השׂמאל הלאומי – ככה מדברים?

הסמולני אוכל חזיר ביום כיפור, זולל שרימפס ביום חול, שותה אספרסו מתי שאפשר, אומו, קאפו, פלצן, ומה לא (עמ' 5 סעיף 1).
[המשתמטים] אנחנו חושבים שהם מגעילים. אנחנו חושבים שהם אסורים לבוא בקהל. אנחנו מסתכלים עליהם ורואים בלי שום קושי את אות הקלון על המצח. משתמטים הם לא שׂמאלנים. האמת היא שמשתמטים הם גם לא ימנים. אנחנו טוענים שהם סתם חארות… (עמ' 11-12, סעיף 7)

image: Writers Blog, It Happens

image: Writers Blog, It Happens

אחד מסעיפי הביקורת המרכזיים ששמעתי עד כה בתגובה ל"השׂמאל הלאומי" של שמואל הספרי ואלדד יניב הוא שיש להם, איך לאמר, פה מלוכלך למדי. שתי הפסקאות לעיל, לקוחות מן הטקסט מילה במילה, הן רק דוגמא. יש עוד הרבה.

נקודת המוצא – הנכונה! – של השניים היא, שמטרת השׂמאל היא להקים ולקיים במדינת ישׂראל חברת מופת (עמ' 9 סע' 6, ועוד הרבה מקומות). אבל האם אפשר לבסס חברת מופת על השתלחויות חסרות רסן, על ניבולי פה, על שׂנאה, ואפילו מוצדקת? ומה אם בהמשך הדברים נגלה שמה שנראה תחילה כמוצדקת שבשׂנאות יתברר בסופו של דבר דוקא כשׂנאת חינם? השניים קוראים למדינה "מלכות ישׂראל השלישית" (עמ' 49 סע' 45). האם שכחו לגמרי מדוע חרבה זו השניה?

קל לבקר את הסגנון של הספרי ויניב, אך לצערי אין גם מנוס מהמסקנה שהוא היה דרוש. דרוש – כיון שהשׂמאל סבל פגיעה כפולה (רצח רבין וקמפ-דיוויד 2), ונכנס בעקבותיה לתרדמת. כדי להקיץ מהתרדמת היתה נחוצה סטירת לחי מצלצלת. ובעיטה לביצים. וגם אגרוף לשיניים. היה – כיון שהתעוררנו כבר, ועכשיו צריך לחדול מן האלימות תיכף ומייד.

אחד החוליים המובהקים ביותר של החברה הישׂראלית הוא תרבות דיון שטחית ואלימה. החולי החריף עד מאד בגלל המגבלה הקשה להבין אירוניא וציניות דקיקה ברשת. מה שבשׂיחת רעים נתפס כשנון, עובר ברשת כעלבון. מה שאמור לפי כל הכללים להיות נימוס, נתפס כציניות ורצון לפגוע (חיי שהייתי עד לדיון ברשת בו פתח ראובן ב"שמעון היקר" ושמעון התרגז כי "היקר" הוא שם תואר השמור, כידוע, רק למי שבזים לו מכל הלב). אם אנו רוצות/ים להוציא איזה דבש מן העוקץ הזה, חובה לשמור על תרבות הדיון. חרפות וגידופים יש מספיק גם ככה.

ומה עושׂים עם המסמך כפי שהוא? נחשוב מה שנחשוב על תכנו של המניפסט ועל סגנונו, אין ספק שהוא גרם לכולנו בשׂמאל לעצור לרגע ולהתחיל לשאול שוב שאלות מן היסוד (קראו, למשל, את נועם תירוש). בכך יתרונו ולשם כך נועד. את המשך הדיון נוכל לנהל אגב המניפסט, אך איננו מחוייבים לא לתכנו ולא לסגנונו. בהמשך השבוע, בעזרת השם, נקודה נקודה, עד שיצא עשן לבן. או בעצם אדום.

השׂמאל הלאומי – הערות ראשונות לטיוטא

ecce homines

ecce homines

השבוע נפל דבר. שמואל הספרי ואלדד יניב, מחזאי רב-מילים ועסקן פוליטי רב-פעלים, פרסמו חיבור שחיברו יחדיו – השׂמאל הלאומי: טיוטא ראשונה להערות. השניים לקחו על עצמם משׂימה שמונחת זה זמן על השולחן: לנסח מחדש את סדר היום של השׂמאל. לא פחות.

הם אינם הראשונים שעושׂים כן. במיצרי השלולית, אפילו בבלוג זה, נערכים דיונים כגון אלה כבר כמה שנים. ההבדל הוא בבמה וביומרה; שתיהן נרחבות מתמיד. את תשׂומת הלב שיכולים למשוך יוצריו של "פולישוק" לא יכולים למשוך גם מאה בלוגרים/ות נמרצים/ות.

כצפוי, המסמך מושך אש מצד כל מי שטרח/ה לקרוא אותו, וגם מצד מי שלא. בצדק. אם על התנ"ך נאמר שהיה עדיף לערוך החוצה שליש (אלא שעוד לא פגשתי שני אנשים שמסכימים על איזה שליש זה צריך להיות), הרי שמ"השׂמאל הלאומי" צריך להוריד שני-שליש. ואולי יותר. דומני שגם כותבי המסמך לא יתרגשו יותר מדי מקביעה זו. ברור לגמרי שכתבו כדי להרגיז (והצליחו), וכדי לעורר דיון. לא בכדי הגדירו את המניפסט שלהם כ"טיוטא להערות ראשונות".

