מי בעד הפרטת הקרקעות?

בשבוע שעבר קראתי טיעונים מצד עיתונאים מובילים בעד יוזמת הפרטת הקרקעות של נתניהו. בטור זה אתייחס לדברי שניים מהם, רביב דרוקר וסבר פלוצקר. לטענת השניים, הרפורמה טובה, נחוצה, ולא כל כך מרחיקת לכת כמו שחשבנו.

תגובתי הנרחבת לדבריו של דרוקר התפרסמה הבוקר באתר עבודה שחורה. אסתפק לפיכך בתקציר. דרוקר העלה שתי טענות חשובות ונכונות: (א) דמי החכירה הם סוג של תשלום, או מס, עבור שירות שאינו קיים בעצם; (ב) הפער בין הכוח העצום המופקד בידי פקידי/ות מנהל מקרקעי ישׂראל לבין המשׂכורות הזעומות המשולמות להן/ם מזמין שחיתות, ויש סימנים לכך שהיא קיימת ועמוקה.

אני מסכים עם הטענה שדמי החכירה אינם הגיוניים. אבל אם כך, מדוע לא לבטל אותם וזהו? אם המנהל רקוב ומושחת, או לכל הפחות לא לגמרי יעיל, מדוע לא לתקן אותו? מה ההיגיון המקפיץ אותנו ישר להפרטה? האם זו התשובה היחידה לכל שאלה שנשאלה אי-פעם? את התשובה (במהופך) ניתן למצוא בטורו של פלוצקר:

היה זה נתניהו שברצונו הלוהט להוכיח שהוא עדיין גדול-מהפכני-ישׂראל כינה את הצעת החוק לרופרמה במינהל מקרקעי ישׂראל בשמות כמו "אם כל ההפרטות", "הגדולה בהפרטות בישׂראל" ו"העברת קרקע הלאום לידיים פרטיות" – ובכך גייס מגדה חזית לאומית וחברתית רחבה. ברית בית שׂמאל לימין, בין מרכז לפריפריה. אלא שלכינויים האלה אין ולא הייתה שום אחיזה במציאות. קרקע הלאום לא מועברת לידיים פרטיות: הרפורמה תעביר חצי אחוז עד אחוז מהקרקעות של ישׂראל המוחכרים כעת בחוזי חכירה ל-99 שנים, לבעלותם המלאה של בעלי הדירות, ותו לא. "מבחינה חוקית", אומרים במינהל, "הבדל בין חכירה לדורות ששולמו תמורתה דמי היוון לבין בעלות מלאה הוא אפסי. זו פיקציה מיותרת שהרפורמה ביקשה לחסל.

אילו רק הוצגה הרפורמה לציבור כאמצעי שיסייע לבעלי בתים לסגור מרפסת, היתה עוברת בקלות רבה. אבל לא כך הוצגה הרפורמה. האירוניא בסיפור הוא שביבי דוקא מצטייר כטיפוס אמין (להבדיל מפלוצקר, אגב). הוא אינו מתכוון להעביר תקנה לטובת סוגרי המרפסות, אלא דוקא ל"אם כל ההפרטות". נכון, אני מנסה לנחש כאן את מחשבותיו הכמוסות של אדם שאינני מכיר אפילו באופן אישי, אבל כך (פחות או יותר) עושׂה גם פלוצקר. הוא מניח שביבי פשוט רצה להצטייר כמהפכן, ולכן קלקל את סיכוייו להצליח ברפורמה. אני, לפחות, מקבל את דבריו של ביבי כפי שהם. כשהוא מדבר על הפרטת כל אדמות המדינה, אני מאמין לו.

וזו גם תשובתי לטיעון של רביב דרוקר, כהאי לישנא:

החשש השני הוא העשירים ישתלטו על קרקעות, בעיקר קרקעות חקלאיות, ייזמו שינוי ייעוד באמצעות הכנת תוכניות לבנייה למגורים ואח"כ ישתמשו בעוצמתם הכלכלית כדי לדחוף את ההפשרה במוסדות התכנון. נשמע מאוד הגיוני, אבל לא ממש […] בוא נפסיק עם הפחדים והקונספירציות. נוחי דנקנר לא יקנה את המדינה.

ניתן לתהות באיזו מדינה גר מר דרוקר. האם שמע על רכישת צים בידי האחים עופר, למשל? האם הוא מודע למציאות בה פקידי אוצר מפריטים נכסי מדינה ואח"כ עוברים לנהל אותם עבור הקונים? דרוקר קורא לנו "להפסיק עם הפחדים והקונספירציות". אני קורא לו לפקוח עיניים. מצד אחד מבטיח ראש המשלה את אם כל ההפרטות, ומצד שני מספרים לנו שכל העניין הוא לבטל מס מיותר (לבטל מס מיותר?!) ולהקל עלינו לסגור מרפסת. בתנאים כאלה, האם לא הגיוני שנחשוד בקשרים וקנוניות?

כתב דרוקר: אני לא באמת מצליח להבין מה רוצים המתנגדים לרפורמה. הכי קל להאשים אותם בבורות או אינטרסנטיות. קל, אבל לא הוגן. לא כולם מטומטמים ולא כולם אינטרסנטים. בתשובה אני יכול, קודם כל, להמליץ לו על הטור הזה של איתמר כהן. האופנן אמנם לא כוכב-מגיש בערוץ 10, אבל הוא חוקר יסודי, שאינו פונה כל כך מהר להצהרות כמו "אני לא באמת מצליח להבין". שנית, כיון שאפילו דרוקר מודה שיש בינינו, המתנגדות/ים, אי-אילו שאינן אינטרסנטיות ואינם מטומטמים, אני מציע לו לשאול את עצמו מדוע מתואר מהלך ביורוקרטי פשוט כ"אם כל ההפרטות".

התקוה (פרשת השבוע: דברים)

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל בני-ישׂראל בעבר-הירדן במדבר […] ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשׂר חֹדֵש, באחד לחֹדש, דבר משה אל בני-ישׂראל ככל אשר צוה יהוה אֹתוֹ אלהם (דברים א א-ג).

תיק רע

תיק רע

איור: דניאל מורגנשטרן

רגע לפני הכניסה לארץ, לאחר מסע מדברי מפרך שארך 40 שנה יותר מדי, מכנס משה את עם ישׂראל להאזין לנאומו האחרון. הנאום נפתח בסקירה היסטורית, והסקירה נפתחת בעיסקה שהציע רבש"ע לעם בהר חֹרֵב. עיסקה פשוטה. העם מצדו מסכים לשׂאת בעול התורה ולהתחלק בו עם משה, ובתמורה מבטיח רבש"ע את הארץ. עול תורה וההשתתפות עם משה מתקבלים בברכה: טוב הדבר אשר דברת לעשׂות (א יד). כדי לזכות בארץ כל שנותר הוא למלא את ההוראה הפשוטה: עלה, רֵש, כאשר דִבר יהוה אלהי אבֹתיך לך. אל תירא ואל תחת (א כא). אבל כאן נכנסו לתמונה המרגלים, והמשך הסיפור ידוע. הפחד וקטנות האמונה עשׂו את שלהם. העונש: 40 שנה במדבר.

קדימה בזמן, לסוף המאה ה-7 לפנה"ס. בירושלם מולך יאשיהו בן-אמון. במהלך בדק בית שנערך בבית-יהוה נמצא פתע פתאום ספר תורה שכוח אל ואדם. המלך קורא בספר ונחרד. בבגדים קרועים הוא מזמן את חבר יועציו ומצווה:

לכו, דרשו את יהוה בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה, כי גדולה חמת יהוה; אשר היא נִצתה בנו על אשר לא שמעו אבֹתינו על דברי הספר הזה, לעשׂות ככל הכתוב עלינו (מלכים ב כב יג).

