למשפחתו של אברהם אבינו היה בגולה עסק משׂגשׂג ליִצור אלילים. כשהגיע זמנו של אברם להצטרף לעסק המשפחתי, שלח אותו תרח למכור אלילים בשוק. ניגש לאברם אדם אחד ואמר: "יש לך אלוה למכור?"  —  "איזה  אלוה אתה רוצה?"  — "אני גיבור, תן לי אלוה גיבור כמותי."  —  "אין בעיא. הנה, האלוה הזה שיושב לו בראש ערימת הפסלים. אם הוא יושב בראש ודאי שהוא הגיבור שבכולם."  שילם הלקוח וארז את אלוהיו בשׂקית. בעוד הוא פונה ללכת שאל אברם את האיש: "בן כמה אדוני?"  —  "שבעים."  —  "גבר בן שבעים, ולא תתבייש להשתחוות לפסל שיוּצר אך אתמול?"  הניח האיש את הפסל, נטל את מעותיו והסתלק לו לדרכו.  הרבה עסקים לא עשׂה אברהם באותו יום.

 איור: דניאל מורגנשטרן

כשחזר הביתה, הבין תרח שסוחר אלילים גדול הבן שלו כבר לא יהיה. אבל יכול לפחות להשאר בבית, לשמור על המלאי. וכך היה. למחרת נשאר אברם הצעיר במחסן, וקיבל הוראה להקריב לפני האלילים מזון ומשקה, לבל ירעבו ויצמאו. כשהסתלקו כולם עשׂה אברם כפי שנצטוה, אבל – הפתעה! – אף אחד מהם לא נע ולא זע ולא שלח ידו למזון או למשקה. אמר אברם לעצמו " פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחוּן, ידיה ולא ימישוּן, רגליהם ולא יהלכו" (תהלים קטו ה-ז).

מה עשׂה? לקח מקל גדול, וניפץ את כל האלילים, פרט לאחד, הגדול מכולם. בידי זה שׂם את המקל, והניח לפניו צלחת ועליה כל טוב. כשהגיע תרח הביתה בערב, ראה את ההרס במחסן, והחל תולש את שׂערות ראשו. "אוי, אברם, מה עשׂית?"  —  "אני? אני לא עשׂיתי כלום. רק הנחתי את הצלחת הראשונה, ומיד החלו כל האלים לריב על האוכל. הגדול הזה תפס את המקל, ושבר לכולם את הצורה."  —  "געוואלד, אברם, אלה בסך הכל פסלים מעץ, הם לא יכולים לעשׂות כלום!"  —  "אבא יקר, ישמע פיך מה שאזניך מדברות…"

סיפור זה, המופיע בקצרה בבראשית רבה ל"ח, בהרחבה בתנא דבי אליהו ו', ובנוחות בספר האגדה (כד-כה) אינו מופיע במקרא כלל. אבל בפרשתנו ניתן למצוא בו רמז. מיד בראשית הפרשה אנו קוראים:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.  וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח א-ג). 
בעיניך – ולא בעיניכם; תעבֹר – ולא תעברו; עבדך – ולא עבדכם!  על אף שראה אברהם בעיניו שלושה אנשים, בלבו הבין שמשלושה יוצא אחד.

אברהם זוכה לגמול גדול על חכמת לבו, על נדיבותו ועל הכנסת האורחים שלו: יהוה מבטיח לו בן משׂרה, עקרת ביתו האהובה. אבל זה לא הכל. לפני שמתפזרת החבורה, מוסיף יהוה ואומר:
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?  וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם! (יח יז-יח)

ורבונו של עולם עומד גם עומד בהבטחתו. בנו בכורו של אברהם, ישמעאל, הוא אביהם של ערביי העולם כולו. מיצחק יצא לא רק עם ישׂראל, אלא גם עשׂיו-אֱדום – אותו דרשו חז"ל ראשית כרומא ואח"כ כעולם הנצרות כולו. גם היום, אחד השמות הנפוצים למשפחת הדתות המאמינות באותו אל אחד הוא "דתות אברהמיות". משפחת הדתות האברהמיות מקיפה כיום למעלה ממחצית האנושות.

