1. האם באמת ניתן להצטרף לחברה/לרכוש חלק בחברה רק לצורך התביעה הנדונה וזהו? (ובמילים אחרות, האם הצטרפות כזו, על אף ההסתייגות בחוזה המפורסם באתר, לא עלולה לחשׂוף אותי, נניח, לחובות לספקים, באם יש כאלה?)
2. מה קורה אם 2900 מ-3000 המצטרפים מחליטים לא לשלם – האם הנותרים אחראים על החוב שלהם במלואו, כמו ששותפים רגילים בחברה הופכים אחראים לחובות אם שותף אחד מועל בכספים?
3. במקרה של הרשעה, האם ישאר למשקיעים רישום פלילי עקב התביעה?

אני איני משפטן, ואינני יודע לענות על השאלות הללו. אשׂמח לשמוע תגובות של יודעי/ות-דבר, וכמובן גם ממארגני היוזמה עצמה.

כשלעצמי, אני מתחייב בזאת בפני קהל הקוראות/ים כאן להשתתף בתשלום דמי פיצויים, אם יקבעו כאלה, עד סך של 1341 ש"ח – סכום הסיכון כרגע. כמובן, אם ירד הסכום, אני שומר לעצמי הזכות להקטין את חלקי בהתאם. ליצירת קשר במקרה של חס וחלילה – ory.amitay בג'ימייל. ואפשר גם בתגובות בבלוג זה.

חוץ מזה, אני מזמין את ציבור הקוראות והקוראים להרשם לחברה, להתחייב באופן פומבי (כמוני), או סתם להביע תמיכה ביוזמה ולהפיצהּ הלאה (למשל בפייסבוק). אוליגרכיא מפילים באמצעות דמוקרטיא. דמוקרטיא מפעילים באמצעות התארגנות. ההתארגנות מתחילה אתך.

אז איך מתקדמים לקראת שלום? ראשית מעשׂה בהגדרה תחילה. צריך לחשוב, אפילו בקוים כלליים, איך תיראה המציאות בתנאים של שלום. לעשׂות סייגים, לקבוע גבולות, להסיר גדרות. הואיל ורוב בני-שׂיחי בדיון השבוע הביעו תמיכה ברורה בפתרון לפי נוסחת שתי מדינות, אתייחס כרגע בעיקר לאפשרות זו. (ובנות-שׂיחי, מה אתן חושבות?) וכיון שלא המדרש עיקר, אלא המעשׂה, להלן כמה הצעות לפעולה:

ללמוד ערבית

אחד העיוותים הגדולים המקשים עלינו כל כך בדרך לשלום הוא העובדה שחלק נרחב מהציבור הערבי האזרחי שולט בעברית ברמה זו או אחרת, בזמן שרוב רובו של הציבור העברי מסוגל רק לקלל בערבית, ואולי גם לדרוש תעודות. האמת היא שאינני יודע אילו רגשות מעורר מצב זה מן הצד הערבי. הגיע הזמן שאשאל. אבל כדי שאוכל להבין את התשובה על בוריה, מן הראוי שאשאל בערבית גם אני (ב"ה בב"א).

מן הצד העברי, אין ספק שאי-ידיעת ערבית מקשה מאד על איזושהי הסכמה. כשאני שומע ערבית סביבי, אין לי מושׂג מה נאמר. לפיכך, אני יכול לדמיין את הגרוע ביותר. בורות מולידה פחד. ידע הוא כח. כדי לעשׂות שלום צריך כח, וגם אומץ. מהיכרותי עם מחנה השלום, הוא חסר את שניהם. צא ולמד – רוצה שלום? למד/י ערבית!

ללמוד ערבית אפשר באופן פרטי, ואפשר גם בזירה הציבורית. למשל, הורים פעילים יכולים לייסד כתה ללמוד ערבית מדוברת בביה"ס השכונתי. מקומות עבודה יכולים להכניס שיעורי ערבית כפעילות העשרה. אוניברסיטאות יכולות להעניק מלגות לסטודנטיות/ים שילמדו ערבית בקמפוס. קבוצות לחץ פוליטיות יכולות להשפיע על הדרג הפוליטי לדרוש ולקבל שעות לימוד ערבית במערכת החינוך העברית. כל אחד כפי יכלתו, כל אחת כפי צרכּהּ.

דעת קהל ומשאלי-עם

שתי שאלות בסיסיות עומדות בבסיס שיטת "שתי מדינות":

1. מה יעלה בגורלו של הציבור העברי בשומרון וביהודה?
2. האם יהיו חילופי שטחים ואוכלוסין?

בתשובה לשתי השאלות – צריך קודם כל לברר מה הציבור רוצה. ברור שבדרך לשלום בר-קיימא יהיה צורך בפשרות. כואבות. הגיוני שהכאב יפוזר באופן שווה, פחות או יותר, לכל עבר. חיוני לנסות ולמעט בו ככל האפשר. הדרך הטובה ביותר להבין איזה נתיב פעולה יגרום פחות כאב היא לברר באופן יסודי ושקוף מה הם הרצונות והצרכים האמיתיים של הציבור.

