איש או אשה, כי יַפְלִא לנדור נדר נזיר לְהַזִּיר ליהוה: מיין ושֵׁכָר יָזִּיר; חֹמֶץ יין וחמץ שכר לא ישתה; וכל מִשְׁרַת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו. מכל אשר יֵעָשֵׂה מגפן היין, מחרצנים ועד זָג, לא יאכל. כל ימי נדר זרו תער לא יעבֹר על ראשו, עד מלאת הימִם אשר יזיר ליהוה. קָדֹשׁ יהיה, גַּדֵּל פֶּרַע שׂער ראשו (במדבר ו ג-ה).

ברוך Hoo

איור: דניאל מורגנשטרן

לפני שנים רבות הוכיח לי מר ינשוף, מהקוראים הותיקים של בלוג זה, שאני חולה נפש. בהתחלה עוד התנגדתי. אבל אז מזג לי עוד כוסית, וכששתיתי, שאל אותי לשם מה אני שותה. עניתי. אבל אלכוהול הוא בגדר סם, הלא כן? ודאי שכן. וסם הוא בעצם תרופה? כן. תרופה לגוף או לנפש? לנפש. וכי זקוק בריא לתרופה?

אין שום דבר חדש באמירה שהתודעה כרוכה בסבל. ככל שאנו פיקחים יותר, מודעים יותר למציאות בה אנו קיימים, כך אנו סובלים יותר. שנים ארוכות של מודעות אנושית פיתחו שיטות משיטות שונות להתמודדות. אחד מהשיטות הללו, עתיקה כמו ההיסטוריא עצמה (ובעצם הרבה יותר), היא השימוש במשככי מציאות. כשהראש דפוק לגמרי, היאוש נעשׂה יותר נוח.

אחת התופעות, שבעיני היא אחת מהיותר-מוזרות יותר במכלול ההתנהגות האנושית, היא הבחירה של פרטים אלו ואחרים להכביד את היאוש ואת הסבל באמצעים מלאכותיים. כך בפסוקים המצוטטים לעיל, העוסקים בדינו של מי שבוחר מרצונו החופשי להתנזר מאלכוהול לפרק זמן כלשהו, ואף מעיד עליו את רבש"ע כעד לכך שיקיים את הבטחתו. מוזר, מפחיד, עובדה.

אחת הסיבות לכך שאני מחבב, בסופו של דבר, את היהדות, היא שהתנהגות נזירית כזו אינה נחשבת ראויה לחיקוי. ותעיד הבריתא על שמעון הצדיק, אחד הטיפוסים היותר-חיוביים בדברי-ימי עמנו (ירושלמי נזיר ה ה):

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, אלא פעם אחד שעלה אחד אלי מדרום, וראיתיהו דמות יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו תלתלים. ואמרתי לו:
— בני, מה ראית להשחית השׂער הנאה הזה?

— רבי, רועה הייתי בעירי, והלכתי למלאות את השאוב מים, וראיתי את הבוביא (בבואה) שלי בתוך המים, ופחז יצרי עלי, ובקש לאבדני מן העולם. אמרתי לו: "רשע, מה אתה מפחז בדבר שאינו שלך? עלי להקדישך לשמים!"
וחבקתיו ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: "בני, כמותך ירבו עושׂי רצון המקום בישׂראל. עליך הכתוב אומר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר להזיר…"

משמעון הצדיק אנו למדים, אפוא, שהנזירות רצויה אך ורק במקרים בהם המתירנות פותחת פתח ליצר הרע להביא לאובדן גמור. לדוגמא, שתיינים המסכנים את בריאותם באופן פעיל. לדוגמא, שתיינים ההופכים אלימים. לדוגמא, שתיינים המתיישבים מאחרי הגה המכונית. אבל בשאר המקרים, כלומר ברוב המקרים, בהם מוזג לו האדם כוסית או חולץ בקבוק כדי להרגע מעמל יומו, אין שום סיבה להתנזר. נהפוך הוא!

היטב הכירו מעצבי היהדות לאורך הדורות את המציאות, ושתפו אתה פעולה בשׂמחה. לפיכך "יין ישׂמח לבב אנוש" (תהלים קד טו), לפיכך הקידוש כל ערב שבת, לפיכך מצוות ארבע כוסות בסדר פסח. לפיכך גם אחת הברכות החביבות עלי מכל:

ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן

***

אזהרה לציבור הקוראים – אם שותים, מזמינים מונית (או מתרסקים על הספה בסלון; או סתם מאבדים הכרה ליד האסלה).

