לא נותן לו אצבע

השבוע אשרה הכנסת את חוק המאגר הביומטרי. לכאורה, עוד נצחון לכוחות השחור. למעשׂה, הישׂג מרשים לנאבקים נגד החוק וצעד חשוב לקראת דמוקרטיה ישירה. הנה מדוע:

היוזמה להקים את המאגר הביומטרי, בראשות ח"כ מאיר שטרית (ואשתו רותי?) מתחלקת לשניים: החלק הראשון, שעליו כמעט שאין מחלוקת, שואף להנפיק לכל אזרחי/ות המדינה תעודות זהות מתוחכמות, שיהיה קשה מאד לזייף, ושתאפשרנה רמת זיהוי גבוהה יותר של נושׂא(ת)ן. הערמת קשיים על זייפני מסמכים היא מבורכת, ויכולה להועיל במגוון גדול של מקרים. ודאי שיש בה כדי להועיל להתפתחות של דמוקרטיא ישירה, בה יתבקש הציבור להצביע לעתים מזומנות יותר מאשר פעם בשנתיים וחצי. החלק השני, השנוי במחלוקת חריפה, שואף להקים מאגר נתונים לאומי שיכלול טביעות אצבע, תווי פנים ושאר פרטים מזהים וביוגרפיים לגבי כל אחת ואחד בציבור. מה יקרה כאשר יזלוג מאגר נתונים זה לידי ארגוני טרור בינלאומיים, חוגי הפשע המאורגן, וסתם פקידים מושחתים במשׂרדי הממשלה השונים? את זה יכול/ה הקורא/ת לדמיין לבד ללא עזרתי.

והיכן ההישׂג שדיברתי עליו? קודם כל, בדחיית הקמת המאגר הכולל. כוונתם המקורית של שטרית וחבורתו היתה להתחיל להקים את המאגר תיכף ומייד, ולחייב את כלל הציבור להרשם בו. בפועל, המאגר שיוקם יכלול רק אזרחיות/ים שתתנדבנה להרשם בו. אמנם, ברור שברגע שיאושר התקציב נוצף בשלל פרסומות הקוראות לנו להצטרף למהפכה הביומטרית, ושתסברנה לנו אילו ברכות תצמחנה מכך. אלא שאותן פרסומות ממש תשרתנה גם את תנועת הסירוב הקמה והולכת כבר עתה. ככל שהממשלה תשתדל יותר לשכנע לטובת המאגר, כן תזכה ההתנגדות לפרסומת חינם.

שנית, בהיסח הדעת ממש הושׂג כאן הישׂג דמוקרטי ישיר מרשים. בעקבות תנועת מחאה אזרחית, שהעניקה רוח גבית לכמה צדיקים/ות גם בכנסת, המדינה, ויתרה המדינה על סמכותה לכפות מדיניות על האזרחים, והעמידה עניין בעל חשיבות גבוהה לבחירת הציבור. רוצים – יתנו אצבע. לא רוצים – לא יתנו. לדעתי יש כאן צעד וחצי לטובת דמוקרטיה ישירה: לא רק שמאבק ציבורי הצליח להכתיב לכנסת הנציגים מדיניות, אלא שהמדיניות מחזירה את הכדור לידי הציבור.

שלישית, יש כאן צעד חשוב לכיוון האחריוּתִיוּת (accountability). החוק החדש קובע עונשים חמורים למדי נגד מי שיעשׂה שימוש לרעה בנתוני המאגר. להלן מתוך הידיעה שקושרה לעיל:

שנה עד שבע שנות מאסר, כלפי עובדים או אזרחים שישתמשו בנתוני המאגר שלא כדין […] מי שישׂיג נתונים מהמאגר הביומטרי במישרין או בעקיפין או מי שיעשׂה שימוש שלא כדין, דינו יהיה שבע שנות מאסר. אדם שימסור אמצעי זיהוי ביומטריים ומי שלא ינקוט אמצעים סבירים לשמירת סודיות ואבטחת המידע, יהיה צפוי לעונש של חמש שנות מאסר […] מי שיערוך השוואה בין אמצעי זיהוי ביומטריים שניטלו מאדם לבין אמצעי זיהוי שבמסמך הזיהוי יקבל עונש מאסר של שלוש שנים. מי שיגרום ברשלנות לגילוי אמצעי זיהוי דינו יהיה שנת מאסר. ראש הרשות שלא יעשׂה הכל למנוע את העבירות יידון לחצי שנת מאסר.

ביחוד מוצא חן בעיני הסעיף האחרון. כיון שתחת "הכל" ניתן לכלול גם ריצה בעירום מלא ברחובות תוך זעקות שבר "אל תעשׂו שימוש בלתי-ראוי בנתוני המאגר הביומטרי", יש כאן פתח רחב להרשעות. אין כמו עונשי מאסר כדי לכפות אחריות מיניסטריאלית. את העקרון שנקבע כאן נוכל להחיל בעתיד גם על דירקטוריונים של מפעלים מזהמים, על שׂרים שמשׂרדיהם מעסיקים עבדי קבלן מתחת לשׂכר המינימום, ועוד כיד הדמיון הטובה.

טוב, בסדר, אולי בכל זאת...

אבל – (וכי העליתן על דעתכן שהטור הזה יסתיים ללא "אבל"?), כל זה לא מספיק! כל נקודות האור שמצאתי תלויות בנכונות של כולנו להמשיך ולהאבק נגד המאגר הביומטרי. אם לא נרים קולנו עכשיו, הציבור התמים יאמין לפרסומות ויצטרף בהמוניו. אם נשקוט על השמרים במהלך השנתיים שמקציב לנו החוק, נמצא את עצמנו מתוייגים ומאופסנים, עם פחות פרטיות ויותר סכנות.

את המאבק יש לקיים בכמה דרכים. ראשית, צריך ליצור לחץ ציבורי להחמרת הענישה. עובד/ת ציבור שת/ידליף נתונים מתוך המאגר צריך לקבל שבע שנים בפנים בלי שאלות ובלי שום שיקול דעת. מי שיעשׂה שימוש לא חוקי בנתונים צריך יכנס לכלא ל-20 שנה. את סעיף הרשלנות אפשר בשקט להגדיל ל-3 שנים, ועל כשלון בתחום האחריות המיניסטריאלית יש לגזור 3 שנים, ואולי אפילו 5. אם המערכת כה בטוחה כמו שח"כ שטרית חוזר ומבטיח לנו, ודאי שלא צריכה להיות לגורמים העוסקים בדבר בעיא עם עונשים כבדים יותר. הרי הכל יהיה בסדר, לא?

הערוץ השני של המאבק נגד המאגר הביומטרי יתרכז בתחום הרישום. ככל שהרישום יהיה נמוך יותר, כן יהיה קשה יותר להעביר את החוק המלא בעוד שנתיים (או ארבע). על חזית הסרוב להפוך את ההצטרפות למאגר למשהו מביך, לא אופנתי, סוג של אות קלון. כאן נתחרה ראש בראש מול טובי המוחות של משׂרדי הפרסום, שישומנו בכספי ציבור. כמה יצירתיות וקולניות אנחנו יכולות להיות?

הערוץ השלישי יפעל בדרך שונה לחלוטין. הרחק מעין הציבור, בהצנע ובהחבא, תפעל לה חוליה קטנה ומובחרת של האקרים מנוסים. הללו יעשׂו ימים כלילות בבדיקת דרכי הגישה למאגר, יפעילו את כל התחבולות הידועות (ועוד כמה שתומצאנה במיוחד לרגל העניין), כדי לפרוץ למאגר ולגנוב את נתוניו. ולכשיעשׂו זאת, יתייצבו עם עורכי דינם מול התקשורת ויגידו: הנה, פרצנו למאגר הביומטרי. נראה לכם שבין-לאדן יצליח גם?