זכות גדולה זכה אברהם, ללא ספק. אלא שכרגיל, כל זכות כרוכה גם בחובה. אברהם אכן היו יהיה לגוי גדול ועצום, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (יח יח-יט).

רוצה לאמר, אברהם יהיה אבי גויים רבים, ולגויים אלה יש תפקיד גדול בעולם. מוטלת עליהם החובה להיות סוכנים של שינוי לטובה. רבש"ע קיים את חלקו בעסקא. ואנחנו? גם אנחנו לא בטלנו לגמרי ממעשׂ. הרעיון המופלא של יום מנוחה שבועי (חוץ מחגים ומועדים, ימי-מחלה מוכרים וחופשה שנתית בקיץ) פשט כבר בעולם כולו – אפילו באותם מקומות בהם המאמינים באלוהי אברהם מועטים למדי. גם גילוי-עריות הפך להיות מוקצה מחמת מיאוס ברוב העולם התרבותי.

אבל לא הכל ורוד. אם נביט בעולמנו, נראה שדוקא הסכסוכים הכואבים והנפיצים ביותר מתנקזים לאורך קוי הגבול וקוי השבר של העולם האברהמי. בתחום הכלכלי ניטש מאבק עז בין העולם האברהמי לבין סין והודו – שתי התרבויות הגדולות שעדיין עומדות מנגד. בקשמיר נמתח גבול בין האישׂלאם האברהמי לבין הודו האלילית; ומשני צדי הגבול פצצות גרעין למכביר. ומה נאמר על ארץ-ישׂראל, ערשׂ התהוותהּ של המשפחה האברהמית, והמקום היחיד בו כמעט כל מטורף נחוש דיו יכול לפתוח לבדו במלחמת עולם?

אכן, יש עוד הרבה מקום לתיקון. אולי כדאי להתחיל אותו בכך שנלמד מאברהם קצת נימוס לזרים, קצת הכנסת אורחים, קצת הבנה לאחדות שבלב ולא לפילוג שבמראה עיניים.

***
טור זה נכתב במקור לשקוף, אך עולה לאויר כאן בשל בעיות טכניות במהלך שדרוג האתר.

זוכרים את רצח רבין?  כמה פערים עמוקים נפערו בו ביום. אחד מהם, עליו רמזתי כבר ב"ואתחנן", חי על קו המתח בין מתנקש "חובש כיפה" (כדברי איתן הבר בליל הרצח) לבין ההצטדקות העצמית בסגנון "עשׂבים שוטים". שאלת הפער הזה היא שאלת יחסנו לתורה. עשׂבים שוטים יש. עכשיו עלינו לנכש.

כרגיל, מספקת גם פרשת השבוע דוגמאות למכביר. בפרשתנו (דברים כא י-כה יט) שוכנים זה לצד זה ציוויים מוסריים ומתקדמים מאין כמותם, תקנות שבזמנן נועדו להקל על הציבור ואילו היום הן בגדר חומרא מופרזת, וכאלה שזמנן חלף עבר ולפיכך יש להתעלם מהן בכלל. חשבו למשל על הפסוקים הבאים:

לא תַשִּׁיךְ לאחיך  נֶשֶׁךְ כסף נשך אֹכל, נשך כל דבר אשר  יִשָּׁךְ (כג כ).
לא תַעֲשֹׁק שׂכיר, עני ואביון, מאחיך או מִגֵּרְךָ אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שׂכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא, ואליו הוא נֹשֵׂא את נפשו (כד יד).
כי יקח איש אשה חדשה, לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר. נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושׂמח את אשתו אשר לקח (כד ה).
כי תקצר קצירך בשׂדך, ושכחת עמר בשׂדה, לא תשוב לקחתו. לגר, ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשׂי ידיך (כד יט).
לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך אֵיפָה וְאֵיפָה, גדולה וקטנה. אבל שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה (כה יג-טו).

מדובר הרי בגישה מתקדמת ומחממת לב, שאין לה מקבילות רבות בשום זמן ובשום מקום.