חוקר המקרא הנודע יוליוס וולהאוזן העלה את ההשערה שאותו ספר תורה שנמצא במהלך בדק הבית של יאשיהו אינו אלא ספר דברים. השערה זו התקבלה באופן גורף למדי במחקר, ורבים אוחזים בה, בצורה זו או אחרת, גם היום. ואפילו נאמין שספר התורה לא "נמצא" בימי יאשיהו אלא נמצא ממש (או לחילופין גם אם נקדים את זמנו בהרבה), עדיין אני סבור ששפן הסופר, עכבור בן-מיכיה, חולדה הנביאה, ושאר המכרסמים בחצר המלך יאשיהו העבירו עליו "וויש עריכתי" יסודי ביותר.

בעקבות פרסומו של הספר פתח יאשיהו במבצע כללי לתיקון ושיפור חיי הדת ביהודה. אלילים למיניהם נותצו, אשרות נכרתו, הבמות נסגרו וכהניהן הועברו לירושלם. ובכל זאת, כבר מלכתחילה היה ברור שאת האסון שמנבא ספר דברים כבר אי-אפשר למנוע. כדברי חולדה הנביאה, הסמכות הרוחנית העליונה באותם ימים:

אִמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי: כה אמר יהוה – הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יֹשביו, את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים, למען הכעיסני בכל מעשׂה ידיהם, ונִצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה. ואל מלך יהודה השֹלֵחַ אתכם לדרֹש את יהוה, כה תאמרו אליו […] יען רך לבבך, ותִכּנע מפני יהוה […] ותקרע את בגדיך […] לכן הנני אֹסִפְךָ על אבֹתיך, ונאספת אל קברותיך בשלום, ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה (מל"ב כב טו-כ).

והאסון אכן לא אחר לבוא. בתוך דור אחד נכבשה ירושלם בידי צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, בית המקדש נחרב עד היסוד, והקיץ הקץ על מדינת יהודה העצמאית. למרבה המזל, קבלנו הזדמנות נוספת. יותר מ-40 השנים במדבר, אבל פחות מ-70 השנה שניבא ירמיהו – והנה הגיע כורש מלך פרס ומדי, והפיל את מלכות בבל. הגולים הורשו לשוב הביתה ליהודה, ואפילו לבנות מחדש את בית המקדש.

סוף הסיפור? כמובן שלא. אם בית ראשון חרב בשל עבודת אלילים, השני חרב בשל סכסוכים פנימיים, פלגנות יתירה ושׂנאת חינם. והפעם היה העונש כבד בהרבה. שיטות משיטות שונות יש לחשב את גזר הדין שנפסק לנו בגין חרבן בית שני. נפתלי-הרץ סיכם את החשבון ב-2000, בקירוב לא רע לעובדות. אלפיים שנה. קשה לתפוס.

בשלהי ספר דברים, פרשת נִצבים, מסכם משה את נאומו הגדול (דברים ל א-ה):

והיה כי יבֹאוּ עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והֲשֵבֹתָ את לבבך בכל הגוים אשר הִדִחֲךָ יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך, ושמעת בקֹלוֹ ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורִחַמֶךָ, ושב וקִבֶּצְךָ מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה.

אם נקבל את שיטתו של וולהאוזן, הרי שנאמרו הדברים הללו לפני גלות בבל. יוצא שלצד הנחמה האישית המוצעת ליאשיהו, כי הוא עצמו לא יחזה בחורבן, מוצעת גם נחמה ציבורית, המגולמת בתקוה לחזרה מן הגלות. וגם אם נרחיק לכת ונטען שהפסוקים הללו נוספו בימי פרֹס הפרסים, לאחר שיבת ציון הראשונה, ודאי מעבר לכל ספק שנכתבו לפני שיבת ציון השניה, בימינו אנו. והתקוה לא אבדה, גם לא לאורך שנות אלפיים.

השׂר גלעד ארדן – אנא עצור את הפרטת הקרקעות

גלעד ארדן - ויקיפדיא

גלעד ארדן - ויקיפדיא

הנה, כאילו לפי הזמנה, התארגנות בלוגרים על מנת ליצור הד בתקשורת, ולדרבן את השׂר להגנת הסביבה, ח"כ גלעד ארגן, להתגייס למאמץ לעצור את הקנוניא להפרטת קרקעות המדינה. מארגן היוזמה הוא איתמר כהן, הדוושן הבלתי-נלאה. מקרה מבחן לטור שכתבתי רק אמש.

ציבור הקוראות והקוראים מוזמן להעביר, להפיץ, לשלוח לכל עבר.

***   ***   ***

לכבוד השׂר להגנת הסביבה, גלעד ארדן

הנדון: מחובתו של השׂר להגנת הסביבה להתנגד להפרטת קרקעות המדינה

שלום,

ראשית, ברצוננו להביע את הערכתנו כלפיך. מאה הימים הראשונים שלך בתפקיד ממחישים היטב את ההבדל בין מי שמכהן בתפקיד השר להגנת הסביבה מתוך בחירה ותחושת שליחות, כמוך – לבין מי ש"נאלץ" למלא את התפקיד מאונס וכברירת מחדל, כמו כמה מקודמיך.

אלא שלמרבה הצער, הממשלה בה אתה מכהן מובילה מהלך בעל השלכות הרסניות ומזיקות מאין כמוהן. כל פעולותיך החיוביות וכוונותיך הטובות יהיו בטלות בשישים, ולא יצליחו לתקן, ולו במעט, את נזקה של ה"רפורמה במנהל מקרקעי ישׂראל", שהיא שם מכובס לדבר האמיתי: הפרטת קרקעות המדינה.

ברצוננו להעמידך על הנזקים החמורים שטומנת בחובה הפרטת הקרקעות

1. תיקון מס' 1 לחוק מקרקעי ישראל המוצע מגדיר כ"קרקע עירונית", המיועדת למכירה לצמיתות, כך: "קרקע, שייעודה לפי תוכנית מפורטת (…) למגורים או לתעסוקה;  'תעסוקה' -תעשיה, מלאכה, משרדים, מסחר, תיירות או מלונאות וכיוצא באלה".

על פי הגדרה זו, בעתיד ניתן יהיה למכור לצמיתות לבעל הון פרטי חלקים מבקעת תמנע, שם מתוכנן פרויקט מלונאות.
דוגמא נוספת: בשׂדה בריר שליד ערד מתוכננת הקמת מכרה פוספטים, שעל פי סקר של משרד הבריאות, עלול לגרום לתמותה של שבעה תושבים נוספים בערד, מדי שנה. על פי הרפורמה המוצעת, השטח שבו אמור לקום המכרה עלול להימכר לידי בעל הון פרטי, למטרות "תעשיה". המאבק של תושבי ערד, שהוא כבר עכשיו מאוד קשה, עלול להפוך לכמעט בלתי אפשרי אם הקרקע אכן תימכר לצמיתות לבעל הון פרטי, שמטבע הדברים לא מתעניין כלל בבריאות הציבור, אלא אך ורק בהפקת רווח מירבי מהאדמה שבבעלותו.

2. בעקבות ההתנגדות הרחבה להפרטת הקרקעות, שכוללת ארגונים וחברי כנסת מכל רחבי הקשת הפוליטית, הסכימו יוזמיה שההפרטה תכלול "רק" 4% משטחי מדינת ישראל.

