Moonage Daydream

בשלהי חול המועד התארחנו אצל החשמלאי שלי, אִבּרהים. שׂוחחנו על דא ועל הא, וגם על ממ"דים. מכאן עברנו באופן טבעי להחליף סיפורי מלחמות. מסתבר שהוא קצת פחד במלחמת המפרץ הראשונה. אני מביתי ברחתי דוקא בלבנון השניה. איש ומלחמתו.

אברהים התרעם על המצב, וטען שכל המלחמות הללו אינן מועילות לאף אחד. חלקתי עליו. לתעשׂיית הנשק הן דוקא מביאות תועלת רבה, ובעיקר רווח. הרי אם לא נשתמש בתחמושת שלנו היום, לא נקנה מהם שום דבר מחר.

פעמים רבות אני מתדיין בנושׂא השלום. במקרים רבים מדי אני שומע שוב ושוב את אותו גזר הדין: אין סיכוי. מדוע? אם נניח בצד את הבחורים הטובים בתעשׂיית הנשק, את המטורפים הדתיים שרוקדים על הדם, ואת חולי-הנפש שסתם אוהבים ריח של נפל"מ על הבוקר, חוזרת שוב התשובה לאבחנה אחת יסודית: מעולם לא היה שלום. ב-5000 שנות היסטוריא לא הצליחו, אז אנחנו כן?

כדי להשיב, יש צורך בבניית עזר השוואתית. אם נרחיק בדמיון עוד אחורה, נאמר 100,000 שנה. יצורים אנושיים למדי הלכו להם ברחבי העולם, צדו ולקטו. כשנגמר האוכל במקום אחד, עברו למקום אחר. טבע האדם. קופצים קדימה 5,000 שנה, אותו דבר בדיוק. קופצים 50,000 ואין שינוי. ועוד ועוד וכך הלאה וכיוצא באלה אותה טבעיות להלכה, ורגע לפני שנמאס מהניסוי – חלקאות, ערים, כתב. שינוי הוא אפשרי.

ומה אם היינו אומרים לחייליו של אלכסנדר שיהיה אפשר להקיף את העולם לא ב-80 יום, אלא ב-80 שעות – ועוד לעצור, לחלץ עצמות ולשתות משהו בדרך? ומה היו אומרים מבעירי המשׂואות מארץ-ישׂראל לגולה על האינטערנעט? כלום העלה עקיבא על דעתו את המחשב? המין האנושי מתקדם, טבעו משתנה, והאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותו משתפרים בקצב עוצר נשימה. אף דור בדברי-ימי האנושות לא חי בתנאים כאלה. איננו מחוייבים לשום סיפור או הרגל שנהג בעבר. אנו חופשיים לעצב את עתידנו.

אז איך בכל זאת שלום? בשלב הראשון צריך לזהות בדיוק למי מועילה המלחמה. ציינתי לעיל שלוש קבוצות. את שלושתן, אני סבור, ניתן לספק באמצעות שלב חדש באבולוציא האנושית – פריצה לחלל. חובבי האדרנלין יעוטו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב, המטורפים הדתיים יחללו בקרבם כדז'וקים מסוממים בקפסולת חלל, ותעשׂיית הנשק פשוט תסב את פסי היצור. וכתתו מפציציהם לחלליות, ונגמ"שיהם לרכבי-ירח.

אבל יותר מזה, צריך גם להאמין. כל עוד תמשיך רוב האנושות להאמין שאי-אפשר להשׂיג שלום, אכן לא סביר שיושׂג. מתוך הרגל נמשיך לשפוך דם נקיא. כדי לעשׂות שלום חייבות קודם כל להאמין שאפשר. ועוד – מקובלנו ממרק טווין שההיסטוריא אינה חוזרת על עצמה – היא מתחרזת. נפסיק להלחם, ונקפיד לשיר על כך בכל הזדמנות.

ברשת מתפתח לו בימים האחרונים דו-קרב מעניין בלימוד זכות. כתב דה-קאנטרי לשעבר וממייסדי חדו"ש בהווה, שחר אילן, כתב בבלוגו ח"י דברים טובים על חרדים. מאידך יצא יעקב ריבלין, בלוגר בקפה ועוסק בתקשורת ובמחשבים, והשיב בהשראת העלים הירוקים (בסוכה, בסוכה) ח"י דברים טובים על חילוניים.

ברור לגמרי שהשניים לא רק משבחים את הקהילה שמנגד אלא גם – אולי בעיקר – מוצאים פגם בזו שלהם. אבל המסר ברור ומעניין: גם ביריבויות מרות אפשר ללמד זכות על היריב. אמר ר' נחמן מברסלב שיש לדעת ללמד זכות אפילו על רשע גמור, שכן יש כך אולי סיכוי להשיבו בתשובה. ואפשר להוסיף – יש ללמד זכות על היריב, שכן כך יש אולי סיכוי לתשובה עצמית. ואם לא תשובה, לפחות אפשר לשאול כמה שאלות טובות.