מה חושבים באום אל-פאחם על החלפת האזרחות הישׂראלית בפלשׂתינית? מה חושבות תושבות עבריות בשומרון וביהודה על אותה אפשרות עצמה? ומי שהעדפת הרוב אינה לרוחו, ובכל זאת נגזר עליו להשלים – באיזה פיצוי הוא חפץ? אי-אפשר להבטיח מראש לקיים כל רצון, אבל חלק מהזמן לחלק מהאנשים – ודאי שכן. אם לא נשאל, איך נדע?

לפיכך, פעילות/י שׂמאל המעוניינים לקדם את השלום מוזמנות/ים לפתוח בבירור מקיף כזה. גם כאן אפשר לפעול בדרכים רבות, החל במחקר אקדמי וכלה בשׂיחת מכולת. כיון שהממשלה לא צפויה לנקוט במשאל-עם שכזה בעתיד הנראה לעין, הבה ננהל אותו בעצמנו. נשאל, נרשום, נתעד בויקי. הכי טוב לקבל החלטות על סמך עובדות ונתונים.

תנועה עממית רחבה

בשׂיחה עם יוסי אלמגור בפייסבוק הגענו למסקנה שכדאי לקדם את השלום דרך התארגנויות עובדים. עלתה השאלה: מה זה בכלל קשור? ובכן, במחנה השלום נפוצה הטענה ש"הכיבוש משחית". הכל הוא משחית. כל רעה חולה המקיפה אותנו נתלתה בזמן זה או אחר בַּכּיבּוּש. השימוש בטיעון זה הוא נרחב מידי בהרבה, לטעמי. אך מי שמשמיע אותו צריך להיות פתוח גם למסקנה המתבקשת, שאם הכיבוש מקלקל את הכל, הרי שכל תיקון שהוא, בכל תחום, יכול לעזור לנו לתקן.

אם נתמקד בתחום הסוציאל-דמוקרטיא, הרי שהתארגנות עובדות/ים היא כלי חשוב לתיקון. פערים חברתיים מצומצמים בחברה העברית תוריד את מפלס החרדה ותגביר את תחושת הבטחון של הציבור. מתוך תחושת בטחון ייקל עלינו מאד לעשׂות שלום. לדעתי גם נבין שהרבה מהאיום הקיומי שאנו חשים סביבנו נובע יותר מהמצב החברתי-כלכלי מאשר מהמדיני. ההתמקדות של מחנה השלום בּסיכְסוּך על חשבון כמעט כל דבר אחר היא אחד מהמכשולים הגדולים ביותר בדרכנו.
[ירדן מוסיף בתגובות ותומר לביא בפייסבוק: מסתבר שאגב איגוד עובדים נוצר גם שיתוף פעולה עברי-ערבי פורה. כה לחי!]

דמוקרטיה ישירה

כתבתי בתחילת השבוע שדמוקרטיא ישירה אינה שיטת שלטון, אלא כלי לתיקון עולם. מי שעקבה אחרי הטיעונים המפורטים של מרק ולצר בתגובה לניב גורדון תבין מדוע. העם  הרי רוצה שלום. לא, לא עשׂיתי משאל-עם מקיף. גם לא מחקר אקדמי על מדגם מייצג. אבל שאלו את עצמכם: כמה אנשים אתם מכירים שיאמרו בשׂיחת-רעים רגועה שהם דוקא שואפים למלחמה? בתחילתו ובסופו של דבר אנשים שואפים להתפרנס, מנסים להיות בריאים, מקוים להתאהב. ברוב המקרים, מלחמות מפריעות מאד לכל הפעילויות הללו. אם ניתן לעם, לכל עם, לקבל החלטה מושׂכלת – האם לא יבחר בשלום?

מידת הישירות של הדמוקרטיא נמדדת, להבנתי, במידת המעורבות של הציבור בשלטון. ולא מדובר כאן רק במערכת המפלגתית. הורים המסייעים לעצב את תכנית הלימודים בביה"ס השכונתי עושׂים דמוקרטיא ישירה. איגוד עובדים, פעילות ירוקה למיניה, התארגנות מכל סוג שהוא לשינוי המצב – זה הצד הישיר בדמוקרטיא. יש הרבה מאד ערוצים לפעילות, למי שרק רוצה. הרבה מאד דברים שאפשר לנסות לפני שפונים להכריז חרם.