ח"כ ניצן הורוביץ

לפעמים נקרים בדרכו של אדם דברים מרגיזים באמת. למשל, האוטובוסים ה"צנועים" לשירות הציבור החרדי – נשים לחוד, גברים לחוד. מי שקוראת כאן ואינה מבינה מדוע הדבר מרגיז, מוזמנת לשאול. עם כל השאר הייתי רוצה לחלוק מכתב שנחת בתיבת-הדאר שלי. יש בו כל מה שצריך לדעת, כדי להתגייס למאמץ נגד הנוהג הנפסד הנ"ל. מי שיש לו/ה פנאי, הנה נתיב פעולה:

**** ******* ****

הודעה שהועברה
מאת: Nitzan Horowitz <nitzan.horowitz@gmail.com>
תאריך: 21 בנובמבר 2009 19:38
נושא: Fwd: FW: מתגייסים למאבק נגד קווי ההפרדה -מהדרין

שלום לכולם

לאלו שלא מודעים: ישנם קווי "מהדרין" בהם מונהגת הפרדה בין נשים לגברים. בימים אלו דן בג"צ בחוקיות קווים אלו. בית המשפט נתן למשרד התחבורה חודש לתת את דעתו בנושא.

וועדה של משרד התחבורה קבעה כי מדובר בהסדר לא חוקי וכעת על שר התחבורה, ישראל כץ, לגבש החלטה סופית בעניין:

האם לקבל את החלטות הועדה או להיכנע ללחץ עסקנים חרדים?

אנו מבקשים מכם, עזרו לכבוד השר להחליט נכון. נציף אותו במיילים, פקסים ומכתבים. לאילו שאינם מעוניינים לנסח מכתב לבד, בהמשך מספר נוסחים לדוגמה. ערכו אותם כאוות נפשכם ושלחו לכתובות המצורפות. שלחו את המייל גם לחברים, שיעזרו למה לא? יש לכם עוד כתובות ומספרי פקס? נשמח לקבל.

לקריאה נוספת (שלא יגידו חתמנו ולא קראנו…)

פרשת לך לך/ הרב ד"ר יהודה ברנדס אנשי רוח בעצומה לשר

הרב יובל שרלו מה אמרה הוועדה? וגם כאן

הבלוג של שחר אילן וקצת מהצד השני וגם כאן

כתובות:

• השר ישראל כץ:   פקס: 02-6663005  02-6496525  דואר אלקטרוני: perezi@mot.gov.il , yiskatz@knesset.gov.il

• דובר משרד התחבורה:

ניתן לחזור אלי בנושא , או בכל הערה או הארה.

דורון גרינטל   054-4625679   dgreental@gmail.com

בברכה,
ח"כ ניצן הורוביץ
סיעת התנועה החדשה – מרצ

דף העידכונים בפייסבוק:
http://www.facebook.com/pages/Nitzan-Horowitz/66398526339

למען הסביבה, אנא נסו להימנע מהדפסת מייל זה. רואים רחוק, חושבים ירוק!

—
"עבודה שחורה: פועלים למען מדינת רווחה"
www.blacklabor.org
דוא"ל לפניות: blacklabor@gmail.com

ספרו האחרון

הבלוג עדיין רדום, אבל עדיין מתעקש לספק לציבור שירותים בסיסיים. הבוקר התפרסם באתר העוקץ טור חשוב של עו"ד ד"ר יפתח גולדמן. גולדמן הוא ד"ר לפילוסופיא (אונ' ת"א), ואלה הדברים שכתב בעקבות התפנית החיובית בממובילי המאבק נגד הפרטת בתי-הסהר, מאבק שזכה בסוף שבוע שעבר לעידוד ולתמיכה מבית המשפט העליון: (לתיקונים ראי/ה תגובה 7):

*** *** ***

שעות ספורות לאחר החלטת בג"ץ ביום חמישי, אשר בטלה את התכנית להפרטת בתי הסוהר, התמלאה תיבת האימייל שלי בקריאות נצחון ותרועות שמחה. היו אף שהזמינו להרמת כוסית. השמחה  היתה ללא ספק מוצדקת, אך נדמה לי שגם מעט מוגזמת.

אומר מייד: החלטת הרכב השופטים המורחב היתה נכונה, ראויה וחשובה מאין כמוה. יש לברך עליה ולהודות לכל אלה שנאבקו בשנים האחרונות להשגתה. ובכל זאת, אין להפריז בשמחה.

ראשית, נזכור כי המקרה של הפרטת בתי הסוהר הוא הגירסא הקיצונית ביותר (ולאו דווקא החמורה ביותר מבחינת השלכותיה) של מדיניות ההפרטה. במקרה זה הפגיעה החמורה ב"אמנה החברתית" היתה ברורה לכל מי שלמד שיעור אחד במדע-המדינה; ליקוי המאורות המוסרי היה זועק לשמיים; חוסר הסבירות של הנימוקים ה"כלכליים" היה מובן לכל אחד שיודע חשבון; ואחרון – ההתעמרות בקבוצת אוכלוסיה שממילא היא חלשה ומודרת מכוח פוליטי (האסירים) היה בה כדי לקומם כל אדם בעל לב. בנסיבות אלה – ורק בנסיבות אלה – יכול היה בית המשפט העליון להתערב. החשובה מכולן היא הנסיבה הראשונה: האופי המיוחד של הפרטה זו (הפרטת סמכות הענישה) אִפשרה לעותרים ולשופטים לטעון באופן סביר כי אין מדובר בהחלטה פוליטית לגיטימית (גם אם שנויה במחלוקת), אלא בשינוי מהותי של חוקי המשחק הפוליטיים שהוא "בלתי חוקתי" באופיו.

במרבית מהלכי ההפרטה לא מתקיימות חלק מן הנסיבות הללו, ובפרט לא הראשונה שבהן. במקרים אלה בית המשפט יחליט כנראה – ובצדק – שלא להתערב. הפרטת הקרקעות, לדוגמא, היא מהלך בעל השלכות חברתיות חמורות פי כמה מהפרטת בתי-הסוהר, אף כי היא אולי היא מקוממת קצת פחות (רק קצת). אלא שכאן לא ניתן לסמוך על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון.

אכן, טוב האקטיביזם השיפוטי בעל הרגישות החברתית של בייניש, על פני האקטיביזם השיפוטי הנאו-ליברלי של קודמה בנשיאות. ובכל זאת, הבעיה היסודית נעוצה בעצם הצורך של בית המשפט לנקוט צעדים אקטיביים על מנת "להציל אותנו מעצמנו". נזכור שההכרח "להציל אותנו מעצמנו" הוא גם האידאולוגיה המוצהרת של פקידות-האוצר.

בריונים בעניבות או קברניטים בסערה?

פקידי האוצר מעצבנים אותנו. הם בוטים. הם כוחניים. הם דורסניים (בדרכם המעונבת). הם ערלי לב. לא פעם אנחנו מגיעים עד כדי הצגתם כמנוולים, כעושי-דברם של בעלי-ההון מתוך שיקולים ציניים של קריירה עתידית בשוק הפרטי. נדמה לי שבמהלך אחרון זה אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי. פקידי האוצר לא תופסים את עצמם כמי שנבנים על חשבוננו אלא כמי שמצילים אותנו מן המהלכים חסרי-האחריות שמובילים הפוליטיקאים בלחץ בוחריהם. טענות כאלה מופיעות שוב ושוב בכל ראיון עם אחד מבכירי האוצר (ומ"ידע אישי": הן מופיעות גם בשיחות מצומצמות ובפורומים אקדמיים). הפקידים אינם ציניים. לפחות לא כולם. לפחות לא תמיד. לשיטתם, העם הוא באופן מהותי בלתי-כשיר לבחור לו נציגים ראויים, והנציגים שהוא בוחר הם לפיכך בלתי כשירים לנווט את אניית המדינה.

