גם כחול-לבן באמצע

בדרך כלל, אני לא הולך להפגנות. הסיבה לכך היא שבהפגנה יש תועלת רק אם היא מובילה למעשׂה. הצרה היא, שלרוב נתפסת ההפגנה בתור המעשׂה עצמו. הרי הלכתי להפגנה, מה עוד אתם רוצים? לפיכך לרוב איני הולך להפגנות.

אלא שביום ו' האחרון דוקא הלכתי, למצעד החיפאי של 1 במאי. מדוע? משום שזו אינה הפגנה רגילה, אלא יום חג. לא הגעתי למחות נגד שום דבר, או לתבוע משהו, אלא רק כדי לפגוש את החברות והחברים לדרך. הנה כמה רשמים:

המצעד בחיפה יצא לדרכו בתכנון ובאחריות סניף חד"ש המקומי. כתוצאה מכך, היתה בו נוכחות בולטת ביותר לשׂפה הערבית (ודאי חצי מהקהל, אולי יותר). שלטים בערבית, ססמאות בערבית, ואפילו נקודת ההתאספות היתה בלב-לבו של ואדי ניסנס, השכונה הערבית המוכרת ביותר בעיר.

מצד אחד, התערובת הזו נותנת סיבה (ואפילו קטנה) לנחמה: גם בימים אלה יכולה להתקיים פעילות ערבית-עברית משותפת. זכות אנושית לפרנסה בכבוד משותפת לכל המגזרים, לכל הגזעים, לכל השׂפות. את נקודות השותפות צריך למצוא ולהדגיש. מצד שני, נותנת התערובת חומר למחשבה. כנציג של השׂמאל הציוני הייתי במצעד במיעוט מובהק. טוב מדי פעם להרגיש במיעוט, ביחוד בהקשר (העברי-ערבי) בו אני שייך כמעט תמיד לרוב. פתאום הדברים המובנים מאליהם נעלמים כלא היו, ודברים אחרים לגמרי הופכים מובנים מאליהם לרוב הסובבים. חוויה מומלצת, לפחות מדי פעם.

דוקא רעיון טוב...

Power to the Workers!

עניין נוסף שזכה להדגשה הוא ההתעצמות ההדרגתית של ארגון כח לעובדים. בימינו, כאשר מפלגת העבודה זוחלת לכל ממשלה ומזכ"ל ההסתדרות הוא חברו הטוב ביותר של יו"ר התאחדות התעשׂיינים, יש לשׂמוח כפליים על הקמתו של ארגון עובדים חדש, דמוקרטי, העובד מלמטה. כזה הוא כח לעובדים. נכון לעתה המאבק הראשי שמניע הארגון הוא זה של מנחות ומנחי האוניברסיטה הפתוחה. כפי שכתבתי בשבוע שעבר, מדובר במאבק חשוב מאין כמוהו. מחד, בגלל חשיבות ההשׂכלה באופן כללי. מאידך, כיון שיש כאן עליית מדרגה עבור "כח לעובדים", ממאבקים קטנים ומקומיים (נוסח "גן המדע") למאבק ארצי, בזירה "של הגדולים". הצלחה כאן עשׂויה לשכנע עובדות ועובדים במקומות עבודה נוספים לעשׂות את הצעד החשוב ולהתאגד. ויפה שעה אחת קודם!

עניין נוסף שהרשים אותי היה לשונן של סיסמאות שנשׂאו באויר, הן בכתב הן על-פה. כידוע, השׂפה העברית נוקשה ביותר בכל הקשור למין. כמעט בכל מקרה ברורה החלוקה בין המינים הדקדוקיים, ובדיבור רגיל אין מנוס מבחירה על כל צעד ושעל במין. מי שניס(ת)ה אי-פעם לכתוב תוך התחשבות בשני המינים יודע/ת על בשׂרה/ו כמה מסרבל המאמץ את הכתוב. והנה, במצעד ביום ו', היו שלל סיסמאות בלשון זכר, שלל סיסמאות בלשון נקבה, וכיון שהיו כל כך הרבה – הסתדרו כולן נהדר ללא לוכסנים או סוגריים. הנה למשל:

שמעתן?

מקורות יודעות דבר מספרות שבהפגנות של חד"ש סיסמאות הפונות לשני המינים הן עניין ישן. כיון שאינני מרבה ללכת להפגנות, ודאי לאלה של חד"ש, אינני יכול להעיד באופן אישי.

כאמור, יצא המצעד מואדי-ניסנס, מרח' חורי, כמעט פינת הציונות. משם עברנו לנביאים, להרצל ולנורדאו (להפועל פינת גאולה לא הגענו; אולי בשנה הבאה). בככר בנימין עצר המצעד וקמה במת נאומים מאולתרת. וכי איך אפשר בלי? שניים-שלושה נאומים שׂרדתי בכבוד יחסי, לקראת החמישי נשברתי והתפזרתי הביתה. לפיכך נותרתי ללא תשובה לשאלה שהציקה לי לאורך הארוע כולו – מדוע לא שר איש את האינטרנציונל? אולי גם זה בשנה הבאה. ובינתיים, חג פועלים שׂמח לכולנו. טוב שהתאווררנו קצת. בשאר השנה צפוי להיות מחניק.

השבוע, ביום הזכרון, נפטר יואב רובין. לא הכרתי את יואב באופן אישי, על אף שהיינו מעורבים (הוא יותר ממני, כמעט תמיד) במגוון רחב של פעילויות משותפות, ברשת ובכלל. זכור לי ביחוד מקרה אחד, בו נתקלתי ביואב כעורך כתב העת "חברה". שלחתי לכתב-העת מאמר בעניין שמיטה (ראה אור בגליון 37), המפרט את דעותי בנושׂא.