שבת שלום ~

כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. יְבָמָהּ יָבֹא עליה, ולקחה לו לאשה, וְיִבְּמָהּ. והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישׂראל. ואם לא יחפץ האיש לקחת את יְבִמְתּוֹ, ועלתה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אל הזקנים, ואמרה: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל, לא אָבָה יַבְּמִי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו; ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתהּ. ונגשה יְבִמְתּוֹ אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו. וענתה ואמרה: ככה יֵעָשֶׂה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישׂראל: בית חלוץ הנעל  (דברים כה ה-י)

תמונות: דה קאנטרי

בשבוע שעבר, כאילו לפי התחשבות מראש בתזמון פרשת השבוע, חזר טקס החליצה לכותרות. אלמנה צעירה שעברה טקס חליצה (שהסתבך, ככל הנראה) פנתה לתכנית "שומר מסך" של אמנון לוי בערוץ 10, כדי לחשׂוף את שעבר עליה. ברגע האחרון התחרטה, ופנתה לבית-המשפט על מנת שימנע את שידור התכנית. השידור אכן עוכב, וערעור לערכאה גבוהה יותר כבר בדרך (דיווח ב-ynet).

במהלך התחקיר הגיע הצוות של אמנון לוי לסרטון וידאו שהכה גלים בקיץ לפני שנתיים, בו תועד טקס חליצה שנערך בבית-דינו של הרב מרדכי גרוס בבני-ברק. את הסרטון עצמו לא הצלחתי לאתר ברשת (כנראה שהורד בינתיים, וטוב שכך). רשמים מהארוע (שערך כ-70 דקות) ניתן להפיק מכתבתה של תמר רותם ומן מהתמונות משׂמאל, הלקוחות ממנה. דיון ארוך מתוך האתר "בחדרי חרדים", כולל מגוון דעות ומגוון תמונות נוספות מהארוע, אפשר למצוא כאן (ותודה לאלעד על הקישור).

כמה וכמה טעמים לפגם יש בארוע שלפנינו. ראש וראשון בינם, לטעמי לפחות, הוא העובדה שפרטיותם של המשתתפים – שחוו זה עתה היא אבדן בעל, הוא אבדן אח – נפגעה באורח אנוש. לכאורה, נועד הפרסום כדי לתת פומבי למצווה וללמד כיצד לבצעה. אך כפי שטען רב אלמוני בפני הכתב עידן יוסף (מחלקה ראשונה, כאן), אילו רצו ללמד ולהורות, די היה בסרט עם שׂחקנים. יתר על כן, כשכבר נערך טקס זה, נהוג לערכו בפני מניין ובצנעה. כאן זומן קהל גדול. את הפרצופים המשועשעים בקהל ניתן לראות בתמונה התחתונה.

אלא שבעיני יש טעם לפגם גדול בהרבה, והוא פגם בטעמא דקרא. אם נחזור לפסוקי המקרא לעיל, ברור שלפחות לדעת כותבם מטרת המצוה היא להמשיך את זכרו של האח המת. אך לא זאת בלבד. האלמנה, אף היא, נתפסת כמי שנפגעת מסירובו של היבם לקחת אותה לאשה. הדבר עולה ראשית מכך שהמקרא מייחס לאלמנה את היוזמה לעניין כולו. ללא רצון האלמנה ויוזמתה, לא ישמעו הזקנים על העניין כלל. היא היא שמביאה את התיק בפניהם, והיא המתעקשת על הבחירה בין יבום לחליצה. יתר על כן, הטקס עצמו, וביחוד היריקה, מעיד על הבוז שרוחשת האלמנה לאחי-בעלה המנוח. היא, כך הכתוב, מעוניינת להנשׂא לו.

נקודה חשובה שיש לזכור, לפני שנמשיך בפירוש, היא שהמקרא נכתב מנקודת מבט גברית לגמרי. מי שקרא/ה אי-פעם בתורה, בנביאים או בכתובים, לא זקוק/ה להסבר ולהצדקה לאמירה זו. יתכן, אפוא, שהרצון המיוחס לאלמנה לא משקף, ולא שיקף מעולם, אלא מאוויים גבריים.

אך גם אם שיקף, ואף משקף בימינו, ברור שטעמה של המצווה, לצד המשך קיום שמו של המנוח, היא גם שמירה על זכויות האלמנה. התמונות שהתפרסמו מהטקס בבית-דינו של הרב גרוס, והתיאורים הנלווים אליהן, מעידים מבחינה זו לא רק על התעלמות מטעם המצוה, אלא על חילול שם שמים ממש.

כיצד, אפוא, עלינו להמשיך? במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, צורך השעה הוא לבחון מחדש את ההלכות שאנו מתירים להן מקום בחיינו. לאזניהם/ן של יהודים/ות תורניים/ות יכולה הצהרה כזו להשמע מהפכנית, אפילו שערורייתית, אך לא כן היא. בפרשת השבוע נזכרת הלכה נוספת, לפיה יכול לתבוע כל חתן או בעל, בכל רגע נתון, לראות את מצעי-המיטה בהם עשׂו שימוש הוא ואשתו בליל-כלולותיהם. אם לא ימצא על המצעים כתם דם, על הקהילה להוציא את האשה להורג בסקילה. אם ימצא הכתם, הרי שתשלל הזכות מהבעל לגרש את אשתו עד תום ימיהם (כב יג-כא). האם מעוניין מניינו ובניינו של הציבור התורני לקיים נוהג זה בימינו?

