לאדוני אמור: שבע פעמים ושבע פעמים יצאתי ליום חופש – מגיע לי יובל. עניין של זכויות עבדים. עניין יציאה משעבוד לחירות. שבת.
השבת נסענו לירושלם. נסענו בשבת. בבוקר. בשכונות המערביות של העיר בואכה גינות סחרוב חללנו שבת בפרהסיא. על ציר הרצל העניינים חזרו להיות רגילים. תנועה קלילה, נהיגה חופשית. מגיעים – מנוחה ונחלה, גפן ותאנה בדרך. חירות. מהרתי והרהרתי באותן שאלות הרות גורל של יהדות ודמוקרטיא, סוציאליזם ואחוות העמים. ציונות, נו.
ברקע – מהומות השבת החרדיות. מעין פוגרומצ'יקים נגד השלטונות. יהודים מהעדה האלכסנדרינית, עם התרסה מהוסה וכיבוש זוחל. בסלון, דיונים על בנקים תורניים ותחום העירוב. בקבלת שבת האחרונה של ק"ק קריית היובל נצבעו עמודי העירוב "מהדרין" בשלל צבעי הקשת. עניין של גאוה שכונתית. לשכונה יש גם קבלת שבת משותפת לציבור פעם בחודש, רשימת דיוור דוא"ל, וחיי קהילה שוקקים. מהבחינה ההלכתית-פוליטית, מסתבר שאיש הישר בעיניו יעשׂה. כשעושׂים את זה בערבות הדדית, מתוך חירות הבחירה, ובשיתוף פעולה – אז ישר דמוקרטיא.
גם היהדות נגזרת איכשהו מן השבת. ראשית, משום שזה הוא יום המנוחה הרשמי של המדינה. החלטה אזרחית פוליטית מן המעלה הראשונה נקבעת במקרה זה לפי אמות מידה דתיות. בנוסף ליום המנוחה השבועי, שהשתרש ברוב העולם ככולו, מעלה התורה על הדעת ממכלול רחב יותר של חקיקה סוציאלית מובהקת על בסיס שבע, ובכלל כלים כלכליים מתוחכמים כגון שמיטת הקרקעות והחובות, ואף היובל המֻתולוגי. כאן גם יהדות, גם סוציאליזם.
ומה עם אחוות העמים? ככל שאני חושב יותר על שאלת הציונות, כך אני חוזר להרצל. הוא הבין לגמרי עד כמה יכול להיום נעים בארץ, אם יום אחד יפרוץ פה פתאום שלום. יהודים, מושׂלמים, נוצרים – דוברי עברית, ערבית, ועוד מגוון שׂפות – יחיו כאן בארץ אלה בצד אלה בשלום ובשלווה. עד כמה שאני זוכר את אלטנוילנד, אפילו לא היה צפוף אז בארץ. זה כנראה כבר לא יקרה.
אבל השאיפה צריכה להיות אותה שאיפה: השכנת שלום בארץ ומן הארץ בכל חוג העולם. תחת כובע ההיסטוריון אני יודע כי העניין חסר תקדים ובלתי סביר באופן קיצוני בקנה מידה של פחות מאלפיים שנה. תחת הכיפה השקופה אני מרצה לעצמי לשער שריבוינה לצדנו. ודאי מעבר לכל ספק שגם האדמו"ר מצימערמאן (מילים).