מקרה אחר הוא איסור שעטנז המפורסם: לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יַחְדָּו (כב יא). סביר להניח שתקנה כזו נועדה להגן מפני איזה מפגע תברואתי שנבע בעת העתיקה מעירוב בדים כזה. כידוע, התורה שׂמה דגש רב על בריאות הציבור. אבל מאז התקדמו הזמנים, שיטות עיבוד הבדים השתנו, וגם הרפואה התקדמה. לא שמעתי מעולם על מישהו שחלה בעקבות לבישת בד שעטנז (ואף סוג האריגה המצוין בפסוק אינו נראה לי הכרחי במיוחד). 

ואם כבר הגענו לתחום האופנה, מה תאמרו על: לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שׂמלת אשה, כי תועבת יהוה אלהיך כל עֹשֵׂה אלה (כב ה)? נכון, חלק מהחוגים שהוציאו מקרבם את התורה היו בעלי מודעות גבוהה לאופנה, ויעיד העניין הגדול בבגדיו של כהן-גדול), אבל ממש לא עניינם מה אלבש ומה לא. חד וחלק.

ויש עוד. תארו לכן בבקשה את התרחיש הבא: הנה נִשׂאתן לבחיר לבכן. עובר זמן מה, והוא מתגלה כטיפוס שלילי ביותר. כלומר, הוא כבר לא מחבב אתכן אפילו קצת. לא רק זו אלא זו – הוא הולך להוריכן, ודורש מהן את הסדין עליו ביליתם לאחר ליל החתונה. אחר-כך תגיעו כולכם לבית העיריה ביום נתון, שם תתאסף חבורה של מזוקנים ותתן עינה בסדין. אם ימצאו בסדין הכתמים הנכונים, הבחור ישלם קנס לאבא, ויכריחו אותו להמשיך לבלות את שארית חייו לצדכן. נישׂואים קתולים. אם לא ימצאו הכתמים, יקחו אתכן לבית הוריכן ויסקלו אתכן ליד הדלת.

דברים כב, יג-כא.   נראה לכן?

אז מה לעשׂות? לנכש את העשׂבים השוטים. על כל דור ודור מוטלת המשׂימה לברור מתוך האוצר הבלום של התורה על גילגוליה את אותם רעיונות שיש בהם כדי להצעיד את החברה קדימה. וכיצד נבחין בין עשׂב שוטה לפרח מבושׂם? כאן כדאי לאמץ את דבריהם של אנשי כנסת הגדולה: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה: (משנה אבות א א).

• מתינות – כלומר הלכה שאין להחמיר שלא לצורך.
• תלמידות/ים הרבה – כדי לשמור על טעמי המצוות. ככל שיגדל מספר התלמידות והתלמידים, כן יעמיק המחקר ויגדל הציבור היכול לתקן טעויות.
• סייג לתורה – הגדר שמעבר לה נוציא את התקנות שאין בהן צורך.

ובא עולם על תיקונו, אכי"ר בב"א.
שבת שלום!

 [התפרסם לראשונה באתר החדשות הדמוקרטי "שקוף"]

– מה ענין שמיטה?
– פשוט מאד. אחת לשבע שנים, במוצאי כ"ט אלול, נשמטים כל החובות, ממשיכת-יתר ועד משכנתא.
– נשמטים?
– כן. בטלים ומבוטלים, נעלמים מן העולם. כל חוב שעברה עליו שמיטה, אין הכרח עוד להחזירו.
– מוזר מאד. מאיפה הבאת רעיון כזה?
– מהתורה. פרשת ראה; ספר דברים, פרק ט"ו, בתחילת הפרק ממש.

