עיצוב: סני ארזי

בשלהי השבוע שעבר התפרסם באתר עבודה שחורה מעין ראיון של ד"ר איתי אשר עם אלדד יניב, ובו פורטה תכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי. ראשית, אני מברך מאד על עצם קיום הראיון. אתר עבודה שחורה הוא צומת חשוב לשׂמאל הישׂראלי (יש שיאמרו מקום המפגש המרכזי של השלולית), ואין ספק שהידע הרב הצבור שם, כמו גם מספר הפעילות והפעילים המבקרות/ים שם מידי יום ביומו, יכולים להועיל הרבה לתזוזת השׂמאל הלאומי.

שנית, עוד יותר אני מברך על רעיון העומד בבסיס הראיון, והוא שמדובר בסך הכל בצעד ראשון, בנסיון לגבש באופן ציבורי, פתוח ושקוף (דמוקרטי, בלע"ז) סדר יום חברתי לאומי. העניין הוא כזה: מר ישׂראלי ינהל דיון בשׂמחה על המו"מ עם הרשות הפלשׂתינים. הוא גם יודע מה הפלשׂתינים (שלא לאמר כל הערבים) חושבים. אבל מה הוא מסוגל להגיד, ומתי בעצם נדרש לאחרונה לחשוב, על מערכת התחבורה הציבורית שהיה רוצה לראות בארץ, על הגיל הראוי להתחיל ללמד לדבר שׂפה שניה (ואיזו שׂפה זו תהיה), או כיצד לחלק את הרווחים הצפויים מתגליות הגז? העובדה שכח עולה בפוליטיקא הישׂראלית מנהל דיון כזה, ובאופן כזה, היא בעיני סימן למהפכה גדולה.

לחמש הנקודות אתייחס בטורים נפרדים, וכעת אסתפק רק בהערות כלליות. הראשונה, ואולי החשובה בהן: על אף הכותרת המטעה, לא מדובר כאן בתכנית כלכלית. כן מדובר ב"חמש הרפורמות הכלכליות-חברתיות הראשונות שהיה מבצע [אלדד יניב] אילו השמאל הלאומי היה הופך לכוח פוליטי משמעותי בכנסת הבאה". מי שת/יעיין במסמך (הנה שוב הקישור) ת/יראה שתפיסת העולם המובעת בו אינה כלכלית, אלא חברתית. תכנית חמש הנקודות מציירת דרכים ליצירת חברה בריאה יותר (לדעת יוצריה).

שנית, אתייחס לנקודה שעלתה שוב ושוב בתגובות עד כה – סוֹפיוּת התכנית. חמש הנקודות הללו לא נמסרו לאלדד יניב על הר סיני. כשם שהטיוטא הראשונה נועדה מראש להערות, כך גם תכנית חמש הנקודות היא בסך הכל התחלת הדיון. בתגובות עלה רצון מיוחד לראות סעיף העוסק בתחום יחסי העבודה בארץ – תחום שהוא, אני מסכים בהחלט, חשוב מאין כמוהו. ובכן, אדרבא. הדרך להוסיף סעיף כזה לתכנית היא פשוט לכתוב אותו, ואז לעשׂות לו תעמולה. להערכתי, יש סיכוי לא רע שהוא יקלט ויצורף לתכנית הכללית. ואז תהיה תכנית שש הנקודות. פשוט, לא?

בתמונה: Lucy Lawless and Junior

בשנה שעברה יסדתי מסורת עתיקת יומין בבלוג, לפיו מתפרסם בט"ו באב קטע מספר, בו מככבת דמות נשית הקשורה באופן כלשהו לחג. הפעם הקודמת היתה ישרה ולעניין. הפעם, קצת יותר מורכבת. בין הפותרות/ים נכונה יוגרל שלום עולמי משומש, במצב טוב. כדי לשמור על המסורת באופן מדוייק, גם השנה נאסר על ירון בן-עמי להשתתף בחידון (אבל יש לו בלוג חדש, וכבר יש בו פיוט כביר, כנסו כנסו).