והנה הדברים…

ח"י דברים טובים על חרדים

שחר אילן

* החינוך אצלם בראש סדר העדיפויות גם במעשים ותקציבים, לא רק בדיבורים.
* החופשות מהלימודים שלהם הרבה יותר קצרות.
* הם יודעים להתארגן, לעמוד על הזכויות שלהם ולהחרים את מי שפוגע בהם.
* הם מצביעים בעד מי שבאמת מייצג אותם.
* בראש הפירמידה החברתית שלהם נמצאים אנשים לומדים, לא העשירים, לא הפוליטיקאים ואפילו לא סלבריטאים.
* כשהבכירים שלהם נופלים, הם עומדים מאחוריהם ולא זורקים אותם לכלבים.
* הם לא חוזרים בתשובה (טוב, לא התאפקתי).
* הם מעדיפים תקשורת לא צהובה (והעיתון הנפוץ ביותר הוא גם הסולידי ביותר).
* הם קוראים. ממש.
* הם לא קוראים אחד לשני "אחי".
* הם לא צופים בהשרדות.
* הם נותנים לצדקה (גם כאשר אין להם).
* הם הקימו את יד שרה, פטנט עולמי שחוסך מאות מיליונים למדינה והארגונים שהעתיקו אותו בכל רחבי העולם חוסכים מיליארדים.
* הם מחנכים להתחשבות בזולת ולכיבוד המבוגר, משוחררים מפולחן הצעירים (ולילד אצם יש גם חובות ולא רק זכויות)
* יש אצלם מעט יחסית עבריינות אלימה.
* הם חיים בקהילות וזה אומר שהחיים הרבה פחות בודדים ויש יותר עזרה.
* הם יודעים שאושר זה לא הכל בחיים
* הם לא נגועים במחלה הקשה ביותר של התרבות הישראלית – הפחד לצאת פראייר.

ח"י דברים טובים אצל חילונים

יעקב ריבלין

1) מכבדים את חופש הפרט ולא נכנסים אחד לתוך החיים של השני
2) לא מפיצים פאשקווילים אנונימיים ברחובות
3) השחיתות אצלם מיוחסת ישר לאנשי הצמרת ולא מסתתרת אחרי מקורבים
4) כשבכיר בקרבם הולך לכלא הוא אורז חפצים בשקט ולא מאשים את מערכת המשפט בגזענות
5) מחלצים בני ישיבות אבודים בוואדיות ובגאיות כל בין הזמנים.
6) חוץ מחוגי השלטון המסדרים לילדיהם שירות קל ונוח בדובר צה"ל או בבמחנה, היתר קורעים את עצמם שלוש שנים בקסרקטינים ומחרפים נפשם למות במערכות ישראל
7) רובם מכבדים דתיים וחרדים הרבה יותר ממה שאלה מכבדים אותם
8 ) העיתונות אצלם חופשית ולא חוששת מועדות הלם וחרמות
9) מוכנים לתת פתחון פה לדוברים חרדים למרות שאותם דוברים לא יתנו להם דריסת רגל במחוזותיהם
10) הולכים אחת לכמה שנים לקלפי כדי לבחור את מי שהם באמת רוצים
11) הזוגות הצעירים קונים לעצמם דירות ולא נופלים לנטל בלתי אפשרי על ההורים
12) חפים מכל סממני גזענות ושנאה בין עדתית. אשכנזים וספרדים מתחתנים זה עם זה ואין כמובן הפרדה בבתי הספר.
13) לא נאבקים בשם התורה על ענייני חולין גמורים
14) הולכים במדרכות ולא באמצע הכביש
15) אין להם עיתון יומי מיוחד לכל קבוצה של עשרת אלפים משפחות
16) מקפידים לא לבוא לחתונה או לשמחה בלי להשאיר מתנה לפחות בשווי המנה
17) יש להם רק ארגון הצלה( מד"א) אחד.
18) לפעמים מרשים לעצמם לכתוב דברים טובים על חרדים.

וזאת הברכה אשר ברך משה, איש האלהים, את בני-ישׂראל לפני מותו (דברים לג א)

תמונה: wayupnorthtonowhere

המון דברים יפים יש בתורה, ואחד היפים שבהם – שהיא מסתיימת בברכה.

וכיון שסופה של התורה כניסה לארץ, וכיון שאנו עומדות היום רק כברת דרך קטנה אחרי בנות-ישׂראל לפני כל-כך הרבה שנים (התנחלות כבר יש, שופטים בדרך), מוקדש טור השבוע לברכות שאני מאחל לכולנו לשנה החדשה, ובכלל. ברכות נוספות מטעם הציבור תתקבלנה בברכה.

אז ככה…

לכלל הציבור: שתדון אתכן הזולת תמיד לכף זכות.

לקהילת הלהט"ב: שלא תצטרכנה להיות גאות, ושתתפנו להיות gay.

למי שעכשיו בצבא: שתזכינה לשמור על הכבוד האנושי, שלכן ושל זולתכן.

למי שעכשיו בבית-ספר: שתזכינה לשאול המון שאלות חדשות ומעניינות. וב"ה אולי גם לקבל איזו תשובה.