במסגרת התקציב הבא רוצה הממשלה להחיל את מס ערך מוסף על פירות וירקות. דיון מורכב בעד ונגד כבר מתחולל, אם כי בחוגים מצומצמים בהרבה מאלה שהמס יחול עליהם – על כולנו. חובה להרחיב את הדיון!

מעכשיו ב-15.5% יותר יקר?

צדדים רבים יש לדיון. יש הטוענות שהמס אינו מחולק נכון, כיון שהוא יפגע בעניים ובעשירים באותה מידה (בעוד שראוי לחוס על העניים ולמסות יותר את העשירים).

יש הטוענים שהמס נועד לחסל נקודת כח של הלובי החקלאי, ולהשוות את המס במדינה לצורך התנהלות יעילה יותר בתחום גביית המסים.

יש הטוענות שבסך הכל מדובר ב"עז", שמטרתה להעסיק את השׂמאל החברתי בזמן שהתקציב, וביחוד חוק ההסדרים, נוגסים בשקט בצדדים אחרים של מה שנותר ממדינת הרווחה.

ויש אנשים, כמוני, שסבורים שאלו עניינים משניים, לעומת שאלה חשובה בהרבה: אם כבר החלטנו להעלות מס על מוצרי צריכה יומיומיים, מדוע לעשׂות זאת דוקא עם אלו הבריאים ביותר? מדוע לא למסות סוכרים ושומנים? הרעיון להכביד את העול הכלכלי דוקא על אותו פלח באוכלוסיא המנסה לשמור על תזונה נבונה נע לטעמי על הגבול בין איוולת לפשע.

אז מה אפשר לעשׂות? להתארגן! בשלב הראשון, הצטרפנה לציבור העונות על הסקר של טל גלילי, שם יש עוד קישורים רבים לדיון. בשלב שני (והבלוג של טל הוא נקודת מוצא נהדרת לכך), תוכלו להצטרף לפעילות – ברשת ומחוץ לה – שמטרתה לבטל את הגזירה המסויימת הזו.

תמצית המכביזם היא לקוות תמיד לטוב. כך בחנוכה המקורי, כאשר נוער הגבעות החשמונאי התחיל פתאום להאמין שאפשר לנצח את היוונים. העקרון הבסיסי הוא: אנחנו נמשיך להאמין ונעשׂה את שלנו על המגרש, והנס כבר יקרה מעצמו. בסוף אנחנו ננצח, כי מי כמכה באלים יהוה? לפיכך, אשמור על רוח חיובית בבואי לתאר את גמר הפיינל-פור.

בעזרת השארפ ישתבח

בניתוח קר, זה היה יכול, אמור להיות אחד הערבים הגדולים בדברי-ימי הכדורסל הישׂראלי. משהו בסדר גודל של נס באדאלונא, גביע אירופא בפיוניר בלגרד, מדליית כסף באליפות אירופא, מקום שביעי באליפות העולם, האליפות של גליל ונס שארפ. ארוע שיחקק בזכרון, שיהיה חוויה מכוננת עבור דור של אוהדי/ות כדורסל צעירים/ות. היום בו אליפות המדינה חזרה להיות תחרותית לחלוטין. הרגע שגרם לביטול הפיינל-פור ולהחזרת סדרות הפלייאוף. הרגע שהחזיר את הקהל ליציעים ולכורסאות הטלוויזיא. הרגע בו מכבי הפסידה אליפות שניה ברציפות. הרגע שעדיין לא הגיע. עדיין.

אני אוהד מכבי מאז העונה של 1976/7. הייתי אז ילד רך, וחליתי באותו חורף מאד. בבית-החולים צפו כל האבות המודאגים במשׂחק בטלוויזיא אחת בשחור-לבן. נדמה לי שזה היה נצחון גדול, על צסק"א או יוגופלסטיקא, אינני זוכר. למובילרג'ירג'י כבר היית בריא בבית. באביב נולד גביע אירופא חלוצי. מאז אני מכביסט. מקוה תמיד לטוב, ומביא את הנס בחשבון.