אמש הבטחתי לפצוח בדיון כזה, והערב אני מתחיל לקיים. הואיל והמסמך עצמו משׂתרע על לא פחות מ-83 עמודים, וכיון שהנושׂא העומד במרכזו הוא בעל חשיבות מכרעת להמשך המהפכה, אין מנוס מלהקדיש לו את מלוא רוחב היריעה. כלומר, הרבה יותר מטור אחד. ואם כבר לקחתי לעצמי מרחב נשימה, וכיון שעל אף הביקורת אני מרוצה מאד מהמניפסט של הספרי ויניב, אפתח בביקורת חיובית ואוהדת, על הפסקא הראשונה בטקסט שלהם, עוד לפני הכותרת:

יש לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט. מומלץ להחסין במאגרי מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכאני, או אחר – כל חלק שהוא מן החומר שבספר הזה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה מותר בהחלט ואין צורך ברשות מפורשת בכתב מהמחברים.

משובב נפש, הלא כן? הפעם הראשונה, והיחידה עד "השׂמאל הלאומי", בה נתקלתי בהצהרה שכזו בדבר זכויות היוצרים היתה בספרו של גרשון גרא ז"ל, מה שהיה היה. אלא שהספרי ויניב קיצוניים עוד יותר מגרא, בכך שהם מרשים במפורש שימוש מסחרי בדבריהם, ומסירים מן המשתמש/ת כל חובה לציין את הקשר אליהם. מבחינתם, הטקסט כתוב, ועתה ימשיך ויעשׂה את עבודתו.

מדיניות ברוכה זו מזכירה לי מניפסט מהפכני אחר, שהצליח להכות קצת גלים בעולמנו – התורה. כיצד הפכה התורה לרב-המכר הגדול ביותר של כל הזמנים? בזכות כך שאין עליה זכויות יוצרים, כמובן. אפילו שם המחבר אינו ידוע (משה? עזרא? שפן הסופר? אלהים?). והרי ידוע שאין גבול למה שאפשר להשׂיג, כשמוכנים לוותר על הקרדיט.

כמובן, אפשר להטיל ספק באפשרות שמישהו/י ת/יצליח אי-פעם לחלוב אפילו שקלים בודדים מ"השׂמאל הלאומי". אפשר אפילו להמר על כך. אבל העקרון שריר וקיים, והוא גם העומד בבסיס החיבור. השׂמאל בנוי על ערבות הדדית, סולידריות בלע"ז. הוא לא בא להרוויח, הוא בא לתקן.

ברית חדשה, שוב (פרשת השבוע: ניצבים/וילך)

והיה כי יבֹאוּ עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והֲשֵבֹתָ את לבבך בכל הגוים אשר הִדִחֲךָ יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך, ושמעת בקֹלוֹ ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורִחַמֶךָ, ושב וקִבֶּצְךָ מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה. אם יהיה נִדַּחֲךָ בקצה השמים, משם יקבצך יהוה אלהיך ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך, וירישתה, והיטִבךָ והרבך מאבותיך. ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה… (דברים ל א-ו)

ולב, איך מלים?

מילת הלב - פחות כואב

לפסוקים הנ"ל חלק חשוב בעיצוב השקפת עולמי האמוּנית. כשהתחלתי לקרוא לראשונה את פרשות השבוע באופן סדרתי (לפני כעשׂור), והגעתי לנבואת שיבת ציון הזו, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. בין אם נאמין במתן החומש במעמד הר סיני, בין אם נקבל את פרשנותו של יוליוס וולהאוזן הקושרת פסוקים אלה לימי יאשיהו – בכל מקרה מדובר כאן בנבואה שהתממשה, נבואת אמת. האמת מתחזקת ומעמיקה אם נהרהר בכך שבינתיים הספקנו לצאת לגלות שניה, במהלכה אכן התפזרנו בין כל העמים ונדחנו עד קצה השמיים. וככתוב, שבנו והתקבצו. (וכבר נדרשנו לכך בפרשת דברים).

על אופיים הנצחי של הדברים ניתן ללמוד כבר מראשיתה של פרשת נצבים:

אתם נִצבים היום כֻלכם […] ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו ישנו פה עמנו, עֹמד היום לפני יהוה אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דברים כט ט-יד).

סיפור המסגרת המקראי מציג את הברית הזו כהמשך למעמד הר סיני. רוצה לאמר – עוד לפני הכניסה לארץ יש לנו ברית חדשה. ירמיה, בן זמנו של המלך יאשיהו (שבימיו אולי נכתבו הפסוקים לעיל), דיבר על כך בפירוש:

הנה ימים באים, נְאֻם יהוה, וכרתי את בית-ישׂראל ואת בית-יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם, ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים […] כי זאת הברית אשר אכרת את בית-ישׂראל: אחרי הימים ההם, נאם יהוה, נתתי את תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם (ירמיהו לא ל-לב).

ההבחנה: שלושה קוים מקבילים נמתחים בין נבואת הברית החדשה של ירמיהו לבין נבואת שיבת ציון של ספר דברים. (א) הברית; (ב) ההדדיות: "למען הקים אתך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלהים", דב' כט יב; (ג) הלב.
המסר: הברית מתחדשת בכל דור ודור. ככתוב בפרשתנו: "הנִסתרות ליהוה אלהינו, והנִגלֹת לנו ולבנינו עד עולם" (שם, כח).
המסקנה: צריך לנסח מחדש את התנאים בהם אנו חיים פה.

זה כבר כמה שבועות שמרחף באויר, וביחוד כאן בבלוג, ריח מוזר. התייעצות עם מומחים ידועי-שם העלתה שמדובר ללא ספק בריחו המובהק של גאז בניוטרל. כלומר, המסקנה שצוינה בסוף הפסקא הקודמת ידועה כבר זה זמן. אבל מה עושׂים בקשר אליה? כוונתי המקורית היתה לפצוח לרגל פרשת השבוע במבצע מוגבל של פרסום הלכות פרטיות, כאלה שפסקתי לעצמי ולביתי. אלא שבינתיים רצה המקרה, ועל שולחני נחת מסמך מפתיע ומרגש – השׂמאל הלאומי: טיוטא ראשונה להערות.