הפסוק הבא (כב כב) עוסק במקרה פשוט וברור בהרבה: כי יִמָּצֵא איש שֹׁכֵב עם אשה בְעֻלַת-בעל, ומתו גם שניהם – האיש השכב עם האישה. ובערת הרע מישׂראל. לפי השמועות המתגנבות מדי פעם לעולם החיצון, בגידות וניאופין (ואפילו חילופי-זוגות, שו"ש השי"ויצ) דוקא מתרחשות מדי פעם בקרב הציבור התורני. האם מוכן ציבור זה להחיל עונש מוות גורף במקרים כאלה?

ועוד דוגמא, שאני עושׂה בה שימוש נרחב, אלא שהפעם היא מופיע בפרשת השבוע:

לא תשיך לאחיך נֶשֶׁךְ כסף, נשך אֹכֶל, נשך כל דבר אשר יִשָּׁךְ. לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך. למען יברכך יהוה אלהיך בכל משלח ידך, על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה.

בתרגום לעברית קלה: אסור להלוות בריבית ל"אחיך" – למי ששייך לקהילה או למסגרת המדינית. מצוה זו חשובה במיוחד, שכן היא מהווה תנאי לברכת יהוה בארץ-ישׂראל. איסור זה, שהחזיק מאז ימי התורה ועד שלהי ימי-הביניים, בוטל למעשׂה באמצעות "היתר עסקא". גם עם השיבה לארץ לא הוחזר על כנו. מסתבר שכשממש רוצים, אפשר להוציא הלכה מן המחזור. צריך רק לרצות.

וגם אומץ צריך. החמרה בהלכה היא הדבר הפשוט בעולם. כל רב בן-יומו יכול לגבב חומרות ולהקשות הלכות. כדי להקל, לעומת זאת, צריך להיות תלמיד חכם כביר ובעל אומץ רב, שכן ברור מאליו שכל הקלה תגרור קיתונות של ביקורת. מי יתן ויקום לנו דור חדש של מחדשי/ות הלכה, חלוץ לפני המחנה, שיחלץ אותנו מחומרות של אלפיים שנות גלות.

את הצידוק  לביטול מנהג החליצה אינני יכול להציע כאן, מפאת חוסר בקיאותי בנושׂא. לפיכך אשאיר את המהלך ההלכתי לגדולים/ות ממני. אבל חלופה אני יכול להציע. ראינו כי האלמנה היא יוזמת המהלך, ועל עניינה באה התורה להגן. אבל לא רק על עניינה. בפני הזקנים היא אומרת: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל.

ידוע לכל שיש זוגות רבים המתקשים, לא עלינו, להרות ולהביא צאצאים לעולם. למרבה השׂמחה, הקידמה פותחת בפנינו אפשרויות שונות להתגבר על מכשולים טבעיים, הפריות מלאכותיות וכיו"ב. אלא מה? הליכים רפואיים אלה, יעילים ככל שהם, עולים כסף רב. לפיכך, אפשרי שבמקום חליצה או יבום יתרמו האלמנה והאח השכול סכום כסף כלשהו, כמיטב יכלתם, לטובת זוג נזקק וחשׂוך-ילדים, על מנת לסייע בתשלומים הכרוכים בהפריה מלאכותית. בתמורה יוכל להקרא אחד הצאצאים על-שם האח המת, והנה קם לו שם בישׂראל.

ecce homo

אמש התפרסם ב-LA Times מאמר מאת ד"ר ניב גורדון, מדען המדינה באונ' בן-גוריון שבנגב. המאמר מנתח חלק מהעיוותים והעוולות שהם תוצאות האחזקה הישׂראלית בשומרון וביהודה, קובע שהפתרון הראוי והצודק הוא בשתי מדינות, וקורא לקהילייה הבינ"ל להחיל חרם "מדורג ורגיש לנסיבות" על ישׂראל. יצויין שמבחינת הניתוח לא מציע ד"ר גורדון שום דבר חדש או מפתיע. הוא מציג נקודת מבט מסויימת מאד (לטעמי, מוגבלת), אולי גם מחוסר היכולת לפתח טיעון מורכב במאמר קצר יחסית. השוֹס הוא כמובן הקריאה לחרם. מדוע?

לפני שאגש לשאלה זו, ברצוני להתייחס תחילה לדבריה של נשׂיאת אונ' בן-גוריון שבנגב, פרופ' רבקה כרמי, בדבר החריגה לכאורה מן החופש האקדמי. להבנתי, אין קשר בין פרשיה זו לשאלת החופש האקדמי כלל וכלל. נכון שד"ר גורדון פרסם את טורו כאיש אקדמיא, והזכיר את מקום עבודתו. סביר גם שזכה לבמה נקראת כל כך, דוקא משום ייחוסו האקדמי. נכון אפילו ש"הכיבוש" נחקר על-ידי ד"ר גורדון כחלק מעבודתו. עם זאת, את דעותיו הביע כאזרח. לכל הפחות, במאמר המקורי אין כל יומרה לטעון על רקע מדעי. את האומץ למעשׂהו לוקח הכותב מבניו ומחברותו במחנה השלום במשך שלושה עשׂורים. לא מהאקדמיא.