בשנים האחרונות דנתי בשמיטת החובות, בכתב ובעל-פה, עם לא מעט אנשים, החל בשכנים שנקלעו לחובות והתגברו עליהם וכלה בכמה מחשובי הרבנים של הציונות הדתית. נתקלתי בשלל תגובות, החל בתנגדות וכעס וכלה בתמיכה נלהבת. אלא שהמשותף לאלה גם לאלה היה לרוב תמהון גמור על עצם העלאת הנושׂא. אבל לא אצל יואב. מייד לאחר שהתקבל מאמרי במערכת חזר אלי בדוא"ל עם שלל הסתייגויות. לא מעצם הרעיון, כמובן, אלא מהפרשנות שהצעתי.

למשל, ציין יואב, שהתעלמתי לחלוטין מדעתו של הרמב"ם בנושׂא (במשנה תורה הלכות שמיטה ויובל פרק ט). לשיטה זו, אין שמיטת החובות חלה על כל המשכתנא, אלא רק על הריבית. בנוסף, אם סוכם מראש על הלוואה ל-10 שנים, אין השמיטה חלה עליה, אלא רק על חוב שעבר זמן פרעונו, מבלי שהצליח הלווה לסלקו. לפיכך, השמיטה לשיטת הרמב"ם אינה חלה על חלק גדול מהמשכנתאות, אבל כן תחול על חובות הוצאה-לפועל. בקיצור, יואב ידע היטב על מה הוא מדבר (גם כאן, הרבה יותר ממני).

בעקבות הידיעה העצובה על פטירתו, חפשׂתי מעט, והעליתי ברשתי את הטור המובא למטה, שהתפרסם באתר "בית-ישׂראל מעגלים". יש לי מחלוקת כרונולוגית קלה עם הדברים, אבל עם רוחם אני מזדהה לחלוטין. אינני מאמין בתחיית המתים, וגם לא בגיהנום ובגן-עדן. דומני שהִשארוּת הנפש היחידה היא בזכרונם של החיים. כל עוד יש מי שזוכר או קורא, נמצא הנפטר אתנו גם במותו. יהי זכרו ברוך –

מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי-אִישׁ; נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה (משלי יח ד)

*** *** *** *** *** *** *** ***

ארבעים שנה קודם חרבן הבית / יואב רובין ז"ל

תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי אמר לו: היכל היכל מפני מה אתה מבעית עצמך יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך (בבלי יומא לט ב)

איננו יודעים הרבה על בניינו הראשון של הבית השני. בעיקר יודעים אנחנו שהזקנים שראו את תפארת הבניין הראשון בכו אל מול המזבח החדש והקטן שנבנה בתחילה. העובדה המרכזית הנוספת הידועה לנו היא שמצב העולים ארצה ומצב העיר היה בתחילה רע. לא רק התנכלויות מבחוץ ואף לא רק הרעב והקשיים בחקלאות. המטרד הקשה ביותר היה התנהגות העשירים והכהנים הגדולים. הללו, שבימי הגלות פדו את אחיהם היהודים משעבוד, שִעבדו עתה בעצמם רבים משבי ציון אחיהם.

שעבוד זה שכנגדו יצא נחמיה בשצף עז, לא נבע משחיתות במובַנה הפשוט. הוא היה חוקי לחלוטין במונחי הסביבה. הוא נבע מתהליך כלכלי פשוט, שבו בשנים קשות העני נזקק להלוואה, הניתנת, כמובן, בריבית ובעירבון. כאשר גם השנה הבאה אינה מספיק טובה (היא אפילו לא צריכה להיות שכונה במיוחד), בשל הריבית העני מאבד את שדהו ואחר כך נאלץ למכור את עצמו או את ילדיו לעבדות. כך היה מקובל בכל רחבי המזרח הקדום. אלא שנחמיה אכף את חוקי השמיטה, הריבית והשבת כדי למנוע את התהליך הזה. אכיפה שכפי שמתואר לא היתה פשוטה, היא הצליחה לא רק בשל סמכותו הרשמית של נחמיה (הוא היה הפחה מטעם השלטון הפרסי) אלא בעיקר בשל נחישותו של נחמיה ובשל יכולתו ליצור קואליציה רחבה שכללה בעיקר את הלוויים אבל גם כמה כהנים אנשי אמת (עזרא היה כנראה מאלה) ואת הציבור שהבין שמדובר בטובתו. עם זאת, יש לזכור שהכהונה הגדולה והעשירים הגדולים, כמו בית טוביה, לא קיבלו את מעשיו, ולבסוף הביא הדבר לפילוג סופי עם חלקם. עם זאת, נחמיה הצליח ליצור מצב כלכלי שבסופו של דבר תמך בהמון העם, באיכרים הזעירים.

כארבע מאות וחמישים שנה אחר כך, קיבל הלל הזקן בפועל את ביטול השגיו של נחמיה. בודאי הלל לא תמך בעושק, אולם בסיטואציה שנוצרה, בה בעלי ההון סירבו להלוות, הלל ביטל למעשה את שמיטת החובות. הגמרא אומרת שהוא עשה זאת למען תיקון העולם ויש להניח שלא חשב כי עומדת לפניו ברירה אחרת. אף על פי כן האם מקרי הוא שבדיוק בזמן זה הפסיק המקדש לטהר את העם והחל “לנחש” את סופו? המקדש לא חרב בשנת שבעים לספירת הנוצרים, הוא חרב ארבעים שנה קודם.