*** ******* ***

– אתה יודע, בניומין, אני כבר לא יודע לקרוא לושן קוידש. הכל שכחתי, שייכנס בו זנבו של השד… אמר האיכר המשׂופם.
– מה קודש, שום דבר לא קוידש, קטע אותו האיש שכונה בניומין, בוטש במגפו בקרקע הלחה, לועס קווצה מזקנו הצהבהב.
– כן, שיהיה, אז אני כבר לא יודע לקרוא אותה, וגם אבא שלי לא ידע. סבא שלי עוד ידע קצת…
– אתה כבר לא יודע לקרוא שום שׂפה!
– כן, שיהיה, הפרות מבינות אותי גם ככה… אבל סבא שלי עוד סיפר לי קצת דברים, אתה יודע, דברים שכתובים אצל…
– האדון…
– זהו, אצלו. ואני זוכר… זאת אומרת נדמה לי שהוא אמר שיום אחד היא תופיע.
– מי?
– הבתולה הקדושה.
– מריה?
– בערך. לא בדיוק. כן, מריה אבל מריה שלנו. מריה של המשיח, של האדון, נו… זאת שהיהודים קראו לה…
– שׂוּרֶה?
– לא שׂורה!
– רוחל'ה?
– נו, בערך, לא בדיוק רוחל'ה, א-שכינה!
– א-שכינה… התהרהר בניומין צהוב הזקן. אז איפה היא? אני לא ראיתי כלום.
– מה חשבת, פסקונדיאק, שהיא תבוא אליך הביתה? מה, אתה כל-כך חשוב? היא הופיעה, ככה שמעתי, שם, בפלשׂתינה, בארץ-ישׂרואל.
– ואיך יודעים שזאת באמת היא? הקשה בניומין.
– בגלל מה שכתוב על הקבר.
– איזה קבר?
– שלה… של ההיא, הנסיכה הגדולה…
– סופיה?
– מה פתאום סופיה? מה, כבר נהיית גוי גמור?
– הייתי פעם שם, בפרק של סופיה, באוּמָן, בוז'ה מוי, כמה יפה שם…
– לא סופיה, לא סופיה! התרגז המשׂופם. שיראנה!
– אה, נכון, שיראנה… מולל בניומין את שולי חולצתו ופילבל בעיניו הקטנות.
– אז זהו, חתם המשׂופם. היא כבר הופיעה, כמו שכתוב על הקבר, והיא תכין את הקרקע לחזרה של האדון. וכשהאדון יופיע הכל ישתנה. ואז גם אנחנו נוכל לצאת מהחורים, לעזוב את הבתים העלובים שלנו…
גם את הנשים? תלה בו בניומין את עיניו.
– לא, את הנשים ניקח איתנו, כמו שהאדון הקיף את עצמו תמיד בנשים, ככה גם לנו יהיו עוד הרבה נשים, כמו שהאדון אמר, צריך לינוק מדדי האחיות…
– זה נשמע טוב… נצטעפו עיני בניומין. אז מה יודעים על הבתולה הזאת, מי ראה אותה?
– אומרים שיש לה עיניים ירוקות, נשמה של שדה, וכוח של שור, היא מופיעה ונעלמת בכל מיני מקומות בבת-אחת, לפעמים היא מגדלנה, לפעמים… אטרושקה, ניימצ'ה, ניימושקה… לפעמים מלכת הלילה. אף אחד לא ראה אותה אף פעם עם גבר, אבל גברים נמסים לידה ומאבדים את כל הכוח רצון שלהם.
– והיא… שמה, אצל היהודים?
– כן, אבל היא פועלת נגדם. אפילו אם היא לא יודעת את זה, על-פי רצון האדון ואלוהי האדון היא פועלת נגדם. וכשהאדון יופיע היא תתאחד איתו ואז הנבואות העתיקות יתגשמו, אנחנו נשלוט בעולם, נוכל לצאת מהקליפות, להפסיק להיות נוצרים, וגם כל היהודים יבינו שצדקנו, שהאדון צדק, כל מה שהם לא רצו להבין בוויכוח ההוא, אז, בפודוליה, הם יבינו. הפעם זה קרוב.
– אתה זוכר… בטש שוב בניומין במגפו… הזקנים היו מספרים… מספרים על דברים שהיו קורים בלילות… ברוהטין, בקמיניץ פודולסקי, בקרפטים… בלילות… היו עושׂים את זה עם כמה נקבות ביחד, היו מחליפים נשים, היו…
– כן, קראו לזה מעשׂים זרים. אמרו שזה מקרב את הגאולה.
– זהו, אז אולי, כדי לזרז קצת את הגאולה עכשיו, אם כבר, קצת מעשׂים זרים…
– לא נראה לי שאני אצליח למכור את זה לטניצ'קה.
– כן, גם אניושקה לא תתלהב.
– אבל אניושקה מחבבת את טניצ'קה, לא? …
– לא עד כדי כך.
– לא.
– אח, היו זמנים… נאנח צהוב הזמן.
– מה שכן, אפשר בינתיים, כדי בכל זאת לעשׂות משהו מצידנו לזירוז הגאולה, לנסוע איזה יום לקייב. שמעתי, יש שם עכשיו נקבות ברמה… ואפילו די בזול…
– כן, אם אנחנו בעסקי גאולה, למה לא, איך אומרים היהודים, בכל גופך ובכל כוחך?
– כן, יש להם משהו כזה. מסירות הגוף.
– זהו, מסירות הגוף.

*** ******* ***

תשובה (ךפוהמב) : זהירות, סְפּוֹילֵער!

לתמונה אין קשר לסיפור (באמת, קראו ותיווכחו)

אין ספק, השנה היה החידון קשה ביותר (אם כי גם בשנה שעברה לא ניחש/ה איש/ה נכונה). ובכן, הספר ממנו לקוחה השׂיחה דלעיל הוא למלך אין בית מאת חגי דגן (להשוואת מחירים באתר ספרות זולה).

מבחינת הז'אנר (סוגה, בלע"ז) הרשמי שלו הספר הוא מעין רומן הרפתקאות בלשי-מודיעיני. בעצם, הוא ספר היסטוריא במסווה, השואל שאלה מרתקת, שלא ראיתי לה התייחסות בשום מקום באכסניות האקדמיות המקובלות: מה עלה בגורלו של בית שאול לאחר שדוד וחבורתו סגרו להם את הבסטא?