זוהי אחיזת עיניים. ראשית, עשׂרות אחוזים משטחי המדינה בפועל אינם שמישים לציבור הרחב, מסיבות שונות (בעיקר שטחי אימונים של צה"ל). שיעור הקרקעות המיועדות להפרטה מתוך הקרקעות שזמינות באמת לציבור הרחב גבוה בהרבה מ-4%.
שנית, יוזמי הרפורמה כלל אינם מסתירים, שכוונתם המקורית היתה להפריט הרבה יותר מ-4% מהקרקעות. ברור לחלוטין, שמרגע שייפרץ הסכר ותחל הפרטת הקרקעות, בעתיד יהיו בעלי אינטרסים, שיקדמו, ואף יצליחו, להרחיב את מהלך ההפרטה.

3. ברפורמה המוצעת לא קיימת שום מגבלה מעשׂית על ריכוז קרקעות בידי יחידים. המשפט היחיד שמתייחס לכך הוא המשפט הכללי הבא (תיקון 6 לחוק מינהל מקרקעי ישראל): "המועצה והרשות יפעלו במטרה לקדם את התחרות בשוק המקרקעין ולמנוע ריכוז קרקעות בידי יחידים."

זהו משפט כללי ריק מתוכן. באותה מידה ניתן היה לכתוב, דרך משל, ש"המועצה והרשות יפעלו במטרה לפתור את בעיית הגרעין האירני". איך? באיזה אמצעים? גם לא מוגדר: מהו "ריכוז קרקעות בידי יחידים"? מאה דונם לבעל הון יחיד? מאה אלף דונם לבעל הון יחיד?*
הסעיף הזה הוא בגדר פרצה קוראת למושחת. והמושחת, כשקוראים לו – בא.

* הערה: על פי הדיווחים בתקשורת, שעד כה לא אושרו בשום פרסום רשמי, ברגע האחרון נכנסו לחוק מגבלות על ריכוז קרקע בידי יחידים, אלא שמדובר במגבלות עמומות, שמותירות חלק ניכר מהמלאכה לתקנות, שיותקנו עד 1.5.2010.

לסיכום: מכירת קרקעות מדינה לצמיתות מהווה איום חמור על הסביבה והחברה במדינת ישראל. מחובתו של כל שׂר – ובמיוחד, של השׂר להגנת הסביבה – להתנגד למהלך כזה.

על החתום: בלוגרים (כותבי יומנים ברשת האינטרנט):

אורי אמיתי, יוחאי עילם, בונים בתי"מ (בלוג פעילי התנועה הירוקה מימד),עבודה שחורה (בלוג-עיתון – קבוצת בלוגרים), שושי פולטין, חנן עינב לוי, אורית כהן, ראובן קלינמן, רונה שחר, איתמר כהן, אבירם בר לב, יניב גולן, עדי איתן, זהר לידר, ווסאבי – ירוק ועצבני (קבוצת בלוגרים),POV, רביב נוה, ערן אזולאי, דור לוי.

לאן הלכה כיכר העיר?

בשבוע שעבר עליתי ירושלימה, לבית המשפט העליון. חשבתי שאני נוסע להפגנה. הסתבר שלא ממש. על קורותינו בשטח, קצת פחות ממניין אכפתניקים/ות, סיפר בהרחבה אמיתי סנדי. בתור הפגנה היינו די מעוררי רחמים. כלומר, היינו מעוררים רחמים אילו היה אצל מי. אבל לא כל כך היה. נסו אתם לעמוד לצד כביש הגישה המוביל לחניון ביהמ"ש העליון בצהרי-יום קיץ, ותבינו מדוע. אז מה בעצם עשׂינו שם?

למעשׂה, את אותה שאלה בדיוק אפשר לשאול לגבי כמעט כל הפגנה. לכאורה הפגנה נועדה להעביר מסר לשלטונות לגבי רצון הציבור. אבל כמה אכפת לשלטונות מהפגנות? נכון, היתה ההפגנה המתולוגית אחרי סברה ושתילה. אבל כמה הפגנות אחרות היו, שבאו והלכו בלי לשנות שום דבר לאף אחד? האם אין דרך אחרת, יעילה יותר, להעביר את המסר?

מסתבר שיש. לאחרונה השתתפתי בדיון אצל טל ירון על בלוגים ותפקידם החברתי, נושׂא שכבר דשו בו לא מעט בעבר. העיסוק בפרשת נוגה-דרורי-ביטון, והשימוש הנרחב שעשׂיתי בבלוג בעניין זה, סיפקו לי כמה תובנות בנושׂא.

ראשית, התגובות לדיווח. לפי נתוני גוגל-אנליטיקס קראו את הטור יום בעליון 140 משתמשים יחודיים, כל אחת/ד מעט יותר מארבע וחצי דקות בממוצע. לא הרבה, במונחים של בלוגים מסויימים, אבל סדר גודל שלם יותר מאשר הקומץ שהגיע להפגין עם שלטים, וכמעט כפליים ממספר הצופות/ים באולם בית-המשפט עצמו. על אף שהתיק המדובר זכה לטיפול באמצעי התקשורת, ואף לכותרת ראשית ב"ישׂראל היום" ביום הדיון עצמו, אין ספק שחלקים גדולים בציבור עדיין לא שמעו על הסיפור דבר וחצי דבר. וגם אלה ששמעו, ודאי שלא נחשׂפו לחלק מהרשמים שהעליתי אני. יוצא שהפכתי לאמצעי התקשורת. בעל קהל מצומצם למדי אמנם, אבל לא מבוטל.

שנית, הדיון המתמשך העניק לי הזדמנות להחשׂף באופן יסודי לדעות שונות משלי. הדבר נכון בעיקר לגבי העמידה העיקשת של הקורא איתי כוחיי בעד השופט דרורי. נכון, עדיין לא השתכנעתי משום טיעון שהעלה, אבל הדבר אינו גורע במאום מהעובדה שהוא חייב אותי לחשוב עוד ועוד על המקרה, לחדד את טיעוני, לקרוא עוד ועוד חלקים מפסק הדין. כאן כבר יש לבלוג יתרון עצום על פני אמצעי התקשורת ההמוניים, הכבולים בשטחיות המובנית בהגיון הכלכלי והמקצועי שלהם.

שלישית, משום שהפרסום בבלוג זיכה אותי גם בהיכרות אישית עם עוד שני חברים לדרך: אמיתי סנדי הנזכר לעיל ויאיר מלכיאור, קורא קבוע בפרשת השבוע. הפגישה המהותית שלי עם שניהם נעשׂתה דרך בלוג זה. למעשׂה, דרך הבלוג הכרתי גם את שני הטלים – ירון וגלילי. יוצא שהבלוג משמש כלי לטווית אותה רשת חברתית-רעיונית החיונית כל כך לקידום ולקיום המהפכה. למעשׂה, זו גם התועלת הכמעט-יחידה שבהפגנות בעולם ה"אמיתי" – ההזדמנות לפגוש חברות וחברים לדעה ולדרך. אלא שבבלוג הכל בזמננו החופשי, מבלי לעזוב את הבית.

