- ד"ר עזריאל קרליבך
היום התפרסמה בווינט הכותרת הבאה: התא היהודי מתפורר: אנחנו על סף צמיחה שלילית. משׂרד ראש הממשלה, כך מסתבר, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, הכריז על מאבק חורמה כנגד ההתבוללות. לפי נתונים שנאספו בידי הגופים הללו למעלה ממחצית הדור הצעיר של העם היהודי בתפוצות מתחתן מחוץ לתא היהודי. תופעה זו של נישׂואי תערובת היא "סכנה לאומית אסטרטגית", והציבור מוזמן להרתם למאבק להפיכת המגמה. ידיעה זו גדושה כל כך באירוניא, בציניות, באיוולת, ובשאר מרעין בישין, שקשה מאד להקיפה מכל עבר. אבל להתחיל במצוה אפשר –
ראשית, מי הוא אותו לאום שהאסטרטגיא שלו עומדת בסכנה? ידוע שעמנו, בשל ההיסטוריא הארוכה והייחודית שלו, מציב אתגר קשה בפני ההגדרות המקובלות. ההתלבטות אם היהדות היא דת או שהיהודים הם עם ידועה ושחוקה, גם אם לא נמצא לה עדיין פתרון הולם. דוקא המילה "לאום" אינה נקשרת בדרך כלל עם היהדות. אז מי כן?
אם לשפוט לפי החוצפה הצינית של יוזמה זו, כנראה שהלאום ישׂראלי. מי שׂם את ממשלת ישׂראל להתערב בחיי האהבה והדת של צעירות וצעירים ברחבי העולם? ומדוע הבחירה של אותו דור מהווה איום אסטרטגי? האם משום שיהדות בעולם נחוצה לישׂראל ביחסי החוץ שלה? כלום רואה ממשלת ישׂראל את צעירי התפוצות היהודים כחיילים בכח במקרה חירום? או אולי כנשק יום הדין במירוץ הדמוגרפי כאן בארץ? האם בדק אותו מחקר שערכו הממשלה והסוכנות אם אותן צעירות וצעירים מוכנים למשכן את חירותם לאהוב כדי לקדם את השיקולים האסטרטגיים של מדינת ישׂראל?
ואיך ירתם הציבור למפעל נשׂגב זה? "באמצעות מסירת פרטי יהודים מחו"ל לידי אנשי "מסע" (הגוף שיקבל את התקציב כדי לגרום לכל זה לקרות) במטרה להביאם לביקור בארץ". מילא הפגיעה בפרטיות ("דודה שלי, חברה שלה, הבן שלה הולך להתחתן עם גויה, שלא נדע; לחזור אלי בפרטי), מילא התקציב שיופנה לכך ("למעלה מ-600,000 דולר" – כמה בדיוק למעלה? ולידי מי בדיוק?), אבל האם אין דרך אחרת ליהדות להלחם על בניה ובנותיה, חוץ מאשר לרתום את נאמנותם/ן למדינת ישׂראל?
ומציניות מחוצפת לאירוניא שבאי-הבנה. הרי רוב מניינה ובניינה חיה היהדות מחוץ-לארץ. יתר על כן, היהדות אפילו נוסדה בחוץ-לארץ. לידתה של היהדות מתוך חורבן בית ראשון וגלות בבל. לידתה של היהדות הרבנית מתוך חורבן בית שני והגלות ליבנה, ומשם לגליל, ומשם לארבע כנפות הארץ. כשהשתלט התלמוד הבבלי על עולם ההלכה והלימוד וגזר שכחה על הנביאים והכתובים, נחתמה הגלות. מכאן ואילך הפכה הארץ לפינה שולית עבור היהדות, לנוסטלגיא. כזה היה המצב עד שנכנסה הציונות לתמונה.
ומה חושבת יהדות התפוצות על מדינת ישׂראל? בחוגים נרחבים היא מעוררת אהדה ושאר רגשות חמים. אך לא אהדה גדולה מספיק כדי שתמיר את מקום מושבה באדמת ארץ הקודש. חוק השבות על כנו עומד, ואחרוני המחסומים בפני יהודים המבקשים לעלות ארצה כבר הוסרו, פחות או יותר. כל יהודי שאינו מתבולל, אך גם אינו עולה ארצה, הרי הוא מצביע ברגליים. בעד היהדות, נגד ישׂראל. לפחות בינתיים.