המסמך קשה, בעייתי, מרגיז לעתים. אינני מסכים עם הנחת היסוד המרכזית שלו, ועם עוד כמה הנחות משנה. אבל – וזה אבל ענק – שני כותביו (שמואל הספרי ואלדד יניב) לקחו על עצמם לעשׂות בדיוק את מה שדורש צו השעה: לנסח מחדש ברית, את הברית של השׂמאל הלאומי. הרוח המנשבת בין דפי המסמך (ויש לא מעט מהם) זועמת ונבואית לא פחות מזו של ירמיהו.

מחר, ב"ה, ומן הסתם גם בשבוע הבא, אענה לקריאתם של השניים להוסיף הערות לטיוטא שכתבו. עם קצת מזל, עד שיתנסח כתב הברית לגמרי לא ישאר הרבה מהמסמך המקורי. אני מתאר לעצמי שכך קרה גם עם ספר דברים. בינתיים אסתפק בהערה אחת: כשלון גדול של תורת הנביאים נובע, לעניות דעתי, מתוך חוסר-הסובלנות והשׂנאה המפעפעת בו. כתב ירמיהו על מילת הלב, שתביא לאהבה. אני בעניין. ואתן/ם?

מדרש ומעשׂה

ecce homo

ecce homo

אמש צפיתי במשׂחקה של נבחרת ישׂראל בכדורסל (גברים) נגד מקדוניא. הפסדנו. הרגע המכריע במשׂחק לטעמי לא היה באיבוד הכדור בהוצאה הכדור בשניות האחרונות. כדי לנצח משם היה צריך נס על נס. ההפסד נחתם דקתיים מוקדם יותר, כאשר רכז הצעיר של הנבחרת, גל מקל, החמיץ ליי-אפ מתחת לסל (מול ידיהם המושטות של הענקים המקדונים) ואח"כ החמיץ שלשה נוספת בהתקפה הבאה.

עד לרגע זה, ובניגוד לערב קודם מול קרואטיא, היה למקל משׂחק חלש למדי. הנתון היחיד הראוי לשבח היה 7 ריבאונדים. לא מעט מהם, עם זאת, ליקוט של כדורים תועים, ללא תחרות של ממש. האם הוא האיש שצריך לקחת על עצמו שתי זריקות מכריעות?

לדעת פרשן המשׂחק, אלי סהר הותיק, לא. מיד כשעבר שבריר השניה הדרוש כדי להבין שהזריקה המכרעת לשלוש לא תכנס לטבעת, פרץ סהר בזעקות שבר מקוטעות. אין זו הגזמה לצורך ספרותי. במשך שניות ספורות (נצח במונחי פרשנות טלוויזיונית) כל שהצליח סהר להגות הוא מילה אחת, חד-הברתית: "מה?!?!!" (סימני שאלה וקריאה במקור). מה היה אומר אילו נחת הכדור שניים-שלושה סנטימטרים הצידה, בצלילה, לתוך הרשת? אבל לא אלמן ישׂראל. שדרן הספורט המוביל של ערוץ 1, עמית הורסקי, הגיב באופן מיידי: "הוא עוד ינצח עבור נבחרת ישׂראל עוד הרבה משׂחקים".

ביקורת בונה וחשיבה חיובית

ביקורת בונה וחשיבה חיובית

דברים אלה של הורסקי החזירו אותי עשׂור וחצי אחורה, לסוף שנת 1995. במחצית הראשונה של שנות ה-90 היתה מכבי ת"א קבוצת כדורסל מדכדכת למדי. אחד המאפיינים המתסכלים ביותר היתה התפקוד בדקות האחרונות בכל משׂחק. יתרון של 20 נק' באמצע המחצית השניה (אז עוד לא נהגה באירופא החלוקה לרבעים) היה נגמר בנצחון דחוק ב-7. יתרון 7 שלוש דקות לסיום היה נגמר בהפסד. ואז הגיע קטש. לא זוכר באיזה משׂחק בדיוק ארע הדבר, אבל הוא לקח על עצמו זריקה אחרונה, והחטיא. ולא הייתי עצוב כלל וכלל. ידעתי שהוא ינצח עוד משׂחקים הרבה (רק לא ידעתי שעבור פנאתנייקוס).

אין דבר קל מלהעביר ביקורת על מי שלוקח אחריות ברגעים מכריעים, ונכשל. אבל זו ביקורת ריקה, חסרת טעם, המעידה פחות על  המבוקר, והרבה יותר על חולשותיו של המבקר. ומי שאינו מפחד לקחת על עצמו אחריות ברגעי משבר, בו אני שׂמח. לא תמיד אפשר לעמוד במבחן התוצאה – הרי בדרך מתעקשת תמיד לעמוד המציאות. אבל להכשל במבחן עדיף מאשר לא לגשת כלל.

***

נ.ב. 1:  גם מההדחה מהטורניר לא צריך להתרגש יותר מדי. בלי כספי, בלי טפירו,  ובלי רות'ברט (למה?), מדובר בסוג של חילופי משמרות. בפעם הבא יהיה טוב יותר.

נ.ב. 2: פרשת השבוע ב"ה בדרך, לא לדאוג.

להבין כדי לכבד

בעקבות החזרה לכותרות של נושׂא ההומופוביא (ליתר דיוק: רדיפת קהילת הלהט"ב) החל להתפתח כאן ובפייסבוק דיון מעניין סביב היחסים בין פרט לקהילה. האם יש טעם להתייחס לקהילות כחלק מחינוך לסובלנות ולכבוד הדדי? האם עצם ההגדרה של קהילה אינה מטשטשת את תחושת הפרט של כל אחת/ד מחבר(ות)יה? האם לא עדיף לחנך לכבד כל אדם באשר הוא, ללא קשר לקהילה אליו הוא משתייך?