איור: דניאל מורגנשטרן

– רגע, מדובר בהמון כסף.
– נכון. אומרים ששבעה מכל עשׂרה משקי-בית בישׂראל שקועים בחובות. זה המון, המון כסף.
– ומי יכסה את ההפסדים של הבנקים?
– קודם כל, הבנקים עצמם.
– למה הבנקים?
– לפני שנות דור (תשמ"ד/1983) גרמו תאוות הבצע ומוסר הירוד של מנהלי הבנקים לפשיטת רגל כוללת. במה שזכור "משבר מניות הבנקים" הפסידו רבבות אזרחים את חסכונותיהם. בסופו של דבר נאלצה המדינה לפדות את חובות הבנקים ולהציל אותם מקריסה מוחלטת. ובכספו של מי? של משלמ/ת המסים. כלומר – הציבור הפסיד פעמיים: פעם אחת את חסכונותיו, פעם שניה את כספי המסים שלו.
– אבל זה היה מזמן, ובינתיים הבנקים נמכרו לאנשים פרטיים. מה האחריות שלהם?
– ראשית, הבנקים מעולם לא נתנו דין וחשבון על ההונאה שנקטו בזמן משבר המניות. מי שקנה את הבנקים קנה גם את המחוייבות המוסרית. מעבר לכך, גם היום נוקטים הבנקים מדיניות בלתי-מוסרית, על גבול הגזל ממש.
– מה זאת אומרת?
– על הרפורמה בעמלות שמעת?  
– כן, באמת העמלות עלו. עד לא מזמן שילמתי 1.21 ש"ח על משיכת מזומנים, ולאחרונה העמלה עלתה ל-1.65.
– וזה במסגרת רפורמה שמטרתה לכאורה להיטיב אתך.
– אבל איך נתנו לזה לקרות, למען השם?
– פשוט מאד: לבנקים אין תחרות. מספר מצומצם של בעלים ממנים לעצמם "מפקח על הבנקים" כלבבם, ולנו לא נותר אלא להשלים ולשלם. ובכלל, אתה יודע שאפילו לקחת ריבית אסור להם לפי דין תורה?
– באמת?
– כן. הלכה למשה מסיני: שמות כב כד, ויקרא כה לו.
– רק שניה, אז אתה מציע כלכלה שאסור לגבות בה ריבית, וכל החובות נשמטים כל שבע שנים?
– לא אני מציע, התורה מציעה.  
– אבל איך אפשר לנהל כך משק מודרני?
– די בקלות. כל מה שצריך הוא לפתוח את שוק הבנקאות בפני בנקים זרים.
– במה זה יעזור?
– מול אומות העולם אין עניין של שמיטה, וגם אין איסור על ריבית. שמיטה ואיסור נשך תקפים רק בעסקים בתוך עם ישׂראל. עִם הגויים – עסקים כרגיל. מי שרוצה לקחת הלואה בריבית, יקח. מי שרוצה לשקוע במשיכת-יתר, ישקע. הפנקס פתוח והיד רושמת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה.
– אז למה לנו כל הענין הזה?
– קודם כל, כדי לקדם תחרות. הבנקים המקומיים לא יוכלו להמשיך במדיניות העושק שלהם, כיון שתהיה להם תחרות אמיתית. תחרות אמיתית משרתת את הצרכנים, כלומר אותנו, הציבור הרחב.
– מסכים. אבל למה לא להכניס בנקים זרים וזהו? בשביל מה צריך שמיטה, אם בכל מקרה חלק משוק ההון יתנהל מול הזרים, בלי קשר לחוקי התורה?
– קודם כל, בשביל השמיטה הראשונה.
– מה כל כך חשוב בשמיטה הראשונה?
– המשמעות הכלכלית. בכל פעם שמחליטים לגבות פחות מסים מן העשירים, מספרים לנו איך הכסף יחלחל למטה לכל הכלכלה, וימריץ אותה לפעילות מוגברת, שממנה נרויח כולנו. אם זה נכון לגבי העשירים – למה לא לגבי כלל הציבור? כשכלל הציבור ישתחרר באחת מחובותיו, יוכל להפנות יותר משאבים להשקעות, לעסקים, לצריכה ולבילויים. המשק כולו יתעורר, וכולם ירויחו.
– אמרת "קודם כל"; מה עוד?