30 שנה במחנה השלום. אותו מחנה, פחות או יותר. הואיל ובעניין השלום קובע רק מבחן התוצאה, אין מנוס מהמסקנה שהמחנה הזה – שגם אני נמנה עליו – לקח כמה פניות לא נכונות לאורך השנים. המכעיס במעשׂהו של ד"ר גורדון הוא שבמקום להודות בכך ולהתחיל במחשבה חדשה ובמעשׂה חדש, הוא רץ לבקש עזרה מאומות העולם. ולא עזרה חיובית, כזו שתאפשר לכל הצדדים המעורבים ב"סכסוך" – ויש המון צדדים כאלה! – לרדת כמה ענפים למטה ולהתחיל לדבר. לא. עזרה בדמות טבעת חנק, מדורגת ורגישה לנסיבות. דומני שכך מאלפים כלבים.

הפניה לגורמי חוץ מזכירה לי גם את הקטסטרופא של הורקנוס ואריסטובולוס. שני בנים של אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה, מתחרים על המלוכה והכהונה הגדולה. אריסטובולוס היה נמרץ ומוכשר יותר. להורקנוס עמדה חתרנותו הבלתי-נלאית של של אנטיפטרוס, יועצו האדומי. הוא היה בעל הרעיון לפנות לרומאים. בדור הבא הגיע הורדוס. בדור אחריו שעבוד ישיר לרומא. אח"כ חורבן וגלות. כך הסתיימה הריבונות השנייה. הבה נלמד מן ההיסטוריא, כדי שלא נאלץ לחזור עליה.

הפניה לגורם חוץ הוא צעד של ככלות כל הקיצים. אבל הקיצים עוד לא כלו. צאו החוצה מהמיזוג, ותבינו בדיוק על מה אני מדבר. קריאה לחרם כמו זו של ד"ר גורדון היא לא יותר מתרומה צנועה לשׂנאת ישׂראל. תועלת קשה להאמין שתצא ממנה. ובכל זאת, ברוח חודש אלול, חשוב ללמד זכות. לפיכך אומר, שלפחות ד"ר גורדון עשׂה משהו. מיותר ומזיק, אבל עשׂה. וכיון שמחרמות לא ניושע, חובה עלינו – מחנה השלום – להציע תכנית חלופית. דרך חדשה לשלום. הכדור אצלנו. למי למסור?

לאחרונה התעורר שוב במסגרות שונות הדיון על הדמוקרטיא הישירה. בלב הדיונים הללו עמדה שאלת יסוד אחת שעדיין אין עליה מענה – מה היא דמוקרטיא ישירה, לכל הרוחות? בטור זה אחווה דעה, אשאל שאלה, ואציע הצעה. הציבור מוזמן להביע את דעתו גם.

מספיק קיצוני. מרק ולצר

בבסיסה, הדמוקרטיא הישירה היא שאיפה, או משׂאת נפש. בקו האופק ממתינה אמת גדולה, לפיה ככל שהציבור ירבה לקבל עבור עצמו החלטות מושׂכלות, כן ייטב מצבו. בדרך אורבת על כל צעד ושעל המציאות, בדמות מנגננוני שלטון, תאוות בצע, אדישות, עצלנות ובערות. יוצא שלפי ההגדרה לעיל דמוקרטיא ישירה אינה מערכת שלטונית, אלא כלי, אחד מני רבים, לתיקון עולם. המטרה בדמוקרטיא ישירה אינה להגשים אותה, אלא להגשים באמצעותה.

ומה הופך אותה לישירה לעומת דמוקרטיא סתם? ככל הנראה, משטר הנציגים. מאז שתי המהפכות הגדולות בשלהי המאה ה-18, האמריקאית והצרפתית, התקבעה התפיסה כי הדמוקרטיא זהה למעשׂה לשלטון-פרלמנט. עבור אירופא המערבית מדובר כמובן בהמשך ההתפתחות הטבעית מאז ימי-הביניים. אך בערשׂ הדמוקרטיא, אתונא העתיקה – אחת הדמוקרטיות הבודדות בדברי-הימים שהיו גם ישירות – היו פני הדברים אחרים לגמרי. באתונא העתיקה היו אמנם מוסדות כלל-ציבוריים, אך אלה נהנו מתחלופה גדולה בהרבה של משתתפים (לעתים אפילו על-ידי הגרלה). בסיס הכוח האמיתי היה בדֶמים – demoi – בשכונות.

במדינה בת-ימינו, הגדולה בהרבה מאתונא העתיקה, צריך ללבוש הדֶמוס פנים חדשות. ערים ומועצות, ארגוני עובדים/ות, מועדוני ספורט – כולם צריכים להפנים ולהפעיל דמוקרטיא. לא כולם יתערבו, כמובן, בפוליטיקא הארצית. גם הדמוס האתונאי לא התעסק לרוב בענייני המדינה כולה. הכח בהתארגנויות דמוקרטיות מקומיות הוא בתפקידן ככלי חינוכי לאזרחות טובה ופעילה.