והנה התשובה הזמנית שלי לשאלת תפקידם החברתי של הבלוגים. הם הם – יחד עם פייסבוק, טוויטר, תפוז ומה לא – כיכר העיר החדשה. כאן נערכים הדיונים, כאן נערכים המפגשים. זה הכלי בידי ציבור האזרחים שאין לו המשאבים לעסוק בפוליטיקא באופן מקצועי – אותו ציבור בדיוק שעל כתפיו מונח עול הדמוקרטיא. זה המקום בו הציבור יכול להתעדכן ולהתדיין במה שמעניין אותו באמת. זה המקום בו הוא יכול לתרגל את כישורי הדיון שלו. זה המקום בו הוא יכול למצוא את בעלי-הברית שלו לכל דבר ועניין. נכון, עדיין אין תחליף לפגישה פנים-אל-פנים בתלת-מימד. אבל כמה טוב להגיע לפגישה הזו לא כזרים מוחלטים אלא כחברים ותיקים.

אין מבטלין גיור

אחת ההסתעפויות של פרשת נוגה-דרורי-ביטון, שהעסיקה אותי כל כך בשבועיים האחרונים, נוגעת לביטול גיורה של נוגה. בהקשר לתיק הנדון, הוליד ביטול הגיור אירוניא חריפה: מצד אחד החליט השופט דרורי שלא להרשיע את איתמר ביטון משום שארוע הדריסה הפך (בעיניו) לרגע מכונן בתהליך קליטתה של נוגה בחברה הישׂראלית. מצד שני קם בית-דין רבני, ביטל את גיורה ושלל את יהדותה, שהיא כשלעצמה אבן יסוד בזהותה הישׂראלית.

יהדות אתיופיא הועלתה לארץ מעצם הגדרתה כיהודית. הדיון הנערך כעת בגורל הפליטים המסתננים כעת למדינה מוכיח כאלף עדים את שאינו דורש הוכחה בעצם – שמדינת ישׂראל אינה מעוניינת לקלוט פליטים מאפריקא סתם כך. היא מוכנה לכך רק בתנאי שהם יהודים. אז אם יהודים, מדוע לגייר? אם כבר גויירו בכל מקרה, מדוע לבטל?

כשנשאל מדוע בוטל גיורה של נוגה, השיב הר' אלי בן דהן, מנכ"ל בתי-הדין הרבניים שהיא "לא גוירה על ידי בתי הדין הרבניים וכי בכל מקרה צריך לפנות לרב חיים דרוקמן, שאחראי על הנושׂא". כלומר, אין כאן עניין מיוחד בנוגה, ואף לא בשאר הציבור שגיורו בוטל פתע-פתאום. יש כאן סכסוך פנימי בתוך היהדות האורתודוכסית בשאלה "למי יש סמכות לגייר?". סכסוך זה, הגורם עוול נורא לציבור העולים – מחבר העמים ומאתיופיא כאחת – אינו נסב על עקרונות התורה וההלכה, אלא על שאלות ארציות יותר, של יוקרה, כח וכסף.

ומדוע אני מרשה לעצמי לקבוע שענייני תורה והלכה אין כאן? בגלל מראי המקום הבאים. הראשון, מן הרמב"ם (משה דרורי, לתשׂומת לבך), הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז:

גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל העכו"ם, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות, הרי הוא כישׂראל מומר, שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו. מאחר שטבל, נעשׂה כישׂראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף-על-פי שנגלה סודן.

וגם שולחן ערוך יורה דעה סימן רסח סעיף יב:
כשיבא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שׂררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא ליכנס לדת. ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישׂראל. ואם לא נמצאת להם עילה, מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשׂייתה על עמי הארצות, כדי שיפרשו. אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותם שחזרו מאהבה, מקבלים אותם. ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שׂכר המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר. הואיל ומל וטבל, יצא מכלל העובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו. ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישׂראל, מומר שקדושיו קדושין.

יוצא שמתוך המאבק נגד בית-דינו של כב' הרב דרוקמן מפרים בתי-הדין החרדיים הלכה פסוקה וברורה משל הרמב"ם ומשולחן ערוך. תוך כדי מאבק זה, שאין לו קשר לתורה ולהלכה, חידשו בתי-הדין חידוש מרעיש ומרחיק לכת. בלועזית קוראים למהלך כזה "רפורמה". יוצא שהחרדים הם הרפורמים החדשים. גיור רפורמי לא תופס בארץ, נכון?

כשאני נגמר והמדינה מתחילה (פרשות השבוע: מטות/מסעי)

וידבר יהוה אל משה לאמר, דבר אל בני-ישׂראל ואמרת אלהם: כי אתם עֹברים את הירדן ארצה כנען, והִקְרִיתֶם לכם ערים, ערי-מקלט תהיינה לכם. ונס שמה רֹצֵחַ, מכה נפש בשגגה. והיו לכם הערים למקלט מִגֹּאֵל, ולא ימות הָרֹצֵחַ עד עָמְדוֹ לפני העדה למשפט (במדבר לה ט-יב).

די!!!

די!!!

איור: דניאל מורגנשטרן

העקרון המשפטי-חברתי המתואר לעיל פשוט למדי. בחברה הישׂראלית הקדומה, כמו בחברות רבות אחרות בעולם העתיק, היה מקובל מנהג גאולת הדם. על קרוביו של אדם שמת מידי אדם אחר הוטלו הזכות והחובה לגאול את דמו – כלומר להמית את הממית. ההנחה העומדת בבסיס מנהג זה היא שסמכות הענישה הינה פרטית. האנשים האחראים להביא לדין ולהוציא להורג את הרוצח אינם שופטים ממונים, אלא קרובי משפחתו (או חברי החמולה, או השבט) של הנרצח.

אין צורך במחשבה מעמיקה כדי להתחיל להבין את הבעיות הגלומות בשיטה זו. ראשית, גאולת דם משפחתית-שבטית מזמינה מעגל בלתי-פוסק של רציחות ורציחות שכנגד. מעגל כזה ניזון באופן טבעי מרגש הנקמה, אך לא רק ממנו. מות אדם מיד חברו נתפס כגורם מטמא. כדי להסיר את הטומאה יש להמית את האחראי לה. ככתוב: ולארץ לא יְכֻפַּר לדם אשר שֻׁפַּךְ בה, כי אם בדם שֹׁפְכוֹ (שם, לג).

כיצד, אם כן, ניתן לשבור את מעגל הקסמים? הדרך שמציעה לנו התורה היא עוברת בהפקעת גאולת הדם מידי המשפחה או השבט, והעברתה לגורם חיצוני – העדה או העם. לשם כך נצטווה ישׂראל לקבוע לעצמו את ערי המקלט. עיר המקלט היא התחנה הראשונה בדרך החוצה ממעגל גאולת הדם – מקום בו יכול ההורג למצוא מסתור עד שיתברר עניינו ויובא בפני בית-דין. אם ימצא שמעשׂה ההרג היה בשוגג, הרי שהוא זכאי, ואין רשות להרגו. אם ימצא שההרג הוא בעצם רצח – כלומר בוצע במזיד ובאופן מתוכנן – דמו של הרוצח ישפך, ואין לו גאולת דם.