אהבת הממון אינה קשורה בהפרת חוק זה או אחר בהכרח. היא אינה רק שחיתות אלא עצם ניצול המצב הכלכלי לטובת בעל הכוח, ואף על פי כן, סופה שנאת חינם.
בכל מקום בו מצטבר עושר, מצטבר לידו העוני. ישראל כיום היא בו בזמן אחד המקומות בו ישנם הכי הרבה מיליונרים לנפש, ואחת המדינות עם שיעור העוני הגדול ביותר בעולם המערבי. מדינת ישראל נמצאת גם במצב ביטחוני קשה ובקושי סביבתי הולך וגדל. זאת בדומה הן לימי ראשית בית שני והן לימיו האחרונים. האם נשכיל להצמיח מתוכנו נחמיה ועזרא חדשים? האם נצליח לא  להיכנע למציאות ולהתכנס פנימה? והאם נוכל למנוע את החורבן ולא רק לתקן ולהציל את נפשנו בלבד?

וּמֵאֵת עדת בני-ישׂראל יקח שני שׂעירי עזים לחטאת […] ולקח את שני השׂעירים, והעמיד אֹתָם לפני יהוה, פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השׂעירים גֹּרָלוֹת : גורל אחד ליהוה, וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השׂעיר אשר עלה הליו הגורל ליהוה, ועשׂהו חטאת. ושׂעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יָעֳמַד חַי לפני יהוה, לכפר עליו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה. (ויקרא טז ה-י)

קח עז

איור: דניאל מורגנשטרן

לְשַׁלַּח אֹתוֹ לְמִי?

המקרא מודה בפה מלא בקיומם של אלים ואלות פרט לרבש"ע. בעל ואשרה, ענת ותמוז, מופיעים בשמם המלא ובהקשרם ההיסטורי. סיפורי המֹלֶך מעבירים חלחלה עד היום, ואֲדֹנָי מזכיר באופן חשוד מאד את אֲדוֹניס. אבל כל אלה מוקעים כתועבת המין האנושי, עבודה זרה שחובה גמורה על שלומי אמוני ישׂראל לרחק ממנה כמאש.

עזאזל, מאידך, הוא סיפור אחר לגמרי. בטקס הכפרה של "שׂעיר לעזאזל" – הוא הוא יום הכיפורים המקראי – מקבלת אותה דמות מסתורין תפקיד רשמי בפולחן. הֻיא הִוא הנמען של אותו שׂעיר שלא נשחט בו ביום, אלא שוּלח למדבר כשהוא נושׂא את חטאי העם כולו. צדיקים – לאוהל מועד. עֲווֹנות – לעזאזל!

אז מי הוא עזאזל? מהמקרא איננו מקבלים תשובה ברורה, ולכן נפנה אל הספרים החיצוניים. ספר חנוך א (הסלאבי, פרק ו) מונה את עזאזל בין המלאכים בני-השמים שחמדו בשחר הימים לקחת להם מבנות-האדם (הלא היא התקרית המפורסמת מבראשית ו). לפי חנוך התבצעה הנחיתה בהר החרמון. משם התפשטו המלאכים, חרמנים עד העצם, על פני כל הארץ. מבנות-האדם שפגשו בדרך נולדו הנפילים והגיבורים אשר מאז.

אלא שעזאזל לא הסתפק בסקס; הוא חש לעצמו חובה לעשׂות נזק של ממש:

ועזאזל לימד את בני-האדם לעשׂות חרבות ומַאַכָלוֹת, ומָגִנים ושריונות, ויודיעם את מחצבות האדמה ומלאכת מחשבתן; וצמידים ועדיים ומעשׂה הפּוּך, וליפּוֹת את הגבות והעיניים, וכל האבנים היקרות, וכל צבעי רקמה (שם, פרק ח).

עזאזל, כך מסתבר, הוא לא רק האב המיסד הראשון של תעשׂיית הנשק, אלא הוא גם המגלה הגדול של מחצבי האדמה (וכסף בכלל זה), והוגה רעיון האופנה. במילים אחרות, אחד מגדולי המנוולים של כל הזמנים. כעונש מצווה רבש"ע לאסור את עזאזל בידיו וברגליו, ולהשליך אותו אל תחתיות חושך, אי-שם במדבר. הטקס השנתי ביום הכיפורים מסמל אפוא את הכמיהה לשלום עולמי, לתיקון תאוות הבצע, ולחזרה ללבוש הגיוני והולם.

כנראה שחוץ מימי שפֹט השופטים (ואולי גם אצל שמעון הצדיק) לא התקיימו התנאים הללו בדברי-ימי ישׂראל מעולם. אבל הגיע הזמן. כבר מזמן בא הזמן. שנזכה לחדש ימינו כקדם כבט"ו באב וכיום הכיפורים.

שבת שלום וחג עצמאות שׂמח!

היום אנו זוכרים ומציינים. מי את חללי מערכות ישׂראל ואת נפגעי פעולות האיבה, מי את התבוסה של 48 ואת הנכּבה, מי גם וגם. דומני שכמעט כולנו, בכל צידי המתרס, זוכרים, מציינים, ומקווים שיגיע סוף סוף שלום. כדי שהזכרונות ישקעו להם בעבר, כדי שהמחיר לא יהיה לשוא. אבל איך, לכל הרוחות?

אף אחד, אני מניח, לא יחלוק על הקביעה שהמצב בארץ מורכב וסבוך מאין-כמוהו, ושעשׂיית שלום – משׂימה קשה ביותר בכל זמן ובכל מקום – קשה ומסובכת כאן שבעתיים. בטור זה, ובאלו שב"ה יבואו אחריו, אני רוצה לעסוק בכמה נקודות שנראות לי חיוניות, אם אנחנו רוצים אפילו סיכוי קלוש להביא שלום ארצה. הראשונה בהן, אולי החשובה מכולן, היא הזמניות.