צילום: אבי מספין

צילום: אבי מספין

הרעיון ללמוד וללמד להתייחס לכל אישה ואיש באשר הן/ם הוא חיובי, ראוי, ולא מספיק. לפעמים אין ברירה אלא להתייחס למאפיינים המיוחדים של קהילות. זאת, בראש ובראשונה, משום שהם קיימים בשטח – הן המאפיינים הן הקהילות. תוך התעלמות מן המציאות אי-אפשר להביא שום תיקון. שנית, משום שלעתים קרובות דוקא המגדיר הקהילתי הוא גם מקור הבעיא, האפליה, שׂנאת החינם וכיו"ב.

למשל, קהילת יוצאות/י אתיופיא. לכאורה, יש מספיק סיבות "אובייקטיביות" המסבירות את המצב הבעייתי בה נתונה הקהילה. ראשית – גזענות לשמה. כמי שחיו למעלה מאלפיים שנה באפריקא השחורה, ובאו במגע עם האוכלוסיא המקומית, הפכו יהודיות/י אתיופיא לאפריקאיות/ים לכל דבר. כושיות וכושים (במלרע; נשמע הרבה יותר טוב). גזענות ואפליה על רקע צבע העור אינה תופעה חדשה, ואינה מוגבלת לעולם היהודי-ישׂראלי. הנה לנו סיבה אובייקטיבית לאפליה ולשׂנאת חינם – גזענות.

אבל לא רק גזענות. כמעט כל מי שעל(ת)ה מאתיופיא ניצב/ת בפני אתגר נוסף, קשה לא פחות. המעבר מחברה אפריקאית, חלקה כפרית, לחיים בחברה מערבית מודרנית, קשה מן הסתם הרבה יותר ממה שאנו (שלא חווינו זאת) יכולים להעלות בדעתנו. כאן כבר לא מספיק לכבד את האדם העומד מולנו, צריך להבין אותו. אם לא נבין מה הם בדיוק הקשיים, והיכן הם מגבילים את חופש הפעולה, כיצד נדע איך לתקנם? לא לחינם מונה כרב ראשי אתיופי בבת-ים דוקא בן ליוצאי-אשכנז, דובר אמהרית ונשׂוי לעולה מאתיופיא.

וכאילו אין די בשתי הסיבות הללו, האובייקטיביות, יש גם בעיות הנגרמות בכוונה. מקורה של הקהילה האתיופית אינו ידוע באופן מוחלט, אבל יש רגליים לסברה שמדובר בצאצאיה של הקהילה היהודית במצרים עילית (סודאן של ימינו), שחיה לה באמצע האלף הראשון לפנה"ס בייב (אלפנטיני). מן הסתם נוספו להם עם השנים עוד יהודים ממצרים רבתי, ואולי אף פליטים שנמלטו מחרבן מקדש חוניו בעקבות "המרד הגדול" ומהקטסטרופא שנחתה על יהדות מצרים בעקבות "מרד התפוצות".

מבחינה יהודית, המייחד את כל מרכיבי הקהילה הללו היא העובדה שלא מדובר ביהודים רבניים. יהודי ייב הקדומים קיימו מקדש משלהם, וחיי האמונה וההלכה שלהם מזכירים יותר את ימי בית-ראשון מאשר את היהדות המאוחרת יותר. גם יהדות מצריים היתה צדוקית מעיקרה. אין פלא שהממסד הרבני החרדי בחר להסתופף מאחרי הדרישה שיהדות אתיופיא תעבור גיור לחומרא. לדידה של הרבנות, מי שאינו רבני – אינו יהודי.

מבלי להבין מצב מיוחד זה אין סיכוי להבין את התלאות שפקדו מאות משפחות בפתח-תקוה עם תחילת שנת הלימודים הנוכחית. מוכר וידוע הסיפור על כך שמוסדות חרדיים אלו ואחרים סרבו לקלוט תלמידות/ים אתיופיות/ים בעיקר מטעמי גזענות. אבל ידועה הרבה פחות הסיבה לכך שהרבנות מתעקשת על לימודים במסגרות דתיות בכלל. כשהציע שׂר החינוך, גדעון סער, להפנות את התלמידות/ים למוסדות החינוך הממלכתי, נענה בשלילה "משיקולים הלכתיים". השיקולים ההלכתיים הללו נובעים מתחושת החירום שחש הממסד הרבני החרדי לנוכח יהדות עתיקה שאינה רבנית.

יוצא שהפתרון לבעיא כאובה זו הוא לא רק במסגרת המלחמה בגזענות והנסיון להקל על העלייה האתיופית את ההסתגלות לישׂראל המודרנית – שתיהן מטרות ראויות ומוצדקות. הפתרון הוא בהיכרות מעמיקה יותר עם המסורת היהודית-אתיופית, ובהבנת המצב המורכב שיצרה עלייה זו מבחינה הלכתית. ואם יש בכך כדי לקעקע את ההגמוניא של הרבנית-חרדית על היהדות בת-ימינו, עוד יתכן מצב בו מתוך רצון להיטיב עם קהילה אחת קטנה ניטיב עם הציבור כולו.

יהדות, דמוקרטיא ושׂנאת חינם

צילום: עומר עמרם

צילום: עופר עמרם

לפני חודש, כמעט הספקנו לשכוח, פרץ אלמוני למועדון "בר-נוער" בת"א-יפו, ורצח צעירה וצעיר: ליז טרובישי וניר כץ הי"ד. למרבה הצער (וההפתעה) הרוצח עדיין לא נתפס. הפרשיה כולה מאיימת להפוך לאחד מאותם אירועים מסתוריים, המשאירים פצעים וצלקות ואינם באים על פתרונם. אישית, אין לי ספק שמדובר כאן בפשע שׂנאה. אבל אפילו בדל של ראיה אין.