בספרו "אלימות ברפובליקה הרומית" ניתח החוקר הבריטי אנדרו לינטוט את הסיבות לקריסתה של השיטה הרפובליקנית ברומא העתיקה. ההסבר שנתן היה שחיסולו של טיבריוס גראכּכוּס, הטריבון המהפכן, הביא למעגל קסמים של אלימות הולכת וגוברת, עד כדי מלחמת אזרחים של דור שלם, שבסופה כבר לא היתה עוד רפובליקה.
להסבר זה, שכשלעצמו אינו חדשני, הוסיף לינטוט מימד חדש: העובדה שטיבריוס "הוצא להורג" באופן פרטי, פרטיזני, בידי קבוצה של בכירי המדינאים בני הזמן, נבעה מכך שהעקרון הנהוג בישוב סכסוכים ברומא של אותה עת היה זה של self-help, עזרה עצמית. במלים אחרות, אותם מדינאים רומים בכירים, שהמערכת הרפובליקנית לא העניקה להם כלים להתמודד עם יריב מהפכן, שלוח רסן ונטול כבוד לתקדימים הפוליטיים ולאינטרסים של בעלי-ההון, נקטו פעולה עצמאית, וחיסלו אותו בעצמם. כאמור, נהוג לחשוב שמעשׂה רצח זה דרדר את הרפובליקה למלחמת אזרחים ולחיסולה העצמי. דומני שמצב כזה בדיוק מנסה התורה למנוע בפרשתנו.

לעתים מזומנות אני נקלע לדיונים עקרוניים על זכויות וחובות בחברה. לרוב יוצאים הדיונים הללו מעיון בשאלת השירות הלאומי – צבאי ואזרחי. הנחת היסוד שלי היא, שכל חברה, בכל מצב, מקיימת מערכת של זכויות ושל חובות, המאזנות אלה את אלה. על מנת לשמור על זכויותי אני מקבל על עצמי חובות. בזכות החובות אני זכאי לזכויות. קיומה של עיר-המקלט, הפקעת הזכות לגאולת דם מידי המשפחה, והעברת הדיון לבית-דין של העדה – כל אלה שוללים מהפרט זכות לנקמה. מאידך, הם מעניקים לו זכות להגן על חפותו אם שפך דם ללא כוונה. גבולה של עיר-המקלט הוא המקום בו מסתיים הפרט ומתחילה החברה. מעודד לחשוב שהאבחנה החשובה הזו מתגלה דוקא בנסיון לשמור על חיי-אדם.

*** *** ***

לחובבי/ות ההיסטוריא הרומית: Lintott, Andrew W. 1968. Violence in Republican Rome. London: Oxford University Press.

יום בעליון

את עיקרי הדברים מהדיון היום בעליון בתיק מדינת ישׂראל נגד איתמר ביטון (רשמית, בינתיים, "פלוני") תוכלו למצוא בקלות בדיווחים הבאים. וכאן קישור לפרוטוקול הרשמי. אני אסתפק, לפיכך, ברשמים אישיים.

ההפגנה איבדה כל סיכוי כשהדיון נדחה, עוד אתמול, מ-9 בבוקר ל-11:30. אף אחד לא ידע בדיוק מתי להגיע, ולהיכן. יהיה הוגן לאמר שבשטח לא הורגשה שום נוכחות. רק כשהגעתי לאולם עצמו ראיתי שהתאספו בו כ-100 איש ואישה שבאו לשמוע את שופטי העליון דנים בתיק. לא כולל עיתונאים/ות.

בדיון עצמו התרשמתי מאד מהרוגז של כבוד השופט אדמונד לוי. אמנם, הוא שמר על לשון נקיה ומכובדת לאורך כל הדיון, כמתחייב מהמעמד והאכסניא. אבל היה ניכר בו שהוא זועם מאד. האמירה שלו שעלתה לכותרות באתרי החדשות היא: יש פה אירוע קשה ביותר והכלל הוא שאדם שמוכחת אשמתו מורשע בדין. קראתי את ההחלטה ושבתי וקראתי את ההחלטה ולא הבנתי איך לא מורשע אדם כזה. זה לא מתקבל על הדעת.
מה שלא תקראו באתרי החדשות היא שהשופט, בדרכו היבשושית והמכובדת , צעק את הדברים בכעס.

עם זאת, דומני שברגע מסויים כמעט נסדק שריון המכובדות היבשושית. במהלך הדיון מצא עצמו עו"ד קניג, פרקליטו של איתמר ביטון, נלחץ ומתפתל. בהתחשב בנתוני התיק, הדבר לא מפתיע, כמובן. פה ושם קולו נשבר, ולדעת אחד הצופים שישב בשורה לפני אפילו נשמע כמי שמתאפק שלא לפרוץ בבכי. ואז הגיעה הנקודה הבאה בדיון:

עו"ד קניג: […] אני לא אעמוד ואבזבז את הזמן כדי להקריא את כל עיקרי הטיעון שלי אבל כל הדברים האלה חוזרים על עצמם בהחלטת בית המשפט הנכבד חזור ושנן. מפנה לעמוד 5 למעלה: "זאת מעידה חד פעמית שהיתה לי, יום שחור מבחינתי". גם לו קשה עם מה שהיה שם אותו יום, זה אירוע חד פעמי בחייו ולכן בית המשפט הנכבד החליט –
כבוד השופט א' א' לוי: זה אירוע חריג בחיי, מעולם לא שמעתי על זה עד היום. כשאדם מבקש לצאת מהחניון ואומרים לו תשלם הוא מעלה את השומר על מכסה המנוע.

מצבו האומלל של הפרקליט מצד אחד, ומצד שני האירוניא הגלומה ב"ארוע חד-פעמי" לנוכח הקתרזיס של משה דרורי והרגע המכונן לכאורה בחייה של נוגה, לא השאירו ברירה. הקהל החל לצחקק. כ' השופט לוי לא היסס לרגע, ונזף בחומרה: זה ארוע חמור ביותר, לא משהו לצחוק עליו (לשוא תחפשׂו בפרוטוקול; לא מעט נאמר ולא נרשם). ואני בטוח לגמרי שלולי הנזיפה החמורה ששלף משרוולו היה גם השופט פורץ בצחוק.

אבל היו גם עניינים רציניים. למשל, התברר שהשמועות על עברו הפלילי של איתמר ביטון, שהסתובבו ברשת זה זמן מה, נכונות. ב-18.8.05, חודשים ספורים לפני ארוע הדריסה, ניסה להסתלק עם עגלה מלאה מוצרים מהמרכול, בלי לשלם. נשמע מוכר. התיק הגיע לבית-משפט, ובסופו של דבר הסתיים בעבודות שירות, וללא הרשעה. נשמע מוכר גם כן. כמו כן התברר שעל אף שרשיון הנהיגה של מר ביטון נשלל לאחר הדריסה, הוא המשיך לנהוג על אף הפסילה. מנין לנו זאת? משום שלפני כמה שבועות קיבל דו"ח על נהיגה ללא חגורת בטיחות. על עדות השקר שהעיד בחקירת המשטרה כבר דובר רבות. מכל אלה מצטייר אדם חסר כבוד לחיי אדם ולחוק. דוגמא ומופת למי שנרצה לראות כדיין בבית-דין.

נקודה נוספת, ומרכזית ביותר בסיפור, קשורה בסליחה. כזכור, סליחתה של נוגה לאיתמר ביטון בדיון המקורי – רגע מכונן בחייה לפי פסה"ד של משה דרורי – שׂחקה תפקיד מרכזי בהחלטה שלא להרשיע את הנאשם. במהלך הדיון בקשה שוב להשמיע דברים. עו"ד קניג, נאמן למרשו, הגיב כהאי לישנא: למתלוננת היה את יומה בבית המשפט. כנראה שעתה, כשהיא כבר מעורה לחלוטין בחברה הישׂראלית בזכות הכבוד שהעניק לה השופט דרורי, אין צורך לשמוע את קולה עוד.