התשובה המפתיעה היא שבית שאול לא נעלם, אלא רק ירד למחתרת. מאז ועד היום, במשך 3000 שנה, מתחבאים נציגיו בכל מיני מקומות זרים ומוזרים, וממתינים ליום בו יפרצו שוב לתודעה ויכבשו את מקומם הראוי.

ולא רק מתחבאים. גם, ובעצם בעיקר, מתחבאות. להבדיל מבית דוד, שויתר על הפן הנשי של האלוהות, השאולניקים והשאולניקיות עדיין מייחלות/ים לגאולה נשית. כך שאם תהיתם פעם מדוע משיח לא בא, ואפילו לא מטלפן, הרי שהתשובה ברורה: הוא לא בן-דוד, היא בת-שאול. והיא רותחת.

אפשר גם תחת דגל פלשׂתין

בעקבות הטור האורח של ירון בן-עמי על המטוטלת הפרופורציונאלית של המידתיות התפתח דיון בתגובות בין הקורא שחר גולן לביני, בעניין המחיר שיש או שאין לשלם עבור שחרורו של גלעד שליט. בסופו של דבר התכנסנו שנינו לעמדה דומה, לפיה אין ברירה אלא לשלם מחיר יקר בעד שחרורו מחד, ומאידך צריך לעשׂות משהו כדי לשנות את המשוואה ולעקר את שיטת הסחטנות בה נוקטים אויבינו. מטרת טור זה היא להציע "משהו" ממין זה, והוא מבוסס על רעיון ששמעתי באחד האמשים, ואינני זוכר עוד למי מגיע הקרדיט עליו. לבטח, לא לי.

בתחילת הקיץ נוכחנו ביעילותו של אמצעי חדש במלחמת התעמולה בין ישׂראל לפלשׂתין – משט שלום. באופן כללי, אני מברך על נקיטת צעדי ראווה מסוג זה ככלי במאבק הלאומי שאנו חלק ממנו. אני מעדיף עשׂרה משטי שלום על פני חגורת נפץ אחת. לפיכך, כדאי ונחוץ שנתרום את חלקנו להעברת כובד המשקל מאלימות קטלנית לצעדי ראווה תעמולתיים. הבה ניזום ונארגן משט שלום לבירור מצבו של גלעד שליט!

העקרון פשוט: נעודד מספר אוהדי/ות ישׂראל ברחבי העולם (עוד יש כאלה פה ושם) לעלות על מספר כלי-שיט, ולהפליג לעבר רצועת עזה. המפליגות והמפליגים יצטיידו במצלמות, בטלפונים ניידים, בלפטופים ובכל מה שרק אפשר, כדי לשדר לעולם את ממצאיהן/ם. כלי-השיט יעגנו לחופי עזה, והנוסעות/ים יתפזרו בשטח ויחפשׂו את גלעד שליט, במטרה להביא מידע ברור לגבי מצבו הבריאותי. אחרי הכל, אפילו האסירים הבטחוניים הפלשׂתיניים בישׂראל זוכים מדי פעם לביקור של הצלב האדום. לבטח לא ימצא החוק הבינלאומי שיאסור על ביקור הומניטרי כזה אצל שבוי ישׂראלי.

הצעה אמיצה: הרב לאו

חשוב מאד בארגון משט כזה, שהוא יצא לדרך ללא אזרחים ואזרחיות מישׂראל. באופן זה יהיה אפשר למנוע טענות ומענות מסוגים שונים, על הכיבוש, המצור, וכל הבלוז הזה. ובעצם, אולי בכל זאת אזרח ישׂראלי אחד. בהפגנה שנערכה בככר מלכי ישׂראל בת"א-יפו בתחילת החודש הצהיר הרב הראשי האשכנזי הראשי בדימוס, ישׂראל מאיר לאו, ש"בשביל צבי, נועם ואביבה גם אני מוכן להתחלף עם גלעד, כדי שיילך הביתה ויחזור בשלום. אולי איסמעיל הנייה והעולם יראו שאנחנו מוכנים להקריב, ואז יבקע הקיר וגלעד יחזור דרכו הביתה." מן הראוי שיצטרף הרב לאו למשלחת, כדי שאם במקרה יתגלה מקום שביו של גלעד שליט, יוכלו לבצע את עסקת החליפין תיכף ומייד, על המקום.

אלדד יניב - משׂחק בליגא של הגדולות?

בשבוע שעבר פרצה סערה זוטא בעקבות ידיעונת קצרצרה שפרסם אטילה שומפלבי בווינט, תחת הכותרת: לבני ואיציק נפגשו בחשאי עם מקים תנועת "השׂמאל הלאומי". מודה ומתודה, הידיעונת הסבה לי קורת רות רבה. מסתבר שיש תמורה לפעילות השטח הענפה של תנועתנו, והנה באנו לתשׂומת לבן של שׂחקניות ראשיות בזירה הפוליטית.

אבל לא רק קורת רוח, אלא גם שעשוע – מהידיעה ומהתגובות לה – ובראש ובראשונה מהמילה בחשאי. וכי במה התבטאה חשאיותה של הפגישה? האם קיימו אותה הצדדים בעמק נסתר בהרי אוראל או במעבה הג'ונגל בקוסטא-ריקא? האם הגיעו אליה במכוניות שזגוגיותיהן מואפלות ולבשו מסיכות נשף וונציאניות? או שמא פשוט לא טרחו להזמין אליה את מר שומפלבי ואת שאר נציגות/י העיתונות?