אחת הבעיות הכואבות, האופיינית כל-כך לארצנו, היא בעיית הנצח. "עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה"; "חברון מאז ולתמיד"; "לעולם לא נוותר על זכות השיבה" – אתן ודאי מבינות למה אני מתכוון. ולא מדובר במטבעות לשון סתם, כאלה שאפשר לגלגל על הלשון בכל זמן ובכל מקום. ארץ-ישׂראל הניבה מתוכה שיטה דתית-רעיונית כבדת משקל (המונותאיזם), שאחד ממאפייניה העיקריים הוא שאיפה קווית, בלתי-מתפשרת, אל עבר הנצח. אלא שהנצח הוא אופק, ואחרית הימים היא אשליה. כמה מתסכל, כמה מסוכן, כאשר אנו מנסים לנהל את עניינינו הארציים במנותק לגמרי מן המציאות.

ההצעה שלי להיום היא, אפוא, לוותר על הנצח, ולהתמקד בטווח הבינוני. ובאופן מעשׂי – לדחות את ההכרעה בנושׂאים ה"נצחיים" (זכות השיבה, ריבונות בהר-הבית) לפרק זמן מוסכם מראש – נאמר 40 שנה, כמו בימי שפֹט השופטים – ולהתמקד בטווח הבינוני בעניינים פתירים יותר, כגון בטחון לכל תושבי הארץ, מתן זכויות אזרחיות לפלשׂתינים ב"שטחים", צמצום פערים כלכליים הן בקרב הערבים הן בקרב העברים/יהודים, ושילוב של ישׂראל ופלשׂתין במרחב המדיני הקרוב. את כל זה אפשר לעשׂות עכשיו! וזה לא מעט.

ומה יהיה אחר-כך? אינני יודע. איש אינו יכול לדעת – אפשר רק להעריך. ההערכה שלי היא שב-40 שנות שקט בארץ (אתן יכולות לדמיין לעצמכן?) נספיק כל כך הרבה, עד שהשאלות הבוערות תשתנינה מן היסוד. קוי השבר העוברים בין הקבוצות השונות בארץ (ויש הרבה יותר משנדמה לאור הססמאות המופרחות חדשות לבקרים) יהפכו לקווי תפר, יעלמו מן העין, או ישנו כיוון ויהפכו למשהו חדש. כשיגיע היום, נתמודד עם השאלות החדשות. היום אנחנו אפילו לא יודעים מה תהיינה.

אחד הגיבורים החביבים עלי מן התנ"ך הוא המלך חזקיהו. בערוב ימיו קשר המלך קשרים דיפלומטיים עם בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן, מלך בבל. יש לשער שעשׂה זאת מתוך הצורך הדחוף בבעלי-ברית נגד האימפריאליזם האשורי הדורסני. הנביא ישעיהו לא ראה צעד זה בעין יפה, אולי כיון שהעדיף שחזקיהו יבטח ברבש"ע ולא ביחסים בין-לאומיים:

ויאמר ישעיהו אל חזקיהו, שמע דבר יהוה:
הנה ימים באים, וְנִשָּׂא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבֹתיך עד היום הזה בבלה. לא יִוָּתֵר דבר, אמר יהוה. ומבניך אשר יצאו ממך, אשר תוליד, יקחו, והיו סריסים בהיכל מלך בבל (מלכים ב כ טז-יח).

למרבה ההפתעה, חזקיהו אינו נעלב ואפילו לא נופל ברוחו:

ויאמר חזקיהו אל ישעיהו: טוב דבר יהוה אשר דִּבַּרתָּ. ויאמר: הלא אם שלום ואמת יהיה בימי.

עוד כמה פוליטיקים יתחילו לחשוב במונחים כאלה, ובאמת יכול להיות כאן שלום.

בשבוע שעבר פרצה שביתה באוניברסיטה הפתוחה. העילה לשביתה : דרישת העובדות/ים להעסקה רצופה, להכרה בהתאגדות, ולחוזה משותף. כעיקרון, אני תומך בכל מאבק של עובדות ועובדים למען זכויותיהן/ם הבסיסיות. אלא שהפעם העניין קרוב יותר הביתה. הנה מדוע:

בתחילת האלף הנוכחי עבדתי כמורה בסמינר הקיבוצים. היתה זו משׂרת ההוראה הראשונה שלי מאז שחזרתי מהלימודים בחו"ל, ושׂמחתי בה והתגאיתי מאד. לקראת תום השנה הראשונה קיבלתי מכתב פיטורין ממנהל המכללה. ראש החוג שלי מיהרה להסביר לי שלא מדובר במשהו אישי נגדי, אלא בנוהל של משׂרד החינוך. המטרה: למנוע העסוקה רצופה במשך 3 שנים, שהיתה מחייבת את המשׂרד להעניק לי קביעות. תמהתי בקול מדוע לא נספרות שלוש השנים כסדרן, ובסופן תתקבל החלטה אם אני ראוי להמשיך או לא. התשובה היתה שכך נהוג, ולא אני אצליח לשנות את הנוהג. קיבלתי את רוע הגזירה, אך הבטחתי שאם ישנה העניין אקבל את מכתב הפיטורין ואלך לדרכי.