בהמשך דבריו הביע עו"ד קניג תרעומת על כך שהפרקליטות שליוו את נוגה היום לבית המשפט (אם הבנתי נכון, מטעם עמותת טבקה), לא הצטרפו לתיק מלכתחילה, אלא רק משהפך לנחלת הציבור: עורכות דינה לא הכירו אותה לפני ההחלטה של בימ"ש קמא, בוודאות אף אחת לא התייצבה. המתלוננת והפרקליטה התייצבו, היום לאחר ההד התקשורתי כולן מצטרפות. הטיעון אינו ריק מתוכן. לא פעם ולא פעמיים נשמעה הטענה שרבים מדי מנסים לתפוס טרמפ על המקרה כדי לקדם אינטרסים פרטיים.

תשובה הולמת לטעמי נתנה כבוד השופטת ארבל: יכול להיות שאם הייתה מיוצגת לא הייתה מקבלת את הסליחה. תשובה זו נוגעת בעניין שכבר נרמז עליו ואף דובר בו, וכנראה שעוד ירמז ועוד ידובר: מה היה חלקו של השופט דרורי בטקס הסליחה? האם הפעיל לחץ על נוגה בכח סמכותו? היום, כשעמדה סוף סוף לאמר את דברה, אמרה (לא מופיע בפרוטוקול, רישום שלי):

הוא ביקש ממני סליחה בבית-המשפט. סלחתי לו, סליחה אמיתית. הבקשה שלו לא היתה אמיתית, וזה הכי כואב לי. […] הוא פגע בי. אני נפגעתי. ולא הייתי צריכה לסלוח לו. אני הבנתי הרבה דברים.

*** *** ***

שתי הערות לסיום:

(א) לשׂמחתי, למדתי היום את שמה של נוגה (שעד כה היתה בגדר עובדת בשב"כ). אמנם, שם משפחתה התפרסם באתרי החדשות. ובכל זאת, לטענת פרקליטתה היא מעדיפה להקרא בשמה הפרטי בלבד, והחלטתי לכבד בקשה זו. מסיבה זו לא העליתי גם תמונתה.

(ב) לצערי, גברה גם עלי רוח המכובדות היבשושית, ונמנעתי מלמחוא כפיים לאחר שסיימה את דבריה. לו יכלתי לחזור שוב, הייתי מוחא בקול. (ותודה לאוּרי יורמן).

*** *** ***

וזה מה שיש לאמיתי סנדי לאמר בנושׂא. הרבה פחות יבשושי ממני, מבטיח.

כף זכות

בתגובות לטור על הנבלים ברשות התורה התגלתה מידה טובה. שניים מן המגיבים, איתי כוחיי וטל ירון, התעקשו ללמד סנגוריא במקרה בו אני נקטתי צד באופן חד-משמעי ותקיף. מסתבר שזכו שניהם לקיים את דבר יהושע בן-פרחיה: והוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות א ו). עוד יותר מזה זכו לקיים את דברי ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן רפב):

דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה

אז כבוד השופט משה דרורי ודאי אינו רשע גמור כמובן. אפילו אני יכול לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו. לפיכך:

מי שרוצה יכול להאמין שכבוד השופט המחוזי לא הושפע ממעמדו הרם של אבי-הנאשם, ואף לא מסמכותם של הרב הספרדי הראשי ושל יו"ר ש"ס, שכתבו מכתבי המלצה על הנאשם. כדי לכסות לגמרי את כל הבסיסים, אני גם מקוה שהשניים דוקא מכירים היטב את הבחור איתמר ביטון, ולא רק את אביו, כפי שנרמז פה ושם.
אפשר להוסיף ולהאמין שאותו פן בפסיקתו של משה דרורי שאני מפרש כגזעני, הוא לחלוטין ולגמרי מהזן אוהב-האדם. הוא מתובל מן הסתם בהתנשׂאות, המושפעת לא מעט ממעמדו הרם, בו הוא מורגל. אבל אפשר להאמין שהשופט משה דרורי ראה כאן מקרה בו חשב באמת ובתמים שהוא יכול לתקן קצת את העולם, אם רק יפגין חשיבה פרשנית מקורית, מחוץ לקופסא.

קשה, אבל גם אם נאמין בכל אלה, עדיין צוחק הגורל האכזר אל מול פני פסק-הדין. אך לאור המציאות האכזרית חלפה לה הקתרזיס של סעיפים 41 ו-528, ופנתה את מקומה לדראמה מכעיסה ומעוררת רחמים כאחד. גיורה של נ' הרי נשלל בינתיים. ריבונו של עולם.

הקתרזיס של כבוד השופט נובעת מאותו מאורע מכונן בחייה של נ', בו התקבלה סופית לחברה הישׂראלית. בינתיים הוחרמה ממנה יהדותה. דומני שלו שאלנו כעת את משה דרורי האם לדעתו, ולאור ביטול הגיור שלה, עדיין מרגישה נ' כחלק בלתי-נפרד של החברה הישׂראלית, היה משיב בשלילה. ואם כך, הרי שפסק-הדין שלו כבר איננו תקף. יתכבד נא השופט ויודיע זאת לחברות/י בית-המשפט העליון במהלך הדיון ביום שני.

וכיוון שמצוה גוררת מצוה, יפה יעשׂה כבוד השופט אם יצרף לתשובתו גם גם תמיכה פומבית ופעילה בבית-דין של הרב דרוקמן, בשאלות גיור. יגדיל לעשׂות אם יקרא לבית-המשפט העליון להתערב בנדון, ולהשיב לנ' את יהדותה. 

מהי גזענות?

לפני כמה שנים הייתי באוּמָן בראש השנה. בדרך חזרה ישבתי במטוס בגילוי ראש, ועיינתי באחת מהמון דברי-הדפוס שאספתי שם. לפתע ניגש אלי בחור צעיר בלבוש חרדי (כמו רוב הציבור על המטוס). "למה אתה בלי כיפה?", שאל. חברו, אף הוא בלבוש חרדי, השיב במקומי: "מה עכשיו עם הכיפה? עזוב אותו, די כבר עם הגזענות הזו". שׂמחתי על כך שבחור ב' שחרר אותי מהצורך לנהל דיון בנושׂא, או אפילו להתייחס. מי שחזר מאומן יודע כמה מעט סבלנות יש לאדם כלפי נודניקים בדרך הביתה. אבל דבר אחד הפריע לי מאד – מה עניין כיפה לגזענות?

המילה "גזענות" שגורה מאד בימינו. לעתים נדמה לי שכל מקרה של אפליה, או של סתם חוסר-חיבה כלפי הזולת, מוכתר היום באופן מיידי כ"גזענות". ולא כן היא! לפי מילון אבן-שושן, "גזענות" היא ההשקפה, שעמי העולם נחלקים לגזעים מיוחסים, ולגזעים אחרים שהם נחותים. גזענות היא עניין של גנטיקא. אפליה על בסיס דת, שׂפה, מין, אהדת ספורטיבית או כל סיבה אחרת, עלולה להיות גרועה והרסנית לא פחות. אבל גזענות היא לא.

כדי להמחיש הנקודה, הבאתי למטה מספר ציטוטים מתוך פסק הדין של השופט משה דרורי בתיק "מדינת ישׂראל נגד פלוני" (איתמר ביטון). הואיל ופסק הדין המקורי מכיל לא פחות מ-572 סעיפים המשׂתרעים על פני 321 עמודים, אין לי ברירה אלא להוציא דברים מהקשרם. כדי להקל על הקורא/ת לבדוק את ההקשר בכל זאת, הבאתי קישור (הנה, שוב) וציינתי את מספרי הסעיפים והעמודים.