בעקבות פרסום הידיעה פרצו התמרמרויות מכל עבר. אוּרי וולטמן, פעיל חד"ש בחיפה, שאל בפייסבוק אם עכשיו תתכנס תנועת השׂמאל הלאומי למקומה הטבעי בימין. ואני, יהודי שכמוני, שואל בתשובה: האם תמיכה נלהבת בחלוקת הארץ ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים – דעה המשותפת הן לתנועת השׂמאל הלאומי הן למפלגת קדימה – ראויה להיות ממוקמת כ"ימין" בשׂיח הפוליטי הנהוג במקומותינו? הרי גם חד"ש תומכת בחלוקת הארץ ובפתרון של שתי מדינות. ואולי הימניות נעוצה דוקא באמונה בכך שגם ללאום היהודי (או לעם היהודי, או איך שלא תרצו לקרוא לישות המוזרה הזו) יש זכות להגדרה עצמית, ככל העמים והלאומים? אם כן, הרי שכל מי שציוני ימני. ומי שלא – זניח אלקטורלית עד להודעה חד"שה.

ביקורת שונה במקצת שמעתי (גם כן בפייסבוק) מיפעת סולל, חברת הנהלת מרצ ואישה רבת-פעלים באופן כללי. בכל זאת מתוך המחנה הציוני, היא הגדירה את השׂמאל הלאומי (ואת קדימה) באופן מתון מעט יותר: לא "ימין" אלא "מרכז-ימין". מטרת המהלך, לדידה: "להעביר מצביעי שׂמאל על דעתם" (ומצביעות שׂמאל, מה איתן?) ולשריין לאלדד יניב מקום בכנסת (עוד נחזור לנקודה הזו). הסכנה: במקום זהבה גלאון ומוסי רז – עלולים הפתיים שיצביעו לשׂמאל הלאומי לחזק את קדימה.

החשש המניע טענה זו ברור לגמרי – קיים הרי ציבור מצביעות/ים לא מבוטל שהתלבט בבחירות האחרונות בין המרכז-ימין של קדימה לבין השׂמאל של מרצ. עבור הציבור הרחב הפער קטן בהרבה מכפי שמציגה אותו הגב' סולל. אלא שהטיעון כולו הופך רעוע משהו לאור העובדה שלא רק עם ציפי לבני נפגש אלדד יניב לאחרונה, אלא גם עם חיים אורון (ג'ומס), ודוקא ביזמת מנהיג מרצ ובהזמנתו. כנראה שלא כולם משוכנעים שהשׂמאל הלאומי הוא בעצם תנועת מרכז-ימין. מצד שני, לאור העובדה שבבחירות האחרונות לכנסת עדיין לא נולד השׂמאל הלאומי, ושזהבה גלאון ומוסי רז בכל זאת לא בכנסת, אולי עדיף לה למרצ לצרף את השׂמאל הלאומי לשורותיה?

21.9.92 - הצבעה, מתוך אתר הכנסת

עם זאת, מהדברים לעיל עולה טענה נוספת, בסיסית ויסודית בהרבה: כל מה שמעניין את אלדד יניב הוא רק לשריין לעצמו מקום בכנסת!

ומה בכך?

מההאשמה ניתן להסיק שיש דבר מה רע ברצון להגיע לכנסת. אבל מה, בדיוק? שיטת השלטון הרשמית במדינת ישׂראל היא הרי משטר נציגים – דמוקרטיא פרלמנטרית, בלע"ז. בשיטה זו נמצא מרכז משקל הכובד (או לפחות אמור להמצא) בפרלמנט, הוא הכנסת. יוצא שמי שרוצה להשפיע באופן יסודי על ההתנהלות הפוליטית ברמת המדינה (ואתרע מזלה ולא נולדה בעלת-הון כבדה בנכסים), שואפת להגיע לכנסת. אנחנו אמנם רגילים ורגילות לבוז לכנסת ולחבר(ות)יה, אך רגילות ורגילים לא פחות להתלונן על כך ש"אנשים טובים לא הולכים לפוליטיקא". את המקל הזה אי-אפשר להחזיק בשני קצותיו.

ואולי בכל זאת אפשר? במקום לחבור למפלגה קיימת (צעד שאלדד יניב שלל שוב ושוב לאחרונה), או להקים מפלגה חדשה (מהלך קשה ומורכב, שהסיכויים להכשל בו אינם קטנים), יכול השׂמאל הלאומי להשאר גוף חוץ-פרלמנטרי, מעין מקבילה לקבוצות הלחץ (lobby group) המוכרות מהפוליטיקא האמריקאית. השׂמאל הלאומי יכול לגבש סדר יום לפעולות מיידיות (יציאה מהשטחים וסיום הכיבוש; כינון נישׂואין אזרחיים; לימוד ערבית מדוברת כבר בגן-הילדים), ולהמליץ לציבור תומכ(ות)יו להצביע עבור המפלגות שתאמצנה אותו. אם לשפוט לפי הלהיטות שמפגינות פתאום המפלגות הקיימות בתנועת השׂמאל הלאומי בכלל ובאלדד יניב בפרט, יש יסוד להניח שמהלך כזה יוכל לרשום הצלחות בשטח. קל וחומר, אם השׂמאל הלאומי לא יהוה איום על המפלגות הקיימות, אלא דוקא יפתח להן ערוצים חדשים להתעצמות ולפעולה.