במוצאי שבת נערכה בת"א-יפו צעדה לציון ה-30 לרצח. פה ושם (למשל בפרופיל שלי בפייסבוק), נתקלתי בהרמת גבות: מה שוב הלהט"בים האלה? למה כולם מדברים עליהן/ם פתאום? ויותר מזה: האם בכך שאנחנו עוסקים שוב ושוב בלהט"ב איננו מסייעים לכלוא את הקהילה בגטו שלה, להגדיר אותה עוד יותר ממה שהיא מגודרת? האם לא עדיף לחנך נגד שׂנאת חינם באופן כללי, וזהו?

שאלות טובות. לפני שאנסה להשיב, צריך להודות במגבלות הדיון. הואיל ואינני הומו, לסבית, טרנס-ג'נדר או בי-סקסואל, כל שאני יכול להעלות בדעתי הוא מעדות שמיעה או קריאה. יש חוויות שצריך להתנסות בהן באופן אישי כדי להבין לעומק. אני מבין באופן שטחי בלבד. ובכל זאת:

איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ נמצאת תחת פסק-דין מוות של ספר-הספרים, רב-המכר הגדול ביותר של כל הזמנים?
איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ זוכה להסתה קבועה מצד נציגים ברשות המחוקקת, המשווים את עצם קיומה למחלה, ומאשימה אותה, למשל, באחריות לרעידות אדמה?
איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ מפחדת להזדהות אפילו בפני הורים או חברים?
אינני מקנא במי שנאלצ/ת לשׂאת עול כזה על כתפיו/ה – ועוד בגלל ההתעקשות על זכות אנושית בסיסית לאהוב כפי שרוצים לאהוב, ולחיות כפי שרוצות לחיות, מבלי להרע לזולת.

בראיון ל-ynet אמר אור שי, ממארגני הארוע וחבר שלי בפייסבוק:

מטרת ההפגנה היתה להשאיר על סדר היום הציבורי את נושא האלימות, ההומופוביה, והמאבק למען זכויות אדם בישראל ונגד איומים על המרחב הדמוקרטי. הגיעו מגוון רחב של אנשים, גם מהקהילה וגם מחוצה לה- כל מי שאכפת לו מצדק חברתי ושוויון. צעדנו ברחובות העיר וצעקנו לא נחזור לארון – אין דמוקרטיה בלי שוויון, ו-כולנו ביחד, בגאווה בלי פחד.

אלון לי גרין, גם הוא ממארגני הארוע, גם הוא חבר בפייסבוק, ובאופן כללי מחלוצי התארגנות העובדים בשנים האחרונות, הוסיף:

צריך להזכיר לציבור הישׂראלי שהמאבק הוא לא רק של הקהילה הגאה, אלא מאבק למען הדמוקרטיה הישׂראלית. הפשע התבצע במקרה הזה נגד הקהילה הגאה, אבל הוא חלק מאותם פשעים שמתרחשים נגד כל מיני מיעוטים וקבוצות שמוגדרות שונות. אנחנו באנו להגיד שדי, עד כאן, את הצמצום והפגיעה במרחב הדמוקרטי צריך לעצור.

ואני מסכים עם שניהם. אושיית יסוד של הדמוקרטיא היא הסובלנות כלפי אורח החיים של הזולת, כל עוד הוא אינו פוגע בך באופן אישי. גם במוצאי-שבת שמעתי במהדורת החדשות ברדיו על אזרח ארה"ב שבנה במסגרת תחביבו תותחים שונים ואסף אותם בביתו. תוך כדי משׂחק עם אחד מהם בחצר ביתו ירה בטעות פגז, שפגע באחד הבתים בשכונה. בנס לא נפגע איש. הנה לכם תחביב מזיק, שחברה דמוקרטית צריכה להגביל. אבל עם מי יחזור אותו אדם לביתו מהפאב השכונתי, ומה יעשׂו שם זה לזה ומאיזה כיוון – מה אכפת לי לכל הרוחות?

צילום: עופר עמרם

צילום: עופר עמרם

ובכן, עבור מי שסבור שהתורה מייצגת אמת מילולית אחת, שאין בלתה, יש לכאורה סיבה לטעון (כפי שעושׂים אי-אילו חברי כנסת שלא אעניק להם כאן פרסומת בחינם) שהומוסקסואליות אכן פוגעת בשאר החברה. כאן מתחברות השאלה היהודית והשאלה הדמוקרטית. מה עושׂים כאשר צו התורה עומד בניגוד לערכי הדמוקרטיא?

לכאורה יש כאן סתירה שאי-אפשר ליישב. אבל רק לכאורה. מאז הולדת היהדות נאלצו מנהיגיה לשנות את חוקי ההלכה בהתאם למציאות בשטח. כך הפסיקו לנקוט ב"עין תחת עין" ועברו לפסוק פיצוי כספי. כך בוטלו שמיטת חובות ואיסור הנשך. כך זכינו בספר תפילות במקום קרבנות בבית-המקדש. המבחן הגדול של היהדות בימינו הוא יכולתה להתאים את עצמה לחיים דמוקרטיים. אם תצליח, הרי שיש לה תקומה. אם לא, היא תצטמצם ותלך, עד שתחדל להתקיים.

והנה קם רוצח ושׂרטט את הקו בחול: שאלת ההומופוביא הפכה להיות אבן בוחן ליכולת היהדות להתחדש. מי יקום ויצא מארון הספרים היהודי ויאמר: אני דוס, ואין לי בעיא עם הומואים?

ליכוד ועבודה לאיחוד?

הילכו שניים יחדיו?

הילכו שניים יחדיו?

אמש, אחרי צאת השבת, התקשר אלי רב-סרן שמועתי. "השמעת? ברק מתכנן לחבור לנתניהו למיזוג של שתי המפלגות". האמת, לא שמעתי. גם לא נשמע לי סביר. מדוע יעשׂו כדבר הזה?