וכך אכן היה. לקראת תום השנה השניה שוב פוטרתי. החלטתי לעמוד במילתי. זה המקום לציין, שנוהל "הדלת המסתובבת" לא היה הנקודה היחידה שהביאה לסיום מערכת היחסים. השׂכר המגוחך היה סיבה אחת, ומחלוקות חריפות בענייני חינוך היו סיבה אחרת. גם העובדה שזכיתי בעבודה מתוקננת באונ' חיפה הקלה על סיום הקשר. אבל הסיבה האמיתית ביותר היתה סיבוב הדלת. אני נפלטתי החוצה.

מדוע? כיון שעל אף כל הסיבות האחרות שצויינו לעיל, ראיתי בעבודה זו שליחות. מבחינה חינוכית, זה נראה לי המסר הראוי לשלוח לתלמידותי שם. אל תתנו שיתייחסו אליכן כאל עבדים ושפחות. אין סיבה להתעמר באף עובד – קל וחומר במערכת החינוך.

כל פוליטיקאי בן-יומו יודע לדקלם עד כמה חשוב החינוך, וכמה חשוב למדינת ישׂראל "המשאב האנושי". הדברים נכונים ומדוייקים, אני מחרה ומחזיק ומוסיף : הגיע הזמן להתחיל להאמין בנכונות המילים הללו. התייחסות הוגנת לעובדות ועובדי החינוך באשר הן/ם היא הצעד הראשון, המובן מאליו. לכאורה, המדינה היתה צריכה להבטיח שכך יהיה. אך כיון שלא, העבודה מוטלת עלינו!

תחזקנה ידי השובתות והשובתים באונברסיטא הגדולה בישׂראל!

***
יתכן שהאיות התמוה בכותרת יעורר שאלות. בתשובה אוכל רק לחזור על דברי רעייתי שתחיה : Google is God.

***
יתכן שהקביעה האֱמוּנית לעיל תעורר שאלות. בתשובה אחזור על השקפתי בענייני אמונה : אל תספרו לי על על שלכם ולא אספר לכם על שלי.

בסך הכל יצאתי לאסוף את הבנות מביה"ס ומהגן. אחרי הראשון וממש בדרך לשני, עצרה אותנו אישה עם חיוך גדול ומודאג כאחד. "יש לך כמה דקות?" – "לְמָה?" – "יש חתונה, וחסר עשׂירי למניין" – "אבל באמת רק כמה דקות, כי אני צריך לאסוף עוד ילדה מהגן." – "נהדר, זו מצוה גדולה. יעמוד לך." יש הצעות שקשה לסרב להן.

עלינו לבית-הכנסת, שנמצא בקומה מעל לגן. היו שם מעט אנשים והרבה חיוכים. הקהל המצומצם כלל בעיקר קרובות משפחה, בכל מיני גילאים, לבושות חגיגית ודוברות רוסית. על השולחנות בקבוק יין וכמה עוגות קנויות. שילוב כזה של צניעות ושׂמחה לא ראיתי כבר הרבה זמן. אם בכלל. כשנכנסנו (בתי ואני) רבתה השׂמחה : יש מניין! אפשר להתחתן!

בית הכנסת בכלל ספרדי. הצעירים שעשׂו שׂמייח השתייכו לזן הנ-נח-נחנחי (עדה מרתקת, חוצה גבולות, המבטלת את ההגדרות העדתיות הגלותיות). אחד מהם נתן לי חוברת כיס דקה: "עצות מעשׂיות : מתוך הספרים של רבי נחמן ותלמידיו". על עניין השׂמחה נאמר שם:

מצוה גדולה להיות בשׂמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה-שחורה בכל כוחו (ליקוטי מוהר"ן תנינא כד).

גם על ידי השׂמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני-אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא ליצלן, ואי-אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשׂיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שׂוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד (חיי מוהר"ן מג).

לא תמיד קל ופשוט להיות שׂמח, לפעמים אפילו קשה מאד. אבל מאז הצהריים יש לי חיוך גדול על הפנים, ועם קצת מזל יעבור משהו ממנו הלאה.

***

ורק עוד הערה אחת : חברים, הגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן, להתחיל לספור נשים למניין.

והפעם, טור אורח מאת ירון בן-עמי

שתי פרשות תמימות, תזריע ומצורע, מוקדשות לשאלת טומאתם וטהרתם של נוזלי גוף היוצאים ממנו וזולגים אל העולם. שתי פרשות תמימות המוקדשות לנוזלי האשה לאחר לידה (ופרשנים גם כוללים בהם את נוזלי הסיכה הוגינאליים), הזרע הגברי, מוגלות וזיבות למיניהן. הרגליים, הידיים והאוזניים אכולות קנאה: הן בסך הכל אברים שימושיים, אשר לא זכו אפילו לשלושה פסוקים רצופים.

סיירת נידה

איור: דניאל מורגנשטרן

אז מה העניין אתם, עם נוזלי הגוף? מדוע דווקא הם נבדקים כל כך, מעוררים פחד כה רב, מדוע הם כלי הטומאה?

ראשית יש להבהיר: טומאה וטהרה אינן מילים נרדפות לטוב ורע. הן אינן מתייחסות לתכונה של משהו – הן מתארות מצב שלו. מעין מצב צבירה: המים הם אותו חומר, בין כקרח, בין כנוזל ובין כאד. האדם הוא אותו אדם, בין אם טמא ובין אם טהור. חציית הקן בין טומאה וטהרה היא עניין שבכל יום. אז מה זה טומאה, לכל הרוחות? מהו המצב הזה?