מין מסורת התגבשה כאן בבלוג, לערוך סיכום ביניים בכל ט באב. לאור מספר הערות שקיבלתי לאחרונה, החלטתי להתמקד הפעם דוקא בצד החיובי של הדברים. אז הנה – אמנם חרבו בית ראשון ושני, אבל קם בית שלישי. אמנם אנחנו עוד מסובכים בשומרון וביהודה, אבל מעזה כבר יצאנו. בעיות עם גז אמנם עדיין יש, אבל הפעם הוא לא יוצא מהטוש במקלחות אלא דוקא נמצא במרבצי ענק בקרקעית הים. ב"ה ננגן את האקורד הנכון, ואפילו יצחק יחזור בתשובה.

אמר פעם בלוזיסט זקן: The blues ain't nothin' but a good man feelin' bad, thinkin' 'bout the woman he once was with. כנראה שאותו בלוזיסט זקן לא היה אלא גלגול נשמתו של הנביא ירמיהו, דכתיב: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלוּלֹתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ב ב). בכלל, עיון מעמיק בירמיהו מגלה געגועים עזים לאיזו מישהי מסתורית שפעם היתה ועכשיו כבר לא. לכאורה, סוד גדול מי היא אותה מסתורית. למעשׂה, לא כל כך. כל מי שמתפלל לפי נוסח חסידי, זוכר אותה שוב ושוב, בכל יום ויומו, בתפילת לשם יחוד (בתרגום לעברית): לשם יחוד הקדוש-ברוך-הוא ושכינתו ביראה ובאהבה על ידי אותו נסתר ונעלם. יחוד – אתן/ם יודעות/ים לבד מה זה. שכינתו – ירושלם, ציון, אשרה, עשתורת, תקוה. ומה הוא הנסתר והנעלם?

שאלתי פעם את מר ינשוף מה יקרה כשהבלוז יפגוש את התקוה. בלי למצמץ הוא ענה לי: רוקנרול. לכן לא מצמצתי גם אני כשהתבשׂרתי שהוא עתיד לפתוח את הערב החגיגי לכלוך באוזן 18, באוזןבר בת"א. הגעתי. ולא התחרטתי לרגע!

כבר עם הפתיחה ניגן ירון עם דני צוקרמן (סנהדרין, הלוואי וגודביי) שיר ותיק שלו, שזכיתי לשמוע בהופעת בכורה או-אז במועדון אפלולי ב-Haight St, סן-פרנסיסקו. אז נפתח השיר במשפט שנצרב אצלי היטב: I'm goin' down and it's comin' to pass. הפעם המילים כבר בעברית. עוד נחזור לעניין הזה.

וזו רק ההתחלה. בחדר כיוון הכלים, לאחר ההופעה, שמעתי שני בחורים ובחורה מתחממים לקראת ההופעה שלהם. הם שרו בלי ליווי, ואני, משום מקום, חשבתי פיטר, פול ומרי. מה שהתברר כטעות גמורה, כיון שכשעלו לבמה (ארבעה, עם המתופף), התברר שהם מנגנים בכלל רוקבילי כסאח. בתוך הרעש של הגיטרות נסתתרו קצת ההרמוניות המקסימות שליבלבו בחדר האחורי (לא מתלונן, צריך רעש!), אבל ההנאה צרופה והקהל רקד בעוז. סטפני סינגר – שירה וטמבורין; ניר יעקב אלהרר השלישי(!!!) – חשמלית ושירה; גיא פליישר – תופים, כלי הקשה, קולות; דוד מכנס – באס. So Long, Suckers!

שוב החדר האחורי ושוב חזרה להופעה. הפעם תפסתי מקום מול הבמה, כדי לקלוט כמה שיותר נפח צליל. למגינת לבי גיליתי שהלהקה יושבת ואני לא רואה כלום. זה שהמתופף יושב מובן מאליו. עניין נהוג בקרב מתופפים. אבל גם הגיטריסט – מהקהל למדתי שקוראים לו עוזי "פיינרמן" רמירז – ישב, וזה כבר היה חבל. לא רק שהפליא לנגן, אלא גם השמיע כל כך הרבה באס, שלפרקים ניתן היה לחשוב שגם באסיסט יש על הבמה (וגם הוא יושב, מן הסתם). רק אחרי ההופעה גיליתי: לא רק שלא היה באסיסט, לא היה גם מתופף! הרמירז עשׂה הכל לבד. (בקליפ הבא יחד עם שני אחיו הרמירזים דוקא, בהקלטת אולפן).

אז מה למדתי לקראת ט באב הזה? קודם כל, שבזמן שאני מזדקן לי על הכרמל, יש דור צעיר ובועט שמנגן רוקנרול במדינת ת"א, וחשוב מזה – יש גם קהל שרוצה ואוהב ורוקד. מסקנה: אני צריך להתעדכן. מסקנת משנה: צריך ליבא את הרוקנרול הזה ארצה. עוד מסקנת משנה: צריך גם לתרגם אותו לעברית.