ואילו פנים תלבשנה רשויות המדינה? על כך קשה להתנבא היום. פרשנות שמרנית אחת היא שהכנסת תשאר על כנה, ושהשיטה תעבור דמוקרטיזציא פנימית. לפי שיטה כזו יהפך הסדר הפוליטי והמפלגות תהפכנה לכלי-השרת של תנועות חברתיות על-מפלגתיות. במידה מסויימת תהיה בכך חזרה לשנים המוקדמות יותר של המדינה. פרשנויות אחרות עוסקות במשאלי עם, ביחוד לאור התפתחות הטכנולוגית המרהיבה של הדורות האחרונים. יש הצעות נוספות, קיצוניות עוד יותר.

אבל עדיין מוקדם מדי לדון בטווח הבינוני, ודאי שבארוך. השאלה המעשׂית היחידה מוקדשת לטווח הקצר, ולמעשׂה להווה. מה עושׂים עכשיו? כיון שלא רק דמוקרטית וישירה באכסניא, וכיון שבמשׂאות נפש עסקינן, הרי שהתשובה שלי היא שלא רק עושׂים יהיו, אלא גם עושׂות.

אחת החובות הנעימות הכרוכות בפעילות חברתית היא להודות לנבחרי/ות ציבור יעילים/ות ומסורים/ות, ולעודד אותם/ן להמשיך בעבודתם. לפיכך, שוב מילה טוב לח"כ אורי אורבך ממפלגת "הבית היהודי" (לשעבר המפד"ל).

ecce homo (התמונה מאתר datili.co.il)

בפעם הקודמת החמאתי לח"כ אורבך על עמדתו בעניין ביטולי הגיור, נושׂא שטורד מאד את מנוחתי ומהוה כתם על אופיה המוסרי של המדינה משני פניה – היהודי והדמוקרטי כאחת. ח"כ אורבך חזר אלי בזריזות, והודה לי על תודתי. טוב ויפה.

קל להבין כשח"כ נהנה לקבל מחמאות, ומודה למי שהודה לו. אך בהתכתבות הבאה, שיזם ד"ר אודי מנור מקיבוץ עין-השופט ומכללת אורנים, עולים דברים נוספים. (פורסם גם ב"עבודה שחורה")

ד"ר מנור קורא לח"כ אורבך להרים את הכפפה ולהוביל יוזמה להטיל מס על ספוקלציא במטבע-חוץ. לפני שאמשיך, יש להודות שכשלעצמי אין לי מושׂג בתחום, ולכן אין לי יכולת לאמר אם אני תומך בהטלת מס כזו או מתנגד לה.

ובכן, מסתבר שגם ח"כ אורבך אינו מבין בתחום, ואף מודה בכך בפה מלא. ובכך יש כבר משהו מרענן ומעורר תקוה. כשאיש-ציבור אומר "אינני יודע", ישר אני נוטה להאמין לו. אבל גם לכבד את האומץ שלו. כל מי שעמד פעם מול ציבור (בכנסת, בכתה, או בכל מקום אחר), יודע כמה קשה להודות באי-ידיעה, אבל גם באילו צרות אפשר להסתבך כאשר לא מודים באי-ידיעה בזמן.

עם זאת, (כותב אורבך), אצטרף ברצון ליוזמה כזו אם תבוא מחבר כנסת שהבנתו בענייני בורסה ועניינים מוניטרים גדולה משלי. על כל פנים, אם יש באפשרותך לשלוח לי קצת יותר חומר בנושא כדי שאבין יותר טוב במה מדובר – אודה לך. אולי בכל זאת אמצא דרך להעלות את הנושא על סדר היום, לפחות של ועדת הכספים.

הנה יש לנו ח"כ שלא רק עומד בקשר אישי עם הציבור, אלא גם פונה לציבור כדי ללמוד ממנו. אם אכן ימצא דרך להעלות את הנושׂא על סדר היום של ועדת הכספים, או אפילו אם יקיים אי-אילו שׂיחות מסדרון עם ח"כים אחרים, הבקיאים יותר בתחום, כבר השׂגנו התקדמות מסויימת.

במהלך הדיונים הארוכים על אופיה של הדמוקרטיא בכלל, ושל זו הישירה בפרט, עולה תדיר שאלת הדרך. כיצד מגיעים לדמוקרטיא ישירה? כיצד מכוננים אותה? הלב, כמובן, קורא למהפכה. אבל מהפכות, כידוע, עולות בדם. בחילופי הדברים שלפנינו אני רואה דוגמא יפה לדרך השניה, הארוכה, הקשה והמתסכלת יותר, אך כזו שתוכל לקדם את הדמוקרטיא באופן לא פחות יעיל. הדרך הציונית הותיקה של דונם אחר דונם.