***   ***   ***

ס' 47 עמ' 22: (נ' – הנדרסת האלמונית עדיין): קצת, כי זה גם לא. הוא לקח אותי עם האוטו שלו, הוא זרק אותי בכביש הראשי, יכולתי למות שמה, יכול איזה אוטו לדרוס אותי. הוא כל הזמן מדבר עליו, על כמה שהוא ממהר, כמה שהוא זה, מה עם החיים שלי, אני לא בנאדם? כלב לא זורקים ככה, כלב. אולי חשבת שאני לא אתלונן, אולי חשבת שאני סתם ככה?

ס' 47 עמ' 23: הנאשם: אני מתנצל בכל לשון של בקשה […] שתדעי, זה לא נבע מרוע, חס וחלילה. את מדברת על כלב. אבל חס וחלילה, ההתייחסות שלי היא הרבה יותר, הרבה יותר מאשר אדם, ההתייחסות שלי אלייך היא בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר.

ס' 47 עמ' 24: כ.ה. דרורי:  אז מישהו שנפגע צריך לדעת למה פגעו בי [צ"ל: בו]. היא חשה שאתה התייחסת אליה פחות מאשר לאדם רגיל, והיא השתמשה בביטוי חמור.

מחילופי הדברים ברור שהנאשמת חושבת שזכתה ליחס מיוחד (דריסת פגע-וברח, למי שלא בקיא/ה בפרטי המעשׂה). להרגשתה, הדורס רואה בה יצור נחות יותר מכלב. השופט מעדן זאת לפחות מאשר אדם רגיל. הנאשם, מצדו, משיב שהתייחסותו היא הרבה יותר מאשר אדם… בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר. אישית, לא ברור לי כיצד מישבים את "הרבה יותר" עם "בצורה שווה". נחזור לכך בהמשך.

ס' 47, עמ' 27-26 (נ'): אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית משפט אף פעם, ולא עמדתי ככה ודיברתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה להגיד לכם […] יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית, יכול להיות. בגלל שזה שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישׂראלית הוא לא היה עושה את זה. זהו. אני לא יודעת מה להגיד.

כ.ה. דרורי:  מר… [איתמר ביטון, למקרה ששכחתן/ם; א.א.] שמעת, כמו שהיא נעלבה בעניין הזה שהתייחסת אליה וכל זה, האם אתה רוצה להגיד לה דבר שהוא מאוד חשוב, לי לפחות, שכל מה שעשית שם בכלל לא קשור להיותה אתיופית, או לזה שאתה מתייחס מלמעלה למטה לעבר אתיופים. לכן, היא בתחושה שהיא, לכן היא השתמשה בביטוי חמור מאוד. אני מעט מאוד שמעתי אנשים שאומרים: 'התייחסו אלי כמו אל כלב'. זה תחושה מאוד קשה שלה, ועל זה אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך, ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה, איך אתה רואה אותה בתור בנאדם, תגיד לה, אתה, ביוזמתך, מה שאתה רוצה להגיד.

כאן כבר יוצא המרצע מן השׂק. נ' סבורה שהדורס (איתמר ביטון) העז לסוע עליה, ואז להשליך אותה לכביש ולהסתלק, רק משום שהיא בת לעדה האתיופית. שׂימו לב לדבריה: אם היתה מישהי ישׂראלית – נ' מרגישה שהיא אינה ישׂראלית, משום שהיא אתיופית.
השופט דרורי, מצדו, מחשיב אף הוא את עניין הגזע. עד כדי כך מחשיב, שהוא מנחה את הנאשם להסביר שלא כך הם הדברים. אילו הייתי פרקליט בסרט משפטי אמריקאי הייתי קופץ כאן וצועק: Objection, your honor; council is leading the witness! אבל החיים הם לא סרט אמריקאי, אני אינני פרקליט, ומי שמוביל כאן הוא דוקא השופט.

הנאשם: גב'… [המתלוננת] אני חס וחלילה הנחיתות הזאת של העניין של גזע זה לא קשור. אני לוקח את כל האשמה עלי. אני כבר הקדמתי, היה לי יום גרוע, וזה שאת היית באותו מקום זה מקרי לחלוטין, לחלוטין, וגם אם הייתה שמה, אני לוקח את הדוגמא הכי קיצונית, אחת מבני משפחתי שהייתה, היינו נקלעים לאותה {עמ' 28} סיטואציה, הייתי מתנהג כמעט אותו דבר, כמעט אותו דבר במאה אחוז. אין לזה שום קשר, לא שאת יש לך איזושהי הרגשה שאת לא  רגילה. מבחינתי, את היית מקרית לחלוטין באותו מקום, ובלי שום קשר למראה, ובלי שום קשר למה שאת מתארת וזה. את זה תוציאי מהלב שלך, כי אני כאדם דתי, התורה מחייבת לקרב את האנשים הזרים, לקרב את האנשים שהם לא רגילים. אם זה דוגמא קיצונית של יתום, אלמנה, כל אדם שיש לו משקע. על אחת כמה וכמה, שאת, ברוך השם, רגילה לחלוטין. אני לא מבין למה את מרגישה שיש לך איזשהו זהות. ברוך השם אתם נורמאליים ורגילים בחברה הישראלית. זה טעות שאני לא יודע למה היא השתרשה לך.

ראשית, עלי לשבח את איתמר ביטון על הדיוק בדבריו. נ' ומשה דרורי חגים סחור סחור סביב סביב, אך הוא חותך הישר ללב העניין: לפנינו שאלה של גזענות. מר ביטון מכחיש כל רגש גזעני שהוא. אם רוצים, אפשר להאמין לו. אפשר גם להאמין לו שאילו היתה שם בת משפחתו, היה דורס גם אותה, כמעט אותו דבר במאה אחוז. אפשר. כשלעצמי, הייתי משבץ פסקא זו כפירוש לבבלי נדרים יא ב, על המשפט מכלל לאו אתה שומע הן.

בהמשך הדיון הסביר מר ביטון כי הוא ר"מ (ראש מתיבתא, ראש ישיבה), ושיש לו שלושה תלמידים אתיופים. מתוך עמ' 29-30:

היחס שלי אליהם – הם כאילו הילדים שלי, בגלל אותה סיבה שהם תמיד מדברים על הנקודה הזאת, שהם מרגישים לא רגילים. אני דאגתי להם לישיבות קבועות, עכשיו זה הגיל שדואגים לישיבות קבועות […]  את יכולה לדבר עם האמהות באותה שפה שלך, ותשמעי רק מתוך הנימה של האמא, כמה הם אוהבות אותי וכמה הם מעריכות אותי, לא כאדם, אני לא מדבר כדמות תורנית אלא כאדם שעוזר להם ותומך בהם. אז את מדברת על איזושהי הרגשה בגלל צבע, בגלל גזע, בגלל זה. זה טעות! ותחשבי על זה שאני כל יום נפגש עם 3 ילדים אתיופיים, שבמקרה הלא רחוק הם יכלו להיות אחים שלך, אחים {30} שלך הקטנים, שאני מלמד אותם, ואני מוסר את נפשי עליהם יום יום, שעה שעה, שהם יגדלו והכיוון שלהם יהיה כיוון תורני, וכיוון מחשבתי, לפי איך שאני מאמין בערכים התורניים שלי.
אז זה מה שרציתי להגיד, תיקחי את הדוגמא, תיקחי ותציירי אותי כל יום עם 3 כאלה, שהם כאילו האחים שלך, יושב ומלמד אותם ומשקיע שעות על גבי שעות, וגם דואג לעתיד שלהם. אני לא רוצה להתגאות, אבל גם דברים מבחינה כלכלית, אם זה חליפות, אם זה כובעים, שזה לא חובתי.