לחרדיוֹת: שתזכינה להתחיל לשרת לאומית. , שתגלינה שאולי היהדות לא צריכה דיסקט גיבוי.

לערביות: שפתאום כבר לא יהיה מובן מאליו שערבית היא מין שׂפה סודית. שתתעוררנה מוקדם בבוקר בגלל העבודות שמכניסות את הביוב מתחת לאדמה.

לעבריות: שנזכה להרהר פעמיים ושלוש לפני שאנחנו אומרות "אנחנו".

לציבור העובד: להתאגד!

לבוחנות תאונות הדרכים: שתאלצנה לחפשׂ עבודה אחרת.

לרכבת ישׂראל: שתִקלטנה בשירות המון בוחנות תאונות דרכים מובטלות.

להפועל אוסישקין: שתעלי עוד ליגה.

ליהדות אתיופיא: ברכות, נשיקות וחיבוק גדול. שתלמדי אותנו פרק ביהדות חלופית.

לשלום: שתחזור אליך כבר ציון, ותרוו דודים מפה ועד הודעה חדשה.

לרבונו של עולם: שתחזי בזוג מהסעיף הקודם, ותקבלי השראה.

*** *** ***

טור זה חובר בלשון נקבה, אך מיודע לשני המינים כאחת.

כבר מזמן בא הזמן

לאחרונה התבשׂרתי על התארגנות אזרחית חדשה ומבורכת, ששמה כשם טור זה – חדו"ש. מדובר בעמותה, שנוסדה "כתוצאה מהכרה הולכת וגוברת מכך שבעיות חופש הדת והשיוויון בנטל פוגעות בחלקים גדולים של האוכלוסיה, מלידה ועד קבורה. הן מסכנות את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." את העמותה יסד הרב אורי רגב, ופעיל בה מראשיתה העיתונאי המוערך שחר אילן. (לקבוצת הפייסבוק)

מטרות העמותה (לפי האתר הזמני), הן ארבע:

א. ישׂום הבטחות מגילת העצמאות לחופש דת ומצפון ושוויון זכויות ללא הבדל דת.

ב. פעילות למען הגברת השיוויון בנטל, הן בתחום השירות הצבאי והן בתחום העבודה, בין היתר באמצעות אכיפת תוכנית הליבה בכל מערכת החינוך.

ג. חינוך והסברה בנושׂא חובתה של החברה הישׂראלית לאמץ הלכה למעשׂה את עקרונות חופש הדת והשוויון כמרכיבי יסוד של הדמוקרטיה וכיבוד זכויות האדם והאזרח.

ד. הטמעת ההבנה שאין כל סתירה בין היותה של ישׂראל מדינה יהודית לבין ישׂום העקרונות של דמוקרטיה וחופש דת ומצפון. להיפך, ככל שתשתחרר הדת היהודית מכבלי הפוליטיקה והעסקנים המדברים כביכול בשמה, ייטיב הדבר את מעמדה.

בגדול, חתמתי. בפירוט, שלוש הערות. ראשית, יפה עשׂו ראשי העמותה כששׂמו דגש על בתי-הדין הרבניים. כפי שכתבתי כאן לא פעם, לב האחיזה של הציבור החרדי בציבוריות הישׂראלית אינו בכנסת, אלא בבית-הדין. נישׂואין וגירושין מצד אחד, גיור מצד שני. כשנצליח לפתוח מסלולים מקבילים, תאבד החרדיות את אחיזתה במדינה, וגם את אחיזתה ביהדות. ויפה שעה אחת קודם.

שנית, עניין החלוקה בנטל. באתר העמותה יש דגש על השירות הצבאי. מראש צריך להדגיש גם את השירות האזרחי. יהיה קל בהרבה לשלב את הציבור החרדי בשירות אזרחי מאשר בשירות צבאי.

אבל חשוב מכל – כדי לא להעלם כמו מפלגת שינוי של לפיד וחבורתו (זוכרות כזה דבר?), צריך מראש לעגן את כל הדיבורים במעשׂים. לפתוח מסלולי גיור בשטח, ולהלחם על זכויותיהם בבג"צ. להרתם למאבק למען הגיור של הר' דרוקמן. לתמוך משפטית בעגונות ובמסורבות גט. לשלוח לשטח גרעיני שירות לאומי אזרחי. ואולי חשוב מכל – לא לפחד, ולהתחיל לפסוק הלכה. ולחדש חידושים ביהדות. החל בכשרות חברתית (יחד עם "במעגלי צדק", למשל) וכלה במנהגים חדשים לחגים (נאמר, ל"ג בעומר ידידותי לסביבה). הדרך היחידה לבטל את המונופול החרדי הוא להתחרות בו באופן יעיל. נעלה ונצליח!

