Not so pissed, still black

"אם רוצים להמציא את השׂמאל מחדש, חייבים לקחת בחשבון את הנשים. בעיקר את הנשים. אבל חובה לזרוק מהרכבת את השוביניזם, המצ'ואיזם והסקסיזם. […]
הרשו לי להיות ברור,אמר בכובד ראש הנשׂיא האמריקאי בנאומו באוניברסיטת קאהיר ביוני השנה, […] בטורקיה, פקיסטאן, בנגלדש ואינדונזיה, ראינו מדינות בעלות רוב מוסלמי בוחרות באשה להנהגה […] בנותינו יכולות לתרום לחברה באותה מידה כמו בנינו, ונוכל והשׂגשׂוג המשותף שלנו יוכל לגדול, אם ניתן לכל המין האנושי – גברים ונשים – לממש את הפוטנציאל המלא שלהם.
כשהשׂמאל יאמר זאת בעברית, כשיוולד מנהיג, גבר או אשה, שזה יצא לו מהפה בטבעיות ומהלב בכוונה, אפשר יהיה להשלים את המהפכה ~ (מיה בנגל, בתגובה לטיוטת הספרי-יניב).

האמת? צודקת. נכון היתה גולדה, ונכון שיש ציפי, אבל זה עוד לא זו. אתם מבינים למה אני מתכוון; ואתן מן הסתם יודעות. מה היה קורה אילו ניתן כאן השלטון בידי נשים דוקא? אם מותר להביא ראיה מאריסטופאנעס, הרי שהתשובה היא שלום עולמי. או לפחות איזה ותשקט הארץ ארבעים שנה.

המסמך של הספרי ויניב מייצג אמנם שני אנשים בלבד, אבל גם ממחיש תפיסת עולם מעוותת משהו. הלשון היא תמיד לשון זכר, והמחשבות – גבריות לחלוטין. בחזון הטיוטא ראש הממשלה הוא גבר, הוא מוגדר על-פי בנו המשרת בקרבי (ושניהם בפייסבוק ובטוויטר, כך שכולנו יכולים לעקוב). לא ספרתי בעצמי, אבל בנגל טוענת שיש בסך הכל שתי התייחסויות נשיות ב-83 עמודי מסמך, ואחת מהן לא נעימה במיוחד.

אז מה לעשׂות עם כל זה? בתגובות אמש הצעתי חופשות לידה ארוכות יותר. לפי המלצות ההנקה של ארגון הבריאות העולמי, שנתיים. וחופשת לידה צריכה להיות פתוחה גם לגברים, כמו בארצות הצפון. בנוסף אני חושב שצריך לעודד נשים בוגרות יותר לחזור לשוק העבודה. מכל בחינה שהיא עדיפה בעיני עובדת שצעיר(ות)יה כבר נוער, מאשר מי שעדיין מטופלת בטף. איך גורמים לזה לקרות אני עוד לא יודע.

הגיוני בעיניכן? אם כן (ואם לא) אשׂמח מאד לשמוע עוד הצעות.

עוד בימיו העליזים של שקוף ע"ה, כתבתי את פרשת השבוע הזו. כיון שהצטרפו עוד קוראים וקוראות בינתיים, חשבתי להביא את הדברים שוב.

לפני הטור עצמו, עוד כמה מילים מלקחי השנה שעברה על יהדות ועל דמוקרטיא, ועל אחדות הניגודים בין השתיים. השאלה אינה איזה מקום יש ליהדות בתוך הדמוקרטיא, אלא כמה מקום יש לדמוקרטיא בתוך היהדות. עד כמה אנו חופשיות וחופשיים לקבוע הלכה לעצמנו, ולקבל אחריות לחיינו ברמה היומיומית ביותר? דמוקרטיא מבוססת על חירות והשתתפות. יש מקום?

לפיכך חשוב לזכור שמאחרי כל אגדות החכמים הללו עומדת גם מציאות היסטורית, מגובה בעובדות. כל מי שרוצה להביא ראיה מן התורה חייב/ת לעמוד במבחן הביקורת הציבורית. נצביע ברגליים, מי לאיזו הלכה. עוד אאמין ברוח האדם.

*   *   *   *   *   *   *

בסוף פרשתנו, לאחר שסיים את שירתו החדה והמאיימת, אומר משה לכל ישׂראל:

שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם,  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים לב מו-מז).

המסר ברור, והוא מהדהד בכל ספר דברים: אם נשמור את כל דברי התורה, נאריך ימים בארץ; אם נתכחש לה, סופנו רע ומר. אבל מה היא התורה הזאת אשר משה מכוון אליה? השירה שזה עתה נשׂא? ספר דברים? החומש? התנ"ך? כתבי חז"ל מראשוני התנאים ועד אחרוני האחרונים? מה?

כפרה עליך!