עכשיו הכדור בידינו. מי בקיא/ה בספקולציות מט"ח ות/ישלח לח"כ אורבך חומר קריאה?

ecce homo

רציתי להמתין עד שאסיים את "הגווארדיה השחורה" של ד"ר ירון זליכה, לפני שאתחיל לכתוב עליו. באמת שרציתי. אבל כשהגעתי לקטע (הקצרצר) על הרפורמה הדרושה במנהל מקרקעי ישׂראל כבר לא יכלתי עוד להתאפק. לאור המאמצים הרבים שהשקענו במאבק ביוזמת הפרטת הקרקעות, ולעומק האכזבה שחשנו לאחר שעבר החוק בכנסת, קשה שבעתיים לעכל את חוסר הקשר בין דבריו של זליכה לבין הדיון הציבורי שליווה את המאבק.

הפסקאות שהבאתי כציטוט לקוחות הישר מתוך ספרו (עמ' 204-5). השינוי היחיד שעשׂיתי הוא הוספת ניקוד לשׂין שׂמאלית, ואולי איזה סימן פיסוק. בסוף דבריו – שהם היחידים המוקדשים בספר למנהל מקרקעי ישׂראל (עד כאן) – מעלה ד"ר זליכה תהיה. אני מוסיף לשלו עוד שתיים משלי. מהנה הקריאה מן הסתם לא תהיה. אולי לפחות תביא תועלת.

בדומה למוסד לביטוח לאומי גם במִנהל מקרקעי ישׂראל כמעט לא היתה לנו דריסת רגל. הגם שלזכות הנהלת המִנהל ייאמר כי היא שיתפה עמנו פעולה כל אימת שביקשנו. עם זאת, המִנהל חייב לעבור רפורמה כה מקיפה, עד שבקרה רחוקה ומזדמנת אינה יכול לחולל שינוי מהותי. ובכל זאת, בהסכמת מנהל המִנהל ביצעו אנשי, בסיוע משׂרד רואה חשבון חיצוני, ביקורת בתחום התמיכות בקרקעות. תמיכות אלה מתבצעות בסעיף מיוחד של הקצאת קרקע במחיר סמלי (שקלים בודדים) למוסדות ציבור, לדוגמה, גני ילדים עירוניים.

יצוין כי על פי החלטת מועצת מִנהל מקרקעי ישׂראל מספר 1105, אשר אישרה את תנאי ההקצאות, נקבע: "קרקע אשר הוקצתה למוסד ציבורי על פי החלטה זו והשימוש בה שוֹנה מהשימוש שנתבקש בבקשה המקורית שאושרה – יחויב המוסד להחזיר את הקרקע והחזקה בה למִנהל. אם יחליט המִנהל  שאין לו עניין בקבלת הקרקע חזרה, יחויב המוסד לשלם מלוא הפרשי ערך הקרקע בין שווי הקרקע לפי שימושה הקודם לבין שווייה בשימושה החדש…"

במהלך השנים הקצה המִנהל אלפי יחידות קרקע בסעיף ההקצאה של קרקעות במחיר סמלי. השווי המסחרי של קרקעות אלה לא יסולא בפז, ולמיטב ידיעתי מעולם לא בוצעה ביקורת לאחר ההקצאה.

המהלך המשותף שעליו סיכמתי עם מנהל המִנהל היה הראשון, הולם אפילו זקני החשב הכללי, שכבר חזו בשלל הונאות, רמאויות וחוסר יעילות משווע, נדהמו למראה הממצאים. בחלק ניכר מהתיקים נמצאו ליקויים חמורים. ההקצאה של הקרקע היתה במחיר סמלי, אך בקרקע נעשׂו שימושים מסחריים, החל בגני ילדים פרטיים דרך גני אירועים וכלה בחנויות.

בשיתוף עם הנהלת המִנהל התחלנו לטפל בחריגות: ביצוע שומות להערכת החריגות, עדכון החשבונות, גביית הסכומים, ניהלו משׂאים ומתנים, הגשת תביעות, ביטול הקצאות ושיווק הקרקעות מחדש. הטיפול יארך שנים על גבי שנים. בו בזמן ננקטו אמצעים כדי לצמצמם את הישנות החריגות בעתיד.

במהלך שנות כהונתי חזרו המראות שוב ושוב. כל אימת שהפכנו אבן במִנהל מקרקעי ישׂראל, חזרה התמונה על עצמה. רק מי שחזה בו עיניו בהשלמה המוחלטת שנשקפה מפני מנהלי המִנהל למראה הממצאים החמורים, יכול לשער כמה מיליארדים על גבי מיליארדים אבודים עוד חבויים שם. גוף האחראי למשאב הלאומי היקר ביותר שלנו ומחזיק בכ-97 אחוזים ממנו.