אבל לא רק זה. עם כל האופטימיות והחיוביות, קשה להכחיש שהימים ימי הכרעה, ורבים העיוותים והעוולות. ומול כל עוולה הפגנה ונגד כל עיוות מאבק. ובמקום לאחד כוחות ולשתף פעולה לבניין ציון ולנחמתה אנחנו שוקעים/ות עמוק יותר בפלגנות ובשׂנאת-יקר בריבית קצוצה. ומי הוא אותו טמיר ונעלם שבתפילה? לא יודע, אבל די ברור לי מה הוא ינגן. הרי איך נגרום לה לשכינה שתחפץ כבר ותרד עלינו? ננגן לה יפה כל-כך, עד שלא תהיה לה ברירה, ותעלה לרחבת הריקודים. במהרה בימינו.

טור זה נכתב על-ידי ירון בן-עמי, מוסיקאי, מורה להיסטוריא, ומרצה להשׂכיר. מגיב כאן לעתים כ"מר ינשוף".

*** ******* ***

בחור שווה, גלעד

מי שעוקב בקפידה ובעיון אחר הידיעות החדשותיות, הפרשנויות האקטואליות וקידום המכירות המכונה "עתונות כלכלית" איננו יכול להימלט מן הרושם שרבים ממחוללי המציאות ומעצבי דעת הקהל פשוט שכחו את אשר לימד אותנו מורנו דגלס אדאמס, לאמור שהדבר האחד שאדם החי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו הוא חוש פרופורציה. (מטעמי לשון הרע אינני מעלה כאן את האפשרות שאותם מחוללים ומעצבים פשוט לא קראו את טרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). אלמלא היו שוכחים, ודאי היו נמנעות מאתנו כמה מבוכות ואי-נעימויות.

למשל, אחת הטענות ששבו ועלו כלפי ישׂראל במהלך מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה ולאחריו, וביתר שׂאת במסגרת דו"ח גולדסטון, היתה שתגובתה של ישׂראל לחטיפת חייליה ולהמטרת אש טילים ומרגמות על ישוביה הדרומיים היתה "בלתי מדתית". הנימוק שניתן לכך היה שמספר ההרוגים בקרב הלבנונים – ואחריהם הפלשׂתינים – היה גדול בהרבה ממספר ההרוגים בקרב הישׂראלים. מכאן ניתן ללמוד על הנחת יסוד של הארגונים הבינלאומיים, כאילו חיי אדם אחד שווים לחיי כל אדם אחר.

אמירה כזאת, אילו היתה מושמעת למשל בקשר למטבעות ולא בקשר לחיי אדם – נניח, שהדולר והבהאט התיאלנדי צריכים להיסחר בערך של 1:1 – הייתה מעוררת התנגדות כללית. איש איננו מטיל ברצינות ספק בכך שלא כל המטבעות שווים. מה שקובע הוא ערך השוק שלהם.

למעשׂה, גם בתחום חיי אדם קיים שוק, ולחיי אנשים שונים נקבע בו ערך שונה. למשל, על פי הדיווחים האחרונים קבעה תנועת החמאס שער של אלף פלשתינים חיים תמורת חייו של ישׂראלי אחד – גלעד שליט כמובן. המדובר, אגב, בעלייה ניכרת בשער חיי ישׂראלים. בעסקאות קודמות עם חיזבאללה נקבע שער של חיי 400 אסירים פלשׂתינים ועוד 35 אסירים ערבים בני מדינות אחרות ו-59 לבנונים מתים תמורת אדם ישׂראלי חי (וליתר דיוק, חייו של סוחר סמים ישׂראלי בזוי. לצורך ניתוח זה, לא נעמיק בשערים היחסיים שבין חיי סוחר סמים לבין חיי מורה בבית ספר יסודי). לעומת זאת, תמורת שני שבויים ישׂראלים מתים דרש החיזבאללה – וקיבל – ארבעה לבנונים חיים ו-197 לבנונים מתים. הנה כי כן, שער הישׂראלי המת קרוב יותר (אמנם עדיין גבוה פי 50) לשער הלבנוני המת.

חדי העין יבחינו, אם כך, שבשלב זה טרם נקבע שער חליפין ברור בין ישׂראלים מתים ופלשׂתינים מתים. אם להתחשב בשער החליפין בין גוויות ישׂראליות ולבנוניות, יש לשער ששער הגוויה הישׂראלית עולה לכמאתיים גוויות פלשׂתיניות. כל השערים הללו נקבעו, יש לציין, לא על פי רצונה של ישׂראל אלא על פי תביעות אויביה.

אמור מעתה: בפעם הבאה שתופנה אל עבר ישׂראל הטענה על תגובה לא מדתית, יש לשלוף את הנתונים ולהגיד, בלי למצמץ: זהו השער תמורת ישׂראלי חי, זהו השער תמורת ישׂראלי מת, כפי שנקבעו על פי חיזבאללה וחמאס. תלונות על חוסר מדתיות יש להפנות אליהם.

***  ******* ***

פושע מלחמה?