מאתר shavuz.co.il

אז מה באמת עם ההשתמטות? כתבתי כאן לא מזמן, וערכנו דיון לא קצר, על אמנת הזכויות והחובות. דעתי שוב בקצרה: חייב להיות שיויון אזרחי כולל בזכויות ובחובות. בכלל זה, שירות לאומי במשך אחיד לכלל הציבור, שיהיה הבסיס לאמנה האזרחית במדינה. באופק (עדיין לא בטווח הקצר), תיקשר החברות באמנה בזכות ההצבעה בבחירות לכנסת. עוד חזון למועד.

אבל מה על מה שהיה עד כה? להספרי וליניב רק מילים רעות על המשתמטים, כפי שקראנו כולנו בהזדמנויות אלו ואחרות. אני רוצה לסנגר. ואולי לא על ה(א)נשים עצמן/ם, אלא על התופעה כתגובה אזרחית בריאה.

כמו הספרי ויניב, גם אני מלא הערכה לאותו קומץ שבוחר לשבת בכלא, ולא לקחת חלק במעשׂים שהכבוד האנושי זר להם. אני לא חייב להסכים בכל נקודה עם הביקורת העניינית על התנהגות צה"ל, אבל אני מכבד מאד את האומץ והנחישות הדרושים לשם סרבנות מצפון לשמה. בדרכם, הסרבנים מגנים על המדינה לא פחות ממי שאוחז בנשק.

עם זאת, לא כולם, ודאי שלא כולן, תגענה לשרת אפילו קרוב לאותן עוולות. הרוב המכריע של החיילות/ים בסדיר מפוזר במשׂרדים ברחבי הארץ. הם משרתים 3 שנים, והן שנתיים, ומביאים מעט מאד תועלת. כל מי שבילה בצבא אפילו שבוע יודע שהמצרך הזול ביותר בו, הוא הזמן. רובה המכריע של העבודה חסר ערך, תועלת או אפילו תכלית.

אני, לדוגמא, כבר לא לגמרי זוכר כמה פעמים בשנה וחצי העברנו את הארכיון מהצריף שלמטה לזה שלמעלה, וחזרה. לא בתנאי התעללות, כמובן, חס וחלילה. אלא עם הפסקות ארוכות במיזוג, עם טוסט ושוקו מהשק"ם. בכלל, בהערכה גסה, אני מעריך שבחצי השני של השירות שלי הייתי יכול לסיים עבודה של יום ממוצע בשעה-וחצי לכל היותר. שאר הזמן זלג סתם, בפטפוטים, בשמיעת מוסיקא (הרחבתי את טעמי באותן השנים), בביקורים אצל המאבחנות החינניות בבסיס חיל-האויר הסמוך. כמעט שנה וחצי, כאמור. בסוף גנבתי חודשיים של הקדמת שחרור ונמלטתי לאוניברסיטא.

כשהגעתי לשם, גיליתי שאני בפיגור של 3 שנים שלמות אחרי עמית(ות)י-מתחר(ות)י בשאר העולם. בדיעבד הבנתי את הנזק של שלוש השנים הללו לאוצר השׂפות העומדות לרשותי. אז, כשהמוח עוד היה טרי (ולפני השעמום הממאיר במדים), הייתי מוסיף עוד שתיים כמו כלום. ואם כבר ההווה, עם עוד שלוש שנים הייתי יכול להיות היום עם קביעות, ובעמדת זינוק לדרגת פרופסור. קצת יותר כסף, הרבה יותר שלווה, משמעותית יותר פנאי לפעילות אזרחית.

ולא שלא רציתי לתרום. עובדה, בתיכון ויתרתי על כוונתי המקורית ללמוד ביולוגיא (?!), והצטרפתי למגמה מזרחנית. הכי אוכל לתרום בחיל המודיעין, כך חשבתי אז. אלא שחיל המודיעין לא היה לחוץ עלי במיוחד. אחרי שורה מרהיבה של כשלים במיון (זאת הבנתי בדיעבד, לאחר שהתגלגלתי לשרת במערכת המיון של מנהל הגיוס), הוא פשוט ויתר על שירותי לגמרי. שנאמר – army intelligence? No such thing.

לאור הנסיון האישי שלי, המגובה בעדות ממקור ראשון ושני גם על רבות ורבים אחרות/ים, יתכן שהמון המשתמטות והמשתמטים – הפועלות/ים איש ואישה מטעמים אנוכיים טהורים, אין ספק – עושׂה דוקא שירות גדול לחברה. יחד אומר לנו הציבור הגדול הזה: סליחה, את הזמן שלנו לא תבזבזו על שטויות. את סטירת הלחי שבמספרים הגדולים מרגישים עכשיו במסדרונות השלטון הרגֵש היטב. אנחנו, מצדנו, מנהלים דיון על שירות אזרחי. ויפה שעה אחת קודם.

חונקים, ולא בגז

שבוע קשה עבר על כוחותינו, אבל עכשיו חזרה לסדר היום. הבוקר אנו קוראים בדה-מארקר, בידיעה של אביב בר-אלי, כי למרות תגליותה הגז מול חופי ישׂראל, הממשלה תתתבקש לאשר הקמת תחנת כוח פחמית שנייה באשקלון, ולקבוע כי שיעור הייצור בגז לא יהיה יותר מ-40%. לא גז, לא שמש. פחם. האפשרות הכי מיושנת, והכי מזהמת להפיק אנרגיא. טוב שלא נשארו יערות בארץ, אחרת השׂר לנדאו היה מביא החלטת ממשלה לכרות אותם להפקת פחמים.