איור: דניאל מורגנשטרן

לרב יהודה, תלמידו של רב, יש תשובה (בבלי מנחות כט ב) –

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר [רבש"ע] לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, הראהו לי! אמר [רבש"ע] לו: חזור לאחורך. הלך [משה] וישב בסוף שמונה [עשׂרה] שורות ולא היה יודע מה הן אומרים; תשש כֹּחוֹ. כיון שהגיע [עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו [של משה]. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידָי? אמר [רבש"ע] לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

המסר של סיפור זה מתבאר בכמה כיוונים. ראשית, יש בתורה יותר מאשר פשט הכתוב. הכתרים המדוברים, כל קוץ וקוץ שבהם, אינם אלא עיטורי-אותיות. בשׂפת ימינו שואל משה את רבש"ע – אני רוצה להוריד תורה לעם, ואתה מתעכב על הפוֹנטים? אבל מסתבר שדוקא בצורת האותיות, בפרטים הקטנים, חבויה משמעות עמוקה. גם אם משמעות זו אינה ברורה במבט ראשון, ניתן לזקק אותה תוך לימוד יסודי – אפילו דרושים לשם כך דורות רבים.

שנית, התורה אינה גוף קבוע, אלא תהליך מתפתח – אֵבולוציא, בלע"ז. מה שברור לעקיבא ולתלמידיו, משה אינו יכול אפילו להעלות בדעתו (הדבר מזכיר את הסיפור המפורסם על שייקספיר, שהוסע קדימה במכונת זמן ונכשל בקורס על היצירות שהוא עצמו כתב). אך כיצד ניתן לתת תוקף להלכות חדשות שכאלה, שאין להן זכר בפשט הכתוב, ושעשׂויות להתמיה גם את הטובים שבתלמידי-חכמים? על ידי יִחוּסם חזרה למשה – "הלכה למשה מסיני". זו אכן האמונה הרווחת ביהדות הרבנית: כל ההלכות, החל ב"לא תרצח" וכלה ב"לא תלבשי בגדי לייקרא" – כולן הלכה למשה מסיני.

אלא שכאן נשאלת שאלה: הואיל וניתנה התורה על-ידי אלֹהוּת כל-יכולה וכל-יודעת, מדוע לא נרשמו כל ההלכות מראש בפשטות? מדוע יש לזקק אותן מתוך קוצי-קוצין שבראשי אותיות? את התשובה לשאלה זו מכיר כל מי שגדל בסביבה רבנית: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור; במה שהורשית התבונן; אין לך עסק בנסתרות (בבלי חגיגה יג א = בן-סירא ג כא). או במילה אחת: שתוק!

והמאמין היודע-לשאול נבוך: אם אריכות ימים וחיים טובים בארץ הן פועל יוצא של הליכה בדרכי התורה, למי להאמין? מה היא התורה הזאת? זאת של משה, או זאת של עקיבא? חמש שעות בין בשׂר לחלב, או רק שלוש? חסידים או מתנגדים? גוּר או ויז'ניץ? הר המור או ישיבת חברון? איחוד או מאוחד? People's Front of Judea או Judean People's Front? רבש"ע יודע כמובן את כל התשובות, אבל לא מגלה…

לעתים המצב חמור שבעתיים, כאשר חכמים לא רק מביאים ראיה מן הפוֹנט, אלא גם משנים את הכתוב ממש! ראו למשל את פסוק ח בפרשתנו:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כך בנוסח המסורה, המצוי בספרי התורה שבידינו ובכל גרסאות הדפוס. אלא שנוסח המסורה הוא מאוחר למדי, והגיע לצורתו המוכרת לנו כיום רק בסביבות המאות התשיעית-עשׂירית לספירה. בגרסא קדומה בהרבה של ספר דברים, שנמצאה במגילות קומראן, ניתן הנוסח הבא (אצל ישׂראל קנוהל, מאין באנו עמ' 95):

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יצב גבלת עמים למספר בני אלהים

בתרגום השבעים, התרגום הקדום של התורה ליוונית, אנו מוצאים גרסא שלישית:

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יציב גבולות עמים למספר מלאכי אלהים

על מה ומדוע הבדלי הנוסחים הללו? דומני שסביר לפרש את התהליך כנובע מהרצון של מוֹסרי המקרא להתרחק מהרעיון של "בני-אלהים" (שלאלהים יהיו בנים? שו"ש היו"צ!). הגרסא של תרגום השבעים הופכת את "בני-אלהים" למלאכים, ומפקידה אחד מהם על כל אחת מאומות העולם. כאן יש לנו ביטוי מוקדם לאמונה המושרשת שלכל עם ועם יש מלאך, או שׂר, האחראי לו, ושישׂראל להבדיל נמשלים ישירות על ידי רבונו של עולם. נוסח המסורה נוקט פתרון שונה, שומר על המילה "בְּנֵי", אך מיחס את הבנים לישׂראל, דכתיב: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים (בראשית מו כז). שבעים אומות העולם כנגד שבעים בני-ישׂראל. לאור הנטיה של כתבי-הקודש לצמצם את מספר האלהויות ולרכז את כל האמונה באל אחד ויחיד – דכתיב בפרשתנו: יהוה בָּדָד יַנְחֵנּוּ (פס' יב) – מדובר בתיקון סביר והגיוני.

אלא מה? סחה הגמרא (שם, שם) שהאותיות הצריכות עיטורים מיוחדים הן: שעטנ"ז ג"ץ. אם אכן הוחלפה התיבה "אלהים" בתיבה "ישׂראל", יוצא שנוספה לתורה האות ש, אות שיש לקשור לה כתרים ולעטרהּ. האם דרש עקיבא גם על ש זו תילי תילין של הלכות? ואולי דוקא משום כך התבלבל ונבוך משה רבנו כשהגיע לבית המדרש?