אז מה פתאום התחלתי לעודד את חיפה? כן, גם קצת לוקאל-פטריוטיזם כרמליתי, אבל בעיקר רומנטיקא. אני עדיין מאמין שלו הצליחה חולון לעבור את גליל, היתה מעיפה את מכבי בחצי הגמר, ואז גונבת גם את הגמר מהפועל מגדל. והייתי שׂמח עד לב השמיים. לא משׂנאת מכבי פתאומית שקפצה עלי, חו"ח השיויצ"ל. מאהבת כדורסל.

אז הערב הכל היה ערוך למשׂחק גדול. השׂחקנים הגיעו דרוכים, והמאמנים עירניים. כדורסל טוב ואגרסיבי במידה התחיל להיות עובדה. השריקה להפסקה סימנה הבטחה גדולה להמשך. ושם חיכו לה השופטים, נחושים לחרב את הכיף כמו שוטרים חזיריים שמתפרצים למסיבת שחרית הימים של פריץ החתול.

שופטים יצאו מדעתם. כבר בתחילת המשׂחק התגלו סימנים של שריקה צמודה, שמתוך אופטימיזם פרגמטי יחסתי לרצונם לבסס סמכות לקראת החצי השניה, בה יניחו לשׂחקנים להביא את הדברים לידי הכרעה בעצמם. אך לא. השריקות נתכו מכל עבר, והמשׂחק נתקע. הרבע השלישי נמשך לנצח, עם זריקות עונשין התקפה אחר התקפה וטקס הזוי של זריקה מחצי מגרש אחרי שהרקדניות פזזו כבר במשך דקה שלמה. בערך 27 זריקות עונשין בשלישי מתוך 74 במשׂחק כולו. 60 עברות בסך הכל, כלומר עבירה כל 40 שניות. בקרב הפנדלים שהתפתח עבדו האחוזים לטובת תל-אביב. 85:72 למכבי בסיום.

ועוד אהבתי את התרומה של שארפ ובורשטיין. שני השׂרידים לקבוצות הגדולות של העשׂור, הם קלעו שתי שלשות כל אחד, ברגעים קריטיים כולן. שניהם שׂיחקו נהדר באופן כללי, והם שנצחו בעצם את המשׂחק.

עיניים על הכדור

אהבתי את הנחישות של השׂחקנים בשתי הקבוצות, שבאו דרוכים וחדים. לרוע המזל, באין כדורסל אחר הם נאלצו להסתפק בצלילה לכדורים תועים, ובקטטות מזדמנות. על אף זאת, רוח המשׂחק היתה ספורטיבית מאד, ואיש לא נפגע. ראויים לציון האומץ והכשרון של דאור פישר – 19 נק' 11 ריב' 7/9 מהשׂדה, רובן במחצית השניה. נותנים פתח לתקוה גם הגרון הצרוד והגאוה של הרוזן ג'ף. לשנה הבאה הוא צריך להשאיר את כל שׂחקני המפתח, ולהתחזק בשׂחקנים טובים יותר בעמדות האחרות. אם יש לו הכסף להשקיע, המשבר הכלכלי עשׂוי לפתוח חלון הזדמנויות רחב במיוחד בקיץ הקרוב.

ויותר מכל הייתי מרוצה מהקהל. את מילות השירים אמנם איני תמיד מבין, אך דומני שלא הושרו קללות ודברי נאצה. מאידך, הציבור מילא חובה דמוקרטית גדולה בהבעת דעה בפרהסיא. נימוסי הספורט דורשים שהשׂחקנים וההנהלות ימעטו ככל האפשר להתייחס לשופטים, וכך היה הערב, וטוב שכך. על הקלקלה נותר למחות הקהל. וכך באמת ואמונה, באחדות שורה ושירה איתנה, פעמיים לאורך הערב: אי-שם בתחילת הרבע הרביעי ושוב בזמן טקס חלוקת המדליות,.פצחו אוהדי שתי הקבוצות יחד במחאה ישירה דמוקרטית וצודקת על השיפוט שראינו הערב ~

ביזיון!

וידבר יהוה אל משה לאמר: ואני הנה לקחתי את הלְוִיִם מתוך בני-ישׂראל, תחת כל בכור, פֶּטֶר רֶחֶם מבני-ישׂראל, והיו לי הלוים. כי לי כל בכור. ביום הַכֹּתִי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישׂראל; מאדם עד בהמה לי יהיו! אני יהוה.  (במדבר ב יא-יג)

מנהג שגרתי - זבנג וגמרנו...