לפי הידיעה, הסיבה להצעה המועלית בפני הממשלה היא כי הסתמכות המשק על גז טבעי תיצור סיכונים אסטרטגיים למשק בשל מיעוט מקורות הגז, החשש מהשלכות שרשרת כתוצאה מכשל בצינורות התת-ימיים, מלאי תפעולי מצומצם ואמינות אספקה נמוכה. זאת, בניגוד לפחם הניתן לאגירה ומסופק ממדינות ידידותיות בהליך אמין וזול יחסית. לא ברור לי איך לא הכניסו גם את האיום האיראני לסיפור. אולי אם נקרא את הנוסח המלא של ההצעה נראה שלא שכחו…

ולי יש עוד כמה שאלות. למשל, מה פירוש ניתן לאגירה? לכמה זמן? האם באמת הולכים לבנות כאן מאגרים כבירים למקרה של משבר בינלאומי חריף (נאמר, בעקבות המדיניות האפלה ואוילית של לנדאו וחבריו בשאלת הסכסוך והשלום), שיספיקו לנו למשך שנה? או שאולי רק ידברו על לאגור וימכרו לנו בטחון ריק במילים חלולות, כרגיל? ועוד – האם העשן והזיהום מאשקלון יגיעו לרעננה, שם מתגורר השׂר לנדאו? והאם אפשר לצרף להחלטת הממשלה סעיף שתחייב את השׂר לעבור לגור באותה נקודה בדיוק אליה תישׂא הרוח חו"ח את מירב הזיהום מן התחנה שהוא כה רוצה להקים? נשמע לי אך הוגן…

החדשות הטובות יחסית – שוב, לפי הידיעה – היא שהמשׂרד לאיכות הסביבה מתנגד לתכנית הפושעת הזו. אבל זה לא מספיק. נכון שאנחנו, הפעילות והפעילים באדום ובירוק, מתגייסות/ים במספרים משמעותיים רק ברגע האחרון, כשכבר (כמעט) מאוחר מדי. עושׂה רושם שכך עלול להיות גם הפעם. אבל מה לעשׂות, כשיש כל כך הרבה עוולות להתגייס נגדן?

אז ההפגנות בטח תתעצמנה, עצומות תחתמנה, קבוצות פייסבוק תצבורנה חברות/ים. וכל זה, סביר להניח, לא יעצור את התחנה הפחמית באשקלון. אבל יש עוד דבר מה לעשׂות. אם נצליח לחפור ולגלות היכן בדיוק עובר הקשר הון-שלטון המניע את העסקא הרצחנית הזו, ולחסל לכל המעורבים. כך נעצור את התחנה הפחמית הנוספת באשקלון.

קצה חוט, anyone?

ביום הכיפורים כמובן שלא צמתי, וכמובן שרבע שעה אחרי צאת החג נפלתי למשכב. כהרגלי כשאני מרותק למיטה, אני קורא בלי הכרה. הפעם נפל לידי גם "שואה שלנו" של אמיר גוּטפרוינד. אמנם אני רק באמצע הספר כרגע, אבל מסקנות ביניים לחשבון נפש כבר יש, ברוך השם.

תמונה: מתוך simania.co.il

בשלב מסוים בספר, לאחר שכמה קליפות מוסרות וסיפורים מטרבלינקא מתחילים לצאת לאור, עובר פתאום גוטפרוינד לתהות על האפשרות לכינונה של ממלכת רשע כאן, בארץ. במובן מסוים, הוא חי חלק מחייו במחצית הראשונה של שנת 1939, בה עדיין היו חיים נורמליים. הכל יכול להתהפך ברגע. לעולם אינך יודע/ת מתי יגיע הרגע בו הכל יתהפך.

גוטפרוינד אינו נופל במלכודת המתבקשת של השוואות ומציאת סימנים במציאות המדינית והפוליטית. לדידו הרשע אינו טמון בבני עם, דת, או גזע. הוא טמון בבני-אדם. המספר מתבונן בפני הבריות המהלכות סביבו באחר-צהריים סתמי. סוכן הביטוח הנוכל עלול להיות יום אחד התמנון החולש על השוק השחור. מנהל בריכה סתם עלול להיות יום אחד מפקד משטרה חשאית דורסנית. אנשים רגילים, כמוני וכמוך. הנסיבות עושׂות את האדם.

ומה עוד, חוץ מהאדם? את פסח, ראש השנה, אפילו חנוכה, אפשר לחגוג בלי יותר מדי נזק, ובלי אמונה בכלל. בשביל גפילטע-פיש בחזרת או סופגניה בריבה לא צריך אלהים. בשביל לצום ביום-כיפור כן. אחרת באמת שאין שום טעם (חוץ מחמיצות משונה וסירחון הרעב). אבל אם כבר אלהים, בכל זאת מה עם השואה? אז כן, אני מכיר על-פה את ההמלצות המקובלות שלא לחקור במופלא וכיוצא באלה – מכיר ולא מקבל. כשנאסר עלי לחקור, אני מסרב להאמין. ואם בכל זאת להאמין, בְּמָה?