בכותרת הטור הארוך הזה שאלתי "מהי גזענות?" ובכן, גזענות היא גם יחס מיוחד לאנשים בשל מוצאם הגזעי. התאור של איתמר ביטון לעיל הוא גזעני לגמרי – גם אם כוונתו לטובה. למען הספר ספק, לשם שינוי אני מקבל לגמרי שכוונתו כאן לטובה. גם כוונתי היתה לטובה כשהצבעתי בבחירות הקודמות למפלגת "עתיד אחד" (מפלגה שעניינה יצוגה של העדה האתיופית). הבחירה להצביע למפלגה חסרת סיכוי היתה עקרונית-פוליטית; הבחירה ב"עתיד אחד" דוקא היתה גזענית גרידא.

לפיכך אני מפרש כגזענות גם את דבריו הבאים של השופט משה דרורי (עמ' 259-60, ס' 423-25):

מנקודת מבט "סוציולוגית", ניתן היה לראות בהליך שבפניי, בישיבה ביום 12.7.07, מעין גשר בין העליות השונות של עדות ישראל, לארץ ישראל. הנאשם, בן למשפחה יוצאת מרוקו, הוא הוותיק, מול המתלוננת, שהיא העולה החדשה. […]
{424} אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.
{425} אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה "חושבים", היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו.

כך משער השופט משה דרורי. מה חושבת על כך נ' תוכלו לשמוע בכתבה של ברוך קרא לערוץ 10 (כאן בנענע, בוידאו).

מעניין גם לדעת מה חושב השופט דרורי על הארוע המכונן הנשׂגב הזה לאור העובדה שבינתיים בוטל גיורה של נ', ויהדותה נשללה.

משיח מלחמה ושלום (פרשת השבוע: פינחס)

וישב ישׂראל בשִׁטִּים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקרֶאןָ לעם לזבחי אלהיהן. ויאכל העם, וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישׂראל לבעל פעור, ויחר אף יהוה בישׂראל […] ויאמר משה אל שֹפטי ישׂראל: הִרגוּ איש אנשיו, הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני-ישׂראל בא, ויקרא אל אחיו את המדינית […] וירא פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן, ויקם מתוך העֵדָה, ויקח רֹמַח בידו; ויבֹא אחר איש ישׂראל אל הקֻבָּה, וידקֹר את שניהם […] וידבר יהוה אל משה לאמר: פינחס בן-אלעזר בן-אחהן הכהן השיב את חמתי מעל בני-ישׂראל בקנאו את קנאתי בתוחם, ולא כליתי את בני-ישׂראל בקנאתי. לכן אֱמֹר: הנני נֹתֵן לו את בריתי – שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו  (במדבר כה א-יג).

כהונת עולם

כהונת עולם

איור: דניאל מורגנשטרן

אחת הקלישאות הידועות בקרב היסטוריונים, ביחוד כאלה שגם מלמדים בכתה, היא שאל לנו לשפוט דמויות מן העבר לפי אמות המידה הנהוגות בימינו. כל אדם הוא בן תקופתו, וככזה יש לשפוט אותו. פינחס בן-אלעזר בן-אהרן, למשל, חי בימים בהם היה סביר ביותר לרצוח נפש זוג אוהבים, שכל חפצם היה לחיות יחד ולסגוד לאלהות החביבה עליהם. לא רק סביר – אפילו רצוי! קנאת יהוה קנתה לו לפינחס כהונת עולם. היום היה זוכה למאסר ארוך על רצח כפול.

כהונת עולם. שלום. אכן, לפי סיפור המסגרת, זכה בית-האב האלעזרי בכהונה לדורות. יחד עם אי-אילו איתמרים – {ביטון. איתמר ביטון} –  צאצאיו של אלעזר הם הם זרע אהרן, המזוהה עם בית-צדוק. כהני בית ראשון, חלק מהזמן; כהני בית שני רוב הזמן, עד שמעון הצדיק. היו ימים.

אבל פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן נזכר גם בהקשר לכהונה אחרת, קטלנית יותר. במהלך ההִלכתי המשׂתרע בין כהן המלחמה של ספר דברים פרק כ למשוח המלחמה של משנה סוטה פרק ח, נולדה משׂרה לתוך המערך ההלכתי-פוליטי-צבאי: כהן משוח מלחמה.

קנאי ליהוה כמו פינחס; נועז ובעל תושיה כמו יהודה המקבי; מישיר עינו לעבר אחרית הימים – כזה הוא כהן משוח מלחמה. במדרש רבה על ספר במדבר (פרשה יד ד"ה א ביום השביעי) אנו קוראות/ים עליו פרטים נוספים אגב המחלוקת לגבי מספר המשיחים הצפויים בתהליך הגאולה. האם "והקמנו עליו שבעה רועים" או "שְׁמֹנָה נסיכי אדם" ככתוב במיכה ה? מסתבר שלא יהיו שמונה משיחים, וגם לא שבעה. לצורך הגאולה באחרית הימים די לנו בארבעה – ארבעת החרשים, ככתוב בזכריה ב. ואילו הם? גלעד זה אליהו הנביא, שהיה מתושבי גלעד. מנשה זה משיח, שעומד מבניו של מנשה. אפרים, מעוז ראשי, זה משוח מלחמה שבא מאפרים. דכתיב: בכור שורו, הדר לו (דברים לג יז).

ביצים של שור משוח מלחמה באחרית הימים. אמא'לה. אבל, כמו לרוב ביהדות, בכל צרה טמונה גם נחמה. אמרו רבנן: שור – זה משוח מלחמה (בכור שורו הדר לו, שם שם). חמור – זה מלך המשיח. שנאמר (זכריה ט ט-י):

גילי מאד, בת-ציון. הריעי, בתם ירושלם. הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא. עני, ורוכב על חמור, ועל עיר בן-אֲתֹנות. והִכְרַתּי רכב מאפרים, וסוס מירושלם. ונכרתה קשת מלחמה, ודבר שלום לגוים. ומשלו מים עד ים, ומנהר עד אפסי-ארץ.

פשט הכתוב: צדק, ישועה ושלום עולמי כרוכים בביאתו של מלך כלשהו. צפויה תשׂומת לב מיוחדת לירושלם, לציונות, ולַבָּנות. החמור (ואולי בכל זאת האתון?) יסמל את התנועה. תקציבי הבטחון יקוצצו באופן ניכר, ומהר-הבית יצא דיבור על שלום עולמי. יש מקום לחשוב על ארגוני שתוף-פעולה בין-לאומיים בעתיד הנראה לעין.

דרש הכתוב: משוח מלחמה לשור נמשל, מלך השלום לחמור. האם יכולים שני החרשים לחרוש יחדיו? לא. ככתוב בספר דברים כב י: לא תַחֲרֹש בשור ובחֲמֹר יחדָּו. ואם אין מקום לשור ולחמור באותה מחרשה, אם אין מקום למשוח מלחמה ומשיח שלום בכפיפה אחת, יוצא שעלינו לבחור: מלחמה או שלום?

שאלה מפגרת. ברור שעדיף שלום. שבע פעמים שבע עדיף. עושׂה שלום במרומיו, הוא יעשׂה שלום עלינו, ועל כל ישׂראל ואומות תבל, במהרה בימינו.

***
רפואה שלמה לדניאל, הממשיך לאייר על אף התנאים הקשים.
ותודה למר ינשוף, שדרש על החמור והשור.