איור: דניאל מורגנשטרן

לסיפור המקראי יש עניין מיוחד בבכורה. לכאורה, לא דבר מפתיע במיוחד, שכן הבכורה נחשבת כאמת-מידה לעדיפות בירושה בחלק גדול מענפי התרבות האנושית. אלא שהסיפור המקראי נוקט גישה הפוכה. מדרך הטבע ניתן להניח שמֻתולוגיא לאומית תרצה לנכס לעצמה מעמד בכורה בכל מקרה ובכל מחיר. למעשׂה, הסיפור המקראי מתנער מהבכורה בכל הזדמנות.

יצחק, למשל, הוא בנו השני של אברם. יעקב-ישׂראל, על אף שהוא אח תאום, בכל זאת נולד לאחר עשׂיו. ראובן הוא בכור האחים-השבטים, אך אינו זוכה במלוכה, בכהונה, או באף עמדת הובלה אחרת. אפרים צעיר ממנשה, ובכל זאת הוא הוא הזוכה לברכת-הימין מסבא ישׂראל. דוִד הוא הצעיר מכל בניו של ישי, אך דוקא הוא נבחר להמשח למלוכה. מדוע? מה עניין נטישת הבכורה?

התשובה הכללית שלי לשאלה זו נעוצה באמונה המוכרת ממקומות רבים בתרבות האנושית, המייחס קדושה או טומאה (או שניהם) לדם הבתולין. ההשלכה המעשׂית של אמונה זו היא שביתוק הבתולין נשמר מחוץ למסגרת הרשמית של מוסד הנישׂואין (הנה מאמר מעניין בנושׂא בהקשרו הסוציו-ביולוגי). בזמנים ובמקומות מסויימים נשלחה הנערה הצעירה לראש השבט, במקרים אחרים יצאה לזנוּת (ולעתים אף שמרה לעצמה את שׂכר טרחתה כבסיס לעצמאות כלכלית במסגרת חיי המשפחה), ולעתים נערכה ההתנסות הראשונית דוקא במקדש.

רמז עבה לכך שגם בישׂראל הקדמון היה נהוג כך, אני מוצא בתיאור המקראי את הורתו של שמואל הנביא (שמואל א א). הסיפור ידוע. חנה העקרה הגיעה למקדש בשילה, והתחננה בפני רבש"ע שיפתח את רחמה. כנהוג במקרים כאלה, היא הציעה עיסקא, כהאי לישנא: "יהוה צבאות – אם רָאֹה תראה בעֳני אמתך, וזכרתני, ולא תשכח את אמתך, ונתתה לאמתך זרע אנשים – ונתתיו ליהוה כל ימי חייו…" (שם, פס' יא). עֵלי, הכהן בעת ההיא, שולח את חנה לשלום ומבטיח לה שרבש"ע ייתער לתחינתה.

עֵלי, כך הסיפור המקראי, לא נוגע בחנה ולו באצבע. בניו, מאידך, הם סיפור אחר לגמרי. בפרק הבא מסופר כי עלי "…שמע את כל אשר יעשׂוּן בניו לכל ישׂראל, ואת אשר יִשְׁכְּבוּן את הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד" (שם ב כב). מן הכתוב עולה שזה היה מנהגם השגרתי של הכהנים הצעירים.

את המתמטיקא של החיים אשאיר ליד הדמיון הטובה של כל קוראת וקורא. אסתפק רק בכך שלטעמי יש כאן השתקפות (אמנם ערוכה בקפידה, כמיטב המסורת המוּסרנית של עורכי המקרא), של נוהג קדום, לפיו בן בכור הוקדש לשרת במקדש כלשהו, כיון שאביו הביולוגי הגיע משורות המכהנים בקודש. (ועוד לא אמרנו דבר על המשמעויות של "קְדֵשָׁה" ו"קידושין").

אם אכן כך, מובן למדי מדוע מוּדָרים הבכורות מעבודת הקודש. המקרא עושׂה מאמצים גדולים להתרחק מעבודת האלילים, וביחוד מכל אותם היבטים של הפולחן שהתבטאו ביחסי-מין. לא מפתיע לראות שלשון המקרא מדברת על "זנייה" או "שׂטייה" אחר אלהים אחרים. הלויים, בני השבט הקנאי ביותר לאמונה באל אחד (ועל כך טור נפרד בקרוב, ב"ה), נועדו להחליף את הסדר הישן, ולפיכך הפסוקים שהבאתי בראש הטור.