אם כך ואם כך, משה לא העלה בדעתו לפקפק אחר מחשבתו של רבש"ע. אם רצה בורא עולם לתת תורה באמצעותו, ולפרשהּ באמצעות עקיבא – מה לו כי ילין? ובכל זאת, רצה לדעת לאיזה כבוד עתיד אותו חכם לזכות על בקיאותו וחריפותו בתורה. אמר משה לרבש"ע: הראיתני תורתו; הראני שׂכרו. אמר לו [רבש"ע] חזור [לאחורך]. חזר [משה] לאחוריו; ראה ששוקלין בשׂרו [של עקיבא] במקולין (שם). חכם מופלג כל כך, וסופו שבשׂרו עולה על המשקל בשוק הקצבים! אמר [משה] לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שׂכרה?! אמר לו [רבש"ע] –

שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

צום קל, גמר חתימה טובה, שבת שלום ~

כה אמר יהוה: מצא חן במדבר עם שׂרידי חרב, הלוך להרגיעוֹ ישׂראל. מרחוק יהוה נראה לי, ואהבת עולם אהבתיך; כל כן משכתיך חסד. עוד אבנך ונבנית בתולת ישׂראל, עוד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ ויצאת במחול מְשַׂחֲקִים. עוד תטעי כרמים בהרי שֹׁמְרוֹן, נטעו נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כי יש יום, קראו נֹצְרִים בהר אפרים: קומו ונעלה ציון אל יהוה אלהינו (ירמיהו לא א-ה).

בתולת ישׂראל בפעולה

דברים אלה של הנביא ירמיהו נקראו בבוקר אמש בבתי-כנסת ברחבי הארץ והעולם. בבסיסם עומדת שאלה אחת הרת גורל:
מי היא, לכל הרוחות, בתולת ישׂראל?

המדיניות הפרשנית השגורה בחוגי היהדות הרבנית באותם מקרים בהם מתחמקות לתוך הכתוב (או שמא לא הושמטו ממנו) דמויות נשיות מסתוריות היא לדרוש על דרך המשל. כך רש"י: נראה לי (פס' ב) – אני הנביא. ואמר לי לאמר: לכנסת ישראל אהבת עולם אהבתיך. כלומר, בתולת ישׂראל היא כנסת ישׂראל, היא מדינת ישׂראל ועמו.

רד"ק מחזק את דברי רש"י בפסוק ב, ומוסיף משלו בפירוש לפסוק ג: בתולת ישראל – כי עוד תהיה כבתולה שלא נבעלה ולא יבעלוך אדונים זולתי. רוצה לאמר, לוֹ לעצמו, לריבונו של עולם, זכות הראשונים לבוא על עם ישׂראל, והוא שומר לעצמו את הזכות להיות היחיד שימשיך למחוץ ראש על ארץ רבה ועל ארבע רוחות השמים, ולהגשים בנו אחת לאחת את נבואות הזעם שהפקיד בידינו בכתב, נדוניה למערכת היחסים. פעמיים.

אבל האלגוריא היא רק פן אחד מני שבעים. מבחינת ההיסטוריא ניתן לדרוש את בתולת ישׂראל דוקא על אחת מאותן דמויות נשיות מסתוריות, המציצות תחת כל עץ רענן. מי בדיוק, קשה לאמר. העדויות בכתובים מדברות על אשרה, עשתרת-אסתר, ענת, אפרודיטה הצוֹרית במערות הכרמל, ויש לי חשד כבד שגם בחורה אחת בשם ציון הסתובבה בשטח איזה זמן. על מי בדיוק מדבר ירמיהו קשה לדעת. בכמיהה ובגעגוע קשה לטעות.

ועוד ממשיך הנביא ואומר:

הציבי לך צִיֻּנִים, שׂימי לך תמרורים, שִׁתִי לבך לַמְסִלָּה, דרך הלכת. שובי בתולת ישׂראל, שֻבי אל עריך אלה. עד מתי תִּתְחַמָּקִין, הבת השובבה? כי ברא יהוה חדשה בארץ – נקבה תסובב גבר (שם כ-כא).

אם להמשיך בפירוש על דרך ההיסטוריא, הרי שניתן למצוא התאמה מרתקת בין נבואת ירמיהו לבין הזמן ההווה. אחת התופעות ההיסטוריות הגדולות ביותר בדברי-ימי האנושות, אולי תוצאה של המהפכה החקלאית, היא הצניחה הנחשונית במעמדה המשפט והכלכלי של האשה. והנה דוקא בימינו פרצה המהפכה הנשית, יחד עם עוד כמה מהפכות עוצרות נשימה. בכלל, מהפכות הפכו פה כבר מזמן להרגל.

ומה יקרה עכשיו, כשהיא תחזור? כאן מגיע גבול השיפוט של ההיסטוריא. ומתחיל זה של הנבואה. באופן כללי, הרושם טוב. ברחבי הפרק כולו מדבר ירמיהו על בתולות בשׂמחה ובשׂשׂון עם זקנים וצעירים, יש תופים ומחולות, תירוש בשפע ושובבות כללית. כמה גרוע יכול להיות כבר, למען השם?