בספר השישי של ה"פוליטיאה" ממשיל אפלטון את המדינה לאנייה. העם הוא בעל האנייה. הוא גדול וחזק אבל כבד גוף קצר רואי ורפה שכל. בעל האנייה מוקף חבורה של מוליכי שולל וחנפים המפצירים בו שימסור לידיהם את הפיקוד על האנייה, למרות שאין להם שום מושג בימאות. הוא נעתר פעם לזה ופעם לאחר מבין הרמאים הללו, וכך הם מפליגים להם בלי דעת או כיוון ומכלים במשתאות את מחסני המזון של האנייה. והנה, על סיפון האנייה נמצא גם קברניט אמיתי אחד, אשר יודע את הדרוש לדעת על-מנת להשיט את האנייה בבטחה. להשיט אניות הוא יודע. לגנוב דעת, לשקר ולהונות אינו יודע. לכן אין לו סיכוי במאבק על נפשו של בעל האנייה. לכן לעולם לא יוזמן ליטול את הפיקוד.

השאלה "כיצד יגיע הקברניט האמיתי אל הגה האנייה" היא בעיה המלווה את הטקסט של אפלטון לכל אורכו, והיא אחד היסודות בביקורת-הדמוקרטיה שלו. בישראל של ימינו נדמה שפקידי האוצר פיצחו באורח פלא את החידה. מבלי שנאלצו לשכנע את ההמון הנבער או לזכות באמונו, הצליחו להשתלט, אם לא על עמדת הקברניט הרי שלפחות על האמרכלות. גם אם אין הם מצליחים לכוון את ההפלגה, לפחות עולה בידם למנוע (או לצמצם) את ביזת המחסנים. עד כאן פקידי האוצר בעיני עצמם.

הלוגיקה של פקידי-האוצר, כמו הלוגיקה של אפלטון, היא אנטי-דמוקרטית במהותה. אבל לא כל אנטי-דמוקרט הוא רשע ומנוול. אפשר וצריך לערער על הטענה של פקידי האוצר שבידיהם הידע הדרוש להנהגת המדינה. אפשר וצריך להציג אותם כפי שהם; לבקר את צרות-האופקים שלהם, את הדוגמטיות, את הבורות, את האטימות ואת השטחיות. אפשר לטעון שהם אנשים היודעים מעט מדי, ושהגיעו מוקדם מדי אל תפקידים מכריעים מדי. אבל הצגתם כחבורת שודדים שהשתלטה על העיירה היא פשטנית מדי.

שבעת המופלאים (ועוד שניים)

הבעיה החמורה מכל היא, שעצם התופעה הנקראת "פקידי האוצר" מאששת את טענתם העקרונית של הפקידים הללו. אם אכן הם פועלים באופן עקבי בניגוד לאינטרסים של רוב הישראלים (במזיד או בשוגג – זה לא משנה), כיצד זה נבחרי הציבור שלנו נותנים להם חבל ארוך כל כך? כיצד זה אנחנו נותנים לנבחרי הציבור שלנו לתת להם חבל ארוך כל כך? הנה חזרנו שוב אל משל האנייה, או בגירסתו המערבונית: משל העיירה. פקידי האוצר הפעם בתפקיד השודדים ואנחנו, אזרחי המדינה, בתפקיד תושבי העיירה. בעקשות מטומטמת בוחרים התושבים פעם אחר פעם בשריפים חדלי-אונים שאינם יכולים להושיע. שוב מסתבר שצריך להציל אותנו מעצמנו.

דורית בייניש בתפקיד יול ברנר בתפקיד כריס אדאמס מובילה אל העיירה את שבעת האקדוחנים שלה (נו טוב, בעצם תשעה, וליתר דיוק שמונה כי השופט אדמונד לוי סרב ללחוץ על ההדק) ומבטלת במטח מכוון היטב את ההחלטה להפריט את בתי הסוהר…

לא בדיוק. ההרכב המורחב של בג"ץ ביטל חוק שחוקקה הכנסת. חוק שנבחרינו הצביעו בעדו. כדי לפגוע בפקידי האוצר היה על בייניש לירות בשריף שלנו.

כמו פקידי האוצר, גם השופטים אינם נבחרי ציבור. גם הם תופסים את עצמם (ובצדק) כחיצוניים למערכת הפוליטית וכמפקחים עליה. ולפחות מאז נשיאותו של אהרון ברק אוחז גם בית המשפט העליון בעמדה אידאולוגית שעל-פיה תפקידו "להציל את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה". להפצת השקפה זו שותפים גם רבים מן הכתבים המשפטיים בעיתונות (כשם שהכתבים הכלכליים מפיצים את האידאולוגיה של משרד האוצר).

שופטי העליון הם ללא ספק אליטה סימפטית יותר מפקידי האוצר. גילם, הכשרתם ומסלולם המקצועי הביאו לכך שעל פי רוב יהיו אלה אנשים משכילים, רחבי-אופקים, אחראים, מתונים בהליכותיהם ובפסיקותיהם. כשם שקל לעשות דמוניזציה של משרד האוצר, כך קל לעשות גלוריפיקציה של בית המשפט העליון. רבים מבינינו חוטאים בגלוריפיקציה כזאת. לא פעם אנחנו מתעלמים מן העובדה שהאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ נרתם רק לעתים נדירות לשירות מגמות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות (או למִצְער חברתיות).

אבל גם לו רצה בג"ץ לעצור את מהפכת ההפרטה שמובילים פקידי האוצר, לא היה בכוחו לעשות זאת. מסיבות מהותיות ומבניות גם יחד, בית המשפט חלש בהרבה ממשרד האוצר. הפסיקה בעניין הפרטת בתי הסוהר, עם כל חשיבותה, היא יוצא-מן-הכלל המעיד על הכלל (ואולי אפילו לא זה. סביר להניח שכבר עכשיו יושבים טובי המוחות במשרד האוצר ומשרטטים את המסלולים שיעקפו את פסק הדין).

להעיר את בעל האנייה

לנוכח הכוח שהפגינו שתי הקבוצות שהתנגשו כאן – האוצר והבג"ץ – בולטת חולשתה של הקבוצה השלישית, של נבחרי הציבור. חולשתם היא חולשתנו. כניעתם החוזרת ונשנית בפני התכתיבים של משרד האוצר אינה אלא כניעתנו שלנו.

כל אדם התומך בדמוקרטיה חייב לכפור בהנחות היסוד של אפלטון בדבר אופיו של "בעל האנייה": לא ייתכן שהעם הוא במהותו בלתי מסוגל לזהות את מה שטוב עבורו (ואפילו בלתי מסוגל לזהות את הרע, את הרע מאוד עבורו). כל מי שמתבונן במציאות החברתית-פוליטית שלנו במבט מפוכח חייב להודות, עם זאת, שלפחות לכאורה התיאור של אפלטון נראה מדוייק…

לא, בעל האנייה אינו עיוור וחירש וגם לא רפה שכל. אבל הוא ישן, או מעולף, או מסומם. אם לא יתעורר מעלפונו לא יושיעו אותו שופטי בג"ץ מעריצות האוצר כשם שלא יושיעוהו פקידי האוצר מעריצות בג"ץ. לא למושיעים כאלה ואחרים הוא זקוק, אלא, כמאמר המשורר: "הוּא זָקוּק לְנָּבִיא וּמוֹכִיחַ, וּלְפָחוֹת לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר"…

את מתקפת ההפרטה צריך להביס בשדה שבו היא מתנהלת, כלומר: בשדה הפוליטי. אך כדי להצליח בכך צריך קודם לחולל שינוי אמיתי בדעת הקהל. צריך ליצור דה-לגיטימציה ציבורית למהלכי הפרטה גורפים (ובעתיד הלא-מיידי, אולי גם לגיטימציה ציבורית למהלכי הלאמה-מחודשת). לשם כך יש להמשיך ללכת בדרך הארוכה, הנפתלת והמסתכלת של ההסברה והחינוך הפוליטי. בסופו של דבר עשויים אנו לגלות שעיקר חשיבותה של פסיקת בג"ץ מיום חמישי הוא דווקא בתחום הזה. היוקרה הציבורית שבית המשפט העליון נהנה ממנה עשויה להקרין עכשיו מידה של יוקרה גם על המאבק נגד ההפרטה. ייתכן שעכשיו, לאחר פסיקת בג"ץ, יהיה קל יותר למצוא אזניים קשובות בבואנו להסביר את סכנות ההפרטה.  ייתכן שעכשיו יהיה קל יותר להעיר מתרדמתו את בעל האנייה.