אם רוצה מדינת ישׂראל להגשים את תום את החזון הציוני ההיסטורי, הרי שעליה לתקן את עצמה במידה כזו שתהפוך יעד קורץ לעלייה; גם עבור מי שכיום גר במפותחות שבארצות. במקרה כזה יהיו כל היהודים גם ישׂראלים, ובא לציון גואל. אם רוצה היהדות להפוך לאבן שואבת עבור המון המתבוללות/ים, תמצא לה מנכש עשׂבים יסודי, שיתאים אותה לדרישות הזמן והמקום. אבל אין לה, למדינה, שום סיבה ושום צידוק לקחת את מקומה של הדת, ולהיפך.
- מרן קישהונט (עוגב על טופול)
בדצמבר 1953 כתב ד"ר עזריאל קרליבך ז"ל, המייסד והעורך הראשון של עיתון "מעריב", אחרית דבר לספרו של אפרים קישון, אלף גדיא וגדיא. הנה מקצת הדברים, בגוף שני, אישי וישיר:
אילו לפחות היתה לך השקפת עולם!
למה לא טרחת להשׂיג לך?
הולכים לחנות הספרים, קונים חוברת במחיר עממי, או, לכל היותר, תרגום של ספר תיאורטי מלפני המבול, – ויודעים את התשובה לכל השאלות עוד בטרם תתעוררנה. לא צריך עוד להסתכל בשום בעיה לגופה, מבינים את הכל בחושך ובעל-פה. ומכירים את כל האנשים בארץ ובעולם ואת מעשׂיהם, יודעים בדיוק מי צודק תמיד ומי לעולם לא, מי אומר רק את האמת ומי משקר לנצח, מי משלם מסים ומי גונב, – פטורים מלחשוב. (וכי למה הארץ מלאה חכמים? – רק בגלל זה…)
אך באין אינטליגנציה מספקת להשקפת-עולם מכוונת נגד חלק העם היהודי, [קרליבך נזף בקישון קודם לכן על אי-מפלגתיותו] – אילו היית לפחות אנטישמי!
זה מוצא של כבוד. אם אתה מסרב בעקשנות כזאת לשׂנוא מפלגה מסויימת (מטעמי שיכון, – ואנחנו מכבדים כל רגש דתי) כי אז, בבקשה, לשׂנוא את כל העם הזה, ללא הבדל גזע וצבע שׂערות.
זה מותר. על זה יאמרו אצלנו שאתה "מוצלח מאד". אב מצליח אצלנו הוא זה שבנו מצליח לבעוט בו. הגס את לבך על האומה הזאת כולה, על מדינתה ותקוותה וחלומה ולבטיה וממשלתה וכל אישיה וכל מעשׂיהם. הסבר לנו יום-יום שאנו קרבנות אומללים של עצמנו, – ונלקק את אצבעותינו. לעג לנו. רשים אנו כולנו לעג לרש!
אין לך דבר פופולארי מזה. יהודים אוהבים כשאין אוהבים אותם. וסודו של דבר היא, שהם עצמם אינם אוהבים יהודים (פרט ליוצא מן הכלל האחד, היהודי המהוגן היחיד בעולם: הוד מעלתו – האני). בכל יהודי טמון אנטישמי-חובב (והוא חושב, כי לו מותר… ואינו מבין, כי לאחרים מותר, אם הם מרגישים כך, אבל לו אסור, כי זה חורבן האומה). ואנטישמיות "אידאולוגית" תוקפנית (ומותרת) עוד יותר חזקה טמונה בכל ציוני, שהרי הוא מנסה להפוך את שלילתו את פני העם היהודי לידי מעשׂה ריפורמי גדול…
אנחנו חיים כאן בארץ היחידה בעולם, שבה יהודי יכול להיות גוי. אם זה טוב או רע, – ענין לחוד. על-כל-פנים זאת היא הציונות: צורת ההתבוללות היהודית הקיצונית והעקבית ביותר האפשרית בכלל.