ועדיין, גם אם יתקבל ההסבר שלי על דעת הקורא/ת, אותי הוא לא מספק לגמרי. ישמעאל מגורש למדבר באכזריות כדי לפנות מקום ליצחק. יעקב מרמה את עשׂיו כדי להשׂיג את הבכורה. ראובן מואשם בבעילת פילגש אביו. יוסף מנסה לתקן את אביו בעניין מנשה ואפרים, ויעקב הזקן נאלץ לשׂכל את ידיו כדי להשׂיג את רצונו. כל הסיפורים הללו משדרים מסר של עקמומיות, רמאות, הונאה, שׂטייה מדרך הישר – ובעקבות כל אלה הצטדקות. מדוע? האם יש בעברנו איזו גזילת בכורה שנקברה תחת שכבות מרובות של מֻתוס? מי היה אותו בכור קדמון?

בין הפותרות/ים נכונה יוגרל נזיד עדשים.

כבר זמן מה שאני רוצה להתפקד לאיזו מפלגה. נכון, המצב הפוליטי אינו מעורר חשק רב להצטרף למערכת הקיימת, ובכלל אינני חסיד של משטר הנציגים. ובכל זאת, העקשנות של איתמר כהן (האופנן) ושל ד"ר איתי אשר (ממקימי עבודה שחורה) שכנעו אותי שאין מנוס. מי שרוצה להשפיע, ולא רק להוציא קיטור, חייב/ת להתפקד למפלגה! אבל איזו?

הרב מיכאל מלכיאור

תשובה טובה סיפקו לי הבחירות האחרונות. לשׂמחתי הגדולה, שתי תנועות חיוביות ורציניות החליטו לשתף פעולה ולרוץ יחד – התנועה הירוקה ומימ"ד. ברגע ששמעתי על החיבור המרתק הזה, הבנתי שנמצא לי בית פוליטי.

מצד מימ"ד מגיע הקשר היהודי, הדתי, שלדעתי המהפכה המיוחלת לא תתקדם אפילו מילימטר בלעדיו. מצד שני, התנועה הירוקה, שלא רק אֲמוּנָה על מחשבה לטווח הבינוני ואפילו הרחוק (אחת התכונות החיוביות והמרעננות של הארגונים הירוקים באופן כללי), אלא גם נהנית מפריסה מרשימה של פעילי שטח, מדמוקרטיא פנימית ומשקיפות. בקיצור, חיבור המייצג את הדרך שבחרתי ללכת בה בבלוג זה, ובעל ערך מוסף משלו.

אלא מה? עוד לפני הבחירות, בבואי להתפקד לתנועה המאוחדת, שזכתה בינתיים לכינוי החיבה  תי"מ, התבשׂרתי שבעצם אי-אפשר לעשׂות כן. עלי להתפקד למימד או לתנועה הירוקה. תנועה מאוחדת אין. והנה מתברר שלא התקדמתי הרבה מאז סוף הפסקא הראשונה. חייבים להתפקד למפלגה! אבל איזו?

ערן בן ימיני

בינתיים היו בחירות, והחיבור הנ"ל, נכון וראוי ככל שהוא, נחל כשלון כואב בדרך לקלפי. הסיבות לכך נדונו כבר בהרחבה במקומות שונים, ולא אחזור עליהן כאן. אסתפק בכך שלדעתי יש לתנועה המאוחדת סיכוי מצויין להכנס לכנסת הבאה, בתנאי שתתחיל לפעול במלוא המרץ לקראת הבחירות הבאות כבר עכשיו.

והשלב הראשון בפעולה הנמרצת צריך להיות מימוש של האיחוד – הקמה של תנועה אחת!

מדוע הדחיפות, ומדוע דוקא צעד זה? אחת הקלישאות החבוטות של משטר הנציגים היא שמערכת בחירות מתחילה ברגע שמסתיימת ספירת הקולות של מערכת הבחירות הקודמת. הדבר נכון שבעתיים כאשר המפלגה המתמודדת אינה נהנית מתמיכה של מוסדות שלטון או של בעלי-הון גדולים. פוליטיקא מלמטה – grassroots politics – היא דבר נפלא, אבל נדרש זמן כדי לבנות אותה. גם לקראת הבחירות הבאות סביר שתצוץ איזו מלחמה, שיופצץ איזה כור גרעיני, או כל תעלול אחר שקברניטי המדינה השיכורים יעוללו כדי להסיט את סדר היום הציבורי מהבעיות הבוערות באמת. כדי שלא נמצא את עצמנו שוב מול אותה שוקת שבורה, צריך להתחיל לעבוד כבר עכשיו!