עוד זה יוצא וזה בא. אתמול סיפרתי על שביתת עובדות/י קופ"ח כללית רפואה משלימה, והיום אני נכנס לפייסבוק ורואה שגם במפעל אקרשטיין בירוחם מתחיל מאבק עובדים. הסיפור, כרגיל. ההנהלה מרעה את זכויות העובדים בלי התראה ובלי מו"מ. העובדים מנסים להתארגן. ראש ההתארגנות מפוטר. העובדים מפגינים סולידריות ומאיימים בשביתה. וכמובן, איך אפשר בלי – ארגון כוח לעובדים.

את שאר הפרטים תוכלו לקרוא ב-NRG וב-Ynet. כאן אתעכב רק על פן אחד של אופי הסיקור. אחרי המאבקים של "כוח לעובדים" אני עוקב כבר זמן מה. בהתחלה נמנעו אתרי החדשות מלהזכיר את הארגון. בהמשך נאלצו להזכיר את השם, אבל דחקו אותו לשורה האחרונה של כל ידיעה. אלא שממאבק למאבק חלחלה ההכרה שמדובר כאן במהפכה של ממש, וש"כוח לעובדים" מוביל אותה. במקביל, החל השם המפורש להעפיל לראש הידיעה. כעת, בידיעה של תני גולדשטיין בווינט, נרשם שׂיא חדש: "כוח לעובדים" מוזכר כבר בכותרת המשנה. מוקדם יותר השבוע ייחד גולדשטיין לארגון טור משל עצמו.

כמובן, חשׂיפה בתקשורת אינה חזות הכל, ואינה מהות העניין. אבל היא חשובה מאין כמוה. חשובה, משום שלפני שתוכלנה עובודת להתארגן ולהגן על זכויותיהן, הן צריכות קודם כל לדעת שהאפשרות קיימת, ושיש מי שיסייע להן במאבק. "כוח לעובדים" נמצא ופועל כבר בשלב המעשׂה, אבל הקרב העיקרי הוא עדיין על התודעה.

וכיון שתמונה שווה 1000 מילים, הנה אחת, הישר מחזית המאבק. צילם: גיל רביב. הנוכחים: אסף בונדי מ"כוח לעובדים" ופועלי אקרשטיין בירוחם. בהצלחה!

צילום: ענת, חברת "עבודה שחורה"

בזמן שאני מהגג על אברהם אבינו ועל אדם במאדים ממשיך מאבק עיקש למען זכויות העובדות/ים בישׂראל, והפעם של עובדות/י כללית רפואה משלימה.

בקצרה: העובדות והעובדים ברפואה משלימה בקופ"ח כללית מועסקות/י ללא תנאים סוציאליים בסיסיים, ללא ימי חופשה, ללא משׂכורת קבועה, ללא פיצוי על הנחות שנותנת הנהלת הקופה על חשבונן/ם.

כרגיל, תאמרו. אלא שהפעם יש במאבק זה ערך סימלי מיוחד. כאן המעסיק הדורסני אינו קונצרן ענק של בעלי-הון קפיטליסטים, אלא קופת חולים כללית, לא פחות. עד לא מזמן היתה קופת החולים הזו מבצרה של ההסתדרות הכללית – ארגון העובדים הראשי בארץ. לפיכך, סימלי לא פחות שהעובדות/ים התאגדו תחת כנפי כוח לעובדים, הארגון שעושׂה את מלאכתה של ההסתדרות שהכזיבה.

השביתה נמשכת כבר 37 יום. עדכונים נוספים תוכלו לראות בבלוג המאבק, ובדף הריכוז של "עבודה שחורה".

בהצלחה לעובדות/ים!

מאז שהתפרסם טור זה ב"שקוף" לפני שנה, התחלתי ללמד (שוב) את דברי-ימי התנועה המונותאיסטית. בטקסט שלמטה הבאתי מדרש, המציג את אברם הצעיר כמי שהמציא את הרעיון הקטלני של חוסר-סובלנות דתית. אם נעזוב את תחום המדרש ונתבונן בתחום ההיסטורי, הרי שהכבוד המפוקפק הזה אינו מגיע לאברהם אבינו, אלא דוקא לאותו פרעה מן המאה ה-14 לפנה"ס – אחנאתון.

היום אולי קשה לדמיין מציאות כזו, אבל לפני 3,500 שנה לא היה בעולם חוסר-סובלנות על בסיס דתי או רעיוני. היו, כמובן חוסר-סובלנות סתם, תאוות בצע, השתלטות אלימה על נכסים, גניבה וגזל, ועצבים באופן כללי. אבל החיבור הארסי בין אמונה, אמת בלעדית, וכח צבאי ופוליטי – עדיין לא בא לעולם.

היום כבר מאוחר מכדי לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור. פה ושם עוד נשמע קולם של מיסיונרים אתאיסטים כדוקינס, היטצ'ינס ואחרים, המאשימים את הדת והאמונה בכל הרע שבעולם, וממליצים לנו בחום להגמל מהם. אלא שקולם בודד ושברירי. רוב אוכלוסיית העולם נטוע היטב בעולם האמונה. למעלה ממחציתו משתייך לזרם זה או אחר של התנועה המונותאיסטית. קשה לי לדמיין את רצף ההתרחשויות שישנה את המציאות הזו. האם, לפיכך, אפשר להשתמש בה כדי להקיז את הארס, כדי לפרק את מוקש חוסר הסובלנות?

אני מאמין שכן. מי שלמדה תורה אי-פעם בעיניים פקוחות יודעת שאפשר למצוא סימוכין לכל דבר ולכל רעיון. ממש כשם שניתן למצוא פסוקים ופסקאות הקוראים ללא כחל ושׂרק להשמדת עם גזענית, ניתן גם להשיב להם בפסוקים המעקרים את הגזענות ומטיפים לשלום עולמי. השאלה היא אילו פסוקים יעמדו על סדר היום, יִלָּמדו בבתי-הספר, יתנוססו על שלטי הרחוב. בקיצור, הקרב על התודעה. כרגיל.

איור: דניאל מורגנשטרן

למשפחתו של אברהם אבינו היה בגולה עסק משׂגשׂג ליִצור אלילים. כשהגיע זמנו של אברם להצטרף לעסק המשפחתי, שלח אותו תרח למכור אלילים בשוק. ניגש לאברם אדם אחד ואמר: ”יש לך אלוה למכור?”  –  ”איזה  אלוה אתה רוצה?”  — ”אני גיבור, תן לי אלוה גיבור כמותי.”  –  ”אין בעיא. הנה, האלוה הזה שיושב לו בראש ערימת הפסלים. אם הוא יושב בראש ודאי שהוא הגיבור שבכולם.”  שילם הלקוח וארז את אלוהיו בשׂקית. בעוד הוא פונה ללכת שאל אברם את האיש: ”בן כמה אדוני?”  –  ”שבעים.”  –  ”גבר בן שבעים, ולא תתבייש להשתחוות לפסל שיוּצר אך אתמול?”  הניח האיש את הפסל, נטל את מעותיו והסתלק לו לדרכו. הרבה עסקים לא עשׂה אברהם באותו יום.

כשחזר הביתה, הבין תרח שסוחר אלילים גדול הבן שלו כבר לא יהיה. אבל יכול לפחות להשאר בבית, לשמור על המלאי. וכך היה. למחרת נשאר אברם הצעיר במחסן, וקיבל הוראה להקריב לפני האלילים מזון ומשקה, לבל ירעבו ויצמאו. כשהסתלקו כולם עשׂה אברם כפי שנצטוה, אבל – הפתעה! – אף אחד מהם לא נע ולא זע ולא שלח ידו למזון או למשקה. אמר אברם לעצמו “פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחוּן, ידיה ולא ימישוּן, רגליהם ולא יהלכו“ (תהלים קטו ה-ז).