בשנים האחרונות נפוצה והולכת ההבנה שעם כל אימי השואה, אפילו היא התרחשה כחלק מהקשר היסטורי. אינני יודע כמה אנשים בדיוק מצאו מותם במלחמת העולם השניה וגרורותיה. עשׂרות מיליונים לבטח, אולי אפילו מאה. בהקשר כזה נראים פתאום 6,000,000 יהודים באור אחר. ומה עם הארמנים, שבסבלם ובשואתם מסרבת מדינת ישׂראל אפילו להכיר, משיקולים אסטרטגיים קרים? ומה עם הכושים של מערב אפריקא בזמן סחר העבדים? ותושבי אמריקא הקדומים שנכחדו ברובים, חיידקים ופלדה (גם את הספר הזה קראתי זה עתה)?

ובכל זאת יש אצלנו מימד מיוחד. מצד אחד – התיעושׂ של המוות, המכתיר ומנצח על כל האימים והזוועות שמסוגלים בני-אדם לחולל אלה לאלה כשרק מזדמנת לידם האפשרות. מצד אחר – משכן הארוך של הרדיפות. רוסים אין-ספור נהרגו בזמן המלחמה, 3 או 4 על כל יהודי. אך העם הרוסי לא ידע רדיפות, גזירות והשמדות לאורך אלפי שנים.

וכל זה מזכיר לי סיפור שצץ כל שנה, נייטרלי כמו שעון שוויצרי, ערב כל יום-כיפור. חסידיו של הרבי ממז'יבוז', או מזריץ', או אולי מוהילב, שאלו אותו ערב החג כיצד יש לקבל את יום הכיפורים ביראה. שלח אותם הרבי אל יהודי אחד פשוט, חייט, או סנדלר, או אולי עגלון. התגנבו החסידים אל ביתו של אותו האיש, והציצו דרך החלון. הציצו וראו: עמד לו היהודי ערב החג, ועל השולחן שני ספרים ובקבוק אחד. פתח היהודי ואמר: רבש"ע, הנה כל חטאי השנה פרושׂים בפניך וכתובים בספר הזה: איך יענקל שילם לי יותר מדי ולא החזרתי, איך חמדתי את אשת רעי וחמורו, איך ואיך ואיך. חטאתי, עויתי, פשעתי – לחיים! אבל, רבש"ע, הנה גם כל מה שספגתי השנה מידיך, איך טבעה העגלה שלי בבוץ, ואיך קרה לשיינה-שיינדל מה שקרה כשהקוזקים באו, ואיך ואיך ואיך. השתווינו? לחיים!

שורה תחתונה: דוקא בתור היורשות/ים של מי שסבל תהום תחתיות, חובה עלינו לכוון לפסגות הגבוהות ביותר. בלי הנחות, בלי תירוצים, מדינת מופת. אבל זה אי-אפשר בלי אמונה. אם יש ברית חדשה, תופע מיד. ואם לא, אנא ריבוינה, עזוב אותנו במנוחה ועבור לעשׂות קצת ניסים לגוים.

בשבוע שעבר אישר בית-הדין הצבאי בחיפה עסקת טיעון בפרשת ההתעללות בטירוני השריון. בגדר העסקא הודה צה"ל לראשונה כי ההתעללות בפלוגה ז' בגדוד 74 היא מסורת ארוכת שנים. על המעורבים בה הושתו עונשים קלים יחסית: חמישה חודשי מאסר בפועל, שלושה חודשי מאסר על-תנאי והורדה לדרגת רב"ט (אחיה ראב"ד, וואינעט).

מי לא ידע ומי לא שמע? כל מי שהי(ת)ה בצבא ודאי ידע/ה. הרי מוסכם וידוע – לא רק כאן, אלא בכל צבאות העולם – שבטירונים יש להתעלל. בכל בסיס צבאי שהיית בו אי-פעם ראיתי (בדרך-כלל בחדר האוכל) את אמרתו השחוקה של הזקן: תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך. האם ניתן להצדיק התעללות בטירונים לאור עקרון זה?

התירוץ הנשמע בדרך כלל הוא שרק כך ניתן להכשיר את הלבבות הצעירים להפגין אומץ לב בהגינם על המולדת. האמת היא שמעולם לא השתכנעתי בכך. אתלטים מעמידים את עצמם בסכנת פציעה חמורה מדי יום ביומו, כדי להשׂיג הרבה פחות. נגנים מתאמנים בלא-פחות משמעת והקדשה. והקרוב מכל – מילואימניקים. בעבר ובהווה, האם הם ערובה טובה פחות לבטחונה של המדינה, בהתחשב בתנאים הנוחים בהרבה בהם הם משרתים? האם הדרך היחידה להשׂיג דבקות במטרה היא באמצעות שבירת הנפש ובנייתה מחדש במדים ובנשק? לי תמיד זה נראה כמו תירוץ לסאדיזם.