עד כמה שהבנתי משׂגת, כדי להצדיק צעד כזה אין מנוס מלשער צעד מרחיק לכת עוד יותר, למשל הסכם שלום סודי שגובש מבלי ששמענו על כך דבר, ושלשמו יהיה צורך בהסחת דעת כבירה. אבל לזה מוגזם לצפות אפילו בהזיות הפרועות ביותר. מסתבר יותר שמדובר בשמועה מצוצה מן האצבע, או לכל היותר קלוטה מן האויר.

אבל שמועה טובה! רק שערו בנפשכן/ם שכך אכן יהיה. משמעות הדבר תהיה שמפלגת העבודה תתרוקן מן האוליגרכיא הברקנית האוחזת בה, ויתפנה מקום לכוחות חדשים, שדוכאו ונדחקו עד כה בחריצות רבה. מפלגת השׂמאל, שכמעט כולנו מייחלים כבר לקומה, תיוולד באופן טבעי ובקלות. אפילו כסאות בכנסת יהיו כמה, ולא בישבני הגרועות/ים שב(א)נשים.

צריך להאמין ולקוות שנבואות טובות סופן להתגשם. לצערי, אף אחד מן הנביאים הידועים לי, ואף לא מן הנביאות, עסקו אי-פעם בשאלות בינמפלגתיות של ימינו. את הנס, מצדו, אמנם מביאים בחשבון, אבל אסור לסמוך עליו בשום פנים ואופן. וגם לא ברור שהיינו רוצים לבזבז אותו על ביבי ואהוד. בין נס או נבואה, נשאר המעשׂה.

אינני יודע מי יהיו האישים שיאחדו מחדש את מחנה השׂמאל. הלב והשׂכל קוראים לתנועה עממית, דמוקרטית. אם כך יהיה, הרי שחלק מהשמות אינם ידועים כעת לציבור, ודאי מחוץ לחוגים מצומצמים מאד (השלולית, כפי שאנחנו קוראים לעצמנו מדי פעם). אם כך אכן יהיה, הרי שהאתגר הגדול של השׂמאל יהיה יסוד קבוצות וקהילות בשטח, והתנחלות בלבבות (ובאורח החיים) של קהילות קיימות. פעילות כזו צריכה לבוא לפני, או לכל הפחות במקביל, להקמת מפלגה.

אבל אם בכל זאת לפנות לעולם המונחים של הדמוקרטיא הנציגותית, הברית החדשה מוכתבת מתוך האמירה המפורסמת של הזקן. ביום בו תתמזג העבודה בחירות, ישאר השׂמאל למק"י.

עם הולך ונעלם

ד"ר עזריאל קרליבך
ד"ר עזריאל קרליבך

היום התפרסמה בווינט הכותרת הבאה: התא היהודי מתפורר: אנחנו על סף צמיחה שלילית. משׂרד ראש הממשלה, כך מסתבר, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, הכריז על מאבק חורמה כנגד ההתבוללות. לפי נתונים שנאספו בידי הגופים הללו למעלה ממחצית הדור הצעיר של העם היהודי בתפוצות מתחתן מחוץ לתא היהודי. תופעה זו של נישׂואי תערובת היא "סכנה לאומית אסטרטגית", והציבור מוזמן להרתם למאבק להפיכת המגמה. ידיעה זו גדושה כל כך באירוניא, בציניות, באיוולת, ובשאר מרעין בישין, שקשה מאד להקיפה מכל עבר. אבל להתחיל במצוה אפשר –

ראשית, מי הוא אותו לאום שהאסטרטגיא שלו עומדת בסכנה? ידוע שעמנו, בשל ההיסטוריא הארוכה והייחודית שלו, מציב אתגר קשה בפני ההגדרות המקובלות. ההתלבטות אם היהדות היא דת או שהיהודים הם עם ידועה ושחוקה, גם אם לא נמצא לה עדיין פתרון הולם. דוקא המילה "לאום" אינה נקשרת בדרך כלל עם היהדות. אז מי כן?

אם לשפוט לפי החוצפה הצינית של יוזמה זו, כנראה שהלאום ישׂראלי. מי שׂם את ממשלת ישׂראל להתערב בחיי האהבה והדת של צעירות וצעירים ברחבי העולם? ומדוע הבחירה של אותו דור מהווה איום אסטרטגי? האם משום שיהדות בעולם נחוצה לישׂראל ביחסי החוץ שלה? כלום רואה ממשלת ישׂראל את צעירי התפוצות היהודים כחיילים בכח במקרה חירום? או אולי כנשק יום הדין במירוץ הדמוגרפי כאן בארץ? האם בדק אותו מחקר שערכו הממשלה והסוכנות אם אותן צעירות וצעירים מוכנים למשכן את חירותם לאהוב כדי לקדם את השיקולים האסטרטגיים של מדינת ישׂראל?

ואיך ירתם הציבור למפעל נשׂגב זה? "באמצעות מסירת פרטי יהודים מחו"ל לידי אנשי "מסע" (הגוף שיקבל את התקציב כדי לגרום לכל זה לקרות) במטרה להביאם לביקור בארץ". מילא הפגיעה בפרטיות ("דודה שלי, חברה שלה, הבן שלה הולך להתחתן עם גויה, שלא נדע; לחזור אלי בפרטי), מילא התקציב שיופנה לכך ("למעלה מ-600,000 דולר" – כמה בדיוק למעלה? ולידי מי בדיוק?), אבל האם אין דרך אחרת ליהדות להלחם על בניה ובנותיה, חוץ מאשר לרתום את נאמנותם/ן למדינת ישׂראל?

ומציניות מחוצפת לאירוניא שבאי-הבנה. הרי רוב מניינה ובניינה חיה היהדות מחוץ-לארץ. יתר על כן, היהדות אפילו נוסדה בחוץ-לארץ. לידתה של היהדות מתוך חורבן בית ראשון וגלות בבל. לידתה של היהדות הרבנית מתוך חורבן בית שני והגלות ליבנה, ומשם לגליל, ומשם לארבע כנפות הארץ. כשהשתלט התלמוד הבבלי על עולם ההלכה והלימוד וגזר שכחה על הנביאים והכתובים, נחתמה הגלות. מכאן ואילך הפכה הארץ לפינה שולית עבור היהדות, לנוסטלגיא. כזה היה המצב עד שנכנסה הציונות לתמונה.