נזכרתי באותה שׂיחת טלפון ראשונה בשבת של מארס 2003, או שמא היתה זו שׂיחה וספת סמוך לאחריה, שבה סיפר לי נתניהו: כל מה שביקשתי משרון כתנאי למינוי לתפקיד של שׂר האוצר גם קיבלתי. ועדת השׂרים להפרטה – קיבלתי. נציבות שירות המדינה – קיבלתי. קבינט כלכלי – קיבלתי, וכן הלאה וכן הלאה. כאשר ביקשתי אחריות לביצוע רפורמה מקיפה במִנהל מקרקעי ישׂראל, נעמד שרון כחומה בצורה. אהוד אולמרט יופקד על המִנהל. ניכר בו שהוא מעדיף לוותר על התכנית הכלכלית החדשה שיהה צריך ליישׂם מלוותר על האחריות למִנהל מקרקעי ישׂראל. ואני תמהתי. האם על האחריות סירבו שרון ואולמרט לוותר, או שמא על חוסר האחריות?

ואני מוסיף:

• אם אכן המצב כה חמור, הבזבוז כה גדול, והשחיתות כה עמוקה, מדוע הוצגה הרפורמה לציבור כאמצעי לייעול הליך "סגירת המרפסת"? הרי מן הדברים עולה שבנימין נתניהו קיבל את ההחלטה לטפל במִנהל כבר בתחילת העשׂור. מדוע לא לקרוא לילד בשמו? השימוש בפסקאות אלו לבדן היה בו כדי להוציא הרבה מן העוקץ של ההתנגדות למהלך הפרטת מנהל המקרקעין. ודאי די היה בדברים כדי להפנות את הדיון כולו לערוץ יעיל יותר.
• אם הנהלת מנהל מקרקעי ישׂראל מכירה בעומק הבעיא, ואף שיתפה פעולה, על אחת כמה וכמה שצריך לשאול: מדוע להפריט, ולא לתקן? ולו יקח התיקון שנים על גבי שנים.
• מה קשר הפרטת הקרקעות לרפורמה במנהל? או שמא ההפרטה באה לשרת דוקא את אותם הנהנים היום מקרקעות פטור ועושׂים בהם שימוש ככל העולה על רוחם?
• היכן היה קולו של ד"ר זליכה בעת הדיון הציבורי שנכפה על הממשלה? מדוע לא יצא להגנתו של ביבי, המצטייר בספר כמי שהעניק גיבוי מלא לזליכה עצמו במלחמתו בשחיתות, וכמי שאינו נגוע בעצמו בשחיתות?

אינני יודע את התשובה לשאלות הללו, ולמען האמת עדיין לא סיימתי לגבש את דעתי על ד"ר זליכה עצמו, כפי שהוא מצטייר בספרו. לכל הפחות אני יכול להמליץ לכולכן/ם לקרוא את הספר. על אף חסרונותיו, הוא בגדר "קריאה חובה" לכל מי שתיקון המדינה ותקנתה עומדים לנגד עיניה/ו.

שוב חינוך, והפעם בענייני פדגוגיא ממש. ראשית מעשׂה בהגדרה תחילה. מקור המילה הוא ביוונית, והיא תצריף של paid (ילד) ו-agoge (הולכה). בקדמוניות היוונים היתה הולכת הילדים תפקידו של עבד מחונך, שנרכש לצורך המלאכה. הוא היה המחנך האישי, מקנה כסף אדוניו. הרומאים נהגו לבוז ליוונים על כך, שהם מפקידים את חינוך הדור הבא בידי עבדים ולא בידי בני-חורין. בעניין הזה אני עם הרומאים.

בהקשר זה אני ממליץ בחום לקרוא את סיפורה של הצפרדע המחנכת, שפחת קבלן במערכת החינוך של ת"א-יפו. תקציר: מורה מבטיחה וחדורת חדוה עברה כתוצאה מקיצוצים מהעסקה מלאה לעבדוּת-קבלן. אין ימי מחלה, אין זכויות סוציאליות, אין משׂכורות בזמן חופשים. אין גם השתלמויות. כן יש עבודות מזדמנות, חובות מצטברים, תיסכול הולך ורב. ושאלה אחת חדה וידועה: האם זו מערכת החינוך בה אנו מעוניינים עבור הדור הבא?

מה יגיד על זה הבוס?

כיצד לצאת מן הביצה? הדרך היעילה ביותר היא כמובן באמצעות התארגנות. הצפרדע וחברותיה צריכות לפנות לאירגון "כח לעובדים", ולבקש גם כח לעובדות.

ועוד הערה קטנה: סיפרה הצפרדע שעת הבחירה במסלול חיים זה יצאה הצפרדע מהנחה שמורים אף פעם אינם חסרים (ולפיכך, תמיד תהיה לה עבודה). והרי היא הנחה שגויה. מורים חסרים זה למעלה מדור. קשה להכחיש שגברים הם לרוב בגדר מיעוט מובהק בחדר המורות. השבת סוג של איזון צריכה גם היא להיות מטרה של מערכת החינוך.

המפתח להבנתי הוא השׂכר. המצב אליו יש לשאוף הוא שמשׂכורת הוראה כפולה מספיקה לחיים של כבוד ורווחה בלב המעמד הבינוני. עדיין רחוק, אבל יעד לשאוף אליו. בינתיים, להתארגן!