בנימה דומה יש להתייחס גם להגשת התביעות נגד אישים ישׂראלים בכירים במערכת הבטחון ובממשלה במדינות זרות, בעוון פשעי מלחמה. המדתיות והשוויון הן נר לרגלינו, כנדרש בפי אבירי זכויות האדם והאזרח. בכל פעם שמופעל עיקרון השיפוט האוניברסלי – כפי שארע בבריטניה ובספרד – לשם הגנה על זכויות האדם והבאתם לדין של פושעי מלחמה מצה"ל ומממשלת ישׂראל, על מדינת ישׂראל לפעול לאלתר להגשת כתבי אישום בגין פשעי מלחמה נגד כל צמרת הממשל והצבא הרוסי, מפוטין ועד רמת מפקד הפלוגה, על מעשי הצבא הרוסי בצ'צ'ניה ובגרוזיה. אסור להפקיר את הזירה בידי שמרנים ואנשי ימין חדלי אישים, העלולים למכור את זכויות האדם בנזיד עדשים כדי לקדם אג'נדה פוליטית: יש לעמוד בתוקף על העקרון של מניעת פשעי מלחמה ועקרון השוויון בפני החוק. אם מוכנות בריטניה, ספרד ושוודיה לעמוד במחירים הכרוכים בהבאתם של פוטין והגנרלים הרוסיים למשפט, אין ספק כי יש ויש להן הסמכות המוסרית לתהות גם על התנהגותם של חיילי צה"ל.

*** ******* ***

לסיכום: חדי העין הנזכרים בפסקה הראשונה ודאי שמו לב להתרבות הטענות המופנות כלפי האיסלם הרדיקלי, המהגרים המוסלמים, השׂמאל העיוור ומדיניות הרב-תרבותיות הטוטליטרית (ליבער-אלעס) מפי דוברים אירופאים ואמריקאים שונים. ניתן להתרשם כי המטוטלת שנעה עד לפני זמן קצר בכיוון השׂמאל הטהרני, המשיחי, העיוור, משנה את כיוונה ונוטה בחזרה כלפי המציאות. מי שרווחתה של ישׂראל קרובה ללבו, ודאי חש פיתוי לנשוף אנחת רווחה. זו טעות!!!! הטענות הללו באות כמעט תמיד מפי אנשי ימין קיצוני, שונאי זרים, בעלי השקפת עולם שכולה שלילה וקידוש קלישאות בזויות. אוי לה, לישׂראל, אם אלה תומכיה בעולם. אוי לו, לשׂמאל, אם אנשים כאלה הם המצטיירים לפתע כמי שמרשים לעצמם להסתכל על דברים נכוחה וללא טיוח. על השׂמאל הציוני מוטלת משׂימה גדולה בהרבה מכפי שחשבנו: לא רק את מדינת ישׂראל עליו להפנות בכיוון הנכון, אלא גם את תנועת השׂמאל העולמית. אני חושב שהשׂמאל הציוני מסוגל לזה, בתנאי שלא יתפתה לדבר האחד שאדם שחי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו: חוש פרופורציה.

עדכון – הילדים חזרו הביתה בשלום. תודה למי שפקח/ה עין והעביר/ה הלאה ~

*** ******* ***

חברות וחברים –

ההודעה המצורפת הגיעה אלי בדוא"ל דרך רשימת תפוצה פנימית של הסגל באונ' חיפה, מאחת מעובדות המוסד – סבתא של הילד והילדה הנעדרים. לצערי, לא מדובר בבדיחה אכזרית, אלא באמת עצובה. אז אם ראיתן/ם או שמעתן/ם, אנא צרו קשר בנייד: [נמחק] . תודה.

[תמונות הילדים והאב הורדו אף הן]

ח"כ ר' חיים אמסלם, ש"ס

מתישהו ביממה הקרובה אמורה להתקיים בכנסת הצבעה מכריעה בין הצעתו של ח"כ פרץ להעלות את שׂכר המינימום לבין מגמת האוצר להנהיג מס הכנסה שלילי. מי שהנושׂא זר לה/ו מוזמנ/ת לקרוא את הטור על שכר מינימום באתר עבודה שחורה.

אם עדיין לא הספקת לעשׂות משהו היום לטובת התיקון הכללי, הנה הזדמנות פז. צו השעה הוא להשפיע על נציג(ות)ינו בכנסת, לתמיכה בשׂכר מינימום ולא במס הכנסה שלילי. למכתבים, לפקסים ולטלפונים שלנו יש כח להשפיע! מצורף מטה מכתב ששלחתי זה עתה לח"כ אמסלם מש"ס – קרן אור במפלגה האפלולית הזו.

***

בס"ד
לכ' ח"כ הר' חיים אמסלם, השלום והברכה –

אני כותב לך בשעת דחק זו, רגע קל לפני ההכרעה בשאלת שׂכר מינימום לעומת מס הכנסה שלילי. נימוקים רבים אפשר להעלות בזכות הראשונה ונגד האחרונה, וקצרה היריעה. בכל זאת, כמה מילים בנקודות הכואבות ביותר:

• מי שמשׂתכר היום שׂכר מינימום (3850 ש"ח) יהיה זכאי לקצבת מס הכנסה שלילי בערך של פחות מ-300 שקלים לחודש. לפי הצעת החוק של ח"כ פרץ תגיע העליה עד ל-4600 ש"ח לחודש. עבור מי שזו משׂכורתו, הרי זה הבדל של יום ולילה, של חיים ומוות ר"ל.
• שׂכר מינימום משולם מידי חודש בחודשו. מס הכנסה שלילי יהיה ניתן לגבות רק בסוף שנת המס, ורק לאחר התעמתות עם הפקידוּת. ומה תועיל תוספת בסוף השנה למי שאין ידו משׂגת מזון, תרופות וחיתולים היום? וכי יכולים עניי המדינה להתעמת עם הפקידוּת ללא סיוע? ואת הסיוע מי יגיש?
• ואולי גרוע מכל – קביעת מס ההכנסה השלילי לא תעודד את העובדים העניים לנסות ולשפר את מצבם, אלא דוקא תמריץ אותם להשׂתכר עד לאותה נקודה בה יקבלו את מירב מס ההכנסה השלילי, ושם לעצור. יוצא שבמקום לתמוך בעניים, יפעל מס הכנסה שלילי לקבֵּע אותם במצבם, ויעכב את הנמרצים בינם בדרכם החוצה ממעגל העוני. (את הדברים הללו לא בדיתי מלבי. אמר אותם לא אחר מאשר נשׂיא איגוד לשכות המסחר, עו"ד אוריאל לין.)

לפיכך, אנא ירים כבודו את ידו נגד מס הכנסה שלילי ובעד העלאת שׂכר המינימום, ויתקיים בו הכתוב: מקים מעפר דל, מאשפת ירים אביון, להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם.

בברכה,

מישהו מקשיב בכלל?

אז כן, יש עכשיו מונדיאל. ומזג האויר בכלל מתאים למלחמה. ובכל זאת רציתי להביא לתשׂומת הלב של מי שפספס/ה, שראש הרשות הפלשׂתינית, מחמוד עבאס (הלא הוא אבו-מאזן), עושׂה זה זמן מה מאמצים להבהיר שהוא ממש ממש מעוניין לחזור למשׂא ומתן.

אתמול, למשל, התפרסם בעיתון "אל חיאת" שמר עבאס מציע שישׂראל תמשיך להחזיק ברובע היהודי בעיר העתיקה – כולל הכותל! – בגוש עציון, גבעת זאב ומודיעין עילית. וזה לפני שהמו"מ מתנהל באופן רשמי.

בימים האחרונים אני שומע שוב ושוב דיונים וויכוחים סוערים בין מי שמשוכנע/ת שפדיון שבויים וערבות הדדית הם ערכים שבלעדיהם אין לחברה הישׂראלית תקומה, לבין אסטרטגים/ות המעלים/ות חישובים קרי-דם על היחסים האפשריים בין עסקת שבויים עכשיו לבין אבידות ונפגעים אחר-כך. את דעותי בנושׂא שטחתי כאן בבלוג לא פעם. עכשיו חשוב לי להדגיש דבר אחר: בסיבוב האלימות הבא מול הרשות הפלשׂתינית יהרגו הרבה מאד אנשים, משני הצדדים. מחשבי החישובים והחוסכים בחיי אדם מתבקשים להביא בחשבון.

אפשר, כדאי, צריך אפילו, להמשיך ולהתוכח עם הראיס על פרטי-הפרטים של הסכם אפשרי כזה. זו המשמעות של משׂא ומתן. צריך להגיע אליו בלב שלם (עוד יהיה זמן לשבור אותו בהמשך) ובידיים נקיות. וביחוד צריך לאפסן את הססמאות ואת המציאות העגומה שליוו אותנו מאז קמפ-דיוויד 2000. נחשוב מה שנחשוב על מה שהיה אז, מתברר והולך מה קורה עכשיו: יש פרטנר!

הסופר הפרואני מריו ורגס-יוסה אמר או-אז ב-2005 שהכיבוש הישׂראלי בשטחים הולך ומגיע לשלב הגרוטסקי. בין ענת קם והליצן פראדו לבין נעם חומסקי והמשט לעזה, דומה שהיטיב לחזות את הנולד. אבל לא אלמן ישׂראל סבא. אם חושב לו הגוי הזה שהכיבוש נותן לו מונופול על הגרוטסקא, הרי קמים 100,000 חרדים ונותנים לו תחרות שלא היתה מביישת כהנים בני-טובים בגֻמנסיון של ירושלם.  הפגנה נגד שלטון החוק והמדינה בשם הזכות לגזענות.

אז נעים לגלות את דברי הציונית הדתית שהטילה כפפה בפני רבניה, וחובה להזכיר את הרב הנכבד שהעז לקרוא לגזענות בעמנואל בשמה הראוי: חילול שם שמים.

אבל יותר מכל צריך לענות לעזות הפנים החרדית בתשובה ציונית הולמת, ברוח כל ישׂראל ערבים/ות זה לזו. אם מעדיף הציבור החרדי את הפילוג והחלוקה בין אשכנזים לספרדים – עניין גלותי שעבר זמנו זה מכבר –  על פני שותפות הגורל היהודית לדורותיה, וביחוד כאן בציון, אין מנוס מטיפול שורש בבעיא. הגיע הזמן לחשׂוף את הבלוף. הגיע הזמן שמדינת ישׂראל תשׂים קץ למונופול החרדי על הנישׂואין. הגיע הזמן לנישׂואין אזרחיים עכשיו!

אחרי זה, יתמוטט שאר מגדל הקלפים מעצמו.