לשם כך יש לברר היכן נמצאת הטומאה, או ליתר דיוק: מה מטמא. ובכן, בני אדם מתים מטמאים, כמוהם כמרבית בעלי החיים המתים (אפילו כותבי התורה לא הצליחו להביא את עצמם להגדיר זבוב מת כמטמא. החיים בקיץ בארץ ישראל היו הופכים במקרה כזה לבלתי אפשריים…). נוזלי הלידה והמין, וכמוהם גם זיבות למיניהן. כל יתר הדברים המטמאים אינם מטמאים באשר הם, אלא הם רק מעבירים טומאה (למשל, אדם טמא מטמא את הנוגע בו).

טומאה נמצאת איפה בקו התפר שבין החיים והמוות. מותו של אורגניזם (טוב, לא של כל אורגניזם) מטמא אותו, או שואב ממנו את הטהרה (עניין של השקפה). אין פלא, אם כן שגם נוזלי המין – שורש החיים – מטמאים. הרי גם הם נמצאים על התפר שבין החידלון והקיום. והצרעת – אותה מחלה איומה ומתמשכת ההורגת את האדם טיפין-טיפין ומנשירה את אבריו בזה אחר זה – מסמלת היטב את קו התפר הזה. הנה הקשר שבין זיבת המצורע לבין נוזלי הלידה.

אבל אפשר שיש פה עניין נוסף: אפשר שנוזלים אלה מעידים על כך ששורש הטומאה והטהרה נמצא בתוך הגוף החי, במקום בו מסתתרת הנפש, והוא היוצא מן האדם (והחיה) עם פרוח נשמתו. חיזוק מסוים להשקפה זו ניתן אולי למצוא בעובדה שהדבר המרכזי שאיננו קולט טומאה הוא האדמה; והאדמה הלא היא מהות החומר וסמלו.

אם אכן כך הוא, טומאה איננה אלא מרכיב מהותי ברוח החיים, ובמשתמע ממנה ברוח האדם. בנפשו של כל אחד מאתנו יש טומאה (וטהרה, אני יודע, אבל אני מבקש – כהרגלי – לעסוק בטומאה). וכל אחד מאתנו צפוי בכל רגע לעבור למצב טמא זה, ועל ידי כך לטמא גם אחרים.

ענייני טומאה וטהרה תפסו מקום מרכזי בתפי?ות ההלכתיות ובחיי היומיום הדתיים בתקופת בית שני. הקפדות מרחיקות לכת, שימוש מרובה בכלי אבן (שאינם קולטים טומאה), שפע כביר של מקוואות ודיון הזוי מעט בספרי קודש המטמאים את הידיים (מי ככתבי הקודש מבקשים לגשר על הפער שבין חיים ומוות) מעידים כולם על התעסקות אינטנסיבית בשאלת הטומאה והטהרה. במשך שנים רבות נראתה לי התעסקות זו מופרכת מיסודה, ומעידה על מקרה קיצוני של שגעון קולקטיבי. אין ספק כי רמת ההקפדה שהגיעו אליה בתקופה זו (לפחות חלק מן האנשים) מצדיקה את תחושתי; אבל כרגיל, הבעיה האמיתית נעוצה לא ברעיון עצמו, אלא בהפיכתו לעניין פולחני-טכני המתעלם משורשו.

כי שורש הדבר הוא שהטומאה מצויה בכולנו, ויש ללמוד לחיות איתה, לבדוק מדי יום אם חלה הטבה במצבנו, כפי שנדרשים אהרון ובניו לבדוק את המצורע, לדעת להתרחק מן החברה כאשר הטומאה זולגת מחדרי נפשנו אל שאר החברה, ולדעת לחזור ולהטהר, ולשוב אל חברת בני האדם.

אגב כך עלה בדעתי כי יש נוזל גוף הזולג החוצה ואיננו מטמא: הזיעה. ציניקנים יאמרו כי אילו היו מטמאים את הזיעה, היו החיים בקיץ בארץ ישראל (או לפחות בתל אביב) הופכים לבלתי אפשריים. אבל אני מבקש, דווקא בשבוע הזה, הכולל יום זכרון לשואה החל ביום הולדתו של הצורר, להפקיע מן הטרמינולוגיה הנאצית הטמאה משפט שאמיתותו לא פסקה חרף השימוש הנורא שנעשׂה בו בשערי הכניסה לאושוויץ: הזיעה איננה מטמאת, כי העבודה משחררת.

לפעמים ההיסטוריא אירונית להחריד. הפעם, בתזמון המבריק של ועידת דרבן 2 (המתרחשת בעצם בז'נווה), בכפיפה אחת עם יום השואה. מה טוב יותר מנאום של ראש וראשון למכחישי השואה בדורנו ביום בו אנו מציינים את זכר יהדות אירופא הטבוחה?

לפני כמעט שנתיים כתבתי כתבתי כאן על הצדדים היותר-הגיוניים בטענותיו שלוחות הרסן של נשׂיא איראן. אני עדיין מחזיק בעמדתי מאז, שההתנגדות הערבית לעלייה יהודית לארץ תרמה לשואה, ושהשואה תרמה להקמת מדינת ישׂראל, ולפיכך גם לתלאותיו הנוכחיות של העם הפלשׂתיני. הדברים קשורים אלה באלה לבלי התר. הפעם, בועידה נגד גזענות בז'נווה, חזר והזכיר הנשׂיא את הקשר בין הסבל היהודי במלחמת העולם השניה לבין הקמת הישות הציונית, ואף הגדיל לעשׂות וקרא לישׂראל "משטר אכזרי, דכאני וגזעני", וקינח בהאשמה ב"רצח עם גזעני".