ומדוע כל כך חשוב האיחוד? משום שכל אחת מהתנועות כשלעצמה היא קוריוז נחמד, תנועה צודקת של אנשים טובים, אבל ללא סיכוי ממשי להסתער על מוקדי הכוח במדינה. אני מאמין שדוקא החיבור, רק החיבור, הוא שיכול לחולל את המהפכה האזרחית שכולנו מדברים עליה, אבל עדיין לא מצליחים להגשים.

וכן, יש כאן גם עניין אנוכי לחלוטין. הרב מלכיאור, מר בן ימיני, וכל החברות והחברים בהנהגת שתי התנועות – גם אני רוצה בית פוליטי. אני רוצה להתפקד לתנועה המאוחדת! אנא תנו לי הזדמנות.

זה עתה שבתי מישיבת ארגון הסגל הבכיר של אוניברסיטת חיפה. הסעיף הראשון על סדר היום היה, לשׂמחתי, הודעת תמיכה בשובתי האוניברסיטה הפתוחה, כהאי לישנא:

מתוך אחר "עבודה שחורה" - www.blacklabor.org

ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת חיפה תומך בזכותם הלגיטימית של עובדי האוניברסיטה הפתוחה להתארגן ולהיאבק על שיפור תנאי עבודתם. הארגון פונה להנהלת האוניברסיטה הפתוחה לכבד את חופש ההתארגנות של עובדיה.

ההחלטה התקבלה פה אחד!

נכון, המאבק עדיין רחוק מלהסתיים, והעול והסבל עדיין מנת חלקן/ם של המנחות/ים והסטודנטים/יות. ובכל זאת, צריך לעודד ולשבח כל גילוי של ערבות הדדית – סולידריות בלע"ז – בין עובדים במשק בכלל, ובין האגפים השונים של מערכת החינוך בפרט.

צריך גם לברך ולעודד את ארגון "כח לעובדים", על המהלך הנחשוני שהוא מוביל. חברות וחברים העושׂים/ות במלאכה – ישר כח!

וקדשתם את שנת החֲמִשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יוֹבֵל הִוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אֲחֻזָּתוֹ ואיש אל משפחתו תָּשֻׁבוּ. יובל הִוא שנת החמִשים שנה תהיה לכם […]  ועשׂיתם את חֻקֹּתַי, ואת משפטי תשמרו, ועשׂיתם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם על הארץ לבטח. ונתנה הארץ פִּרְיָהּ, ואכלתם לָשֹׂבַע, וישבתם לבטח עליה […]  והארץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כי לי הארץ. כי גֵרים ותושבים אתם עִמָּדִי. ובכל ארץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תתנו לארץ (ויקרא כה י-כד).

אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים

איור: דניאל מורגנשטרן

נוהג מוזר, היובל. פעם בחמישים שנה חלה מחיקה רחבית של (כמעט) כל עסקאות הנדל"ן, וכל הנחלות חוזרות לבעליהן הקודמים. ליתר דיוק – הבעלים הקודמים חוזרים אל הנחלות. מי שקונה אחוזת קרקע, קונה אותה לזמן קצוב. והמחיר, בהתאם: נחלה שנמכרה זמן קצר לאחר היובל שווה כסף רב; זו שנמכרה זמן קצר שלפניו שווה אך מעט. וכלשון הכתוב:

במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני-תבואֹת ימכר לך. לפי רֹב השנים תרבה מקנתו, ולפי מעֹט השנים תמעט מקנתו. כי מספר תבואֹת הוא מֹכֵר לך (שם, טו-טז).

הפרשנות המקובלת למנהג זה נעוצה בפסוק כג, המצוטט למעלה: "כי לי (כלומר לרבש"ע) הארץ". ארץ-ישׂראל אינה שייכת לעם ישׂראל, אלא לאלהים בלבד. העם הוא בחזקת גר ותושב, אורח לרגע בנחלה השייכת לריבון עולם. מעניין לראות שתפיסה זו משיקה הן למחשבה על בעלות פרטית בקרב השׂמאל הכלכלי – הרואה בקרקע משאב משותף ולא רכוש פרטי, הן להגות האקולוגית – הרואה באדם אורח לרגע בהיכלה של אמא אדמה. יוצא שהתורה, השׂמאל, ושוחרי/ות הסביבה מסכימים כולם שהאדמה היא של כולם, ושאנחנו עליה רק אורחים, תושבים, גֵרים. ומי לא מסכים עם הקביעה הזו? ראש הממשלה, כמובן. הוא, כרגיל, רוצה להפריט.