מה עשׂה? לקח מקל גדול, וניפץ את כל האלילים, פרט לאחד, הגדול מכולם. בידי זה שׂם את המקל, והניח לפניו צלחת ועליה כל טוב. כשהגיע תרח הביתה בערב, ראה את ההרס במחסן, והחל תולש את שׂערות ראשו. ”אוי, אברם, מה עשׂית?”  –  ”אני? אני לא עשׂיתי כלום. רק הנחתי את הצלחת הראשונה, ומיד החלו כל האלים לריב על האוכל. הגדול הזה תפס את המקל, ושבר לכולם את הצורה.”  –  ”געוואלד, אברם, אלה בסך הכל פסלים מעץ, הם לא יכולים לעשׂות כלום!”  –  ”אבא יקר, ישמע פיך מה שאזניך מדברות…“

סיפור זה, המופיע בקצרה בבראשית רבה ל”ח, בהרחבה בתנא דבי אליהו ו’, ובנוחות בספר האגדה (כד-כה) אינו מופיע במקרא כלל. אבל בפרשתנו ניתן למצוא בו רמז. מיד בראשית הפרשה אנו קוראים:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.  וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח א-ג).
בעיניך – ולא בעיניכם; תעבֹר – ולא תעברו; עבדך – ולא עבדכם! על אף שראה אברהם בעיניו שלושה אנשים, בלבו הבין שמשלושה יוצא אחד.

אברהם זוכה לגמול גדול על חכמת לבו, על נדיבותו ועל הכנסת האורחים שלו: יהוה מבטיח לו בן משׂרה, עקרת ביתו האהובה. אבל זה לא הכל. לפני שמתפזרת החבורה, מוסיף יהוה ואומר:
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?  וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם! (יח יז-יח)

ורבונו של עולם עומד גם עומד בהבטחתו. בנו בכורו של אברהם, ישמעאל, הוא אביהם של ערביי העולם כולו. מיצחק יצא לא רק עם ישׂראל, אלא גם עשׂיו-אֱדום – אותו דרשו חז”ל ראשית כרומא ואח”כ כעולם הנצרות כולו. גם היום, אחד השמות הנפוצים למשפחת הדתות המאמינות באותו אל אחד הוא ”דתות אברהמיות”. משפחת הדתות האברהמיות מקיפה כיום למעלה ממחצית האנושות.

זכות גדולה זכה אברהם, ללא ספק. אלא שכרגיל, כל זכות כרוכה גם בחובה. אברהם אכן היו יהיה לגוי גדול ועצום, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (יח יח-יט).

רוצה לאמר, אברהם יהיה אבי גויים רבים, ולגויים אלה יש תפקיד גדול בעולם. מוטלת עליהם החובה להיות סוכנים של שינוי לטובה. רבש”ע קיים את חלקו בעסקא. ואנחנו? גם אנחנו לא בטלנו לגמרי ממעשׂ. הרעיון המופלא של יום מנוחה שבועי (חוץ מחגים ומועדים, ימי-מחלה מוכרים וחופשה שנתית בקיץ) פשט כבר בעולם כולו – אפילו באותם מקומות בהם המאמינים באלוהי אברהם מועטים למדי. גם גילוי-עריות הפך להיות מוקצה מחמת מיאוס ברוב העולם התרבותי.

אבל לא הכל ורוד. אם נביט בעולמנו, נראה שדוקא הסכסוכים הכואבים והנפיצים ביותר מתנקזים לאורך קוי הגבול וקוי השבר של העולם האברהמי. בתחום הכלכלי ניטש מאבק עז בין העולם האברהמי לבין סין והודו – שתי התרבויות הגדולות שעדיין עומדות מנגד. בקשמיר נמתח גבול בין האישׂלאם האברהמי לבין הודו האלילית; ומשני צדי הגבול פצצות גרעין למכביר. ומה נאמר על ארץ-ישׂראל, ערשׂ התהוותהּ של המשפחה האברהמית, והמקום היחיד בו כמעט כל מטורף נחוש דיו יכול לפתוח לבדו במלחמת עולם?

אכן, יש עוד הרבה מקום לתיקון. אולי כדאי להתחיל אותו בכך שנלמד מאברהם קצת נימוס לזרים, קצת הכנסת אורחים, קצת הבנה לאחדות שבלב ולא לפילוג שבמראה עיניים.

תמונה: ynet

עכשיו כבר מותר לדבר באופן חופשי על מה שלחשנו בחדרי חרדים: השב"כ עצר אחד יעקב טייטל, החשוד ברצח שני פלשׂתינים, בנסיון התנקשות בחייו של פרופ' זאב שטרנהל, בנסיון התנקשות במשפחה יהודית-משיחית באריאל, בהסתה, באחזקת נשק, ומי יודע במה עוד.

אין לי כוונה  לעסוק בטור זה באיש עצמו, וגם לא בהשערות וניחושים לגבי המעשׂים המיוחסים לו. למען הסר ספק אומר רק שהמעשׂים המיוחסים נחשבים בעיני פשעים חמורים ביותר, מהגרועים ביותר שאפשר לבצע, ומהסיבות הגרועות ביותר. שלא כאחרים, אין לי דרך לדעת איזה רצון מפיק בורא עולם מפעילות טרור הנעשׂית בשמו. אני מקוה מאד שהוא כועס ודואב ורותח ולא יודע נפשו מרוב עצבים. אם לא, שישמור לעצמו את הטרוריסטים. לי אין עניין.

מאידך, יש גם יש כוונה להעלות כמה מחשבות ושאלות שהתעוררו אצלי בעקבות הפרשה. הראשונה נוגעת לרס"ן שמועתי. מסתבר שהבחור יודע על מה הוא מדבר. מתוך שלל ה"עובדות" שהגיעו אלי מקריאה בפייסבוק, בבלוגים, בתגובות כאן וגם באופן פרטי, מסתבר שכמעט כל השמועות היו מדוייקות. זמן המעצר המשוער, שמו של האיש, שמות הוריו, מקום מגוריו, מקום המעצר, האישומים, אחזקת הנשק, מעצר ללא פגישה עם עורך-הדין – הכל נכון. רק שני פרטים התבררו כבלתי-מבוססים. האחד: שמר טייטל הוא לוחם מארינס לשעבר (על כך לא ראיתי דבר בפרסומים הרשמיים, אם כי הספקתי לעבור רק על חלקם). השני: שהוא האחראי לפיגוע הרצחני בבר-נוער. ואפילו כאן אי-הדיוק מובן. החוקרים אמנם טוענים שלא הוא ביצע את המעשׂה, אבל מסתבר שבשלב מסויים הודה בכך בעצמו, ושבסמוך למעצרו תלה כרוזים התומכים ברוצח. אפשר להבין את הטעות.

מכל האמור בפסקא הקודמת עולה תמונה מעניינת לגבי תפקידם של כלי-התקשורת במסירת מידע ולגבי כוחו של צו-איסור-פרסום, ביחוד במבט לעתיד, ומתוך המחשבה שזרימת המידע ברשת רק מתגברת, והכלים העומדים לרשותה מתרבים ומשתכללים משנה לשנה. נכון להיום, לכל הפחות, צו-איסור-פרסום עדיין כוחו במתניו. לגבי 99.99% מהציבור הוא הוכיח יעילות מירבית. כשרוצים לחנוק מידע, עדיין אפשר, ודי בקלות. יהיה מעניין לעקוב אחרי הנושׂא בשנים הקרובות, ולבדוק עד כמה שומר כלי זה על כוחו, וכיצד ינסו השלטונות להרחיב אותו כדי להדביר את ההתפתחויות הטכנולוגיות חדשות לבקרים.

מה שהרבה פחות ברור לי הוא מדוע נחנק המידע מלכתחילה. בהתחלה הנחתי שחוקרי השב"כ רוצים למצות את החקירה, ואולי להפתיע עוד כמה שותפים למזימה ולדרך. הגיוני. אלא שתוך יומיים-שלושה, וביחוד למקרא חרושת השמועות ברשת, הבנתי שאם אני יודע, קל וחומר המעורבים בדבר. להפתיע כבר אי-אפשר אף אחד.