נכון, נשׂיא איראן הוא טיפוס מגוחך משהו, אבל מול אנשים כמותו אסור לשתוק. ולפני הכל, חובה להתייחס להאשמה ברצח עם. על אף החפיפניקיות הישׂראלית הטיפוסית והמחדלים המתגלים חדשות לבקרים, נראה לי שאילו היתה תכנית מבצעית לרצח העם הפלשׂתיני, כבר היינו מבחינים בה. תאי-גאזים במחסום ארז, כיתות יורים בבלאטה, נפל"מ על רמאללה וצעדות מוות מחברון לג'נין – מישהו כבר היה שׂם לב, לא?

שנית, מאז שחר התרבות הצליח המין האנושי לקבוע רף גבוה מאד לאכזריות ודיכוי. עם כל הצניעות, דומני שישׂראל לא באמת מתחרה על המקומות הראשונים בתחומים הללו. ההאשמה בגזענות נכונה במידת מה, ביחוד ביחס לתיקון לחוק השבות משנת 1970, המעניק אזרחות גם לצאצאים ולנכדים של יהודים, ולא רק ליהודים עצמם. זהו בדיוק הקו המפריד בין אפליה על בסיס דת לאפליה על בסיס גזע (וכבר כתבתי על כך כאן). ועדיין, לא מחוק השבות מוטרד הנשׂיא, אלא מהבעיא הפלשׂתינית. כאן אפשר להצביע על רעות חולות מסוגים שונים, אך אלה אינן מבוססות על יסוד גזעני.

ולמרות זאת, אני שׂמח על השתלחויותיו של הנשׂיא האיראני. קודם כל, כיון שלקח חשוב אחד של השואה הוא שלעולם אסור להיות אדיש לסבל של אדם אחר – קל וחומר אם אתה הוא הגורם אותו. הסבל הפלשׂתיני הוא עובדה, וההמנעות ארוכת השנים מפתרון לסכסוך הוא עוול לכל הצדדים. שנית, כיון שהדברים מהווים תזכורת מצויינת שלא הכל בסדר, ואם לא נפעל לתיקון המצב בהקדם האפשרי, אנו עלולים לאבד את מה שנראה לנו היום מובן מאליו. אלו מחשבות הולמות את ערב יום השואה. לפיכך, לאור לקחי העבר ולרגל יום העצמאות הקרב ובא, יש לי בקשה, או ליתר דיוק – הצעה לסדר היום:

ראש ממשלת ישׂראל, מר בנימין נתניהו – אנא פנה לעמיתיך, מנהיגי המדינות באיזור, לכינוס ועידה כללית בה תדונו כולכם כיצד אפשר לצעוד כולנו יחד בכיוון חדש. בתור נקודת מוצא, בלתי מחייבת כמובן, אפשר לקחת את היוזמה הסעודית. אחרי הכל, כאשר אחד המשטרים הקיצוניים בסביבה, שעל ברכיו וארנקו נשענים מסגדים אין-ספור בעולם כולו, מציע יוזמת שלום כוללת לאיזור – אולי כדאי לעצור, להקשיב, לנהל משׂא ומתן. במידה מסויימת, ראש ממשלת ישׂראל הוא גם מנהיג העולם היהודי. מה יתרום לבטחון היהודים בהווה ובעתיד יותר מאשר שלום כולל באזורנו? (רמז: פצצת אטום כבר יש לנו, ועוד מעט גם לבוסים של מר אחמדינג'אד).

***

נ.ב. – כשהותקפה ממשלת שוויץ על כך שהרשתה לנשׂיא איראן לבוא ולנאום, השיב ראש הממשלה השוויצרי, מר הנס-רודולף הרץ, כי "שוויץ הינה נייטרלית, ואינה חלק מאף ברית". מעניין שבזמן מלחמה"ע 2 השתמשו השוויצרים באותו תירוץ ממש כדי לנעול את השערים בפני אורחים, ולשלוח אותם חזרה למקום ממנו באו.

אללי! אויזמר, אוי זה מר

משני צידי סוף השבוע האחרון נקלעתי בטובתי לדיון עם יוסי אלמגור בשאלת ברית המילה. מדרך הטבע, התנהל הדיון מלכתחילה סביב שאלות רפואיות אלו ואחרות. האם המילה יפה לבריאות? מה הם הסיבוכים העלולים להגרם כתוצאה ממילה? האם הרווח יוצא בהפסד או שמא להיפך? ולטובת מי משני המינים יותר?

כדי לענות על שאלות אלה צריך, לדעת המחקר, לערוך עוד מחקרים רבים ומקיפים. הרושם המסתמן הוא שיש במילה כדי להגן במידת מה מפני מחלות מין שונות, החל באיידס וכלה בסרטן צוואר הרחם. באפריקא, ממנה אנו משתדלים לברוח מאז שחר האנושות, כנראה שעדיף באופן ברור להיות נימול, ועדיף לנשים לקיים יחסים עם גברים נימולים. אם אכן כך, הרי שמדובר ביתרון אבולוציוני מובהק.

אבל לא הכל שאלה של אבולוציא. יש גם שאלה של בחירה, של חירות, של רוח האדם. מחד, הורים בארצות מתקדמות בעולם כולו מחסנים את ילד(ות)יהן כחלק בלתי-נפרד של מדיניות בריאות הציבור. אבל אין דין חיסון כדין כריתת רקמה בריאה מגופו של ילוד בן שמונה ימים, ניתוח שגם אם יבוצע בכל היעילות והזהירות הנדרשות, עדיין תהיינה תוצאותיו בלתי-הפיכות למעשׂה. היכן זכות הבחירה של כל אדם על איבר-מינו?