איך זה יעבוד? מנהל מקרקעי ישׂראל, גוף שהוא בעייתי לכל הדעות, יחוסל. במקומו תקום רשות מקרקעין, שתנהל מכירת חיסול של אדמות מדינה לכל דכפין. כלומר, לכל מי שיש לו האמצעים והנגישות. כלומר, לקואליציא של בעלי-הון, כרישי נדל"ן, עסקנים מהמגזר החקלאי, ועורכי-דין שישמנו את הגלגלים ויכתבו את כל הניירת בשׂפה שרק הם יודעים לקרוא.

אבל אל תאמינו לי. אני משוחד, שׂמאלני, שׂונא הפרטות. קראו במקום זה את דבריו של אלי כהן – עד לא מזמן הממונה על השׂכר באוצר, אדם שהגדיר את ביבי כ"מורה דרך" – בראיון לרינו צרור:

לגבי המינהל, הייתי חצוי מקצועית. מצד אחד, אני חושב שצריך לעשות שם רפורמה. מצד שני, אני מתנגד לה נחרצות משום שמדובר בקרקעות המדינה. עכשיו, אם נגמיש את הבירוקרטיה מול הכרישים, לפי הערכה שלי, תוך מספר חודשים כל הקרקעות ייגמרו. אנחנו נמצא אותן תוך שנתיים, בשרשור, בבעלות אילי הון ברשות הפלשתינית, אוקיי? מה שעשו בקרן קיימת 200 שנה, אנחנו נגמור בחצי שנה. כלומר, יש מקומות שרצוי לתת לבירוקרטיה לעבוד, לתת לה ארוחת צהריים.

אז הנה השורה התחתונה שלנו השבוע. ממשלת ביבי מתכננת את ההפרטה הגדולה בתולדות המדינה, מהלך המוערך בשווי של מאות מיליארדי שקלים, ללא שום דיון ציבורי כלשהו. ההפרטה הזו מתוכננת לעבור בחסות חוק ההסדרים הידוע לשמצה. בזמן שאנחנו נריב ונתרתח על קיצוץ של קיצבה זו או אחרת, על עוד תרופה שיצאה מהסל, על איזו העלאה של שׂכר הלימוד, ביבי יפריט לנו מתחת לאף את כל אדמות המדינה. ללא דיון ציבורי, כמעט ללא דיון בכנסת.

עד כמה ההתנהלות דרך חוק ההסדרים מערערת את הדמוקרטיא אנו יודעים זה זמן מה. השנה היא גם לא יהודית.

כאן מייצרים בכיף נשק גרעיני

יש לנו נשק גרעיני!

פצצות, צוללות, טילים, כל הגעשעפט. לא מאמינות? קראו בויקיפדיה על המפעל הנחמד בו אנו מייצרים את כל הטובין הללו (תמונה משׂמאל). נשק גרעיני. יש. לנו.

אז מה? הרי כולם יודעים, לא? דומני שאם נערוך משאל רחוב זריז, ונציג לעוברות ושבים שאלה אחת: "האם לדעתך יש למדינת ישׂראל נשק גרעיני?", נקבל תשובה חיובית ברוב המכריע של המקרים. מדובר כאן, הרי, באחד הסודות הגלויים ביותר בעולם. אז אם הוא כל כך גלוי, מדוע הוא עדיין סוד?

שאלה זו בדיוק עלתה על סדר היום של קובעי מדיניות החוץ והבטחון בארה"ב. בשבוע שעבר הכריזה תת-מזכירת המדינה האמריקאית, גב' רוז גוטמולר, שעל ישׂראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). בכך שוברת ארה"ב מסורת בת עשׂרות שנים של שתיקה והעמדת פנים. יופי!