ורוצות

וגם – "מנעי קול מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שׂכר לפעֻלתך … ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך … ושבו בנים לגבולם" (שם טו-טז). רוצים את גלעד שליט בבית, או לא?

אמר יהודי פיקח אחד לפני לא-כל-כך הרבה זמן, שעל מנת שלא נחזור על ההיסטוריא, חובה עלינו ללמוד ממנה. במבט אחורה, אל חרבן הבית הראשון, כדאי להטות אוזן לדברי הגולים מצרימה, את הדברים שהשיבו לירמיהו על תוכחת יהוה:

ויענו את ירמיהו כל האנשים היֹדעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים, וכל הנשים העֹמדות קהל גדול, וכל העם הישבים בארץ מצרים, בפַתְרוֹס, לאמר:
הדבר אשר דברת אלינו בשם יהוה? איננו שמעים אליך. כי עשׂה נעשׂה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים, והסיך לה נסכים, כאשר עשׂינו אנחנו ואבתינו, מלכינו ושׂרינו, בערי יהודה ובחֻצוֹת ירושלם. ונשׂבע לחם, ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו (מד טו-יח).

והרי זו היא הברית החדשה שמבשׂר הנביא – הוִא והיֻא ביחד. בשלום. לא-כל-כך גרוע.

חברות וחברים שלום וברכה –

נחשוב מה שנחשוב ונאמר מה שנאמר על המניפסטים והטיוטות וכל הג'ז הזה, אבל דברים מתחילים לזוז. הבוקר עלה לאויר באתר "עבודה שחורה" קול קורא תחת הכותרת: מפקד הארגזים הסוציאל-דמוקרטי. הנה לב הרעיון, בניסוחו של ד"ר איתי אשר (ממייסדי האתר):

אז מה עושים? סופרים בעצמנו. דווקא עכשיו, כשהבחירות רחוקות והמערכת הפוליטית בשלב התארגנות, זה הזמן להתפקד. כל הרעיון הוא לספור כמה פעילים יש במחנה הסוציאל-דמוקרטי היום, ומהי לדעתם הדרך להעצים את כוחו של המחנה. כל "מתפקד" יצהיר האם הוא חבר במפלגה, ואם כן – באיזו, והאם הוא מעוניין להיות פעיל במהלך של בניית מפלגה חדשה או בניית מחנה במפלגה קיימת. […]
במפקד הארגזים קובעת הכמות ולא האיכות. בסופו של דבר, מפקד הארגזים הסוציאלדמוקרטי יהיה קובץ מחשב אחד, שיכיל רשימת שמות (כולל מקום מגורים, כתובת דואל ואולי גם טלפון), מפולחת לפי מפלגות מ"הבית היהודי" ועד חד"ש (תוך הפרדה בין שני המחנות בעבודה). אם יהיו בקובץ כמה מאות שמות, נכשלנו, כי נשארנו באותה שלולית מוכרת. אם יהיו בקובץ עשרות אלפי שמות של אנשים שבאמת מאמינים ביוזמה שהצטרפו אליה (כמו מתפקדי הארגזים של פייגלין ובשונה ממתפקדי הארגזים של פואד) – הצלחנו. המשמעות היא שאנחנו לא מחפשים להחתים רק פעילים מפלגתיים, פריקים של אקטיביזם או פעילים מרכזיים בוועדי עובדים, אלא "אזרחים רגילים" שרוצים שתהיה פה מדינת רווחה. […]
כידוע, כדי ליצור לחץ על הפוליטיקאים צריך או המון כסף או המון אנשים. לנו אין כסף, אז החלופה היחידה היא התארגנות של אנשים. במקום להיות חייל בארגז של ח"כ זה או אחר, עלינו להתחיל למלא ארגזים של חיילים נאמנים למצע הסוציאל-דמוקרטי. עם הארגזים האלה נוכל לבוא לפוליטיקאים ולהגיד להם – אנחנו הציבור שלכם, עכשיו תובילו אותנו לדרך שאנחנו בחרנו.

אני חותם על הדברים בשתי ידיים (שׂמאליות), ופונה אליכן/ם קורא(ות)י להתפקד למען כינון מדינת רווחה בישׂראל. על הפרטים עוד נתווכח הרבה, אבל על הליבה רובנו מסכימות/ים.

עדיין אינני יודע כיצד יאסף המידע ויערך. מהציבור כאן אני מבקש להשאיר לי את הפרטים הבאים, בתגובה או בדוא"ל (ory.amitay בג'ימייל). אני מצדי מבטיח בהן צדק שלא להעביר את הפרטים לשום גורם שהוא (ולא לשלוח שום הודעה בשום אופן, אלא אם כן נתתן/ם רשות לכך מראש), עד שתגובש רשימה מאורגנת מטעם "עבודה שחורה". עד לרגע זה תוכלו/נה להסיר את שמכן/ם מן הרשימה, בין אם מחוסר שׂביעות רצון מהתוכן המתגבש, או מכל סיבה אחרת.

אנא כתבו/נה לי עם הפרטים הבאים:  שם משפחה + פרטי, מין, גיל, ישוב מגורים, כתובת דוא"ל, טלפון, מעוניינ/ת או לא לקבל הודעות בדוא"ל?

בינתיים, לאחר התייעצות עם איתי אשר, התגבש הנוסח הבא להתפקדות. שׂדות חיוניים עדיין באותיות בולדות. השאר עדיין כפי הרצון החופשי.