סוג מסויים של פתרון הסתמן עם האפשרות להפוך את ברית המילה לברית של בחירה, ברית של הלב. דכתיב (דברים י טז):

ומלתם את ערלת לבבכם, וערפכם לא תקשו עוד.

את ערלת הלב אפשר לדרוש על זכות הבחירה : כל גבר צעיר, בהגיעו לגיל בגרות (הרבה אחרי הגיעו למצוות), יוכל לבחור לעצמו האם לקיים בגופו את ברית המילה, אם לאו. קשיון העורף, מצדו, ניתן להתפרש כנטיה של הממסד הרבני להחמיר אם צריך או לא צריך. הכוונה היא כאן למנהג הפריעה, שאינו מדאורייתא, ואולי הגיע הזמן לבדוק אם לא יוצא רווחו בהפסדו.

יש אמנם מי שצעד כזה יראה לו קיצוני ובלתי-נסבל. בתשובה לעמדה זו אפשר רק להביא את דברי הנביא ירמיה (לא ל), כהאי לישנא:

הנה ימים באים, נאֻם יהוה : וְכָרַתִּי את בית-ישׂראל ואת בית-יהודה בְּרִית חֲדָשָׁה.

את הברית חדשה נדרוש שוב על זכות הבחירה, שתנתן לכל אדם, למול עצמו אם לאו. זכורת הבחירה שלעצמה תשקף את הברית ההיסטורית בין יהודה ובין ישׂראל, בין ישׂראליות ויהדות, בין יהדות לבין דמוקרטיא.

וכל זה לשם יחוד קודשא בריך היא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, באמצעות תיווכו הנאמן של טמיר ונעלם, אשר עוד יענה לשם ציון. אולי אולי ציונה. תתארו לכם.

ספר ויקרא עוסק רבות באוכל. בגדול, החלוקה ברורה : ההוראות העוסקות בכהנים מספרות לנו מה יאכלו, ואילו אלו המופנות לעם מצוות דוקא מה שלא לאכל. בסוף היום, משעמדו כל החיות למשפט, ניצלו משיני ישׂראל: העכבר והינשוף, הצלופח והעזניה, התנשָׁמת והתנשֶׁמת. הגמל והארנבת בכלל זוכים לעדנה. כולם מוגנים, כולם שמורים, כולם לא כשרים. איזה מזל.

ד"ר קלמרי

איור: דניאל מורגנשטרן נ"י

הארבה למינהו, לעומת זאת, מותר לגמרי. כאן יש מן הסתם עניין של אבולוציא : לארבה יש נטיה לבוא ולאכול את האוכל שלנו. אסור לתת לחרק המעופף לנצח. גם עופות אוכלי-נבלות עדיף שלא לזלול, אני הראשון להודות. גם כאן יש שיקול בריאותי גרידא.

אך יש כאן בכל זאת משהו מעבר לרפואה ולכורח הנסיבות. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במגוון גדול של אתרים ישׂראליים ויהודיים עתיקים מלמדים שאבותינו ואמותינו אכן נמנעו מאכילת בעלי-חיים מסוימים, ודוקא כאלה האסורים מדאורייתא. ראש וראשון לאלה, שלא במפתיע, החזיר.

מדוע, בעצם? לא לגמרי ברור. טפילים? דמיון מסוים לגוף האדם מבפנים? הנגיחה שספג אדוניס הרועה? לסבא ישׂראל פתרונים. מה שברור הוא, שהחזיר הפך להיות סמל. זמן קצר לפני חנוכה המקורי סירב הכהן הזקן אלעזר לטעום ולו כזית מהקרבן לכבוד המלך אנטיוכוס, מטעמים שהיום היינו קוראים להם "מראית עין". הוא שילם על עדות אמונתו במוות ביסורים קשים. אלפיים שנה לאחר מכן, כך סיפרו לי בילדותי, הגיחו אי-אילו ניצולים ממחנות ההשמדה, עומדים בקושי על רגליהם, ועוד היה בהם מי שסירב לחתיכת חזיר שהציע החייל המשחרר (רוסי או אמריקאי, תלוי בסיפור). לכן אינני אוכל חזיר גם היום.

ומה על שאר החיות? לטאות למיניהן לא מעוררות אצלי תאבון. גם על מגוון העופות הדורסים אני מוותר בשׂמחה. לגמלים יש לי חיבה לא מוסברת, ואני מעדיף לא לאכל אותם. ארנבת לא טעמתי עדיין, אבל חבר יקר אמר לי לאחרונה שיש לה אותו טעם כמו עוף; נו שויין. סרטנים למיניהם אני לא סובל, בדיוק מאותה סיבה שאני מוותר מראש על הסלעם ושות' – לא אוכל חרקים. נשארנו עם הקלמרי.

קלמרי אני דוקא אוהב. פריך, עם רוטב חריף ויוגורט ושום. על טעם וריח אין להתוכח – גם זה אמרו לי בילדותי. אבל מה על דיני הכשרות? לשיטתי, מטרת הכשרות (כמו כל טאבו מזון אחר) היא ליצור לכידות בקרב קבוצה. הקבוצה במקרה שלנו היא ישׂראל; הסמל המרכזי שלה הוא החזיר. חיי שבימי חלדי עוד לא שמעתי סיפור על יהודי/ה שמסר/ה נפשו/ה שלא לאכל קלמרי.

לפיכך, עד להודעה חדשה, אני מכשיר קלמרי לעצמי ולביתי. כמובן, הלכה זו אינה מחייבת אדם מלבדי. איש הישר בעיניו יעשׂה. פסח עבר, ושוב אין מלך בארץ. ברוך השם!

חג חירות שׂמח ושבת שלום ~