ומה חושבת יהדות התפוצות על מדינת ישׂראל? בחוגים נרחבים היא מעוררת אהדה ושאר רגשות חמים. אך לא אהדה גדולה מספיק כדי שתמיר את מקום מושבה באדמת ארץ הקודש. חוק השבות על כנו עומד, ואחרוני המחסומים בפני יהודים המבקשים לעלות ארצה כבר הוסרו, פחות או יותר. כל יהודי שאינו מתבולל, אך גם אינו עולה ארצה, הרי הוא מצביע ברגליים. בעד היהדות, נגד ישׂראל. לפחות בינתיים.

אם רוצה מדינת ישׂראל להגשים את תום את החזון הציוני ההיסטורי, הרי שעליה לתקן את עצמה במידה כזו שתהפוך יעד קורץ לעלייה; גם עבור מי שכיום גר במפותחות שבארצות. במקרה כזה יהיו כל היהודים גם ישׂראלים, ובא לציון גואל. אם רוצה היהדות להפוך לאבן שואבת עבור המון המתבוללות/ים, תמצא לה מנכש עשׂבים יסודי, שיתאים אותה לדרישות הזמן והמקום. אבל אין לה, למדינה, שום סיבה ושום צידוק לקחת את מקומה של הדת, ולהיפך.

מרן קישהונט (עוגב על טופול)
מרן קישהונט (עוגב על טופול)

בדצמבר 1953 כתב ד"ר עזריאל קרליבך ז"ל, המייסד והעורך הראשון של עיתון "מעריב", אחרית דבר לספרו של אפרים קישון, אלף גדיא וגדיא. הנה מקצת הדברים, בגוף שני, אישי וישיר:

אילו לפחות היתה לך השקפת עולם!
למה לא טרחת להשׂיג לך?
הולכים לחנות הספרים, קונים חוברת במחיר עממי, או, לכל היותר, תרגום של ספר תיאורטי מלפני המבול, – ויודעים את התשובה לכל השאלות עוד בטרם תתעוררנה. לא צריך עוד להסתכל בשום בעיה לגופה, מבינים את הכל בחושך ובעל-פה. ומכירים את כל האנשים בארץ ובעולם ואת מעשׂיהם, יודעים בדיוק מי צודק תמיד ומי לעולם לא, מי אומר רק את האמת ומי משקר לנצח, מי משלם מסים ומי גונב, – פטורים מלחשוב. (וכי למה הארץ מלאה חכמים? – רק בגלל זה…)
    
אך באין אינטליגנציה מספקת להשקפת-עולם מכוונת נגד חלק העם היהודי, [קרליבך נזף בקישון קודם לכן על אי-מפלגתיותו] – אילו היית לפחות אנטישמי!
זה מוצא של כבוד. אם אתה מסרב בעקשנות כזאת לשׂנוא מפלגה מסויימת (מטעמי שיכון, – ואנחנו מכבדים כל רגש דתי) כי אז, בבקשה, לשׂנוא את כל העם הזה, ללא הבדל גזע וצבע שׂערות.
     זה מותר. על זה יאמרו אצלנו שאתה "מוצלח מאד". אב מצליח אצלנו הוא זה שבנו מצליח לבעוט בו. הגס את לבך על האומה הזאת כולה, על מדינתה ותקוותה וחלומה ולבטיה וממשלתה וכל אישיה וכל מעשׂיהם. הסבר לנו יום-יום שאנו קרבנות אומללים של עצמנו, – ונלקק את אצבעותינו. לעג לנו. רשים אנו כולנו לעג לרש!
     
אין לך דבר פופולארי מזה. יהודים אוהבים כשאין אוהבים אותם. וסודו של דבר היא, שהם עצמם אינם אוהבים יהודים (פרט ליוצא מן הכלל האחד, היהודי המהוגן היחיד בעולם: הוד מעלתו – האני). בכל יהודי טמון אנטישמי-חובב (והוא חושב, כי לו מותר… ואינו מבין, כי לאחרים מותר, אם הם מרגישים כך, אבל לו אסור, כי זה חורבן האומה). ואנטישמיות "אידאולוגית" תוקפנית (ומותרת) עוד יותר חזקה טמונה בכל ציוני, שהרי הוא מנסה להפוך את שלילתו את פני העם היהודי לידי מעשׂה ריפורמי גדול…

אנחנו חיים כאן בארץ היחידה בעולם, שבה יהודי יכול להיות גוי. אם זה טוב או רע, – ענין לחוד. על-כל-פנים זאת היא הציונות: צורת ההתבוללות היהודית הקיצונית והעקבית ביותר האפשרית בכלל.

ארמי אבד אבי (פרשת השבוע: כי תבוא)

ואמרת לפני יהוה אלהיך: ארמי אֹבד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי עצום ורב (דברים כו ה)

בפסח אנו דורשים את הפסוק באופן הבא: יעקב נרדף בחרן על-ידי לבן הארמי, ונס מצרימה. המקרא אֹבֵד מפורשת כבינוני של פועל יוצא, וישׂראל אבינו הוא כאן המושׂא הישיר. עם זאת, מקריאת הפסוק בהקשרו ניתן להעלות פרשנות אחרת, פשוטה יותר. הארמי האבד הוא הוא יעקב-ישׂראל.