ומה עם הבנות? שוב ושוב אנו שומעים על מקרים של הטרדה מינית במדים. ועל כל מקרה שאנו פוגשים בפומבי אפשר להניח עוד כמה וכמה וכמה שלא דווחו מעולם. מה יודעת כל אם עבריה מי יהיו המפקדים של בנותיה? האם יהיו ראויים לכך?

וכל זה מחזיר אותי למקומו של צה"ל במדינת המופת שלוקח לו השׂמאל הישׂראלי לכונן. במציאות של שירות אזרחי, יצטרך הצבא לפנות למתנדבים בדרך אחרת לגמרי. בתגמול כספי גדול יותר, כן. אבל לא רק. גם ביחס של כבוד אנושי, ואפילו בתנאי המחיה הבסיסיים. כך הגיב דרור כהנוביץ בבלוגו על הפרשה, על ימיו כטירון בחיל השריון:

נשלחנו מהבקו"ם לבסיס צוקי עובדה, אחד הבסיסים שהקימו האמריקאים לצה"ל אחרי הפינוי מסיני. הבסיס הוקם בתנאים שלא היו מוכרים עד אז בצה"ל, עם מערכת חימום וקירור מרכזי בחדרים. ממש בית מלון. סגל הפיקוד לא הפסיק להזכיר לנו שאנחנו חיילי שוקולד, "כוסיות" בלשונם, שבזמן שהחברים שלנו בחי"ר ישנים באוהלים רטובים אנחנו מתחממים בחדרים ממוזגים.

ולי זה נראה בסיסי ממש. הבחורים הצעירים המופקדים על בטחוני – אני רוצה עבורם את תנאים הטובים ביותר. משמעת כן. אבל גם יחס של כבוד. עוד באותו טור מעלה כהנוביץ את הסיבה ליחס האנושי הגרוע. המפקדים המתעללים, מעבר לכך שלא היו בעצמם יותר מאשר נערים מגודלים, היו הנפלים של הקורס המקצועי, אלה שהמפקדים לא רצו לידם בטנק. הרי זה גרוע בערך כמו לשלם שׂכר תחתיות למורות ולמורים.

כרגיל, הכל מתנקז חזרה לחינוך. פיקוד בקורס צבאי, מעבר לפן המקצועי שלו, הוא בגדר עבודה חינוכית לכל דבר. יתכן שבמקום בידי נערים יש להפקיד מלאכה זו בידי ותיקים ומנוסים דוקא, בסדיר ואפילו במילואים. וגם מפקדות שתהיינה כמה, כדי להבהיר עוד כמה יסודות בסיסיים ביחסי אנוש.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשׂר באב וכיום-הכיפורים. שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה.
ובנות ירושלים יוצאות וחולּות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שׂא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה: שקר החן והבל היופי, אשה יראת יהוה היא תתהלל ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשׂיה, וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג). ביום חתונתו? זה מתן תורה. וביום שׂמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (משנה, בבבלי תענית כו ב).

אצלנו יותר כיף!

את ילדותי ונעורי ביליתי במעוז-אביב. שכונה ירוקה על הגדה הצפונית של הירקון. פעם, מזמן, היתה בשטח עיר פלשתית משׂגשׂגת. עד לפני קום המדינה ישב על הגבעה כפר פלשׂתיני. הבתים שלנו ישבו במקום הבוסתן שלהם. בתי-הכנסת של הסביבה – אשכנזי, ספרדי ותימני – ישבו במתחם אחד, מעברו השני של רחוב בני-אפרים. אז והיום – ציר תחבורה ראשי.

יום כיפור היה, ועודנו, יום מיוחד בת"א-יפו. לקראת כניסת החג גוועת התנועה לגמרי, והאנשים מתחילים לצאת מן הבתים, החוצה, אל הרחובות. אחת החוויות שעצבו את תפיסתי היהודית והדמוקרטית כאחת, היא מסעות האופניים לארכה של העיר ולרחבה בימי-כיפור. פתאום יכלתי לראות מי גר היכן, ולפתע שכונות וקהילות התממשו אחת אחת למול עיני. וכולם בשלווה וברוגע, בנימוס ובחיוך. שׂיאה של ההתקהלות בחצות הליל כמובן, על גדות אותו ירקון. איש לא טבל, כמובן, מפאת זוהמת המים, אבל כל הכלים היו לבן.

מול בתי-הכנסת, עם זאת, היתה בעיא. רכבים ממונעים שעברו ברחוב חטפו בוודאות מטר אבנים. היו שנים שגם באופניים לא היה לגמרי בטוח לעבור. תמיד תהיתי איך משלבים אנשים (תמיד משלבים, לעולם לא משלבות) בין צום וחשבון נפש לבין זריקת אבנים. גם היום אני תוהה. אלא שהיום נהיר לי יותר המצב הפוליטי: אין מלך בארץ (ב"ה), איש הישר בעיניו יעשׂה. במקרים מועטים נופלת הבחירה על הפגנת אלימות. לרוב על התקהלות שקטה ורגועה. לא-כל-כך גרוע.