• שם:
• שנת לידה:
• מספר תעודת זהות: (כדי לצמצם רישום כפול ולהבחין בין שמות זהים)
• דוא"ל:
• מקום מגורים:
• חבר/ת מפלגה? איזו?
• אם חבר/ה במפלגת העבודה: מה עדיף – לנסות לתפוס אותה מבפנים, או להתפלג?

אני מעוניינ/ת:

1. לפקוד הלאה (איך?)
2. לקבל עדכונים בדוא"ל (נשתדל ביותר שלא להעיק)
3. להסתפק בתמיכה העקרונית, המובעת בעצם ההצטרפות

וחשוב מכל: אנא ספרו על היוזמה לחבר(ות)יכם/ן!
צודק איתי. כאן צריך לאסוף רבבות!

מורשת רפובליקנית

נקודה שהולכת ומתבהרת במהלך הדיון היא, שעניין הזכויות והחובות עומד בלב לידתו מחדש של השׂמאל הלאומי. בראש ובראשונה, משום הנחיצות הדחופה בהשוואה יסודי של אלה, לכל הציבור האזרחי בארץ. מן הבחינה הדמוקרטית, מטריד לחשוב שעד היום לא נעשׂה הדבר (וגם חוקה הובטחה ועוד לא קרה כלום בנושׂא הזה).

מתוך המשולש שיוויון-חירות-אחוה, הראשון – שהוא עקרון חשוב של השׂמאל באשר היֻא – עשׂוי להתקדם הרבה בזכות אמנת חובות וזכויות כלל-ישׂראלית.

אבל לפני שנפנה לשאלה החשובה אילו זכויות בדיוק, ואילו חובות, עלינו לענות ראשית על שאלה תאומה, העולה אתה תמיד בקנה אחד: האמנם הא בהא תליא? היתכן שזכויות קיימות באופן עצמאי כשלעצמן, ללא קשר לחובות?

כאן אנו מגיעים לסעיף השני מתוך שלושה דברים עליהם עומדת המהפכה (הצרפתית, אבל בואו לא נשלה את עצמנו) – החירות. כמו כולן/ם (אני מניח) גם אני ביליתי שעורי חברה שלמים בתיכון, בדיון על שאלת החירות. התשובה הנכונה באותם ימים, לפחות אצלנו, היתה שיש לשאוף להבטיח לכל פרט חופש מירבי ככל האפשר, כל עוד אינו פוגע בזולתו. עקרון זה, שאני מקבל בשׂמחה גם היום, מניח בבסיסו את אחדות הניגודים – מתוך הרצון להבטיח חירות נולדת גם שלילת החירות.

מתחילים כרגיל במקרה קיצון – לי אסור לתפוס אותך בקודקודך ולשסף את גרונך בסכין חלודה ומעוקלת, ואז להעלם בצעקה צרודה לאפלת הצהרים. לך אסור לנהוג מעל מהירות מסוימת, כדי שלא תדרוס אותי כשאני חוצה את הכביש. אתה חייב לשלם מסים כדי שאני אקבל שירותי בריאות וחנוך מן המדינה, ואף קצבה מסוימת אם חס וחלילה אאבד את מקום עבודתי. אני חייב לשלוח את הבן שלי כדי שיגן על שנינו במדים ובנשק, אם שו"ש השיוי"צ תפרוץ מלחמה.

ונאמר שהבן שלך לא רוצה לשרת במדים ובנשק? איך הוא יכול לעזור לי? אפשר לחשוב על אלף ואחת דרכים. הוא יכול להצטרף לסיירת הירוקה ולנקות ערוצי נחלים. הוא יכול להצטרף לכוחות מגן-דוד-אדום, מכבי האש או המשמר האזרחי. הוא יכול לשרת במתנ"סים, בעבודה עם ילדי שכונות על שעורי הבית שלהם אחר-הצהריים (בבוקר הוא יבלה בביה"ס, יתעדכן ויתערה). ואפשר לעבוד באכסניות לאזרחיות/ים ותיקות/ים. ויש עוד, כיד הדמיון הטובה.

אינני מסכים עם האופן בו מתייחסים הספרי ויניב למי שאחרי הכל יבחר לכפור בעיקר ולהוציא את עצמו מן הכלל. ראשית, במקום להזקק לכינויים מעולם תנועות המעיים, עדיף אולי לשמור לאותו טיפוס את הכינוי שמייחסת לו הגדה של פסח: רשע. וגם מסכת העונשים והאפליות לרעה שמתכננים השניים לרשע מוגזמת בהרבה. בל נשכח שגם הרשע הוא אדם שנברא בצלם, ועוד יותר מזה – הוא אח. ומהגדה של פסח לרגל השלישית של ססמת המהפכה – אחוה. ברָבּינ'ית קורים לזה רעות.

נאה דורשים הספרי ויניב שצריך להשאיר את הדלת פתוחה בפני משתמטים. מי שרוצה לחזור בו ולהכנס באמנה האזרחית – יש לחבק אותו בשתי ידיים. גם מעבר לגיל 18 יכול אדם לתרום לחברה, ולעתים קרובות אף יותר מבגיל צעיר. ואולי בכלל תצוץ תופעת מילואים אזרחיים (בהתנדבות, ברצון הכי חופשי).