First we take Venice, then the Manhattan project

למה יופי? כיון שבזמן הזה מדיניות העמימות היא אוילית, ואינה משרתת שום מטרה טובה. במבט מבחוץ על הארץ, אני מניח שאנחנו נראים די דבילים עם כל העמדת הפנים הזו. אחרי הכל, a nudge is good as a wink to a blind bat. אבל זה לא הכל. לאחרונה שׂוחחתי עם מבקרת מחו"ל, שסיפרה שמדיניות העמימות תורמת גם לחיזוק תדמית היהודי כמי שמעורב בעניינים מפוקפקים ועושׂה עסקאות אפלות מתחת לשולחן. רוצה לאמר – לא רק שאנו שוקדים על תדמיתנו כילדותיים ומפגרים, אנחנו גם מלבים את האנטישמיות. שתי ציפורים בפצצה אחת.

אבל הרבה יותר משאכפת לי מתדמיתה של מדינת ישׂראל כלפי חוץ, מכעיס אותי הנזק שגורמת מדיניות העמימות כלפי פנים.

בשבועות האחרונים, בלי לדעתי על התכניות של משׂרד החוץ האמריקאי, נהלתי מספר דיונים על-פה ובכתב בסוגיית העמימות הגרעינית. לדאגתי הרבה, קיבלתי תגובות זהות כמעט מכל בני-שׂיחי. התגובות התחלקו לשניים: (א) אבל אם נגלה שיש לנו, יכריחו אותנו אומות העולם לחתום על כל מיני אמנות (רוב המתדיינים לא ידעו לאמר אילו אמנות בדיוק); ו-(ב) אם נגלה שיש לנו נשק גרעיני יתחיל מירוץ חימוש מטורף במזרח התיכון. המדאיג בכל זה היה שאפילו בשׂיחות על-פה נשלפחו הנימוקים מן המוכן, בלי מחשבה כלל.

מה הבעיא, בעצם, בחתימה על ה-NPT?

בכל הקשור למניעת ההפצה של נשק גרעיני – באמת עדיף שלא להפיץ אותו הלאה. אני תומך באופן מוחלט בכך שמדינת ישׂראל לא תסייע למדינות שעדיין לא התגרענו לייצר לעצמן פצצות. (ואף מילה בתשובה לשאלה מי חימש את הודו בנשק גרעיני, ומה יקרה אם המתיחות סביב קשמיר תגיע לכדי מלחמה של ממש).

בכל הנוגע לפירוק נשק גרעיני, הנה לשון האמנה (סעיף 6):

Each of the parties to the Treaty undertakes to pursue negotiations in good faith on effective measures relating to cessation of the nuclear arms race at an early date and to nuclear disarmament, and on a treaty on general and complete disarmament under strict and effective international control.

בסדר גמור. ננהל משׂא ומתן באמונה ומתוך רצון טוב. הנה נקודת הפתיחה שאני מציע: קודם תתפרקנה מנשקן ארה"ב, רוסיא (כולל הבסיסים האוקראינים, הבלרוסים והקזחים), בריטניא צרפת וסין. אח"כ אנחנו.

עד כאן לגבי החשש מחתימה על האמנה בכפיה. לא רק שאין סיבה לחשוש, אפשר לחתום בשׂמחה. לגבי התגובה השניה, לפיה הכרה ישׂראלית פומבית בתכנית הגרעין עלולה לגרור מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, לא נותר לי אלא לשאול: חברים, על תכנית הגרעין האיראנית שמעתם? ומה עם הכור בעיראק שהפצצנו כבר לפני שנות דור? מירוץ החימוש מזמן כבר כאן!

אבל יש כאן גם עניין עמוק יותר. לתחושתי, החשש העמוק שהביעו בני-שׂיחי לא היה מכך שנאלץ לחתום על איזו אמנה (וכי למי אכפת מחתימות ביחסים בינלאומיים?), אלא מכך שאומות העולם תאלצנה אותנו באיזשהו אופן לוותר על הנשק הגרעיני שלנו. כאן נכנסים לפעולה הפחדים העמוקים שהטביעו בנו אלפיים שנות גלות. בכח הפחדים הללו מצליח מנגנון ההפחדה של השירותים החשאיים (מי שיודעת מה זה מלמ"ב – שתרים יד) לשטוף את המוח למדינה שלמה.

ואני אומר – הפוך! יש לנו נשק גרעיני. אף אחד לא יקח לנו אותו. אם ינסה מישהו שוב לעמוד עלינו לכלותנו, אולי יצליח – אבל הוא יכלה יחד אתנו. אנחנו גדולות, אנחנו חזקות, אנחנו לא הולכות לשום מקום. עכשיו בואו נדבר שלום.