ומה על דבריו של רשב"ג? ר' שמעון בן-גמליאל חי לפני כאלפיים שנה. בעברו השׂתרעו אלף שנה או יותר של הויה ישׂראלית. לאיזו תקופה כיוון בדבריו? אינני יודע. אבל קשה להתלונן. ראשית, הטבילה של כלי הלבן, וד"ל. שנית, העקרון החברתי היפה של השאלת הכלים. ליום אחד משתווים הכל בעין המתבונן. הפער בין העושר לעוני אם לא נמחק, לפחות מִטּשטש. וזו גם הסיבה מדוע בקשו הבנות מן המחזרים והתרו בהם, שלא להתפתות להבל החן ולשקר היופי, אלא דוקא לבדוק בציציות מה שלום המִשפּוּחה. ככה זה כשנותנים לאבולוציא להשתולל לילה אחד.

אז על טו באב אנחנו יודעים מזמן. אבל יום הכיפורים? לא ברור מתי, אבל רשב"ג טוען שכן. בחורות ובחורים בכרמים. בחולצות לבנות שנטבלו במיוחד לכבוד החג. באויר ניגון של חתונה. נראה לכן/ם שצמו?

חמור השלום (תמונה: ירון משה ציון)

אתמול התפרסם בדה-קאנטרי טור מאת נחמיה שטרסלר בזו הכותרת: הקיץ הקצר ביותר בעולם. בדבריו מעלה שטרסלר נימוק משולש. הראשון – הקדמת שעון החורף ב-35 יום לעומת ארה"ב ואירופא תעלה למשק "עשׂרות מיליוני שקל בהפסד של חשמל ותפוקה. שעות העבודה יהיו נוחות פחות, ושעות התאורה ומיזוג האוויר ארוכות יותר, כי מהשבוע הבא, כשנקום בבוקר לעבודה – השמש כבר תעמוד גבוה בשמים, וכשנחזור הביתה הערב כבר יירד". עד כאן – מוכר ומקובל (אם כי איני יודע על מה מבוססים המספרים).

הנימוק השני הוא, שעל אף שהתירוץ הרשמי הוא הרצון להקל על הציבור הצם, הרי שהקדמת שעון החורף דוקא מפריעה לאותו ציבור ממש. לפי מכריו החרדים וה(סתם) דתיים של שטרסלר, דוקא הם הסובלים ביותר משעון החורף. מחד, הצום נמשך בכל מקרה אותן 25 שעות. מאידך, החשיכה המוקדמת מקרבת מדי את ארוחת הצהרים לסעודה המפסקת, ואם רוצים להספיק להגיע לכותל בדרך (ירושלמים…), אין זמן. ועוד לא אמרנו כלום על חופשת סוכות, הזמן היחיד בכמעט בו יכולים החרדים לצאת לטייל, אבל החשיכה נופלת עליהם מוקדם מדי, כבר בחמש וחצי. יוצא שהעסקונה החרדית בכנסת פוגעת דוקא בציבור שלה.

אבל הנימוק השלישי של שטרסלר הוא המעניין ביותר בעיני. התורה, כך ר' נחמיה (בצדק), הרי דורשת במפגיע:

בעשׂור לחודש השביעי הזה – יום הכִּפֻּרִים הוא, מקרא קדש היה לכם, ועִניתם את נפשתיכם (ויקרא כג כז)

לפי הכתוב, המטרה של יום כיפור היא לענות את הנפש. לפיכך עצם הרצון להקל על הצמות והצמים פוגע בטעמה של המצוה. מי שׂם את אותם "עסקנים מליגה ד'" (כך במקור) לשׂים עצמם מעל המצוות ולהקל על הציבור? שאלה טובה, יש להודות. והנה עוד שאלה, שאני שומע יותר ויותר בשנים האחרונות. מדוע אנו מברכים ערב החג זו את זה בברכת "צום קל"? הרי הצום אמור להיות קשה. אם יהיה קל, מה הטעם?

ובכן, במקרה זה דומני שחל הן על שטרסלר, הן על השואלות והשואלים, דברו של ר' אלטמן קטינא: הפוך, גוטה, הפוך! מרגע שנוסדה, מחמירה היהדות עלינו את החיים. החמירו עלינו להתספק באלוהות זכרית בלבד. החמירו עלינו לגרש את הנשים הזרות ולאמץ תורה גזענית. החמירו עלינו טומאות וטהרות מכאן ועד הודעה חדשה. החמירו עלינו סכו"ם כפול וכיור כפול ומקרר כפול. החמירו והחמירו והחמירו – ואנחנו חמורים מקבלים ומקבלים. והנה, פתע פתאום קמים מחדשים גדולים מתוך הציבור החרדי עצמו, וטוענים: לא נחמיר. הבה נקל קצת. על זה אני מוכן אפילו לשלם כמה עשׂרות מיליונים.