ובכל זאת, איזה עונש למשתמטים צריך. הפסד ישיר וברור כזה, שכל מי שת/ישתמט ממילוי חובתו/ה האזרחית ת/יקבל על עצמו/ה באופן מודע ומוחלט. לדעתי – שלילת הזכות להצביע בבחירות לכנסת. מי ששׂם עצמו מחוץ למעגל האזרחי, אין לו סיבה להשתתף בבחירות הכלליות. הוא יהיה אזרח סוג ב', כזה שלא מצביע. ברומא קראו לזה civitas sine suffragio – אזרחות ללא בחירה. במדעי המדינה קוראים לזה אנארכיזם. בישׂראלית הוא סתם יצא פראייר.

בטור אמש החל נועם תירוש בניתוח משלו לשאלת השׂמאלנות שבטיוטת הספרי-יניב. בצדק הוא מצטער על כך שאין בטיוטא פרטים, ולפרקים אפילו דומה שאין מחשבה מספיקה. הספרי-יניב טובעים שילוש מסבר אוזן, המזכיר לנועם את חירות-שוויון-אחוה מהמהפכה הצרפתית, ולי את "על שלושה דברים העולם עומד" של פרקי אבות: דוגמא אישית, ערבות הדדית, הצנע לכת. עם זאת, כפי שהוא מעיר בצדק, ללא יציקת תוכן ממשי לשילוש הזה הוא נותר ססמא ריקה.

פריס-ליון 400 ק"מ בפחות משעתיים

ועדיין, ערב ראש השנה מצוה לנו ללמד זכות. ובנקודה אחת מלמדים הספרי ויניב זכות על השׂמאל בכלל, ועל הבנתם אותו בפרט: הרכבת.

הואיל ויהודים ורכבות וכל זה, אין מנוס בשאלת הרכבת מניתוח דיאלקטי ברוח הפילוסופיא הגרמנית. התיזא של הספרי ויניב היא שמדינת ישׂראל קטנה מאד. קטנטונת. עובדה. התגובה לעובדה זו טוענת שמרחק הוא בכלל לא שאלה. זה שנות דור שבאירופא וביפן נוסעות רכבות במהירות של 300 קמ"ש ויותר. החיבור של שתי העובדות הללו מוביל למסקנה מרעישה, שקשה להאמין עד כמה אינה משׂחקת תפקיד בפוליטיקא הארצית: ממשלת ישׂראל יכולה בכל רגע נתון לפתוח במפעל כביר, שבסופו לא יהיו יותר מרכז ופריפריא.

תארו לעצמכן/ם בעוד כמה שנים נוכל לעלות לרכבת בקריית שמונה, תחנה שניה בעפולה, שלישית בחדרה והבאה בת"א? ומשם מחליפים וישר לאשדוד או באר-שבע, דימונה, אילת. עם תזמון נכון ותפעול יעיל אפשר לעשׂות את הדרך הזאת בשעתיים, אולי טיפונת יותר. יהיה אפשר לגור היכן שרוצים, בלי קשר למקום העבודה.

ומה שׂמאלני בכל זה? קודם כל, המהפכניות והרהב. שנית, השאיפה לשוויון. תחנות רכבת גדולות מעלות את ערך הנדל"ן. תחנות רכבת קטנות (רשת משנה, על בסיס הרכבת שכבר יש) תעלינה את מחיר בטווח רחב עוד יותר. ויהיה אפשר לבנות ערים נוספות בכל מיני מקומות. מחיר הדירות ירד במרכז, ויעלה בכל הארץ. השוויון יגדל. הציבור יהנה מעלייה כללית ברמת הדיור ובאיכות החיים. הפריפריא תהיה אין. זה לא שׂמאל?

אחד הדברים המתסכלים בהגדרות הוא שהמציאות תמיד מורכבת מדי כדי שהן תתאמנה באופן מדוייק. החברה הישׂראלית היא דוגמא מובהקת. הגישה המקובלת, במסמך של הספרי ויניב ובכלל, היא לחלק ליהודים וערבים. קל וחלק? לא כל כך. קודם כל, משום שההגדרה של כל קבוצה נשענת על קריטריון אחר. יהדות היא דת, ערביות קשורה לשׂפה ותרבות. שנית, משום שלפי חוק השבות עלו ארצה רבבות, אולי אפילו מאות אלפים, שאינם יהודים כלל, אלא רק צאצאים של יהודים (ובחוגים יהודיים חרדיים יש על כך תרעומת גדולה ורועשת). החלוקה הזו לא עובדת.

חלוקה על בסיס תרבות ושׂפה גם היא בעייתית. אמנם, הקו העובר בין הציבור העברי לציבור הערבי חופף במידה מרובה את זה שעובר בחלוקה יהודים-ערבים, אבל לא לגמרי. בארץ יש כמיליון איש ואישה ששׂפתם העיקרית היא רוסית – כשביעית מהציבור כולו. אם נחלק על בסיס תרבותי-לשוני, הרי שמדובר כאן בקבוצה נפרדת לגמרי, שיש לה אינטרסים משלה, בעיות משלה, אפילו מנטליות משלה. ועוד לא אמרנו כלום על הציבורים דוברי האמהרית והטיגרית.