אח"כ הועלתה הסברה שמא ההשתקה עצמה היא סוג של אמצעי חקירה. אם יש שותפים נוספים שירדו למחתרת, הרי שכל יום שעובר, מבלי שמתפרסם שום דבר בכלי-התקשורת, עשׂוי להגביר אצלם את הלחץ והחרדה. אנשים הנמצאים בתנאי לחץ וחרדה עושׂים טעויות. לטעויות אורבים כוחות הבטחון. הגיוני. אבל כעבור שבוע, שבועיים, שלושה, תש כוחו גם של התירוץ הזה. מי שזרועו הארוכה של החוק לא הגיעה אליו תוך זמן רב כל כך, עלול דוקא לשאוב עידוד מהאיפול.

לפני כשבוע נחשׂפתי לטיעון חדש (גם בתגובה אצלי וגם בבלוג מגירה 2.0) – השב"כ משהה את הפרסום בכוונה, ויפרסם את הפרשה בסמוך ליום הזכרון לרצח רבין. בתחילה הגבתי בחשד להשערה זו, ומאז, לצערי, היא התבררה כמדוייקת. יתכן שמדובר בצירוף מקרים. יתכן שמדובר בנסיון הסתה כנגד הציבור הדתי-לאומי. יתכן שהשב"כ רוצה להתהדר בהצלחה דוקא כשברקע מהדהד כשלונו הגדול ביותר מאז קום המדינה. שני ההסברים האחרונים אינם סותרים זה את זה.

אבל אפילו הסבר זה אין בו כדי לענות על שאלה המנקרת במוחי ואינה נותנת מנוח: מדוע נמנעה ממר טייטל הזכות להפגש עם עורך-דינו בזמן המעצר? (עוד שמועה שהתבררה כמדוייקת לגמרי). אם כדי לדאוג שלא ידלוף מידע החוצה לשותפים, ניחא יום-יומיים. אבל כמה זמן אפשר להשתמש בתירוץ זה? כעת, כשעולה החשד שמדובר בטיפוס מעורער בנפשו (לפי הדיווחים יש לו ערוץ תקשורת ישיר ופרטי עם בורא עולם), ולאור העובדה שהודה גם במעשׂים שהחוקרים עצמם טוענים שלא ביצע (הפיגוע בבר-נוער), נשאלת השאלה אם תנאי הבידוד ומניעת התקשורת אפילו עם עורך הדין לא תרמו לערעור נוסף של מצבו הנפשי? אני אינני יודע, אבל השאלה צריכה להשאל.

ולסיום, השאלה המטרידה מכל: מה אנחנו למדים על המדינה שבה אפשר להחזיק אדם במעצר במשך שבועות, מבלי שיזכה לכל יעוץ משפטי שהוא, ועוד באישור בית-המשפט? כן, אני יודע, מדובר כאן במקרה של טרוריסט מסוכן לציבור. כך גם כאשר עצירים פלשׂתיניים נעצרים ומוחזקים בבידוד. טובת הציבור ובטחונו. אני יודע.

אבל מה אם יתברר שמר טייטל אמנם מטורף, ואולי אפילו מסוכן, אבל לא אחראי למעשׂים המיוחסים? הרי האפשרות לפחות קיימת. ומה אם בפעם הבאה יגיע לבית המעצר לא מתנחל בכיפה וזקן, ולא פלשׂתיני בכאפיה, אלא דוקא אתה, שקורא עכשיו שורות אלה? לראות עורך-דין לא תוכל בצו בית-משפט; למחות בשער בת רבים לא יוכלו חבר(ות)יך ומשפחתך מכוח צו-איפול-פרסום. סתם ככה, תעלם, וחוץ משניים וחצי בלוגרים, ועוד קצת שמועות בפייסבוק, אף אחד לא ידע, ולאף אחד לא יהיה אכפת. עד לרבין-יאהרצייט הבא.

ויאמר יהוה אל אברם: לֶךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ. ואעשׂך לגוי גדול […] הבט נא השמימה, וסְפֹר הכוכבים – אם תוכל לספור אֹתם. ויאמר לו: כה יהיה זרעך (בראשית יב א-ב, טו ה).

on a TWA to the promised land...

לפני שבועיים, בפרשת בראשית, בראנו את האדם. מיד לאחר הבריאה, בעודו מביט במעשׂה ידיו להתפאר, מברך אלהים את יצורי-אנוש שברא, זכר ונקבה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכִבְשֻהָ, ורְדוּ בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמֶשֶׂת על הארץ" (בראשית א כח). רוצה לאמר, מיד עם בריאתו קיבל האדם הוראה ברורה להתרבות ככל יכלתו, עד שימלא את הארץ. מששת ימי בראשית הוגדר כמושל הטבע, מי שניתנה לו ברכה אלהית לנצל אותו כרצונו ולתועלתו.

בשבוע שעבר, פרשת נח, שוב אותו סיפור. עם תום סיפור המבול, כששוב היתה איזו פיסת אדמה יבשה שאפשר ליטוע בה גפן (צדיק גדול היה נח, שלא תטעו), חוזר רבש"ע ומברך את שׂרידיו הלומי השיט של המין האנושי: "ויברך אלהים את נח ואת בניו, ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים, ובכל דגי הים – בידכם נִתָּנוּ" (בראשית ט א-ב).

לעתים ניתן לקבל מן התנ"ך את הרושם שהמין האנושי בכלל, ועם ישׂראל בפרט, עסוק יום וליל בלהרגיז את רבונו של עולם. אבל אם נתבונן לרגע באופן בו התייחסנו להוראה הבסיסית שקבלנו מיד לאחר בריאתנו, ושוב לאחר אסון המבול, הרי שאנחנו דוקא ממלאות/ים את תפקידנו נאמנה. מאז המהפכה החקלאית, לפני 12,000 שנה בערך, עסוק המין האנושי בריבוי טבעי כמעט חסר מעצורים. הטבע כולו, על החי, הצומח והדומם שבו, משועבד לרצוננו ולתועלתנו. אנחנו המין השליט על הארץ. אבולוציונית, ניצחנו. אבל באיזה מחיר?

אין צורך להכביר מילים השמדת המינים, על הסכנות האקולוגיות החריפות הנשקפות לנו, ועל הכח העולה של הארגונים הירוקים בעולם המתקדם. גם אם נאמץ גישה צינית לחלוטין, שאין בה שום עניין או רחמים על מינים אחרים (או אפילו על מיננו שלנו), וגם אם לא נשתכנע מהתחזיות הקודרות של האקולוגים, עדיין לא צריך להיות אל גור כדי לשׂים לב שהעולם הולך ונעשׂה צפוף. מנהיגי העולם ומנהיגותיו, שבאחריותם/ן לדאוג לעתידו של המין האנושי, חייבים/ות לתת את הדעת על כך. כיצד ניתן למנוע התפוצצות אוכלוסין, כזו שתמיט על האנושות כולה שואה נוראה?

שיטה מוכרת אחת להגביל גידול אוכלוסין נוסתה בסין בשני הדורות האחרונים. המתכון פשוט למדי. בשלב הראשון, טבח המוני של עשׂרות מיליונים. בשלב השני, משטר דכאני המעניש כל זוג שמביא לעולם יותר מצאצא אחד. בינתיים נראה שהסינים הצליחו לבלום את גידול האוכלוסיא. אלא שלשיטה זו יש שתי מגרעות מרכזיות. הראשונה מוסרית, ומובנת מאליה. אבל גם אם נאמץ את הגישה הצינית, הטוענת שמוסר הוא מותרות, עדיין צריך להמתין ולראות כיצד תתמודד סין עם הזדקנות אוכלוסייתה, כאשר כל אותם בנים יחידים ובנות יחידות תאלצנה להתמודד עם מאות מליוני קשישות וקשישים – הוריהם/ן.