הכל בעין המתבוננת

הכל בעין המתבוננת

איור: דניאל מורגנשטרן

העירו חכמים לפני שאין בכך כל תמה. אפילו סיפורי התורה תולים את מוצא משפחתו של אברהם בחרן, בארם נהריים. לכל הפחות היה זה מקום מושבם לאחר שעזבו את אוּר, דרומה יותר בעיראק. כמו כן שׂחקה הארמית תפקיד חשוב בדברי-ימי ישׂראל בכלל, והיהדות בפרט. תקופות ארוכות דברו יהודי הארץ ארמית צד לצד העברית. גם כשהפסידה הארמית את המרחב השמי לערבית, שמרה על מקומה הנכבד ביהדות דרך התלמוד הבבלי. היא משמשת עד היום בלימוד ובתפילה כאחד.

יתכן שהדגשת המקורות הארמיים נובע דוקא מתוך הרצון להמחיש את התהליך שעבר ישׂראל הקדמון. לפי הסיפור המקראי, עליו חוזרת הפרשה בתמציתיות גמורה, השלב הארמי עבר על קבוצה קטנה למדי. כה קטנה, שהסיפור מתייחס אליה כאל משפחה. במצרים הופכת משפחת יעקב לעם ישׂראל, גוי עצום ורב. בתווך, זמן חלום.

אמר ר' יוחנן על חוני המעגל (בבלי תענית כג א): "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכו). על מה בדיוק הצטער חוני אינני יודע, אבל אני מבין את הרגשתו. לפני שניים ושלושה דורות אחורה עבר עלינו שוב זמן חלום. ראשיתו בלהה צרופה, שאפילו מטח הקללות בפרשת השבוע אינה יכולות להתחרות בה. אחריתו ערגה וכיסופים, שאפילו כותבי התורה לא העזו לדמיין.

ואנחנו, שניים-שלושה דורות אחרי, מפחדים לחלום. מפחדים לחלום על שלום. מפחדים לחלום על חברה שנסמכת על טוב לב, או לפחות על דרך ארץ. מפחדים לחלום שאפשר לאמץ מהתורה את מה ששייך, ולשחרר את מה שלא. אולי כדאי להתחיל לחלום. כדי שלא נצטער.

וכיון שלא המדרש עיקר, אלא המעשׂה – בחלומי, אני רואה מזרח תיכון ישן. הגבולות בו פתוחים, ואוכלוסין עוברים בו בנחת מאוּר כשׂדים לחרן, לארץ-ישׂראל, למצרים, וחזרה – לארכו ולרחבו של הסהר הפורה. במקום גמלים, רכבת. במקום אוהל אברהם, אכסניות ופונדקים משׂביעי רצון ונפש. אפשר ללכת לאיבוד בתוך כל הטוב הזה. אבל אין דאגה. לאן שלא תגיעי, כולם מדברים ארמית.

לא לתחנה פחמית, כן לקולטי שמש

תצלום: אלברטו דנקברג

תצלום: אלברטו דנקברג

המון קלקולים ועיוותים מתרחשים יום יום סביבנו. מסופקני כמה מהם קטלניים והרסניים כמו התכנית להקים תחנה פחמית ליצור חשמל באשקלון.

עיקרי הדברים ידועים. צריכת החשמל בישׂראל עולה בקצב מהיר, והמערכת הקיימת מתאמצת לעמוד בעומס. מדינת ישׂראל, מסיבות שאינן ברורות לי, מתכוונת לענות על הביקוש באמצעות בניית תחנת-כח נוספת, שתייצר חשמל באמצעות שׂריפת פחם. זאת על אף ששיטה זו מיושנת, ומוחלפת בארצות המתקדמות ביצור חשמל באמצעות גז טבעי. שיטה חלופית זו, עליה ממליץ גם ארגון מגמה ירוקה (בתמונה), ממובילי המאבק נגד התחנה הפחמית באשקלון. בטור זה ברצוני להציע חלופה אחרת.

זה זמן שעומדת לרשות האנושות היכולת לאצור את אור השמש ולהסב אותו לצורות אנרגיא אחרות, ובכלל זה חשמל. למעשׂה זה זמן מה שקיימים בשוק מוצרים המאפשרים לא רק לחמם מים לרחצה באמצעות אנרגיא סולארית, אלא גם להסב אותה לחשמל ולהזרים אותה חזרה לרשת. יש בציבור אפילו מי שהקדימו את זמנם, וקנו את הציוד הזה. מדינת ישׂראל, מצדה, נקטה צעד שיש לברך עליו בכל פה, ומחייבת את חברת החשמל לקנות את החשמל המיוצר מידי הצרכנים/ות. נשמע טוב.

אבל גם בעייתי. מחירם של קולטי השמש גבוה למדי. לפי חישובים שונים ששמעתי, במציאות הקיימת יתחיל צעד מהפכני שכזה לשׂאת רווח רק כעבור 10-25 שנה. טווח הטעות הגדול נובע, מן הסתם, מתנאים משתנים רבים, החל בתכונותיהם ואיכותם של הקולטים, עבור דרך חשׂיפה שונה לשמש במקומות שונים, וכלה בכמות הקלקולים שתפקוד את הקולטים, שיחלו מדרך הטבע יום אחרי פקיעת האחריות.

אבל כל אלה נימוקים שוליים, שלא היו מונעים ממני לקנות קולטים כאלה בעצמי. החשש שלי הוא אחר. כיום מחויבת חברת חשמל לקנות ממני את עודפי החשמל שאייצר. מה יקרה אם בעוד שנתיים, או חמש, תבטל המדינה חובה זו? מה יקרה אם תופרט חברת החשמל – חלומו הרטוב של ראש ממשלתנו – והבעלים החדשים יחליטו שקניית החשמל שאני מייצר אינה ריווחית עבורם? (וכיצד תהיה? הרי הם משלמים לי)

ההצעה שלי היא, אפוא, להפוך את היוצרות. במקום להקים תחנת-כח חדשה (מה שיעלה הון גדול), ולהמשיך לזהם את האוויר באופן נפשע (ולהעביר עוד הון לידי תעשׂיות הפחם והספנות), יכולה המדינה להפנות את המשאבים לסבסוד נרחב של קולטי שמש. ויפה שעה אחת קודם.