גם מהדת לא תצמח כאן ישועה. על האתגר שמציבים נוצרים-רוסים עם סבא יהודי כתבתי כבר בפסקא הראשונה. אבל מה עם חלוקה בין מושׂלמים ונוצרים בקרב הציבור הערבי? ומה על ההבדלה בין יהודים-רבניים-חרדיים ליהודים-רבניים-מסורתיים ליהודים-רגילים-סתם? בין הציבור החרדי לציבור היהודי הרגיל יש פער כביר, שאינו נופל במאום מזה בין הציבור העברי לערבי, או בין דוברי הרוסית לדוברי האמהרית. ועוד לא אמרנו מילה על "הכת הידועה" חב"ד, שלפי הרב שך אמנם הכי קרובה ליהדות, אבל לא ממש שייכת.

אז מה עושׂים? חוזרים לאמנה האזרחית. לכל האזרחיות והאזרחים – בלי קשר לשׂפתן, דתם, נטייתן הפוליטית או העדפתם המינית – תהיינה אותן זכויות ואותן חובות. ממש כמו שמובטח במגילת העצמאות. למעשׂה, ובניגוד למה שמבקרים מתלהמים אוהבים כרגע לכתוב, השׂמאל הלאומי של הספרי ויניב מקדם אותנו דוקא לעבר הרעיון של "מדינת כל אזרחיה", מבית המדרש של חד"ש. היתרון של המניפסט על מצע חד"ש הוא שיש לו גם קשר למציאות. דרישה גורפת של זכויות ללא שיתוף בחובות היא חסרת הצדקה, ובעיקר חסרת סיכוי. מאידך, השוואה מעשׂית של זכויות וחובות תמתח קו חדש עבור כל מגזרי החברה, ותעמיד אותם בנקודת שוויון שלא היתה כדוגמתה מאז קום המדינה.

והלאום? ישׂראלי, כמובן.

אתנחתא טראגי-קומית מהדיון בשׂמאל הלאומי, פשוט כי יש דברים שאסור לעבור עליהם בשתיקה. אתמול התפרסמה בווינט ידיעה מאת עינב יוסף-זדה, תחת הכותרת הבאה: העירייה תאתר נערות שמבלות עם בני מיעוטים. כיון שהדעת מתקשה להעלות תבשיל-פיגולים מרוכז שכזה, הנה הידיעה ככתבה וכלשונה:

ביחידת הנוער של עיריית פתח תקוה הוקם צוות מיוחד שיסייע לנערות שנוהגות להתרועע עם בני מיעוטים. במקביל יתהדק המעקב אחר שב"חים באמצעות מניעת השכרת דירות מפוצלות והגבלת שעות הבילוי שלהם בבתי הקפה עד 23:00 בלבד

צוות מיוחד ביחידת נוער של עיריית פתח תקוה תאתר נערות שנוהגות להיפגש עם בני מיעוטים ותסייע להן. זאת על רקע הקשר שהתגלה בין נערה תושבת העיר לבני מיעוטים מג'לג'וליה, שרצחו את אריק קרפ ז"ל בחוף בתל אביב.
"בעיית בני המיעוטים היא מוכרת", אומר ראש יחידת הנוער, משה ספקטור, "הניסיונות להתמודד איתה הם אמיתיים וכנים. יש כמה מוקדים בעייתיים והעירייה עושה מאמץ לבחון את העניין בשיתוף פעולה עם המשטרה".
הצעד ננקט כחלק מפעילות מינהל ההנדסה בעירייה למניעת השכרת דירות, לרוב מפוצלות, לבני מיעוטים השוהים בעיר בניגוד לחוק (שב"חים). "יחידות עצמאיות ונפרדות הן סכנה", אמר סגן ראש העיר, מוטי זפט (מפד"ל), "הן יכולות להיות מקור לוונדליזם והצקות".
פקחי מינהל ההנדסה פשטו בשבועות האחרונים על כ-200 דירות במרכז העיר, שנודע כי בעליהן פיצלו אותן בניגוד לחוק. הפשיטות התקיימו בשעות הערב כדי למנוע מהדיירים להתחמק מהן.
זפט העריך כי מאות צעירים ערבים, חלקם מהשטחים וחלקם ערביי ישראל, מתגוררים במרכז העיר, בדירות קטנות או מפוצלות. העירייה פרסמה לאחרונה מודעות במקומונים, בהן הזהירה את בעלי הדירות על איסור הפיצול בניגוד לחוק וכן על האיסור להלין שב"חים.
במינהל ההנדסה מדגישים כי ינקטו פעולות מנע נוספות, בהן הגשת תלונות במשטרה על הלנת שב"חים, איסור על הוצאת שולחנות לאחר השעה 23:00 בבתי קפה בהם נוהגים להתרכז שב"חים, וכן הגברת התאורה במרכז העיר, כולל במגרש החנייה בבניין העירייה.

בדרך כלל אני מתנגד נמרצות לשימוש היתר בהשוואות לנאצים. לרוב אין בכך טעם, יש בכך זילות של השואה, וביחוד הדבר מטשטש את חומרת המעשׂים או הדברים, שכן במקום לדון בהם עצמם דנים בשאלה האם הם גרועים מספיק כדי להצדיק את ההשוואה, או לא. אבל הפעם עף לי הגוֹדווין.