שיטה אחרת, עדיפה בעיני בהרבה, היא תשׂומת לב מיוחדת להשׂכלת נשים בכל רחבי העולם. מן המפורסמות הוא שהשׂכלת נשים היא אמצעי המניעה הטוב והיעיל ביותר. במילים אחרות, ככל שנשים משׂכילות יותר, כן ההריונות שלהן מועטים יותר ומתוכננים יותר. יוצא אם כן שיש כאן אמצעי, שלטעמי לפחות הוא חיובי יותר ומוסרי יותר מטבח המונים, לנסות לעצור את הריבוי הטבעי של המין האנושי. אבל האם יהיה בו די?

הנבואה ניתנה כמובן לשוטים, אבל דומני שהתשובה שלילית. גם אם תצליח האנושות להעלות את רמת החיים ואת רמת ההשׂכלה בעולם כולו, עד שיואט קצב הגידול הטבעי במידה מספקת, אנו עלולות/ים למצוא את עצמנו במצב של התפוצצות אוכלוסין קטסטרופלית בתוך דורות ספורים. שיפור קיצוני ברמת ההשׂכלה של המין האנושי הוא חובה דחופה, אבל אין בו די. צריך לחשוב (גם) על משהו אחר.

וכאן אנו חוזרים לאברהם אבינו. "לך לך מארצך" ציוה רבש"ע, והציווי נכון גם לימינו. דרך נוספת להתמודד בטווח הארוך עם גידול האוכלוסיא האנושית היא להגדיל גם את מרחב המחיה שלנו. לך לך מארצך – כלומר מהארץ, מכדור הארץ. "הבט נא השמימה, וסְפֹר הכוכבים" – ואז היכנס לחללית והפלג אליהם. חזון הכוכבים של אברהם מסמל, לפי הפירוש המוצע, שלב חדש באבולוציא של המין האנושי: עידן החלל.

כרגע יתכן שהדברים נשמעים דמיוניים ובדיוניים – אבל תנו דעתכם: כבר לפני 40 שנה עלה בידי המין האנושי להנחית אנשים על הירח. חשבו על ההתקדמות הטכנולוגית במשך 40 השנים הללו, ודמיינו מה יקרה אם נחזור לזירת החלל באותה רצינות ובאותה נחישות בה אנו מתייחסים לזירת התקשורת (איך נראו טלוויזיות לפני 40 שנה? וכמה זמן לקח לטקסט כתוב לחצות יבשות, אז והיום?)

אם נתקענו בדרך לחלל עד היום, הרי זה משום שממשלות העולם העדיפו להתמהמה, ולבזבז את משאביהן על מלחמות חסרות טעם כאן על הארץ. כשתקבל האנושות החלטה אסטרטגית לפרוץ החוצה מן הארץ, השמים כבר לא יהיו הגבול. רק הדמיון.

מוני פנאן ז"ל

כידוע או שלא כידוע, גם אני אוהד מכבי ת"א בכדורסל. מאז גיל 6, כלומר עוד מעט 32 שנה. ביחוד כיון שכך, אבל גם כיון מתוך אהבת כדורסל באופן כללי, ואפילו משום שאני חרד לעתידה של המדינה, אני דורש להקים ועדת חקירה עצמאית לכדורסל הישׂראלי!

גם מי שלא עוקבת אחרי מדורי הספורט באופן קבוע, נחשׂפה ודאי לנושׂא החם של השבוע שעבר, מותו המצער של מוני פנאן ז"ל, וחרושת השמועות על "בנק ההשקעות" הקדחתנית שהחלה עוד לפני שתמו ימי האבל.

אין לי כוונה לעסוק כאן בטרגדיא האישית (לשם שינוי, שימוש נכון במונח "טרגדיא"), וגם לא בהשלכות אפשריות לגבי עבירות מס לכאורה. בטור זה יש לי עניין בנושׂא אחד בלבד: האפשרות ששופטים ושׂחקנים של קבוצות יריבות השקיעו אף הם בבנק ההשקעות של פנאן. אם נכונות השמועות, הרי שכל משׂחק בו שפט שופט כזה, כל משׂחק בו שׂיחק שׂחקן יריב כזה, מוכתם, ותוצאתו אינה כשרה. חד וחלק.

עכשיו צריך לנקות את האורוות. במצב הנוכחי, מוטל חשד כבד על הערך הספורטיבי של כל מפעלי הכדורסל בהם השתתפה מכבי ת"א בין השנים 1986-2008, השנים בהן כהן מוני פנאן בתפקידים שונים בהנהלת הקבוצה (ובסופן אף הפך לאחד הבעלים). מדובר ב-20 אליפויות וב-14 גביעים. דור שלם של כדורסל, שיתכן שכולו רמאות אחת גדולה. לכן חובה להקים ועדת חקירה עצמאית לבדיקת הכדורסל הישׂראלי. כדי שהעובדות, תהיינה אשר תהיינה, תצאנה לאור.

בדיונים הרבים הנערכים פה ושם אני שומע טענה החוזרת שוב ושוב: מה שהיה הוא שיהיה. הרעש ישכך, העיתונות תשכח, מכבי תמשיך לגרוף תארים, ואוהדי הקבוצות היריבות ימשיכו להתמרמר. אסור לתת לזה לקרות! אסור, כיון שאם תמשיך השיירה הזו בדרך, יאבד ענף ספורט שלם את שׂרידי הלגיטימיות שלו. וגם התקוה שאפשר יהיה לנקות יום אחד את האורוות הגדולות יותר, אלה של השחיתות השלטונית המאיימת לאבד את המדינה, גם התקוה הזו תספוג מכה קשה.

אז מה עושׂים?

1. אם את/ה מסכימ/ה עם הצורך להקים ועדת חקירה לבדיקת הכדורסל הישׂראלי, אנא ציינ/י זאת בתגובה, בשמך האמיתי. אם אפשר לציין קבוצה אהודה (למי שיש), מה טוב.
2. העבר/ירי את המסר הלאה. בבלוג שלך, בפייסבוק, בטוויטר, בדוא"ל, בשׂיחות סלון ובאמצעות יוני דואר. אם תרצה/י לתת קישור לטור זה, מה טוב.
3. אם את/ה הולכ/ת למשׂחקים – קח/י אתך שלט: אני דורש/ת להקים ועדת חקירה עצמאית לכדורסל הישׂראלי! הטלוויזיא תראה את השלט, הדרישה תקבל פרסום, בסוף לא תהיה ברירה.
4. אם יש לך קשר עם ארגוני אוהדים, אנא נסה/י להשפיע עליהם להתאגד בדרישה להקים ועדת חקירה. הדרישה הציבורית תהיה יעילה בהרבה אם יתאגדו אוהדי כל הקבוצות בדרישה מאוחדת.

טור השבוע נכתב על-ידי ד"ר משה לביא, עמיתי באונ' חיפה-הר הכרמל, החוקר ומלמד את ספרות חז"ל בכלל, ואת הספרות המדרשית בפרט (במקור, עבור אתר שקוף ז"ל). בטור סוקר ד"ר לביא בקצרה את השתלשלות קובץ החוקים הידוע כ"שבע מצוות בני-נח", ורואה בו דרך של חברים בתנועה המונותאיסטית, מהנצרות ועד חז"ל, להגדיר ולהכיל את האחר.

מבחינת היסטורית אני מקבל את הניתוח המוצע. יש לי, עם זאת, השׂגה על המסקנות הפוליטיות-מדיניות-תאולוגיות בהן מסתכמים הדברים. נכון שמונותאיזם אינו מקיף את האנושות כולה, כפי שמתיימרת לעשׂות חוקת בני-נח. עם זאת, למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם משתייכת לאגף זה או אחר של התנועה המונותאיסטית, ואלו, למרבה הצער, נוטים לרוב לסכסוכים אלה עם אלה ובינם לבין עצמם. אם קיים בנמצא מכנה משותף הלכתי-תאולוגי, שאינו נוגד באופן מובהק את אמות המידה המוסריות המקובלות בימינו, יש טעם רב לדעתי בנסיון להשתמש בו כדי לפתור לפחות חלק מהסכסוכים הממררים כל כך את חיינו.

לשיפוטכן/ם…

מותר רק בגריל

איור: דניאל מורגנשטרן

שבע מצוות בני נח הן אחת הדרכים המוצעות בספרות התלמודית והמדרשית להכלת האחר ולהגדרתו. הנחת המוצא בדרך זו היא שהאל ציווה מספר מצוות בסיסיות על בני נח, כלומר כל מי שאינו נמנה על הקבוצה 'ישׂראל'. רוב מצוות בני נח המנויות בספרות התלמודית הן מצוות שניתן להגדירם כציוויים מוסריים בסיסיים (עם כל הקושי בהגדרה כזו). אנו מוצאים בינן איסורים על שפיכות דמים, גזל, גילוי עריות, ומאידך ציווי חיובי לקיים מערכת משפטית. נוסף על אלו הוא איסור 'אבר מן החי', האיסור לאכול אבר שנחתך מבהמה בעודה חיה, איסור שנתפס, ככל הנראה, כמעשׂה מוסרי בסיסי ביחס לעולם החי. שני איסורים אחרונים הם איסור עבודה זרה והאיסור לברך (בסגי נהור, הכוונה: לקלל) את האל. סביר להניח כי עבור מנסחי הרשימה נתפסו גם ציווים אלו, שהיום אנו עשׂויים לסווגם כ'דתיים' אך לא כ'מוסריים', כבסיסה של ההתנהגות החיובית.

הרשימה נקראת על שמם של בני נח, משום שהפריטים השונים בה הוצגו בדרכם המדרשית של חכמים כתלויים או נלמדים בהוראות ובציווים שניתנו לאדם הראשון, לנח ולבניו. הציוויים השונים אשר ניתנו לנח נידונו או פורטו גם בספרות שקדמה לספרות התלמודית, כגון בספר היובלים, אולם לטעמי קודם לספרות התנאית המאוחרת אין אנו מוצאים את הרעיון של שבע מצוות בני נח כפי שתואר כאן.

בעבר היו שחשבו כי רשימה זאת היא בעלת אופי אֵמפּירי, תיאוּרי, והיא כביכול משקפת את נורמות ההתנהגות של אלו שלא נמנו על בני ישׂראל. לפיכך ניסו לחפשׂ את אותותיה במערכות החוק של קבוצות ועמים שהיו בזיקה כלשהי לקבוצה היהודית בעת העתיקה. אולם דומה כי גישה זאת יִחסה לחכמים את מה שהם עצמם לא העלו על דעתם. שבע מצוות בני נח מגדירות את הראוי, על פי דעתם של החכמים, ולא את המצוי.

דומה שהמקבילה התרבותית הקרובה ביותר לשבע מצוות בני נוח מצויה דווקא בברית החדשה, שכן באיגרת אל הרומיים מוצגת התלבטות מה ראוי לדרוש מן המצטרפים החדשים אל מאמיני ישוע שלא נימולו. התלבטות זאת ניתנת להבנה רק על רקע תפיסה עצמית של הקבוצה הנוצרית הצעירה כהמשך של הקבוצה הישׂראלית, אשר הצטרפות מלאה אליה מתבטאת במעשׂה המילה, וגוררת נאמנות מלאה לכל המצוות. התשובה להתלבטות זו היא יצירת מדרג, הירארכיה, בתוך קבוצת מאמיני ישוע, בין אלו שנימולו ומחויבים למצוות כולן, לבין אלו שהצטרפו לקבוצה מבלי להימול, והם אינם מחוייבים אלא במספר דרישות בסיסיות, הקרובות, באופן מפתיע לרשימת שבע מצוות בני נח.

אף שהדברים ראויים עוד לעיון היסטורי נוסף ומעמיק, ייתכן כי מקורו של רעיון שבע מצוות בני נח אינו נובע מרצון כללי לתת מענה לשאלת יחסו של האל לאלו שאינם נמנים על הקבוצה, אלא ממצב הירארכי בין קבוצות התייחסות שונות. אלו כוללות את השייכים לקבוצה באופן מלא (הנתפסים כצאצאי אברהם יצחק ויעקב); אלו שהחלו את דרכם מחוץ לה, אך נימולו ובכך הצטרפו אליה באופן מלא; ואחרים שאינם חברים מלאים בקבוצה, אך הייתה להם זיקה כלשהי לאמונות ישׂראל, ואף שייכות חברתית כלשהי לקהילות היהודיות. יתכן ששבע מצוות בני נח התהוו תחילה כהגדרתה של רשימת דרישות קבלה בסיסיות מבני קבוצות אלו.

מכל מקום, תפיסת שבע מצוות בני נח מוצגת בספרות התלמודית ללא הקשר ההתהוות ההיסטורי שאני מציע לה כאן, ונעשׂית לכלי רעיוני להכלת האחר. כלי זה משרת מספר מטרות. ראשית, הוא מאפשר פתרון לאחד המתחים הבסיסיים שבלב ההגות החז"לית, המתח שבין האוניברסאליות של האל הבורא לבין הפרטניות של בחירתו בישׂראל. על פי פתרון זה האל הבורא-כל בחר אמנם בישׂראל, והעניק להם את התורה והמצוות במלואם, אך לא התעלם לגמרי משאר יציריו, וגם הם מצוּוִים בקוד מוסרי בסיסי. באופן מרתק, דווקא הכלי שמטרתו להכיל הן את הכללי, הן את הפרטי בהגותם של חז"ל, הפך עם הזמן אף הוא למרכיב בהדגשת היסוד הפרטי גרידא, כאשר שבע מצוות בני נוח מוצגות במקורות מאוחרים כאותן דרישות שקיבלו על עצמן אלו שאינם יהודים, אך אפילו אותן אין הם מקיימים. כלומר – הן הופכות בסיס לנזיפה וריחוק, ולא לקירוב.

מנקודה זו נובעים מספר הרהורים על משמעות רעיון שבע המצוות בימינו הפוסט-קולוניאליסטים, בהם נשמעים קולות מפתיעים בזכות מיסיון יהודי להפצת שבע מצוות בני נח בעולם. בעומקה של תפיסת שבע מצוות בני נח ניצבת התפיסה כי קיימת מערכת בסיסית של אמונות והתנהגויות שהיא נכונה, ראויה, ושיש לצפות מכל בני האדם לקבל אותה. אני באופן אישי ספקן מאוד לגבי האפשרות שתפיסה מעין זאת תשמש תפקיד חיובי ביחסים שבין בני אדם. התפיסה בדבר ההתנהגות הראויה, בשעה שהיא מתקיימת שלא מתוך דיון בין בני האדם עליהם היא מוכלת וללא הגעה להסכמה הסדרית ביניהם, תמצא את עצמה מדרדרת במדרון חלקלק, שבו הכלתה ומימושה יעשו לאמצעי במשׂחק כוח, גם אם פרטיה כשלעצמם אכן ראויים ומוסריים. המחזיקים בתפיסה זאת ימצאו עצמם פתאום, בשם המוסר הראוי שלהם, כופים את כוחם על האחר, באופן שבו, סביר להניח, בסופו של דבר כמה מתביעות היסוד של המוסר האוניברסאלי הזה יופרו (במיוחד שפיכות דמים, גזל, כנראה גם גילוי עריות, שלא לדבר על קיומה של מערכת משפטית וצודקת). דומני כי אלו תולדות הקולוניאליזם על רגל אחת, ואין לנו אלא להיזהר מלחזור ולממש תהליכים דומים.

יש משהו סמלי בכינויה של תפיסה זאת על ידי חכמים "שבע מצוות בני נח". השימוש בהגדרה המקראית 'בני נח' מייצג את ההסתכלות על העולם כולו מתוך המערכת המושׂגית המקראית שהחזיקו בה חכמים. היא מייצגת את הבנת האחר והגדרתו בכלי החשיבה והתפיסה שלך, של הדובר, של התופס. היא מדגימה את החולשה המובנית של תפיסה המדמה עצמה להיות כלל-עולמית. כשיבוא המשיח, הוא ילמד אותנו ככל הנראה כיצד לפתור את הכשל הזה. בינתיים, העמל המתמיד של זיהוי כשלים מעין אלו בתפיסותינו עשוי להביא ברכה רבה.