כיון שההצדקה לנבלה דלעיל מגיעה בעקבות הרצח של אריק קרפ הי"ד, ולמען לא ישנו מקרים מזעזעים שכאלה, אני קורא לשב"כ לעצור למפרע את כל הסטודנטים והסטודנטיות למשפטים באונ' בר-אילן. אחרי הכל, קיים סיכוי סביר שראש הממשלה נתניהו יורה בשלב זה או אחר על נסיגה מאי-אילו שטחי ארץ-ישׂראל, וידוע לכל שצעדים כאלה מצד ראשי ממשלה עלולים להביא לרציחתם בידי סטודנטים למשפטים מבר-אילן. בכל זאת למדנו משהו מרצח רבין, לא?

ומה על בני מיעוטים השוהים בעיר בניגוד לחוק (שב"חים)? שוהים בניגוד לחוק. בעיר. מי? צעירים ערבים, חלקם מהשטחים וחלקם ערביי ישראל. ערבים מהשטחים אכן חייבים באישור מיוחד כדי לשהות בגבולות הקו הירוק. אבל ערביי ישׂראל? שב"חים?! מתי נחקק החוק שאוסר על אזרחים ערבים לשהות באם המושבות? ולבקר בבריכות שׂחיה מותר להם? עם או בלי כלב?

אבל לא אלמן ישׂראל. במהלך היום עלתה בדיונים בפייסבוק תשובה ציונית הולמת לגועל-נפש המרוכז הזה שמספקים לנו ספקטור, זפט ויוסף-זדה: מסיבות התבוללות פרועות, בארץ ובעולם. אני אמנם כבר נשׂוי וזקן, אבל עוד יש בארץ נוער נמרץ. לכן/ם אני קורא: צאנה להתבולל! תהא זו התשובה ללאומנים החשוכים ולגזענים המגעילים. והיה מחננו טהור.

במהלך הדיון הער בטור על תרבות הדיון של מחברי "השׂמאל הלאומי" עלתה סוגיא חשובה, שמן הראוי להקדיש לה טור משל עצמה. מצד אחד טען ליאור כי ההקשבה לדברי האחר היא חובה. מצד שני טען מרק שקביעה כזו הינה נוגדת-דמוקרטיא, ואפילו טוטליטארית.

היה זה דוקא מר ינשוף שהביא בפני אבחנה מעניינת אודות הקשר בין סוגי משטרים לזכות הדיבור וחובת ההקשבה. נהוג לאמר, כך הינשוף, שמה שמייחד את הדמוקרטיא הוא חופש הדיבור. לכל אחד מותר לאמר מה שהוא רוצה. שטות והבל. בכל משטר שהוא יכול כל אחד לאמר מה שהוא רוצה. השאלה היא, כמובן, מה יהיה המחיר לחופש הדיבור הזה. במשטרים מסויימים הוא יהיה יקר יותר, ובמשטרים אחרים יקר פחות. אבל גם בדמוקרטיא יש מחיר – ויוקרו הוא עניין יחסי, סובייקטיבי.

מה שמייחד את הדמוקרטיא, לפי שיטה זו, הוא שאי-אפשר לחייב אף-אחד להקשיב! במשטר אוטוריטרי אפשר לחייב את הציבור להקשיב גם כשהוא לא רוצה. בדמוקרטיא מותר לסתום אוזניים כשרוצים, או סתם לקום וללכת.

עובדתית, הדברים נכונים. חוץ מזה, יש בהם גם אמת גדולה. מי שהחופש יקר לו (החופש שלו, ולכן גם של זולתו), לא יכול לבוא בדרישה לאחר שיקשיב לו. הרי אם יבוא בדרישה כזו, ימצא את עצמו תיכף ומיד עומד בפני אותה דרישה עצמה. והקשבה בכפייה יכולה להיות עינוי נורא. יוצא שאת ההקשבה צריך הדובר להרוויח! על מנת שיוכל להמשיך לשׂאת את דבריו ללא הפרעה הם חייבים להיות ראויים להאזנה, ומסברים את האוזן.

הבעיא היא, כמובן, שגם בהנתן כל הרצון הטוב שבעולם, וכל החינוך שאפשר לבקש, תמיד ישארו דוברים שבעיקר אוהבים לשמוע את הקול של עצמם. כך היה, כך הווה, כך יהיה. אז מה עושׂים, וביחוד בישיבות רשמיות, שהמטרה בהם היא להגיע לאיזה סיכום רשמי, קל וחומר הצבעה?

כאן אפשר אולי ללמוד מאותו גוי שבא להלל הזקן, וביקש שהלה ילמדו את כל התורה, על רגל אחת. "על רגל אחת" – פשוטו כמשמעו, כל עוד מסוגל הלומד להחזיק מעמד על רגל אחת, מבלי ליפול. לפיכך, אני מציע מעתה לקיים את כל הישיבות למיניהן בעמידה, כאשר כל המשתתפות/ים מתחייבות/ים שלא להפריע לדובר/ת, ואילו הדוברות/ים תעמדנה על רגל אחת ותדברנה רק כל עוד הן שומרות על שיווי משקל. אין מקום לספק שמשכן של כל הישיבות יתקצר פלאים, ואח"כ יכולים כולם לרדת לפאב הקרוב ולשתות משהו.