– הערך הסמלי. אם יתאפשר למחוק את חובותיהן של ישׂראל באיבחה אחת – בזכות התורה! – אין ספק שיחול שינוי תודעתי מעמיק, שיגיע עד לשורשי החברה העמוקים ביותר.
– למה אתה מתכוון?
– אמור לי אתה: מה הדבר המפחיד ביותר את האדם הישׂראלי?
–  ברור, לצאת פראייר.
– לצאת פראייר. הישׂראלי יעשׂה מאמצים כבירים, ישקיע כספים, יבזבז זמן, אפילו יסכן את בריאותו וחייו – בקיצור, יהיה הכי פראייר שאפשר בכלל להעלות על הדעת – העיקר לא לצאת פראייר.
– וכיצד תשנה השמיטה את כל זה?
– היא תוכיח לאזרחים שלמדינה באמת אכפת מהם. בסופו של דבר, לא רק הבנקים ישׂאו בעול הכלכלי. גם המדינה תתן את חלקה. ועוד יותר מזה, היא תקים בנקים ציבוריים, שילוו לציבור לפי דין תורה, עם שמיטה וללא ריבית.
– לשם מה?
– מבחינה כלכלית, כדי להפוך אזרחים נחשלים ליצרנים ומועילים לחברה. קל מאד לשקוע בחובות; קשה לצאת מהם. המדינה תעניק חיים חדשים לכל מי שהסתבך בעבר, ועכשיו לא מסוגל למצוא פתרון. היא תעזור גם למי שרוצה לפתוח עסק, ורוצה לגייס הון בסיסי.
– ובמה זה שונה מהבנקים היום?
– מעבר לריבית ולשמיטה, הלואה מבנק מסחרי אינה מותנית בכלום. מבחינת הפקיד בבנק, קח את הכסף ושׂרוף אותו. ככל שתשׂרוף מהר יותר, כן ייטב לבנק – אתה תשאר בלא כלום, ותבוא לקחת הלואה נוספת. בנק תורני, לעומת זאת, לא ילווה לך אגורה, בטרם תסביר בדיוק לשם מה אתה זקוק לכסף, כיצד תחזיר אותו, ומתי.
– ואם בכל מקרה לא אצליח להחזיר את ההלואה עד מועד השמיטה?
– באופן עקרוני, אתה פטור. אבל חשוב לזכור ולהזכיר: דעת חכמים נוחה ממי שיחזיר את הכסף גם אחרי שנת השמיטה. זה כתוב במפורש במשנה, בסוף מסכת שביעית.
– אבל מי שמחזיר יוצא די פראייר, לא?
– נהפוך הוא!  מי שמחזיר חוב אחרי השמיטה רוכש לעצמו שם טוב, כמי שאפשר לסמוך עליו. על סמך שמו הטוב יוכל להשׂיג הלואות ערב שמיטה גם להבא. מי ש"יעקוץ" את המלווה, "ירוויח" שם רע, ואף אחד לא ירצה להלוות לו יותר כלום.
– נו מילא, אז מה אכפת לו?
– אולי לא אכפת. לפחות לא ברגע הראשון. אבל ככל שחייו ימשיכו, יתחיל לשאול את עצמו שאלות. יום אחד, אולי אחרי שינצל מאיזה אסון או רעה חו"ח, יתקפו אותו הרהורי תשובה, ואז יכפר על מעשׂיו עשׂרת מונים ומאה שערים.
– ואתה מאמין שכל זה יכול לקרות ממש?
– כן, אבל רק אם תעזור לי.
– מה אני כבר יכול לעשׂות?
– להגיב, להאיר ולהעיר, ולגלגל את הדיון הלאה.

בעקבות הטור הראשון בשאלת "מיהו מסורתי?" התפתח דיון מעניין בין טל ירון לר' תמר אלעד-אפלבּום (בתגובות, שם).

 דבר חשוב מאין כמוהו אמרה הר' תמר:  … בניגוד למסר העולה מן הזרם האורתודכסי, שיש בו חשש גדול מלקיחת האחריות והכרעה דתית אמיצה ונועזת כשהדבר הכרחי – הרבנים המסורתיים מבינים את גודל השעה והאחריות. אנחנו מבינים שבמדינת ישראל יותר ויותר יהודים מתרחקים מיהודתם והדרך היחידה שלא להפוך את ההזדמנות ההיסטורית להחמצה גדולה היא בתעוזה רבנית ממשית.

אני מסכים לגמרי עם רוח הדברים, וברצוני לחדד את הנקודה. היהדות הרבנית לדורותיה התפתחה בעולם שבו לא היתה ליהודים ריבונות מדינית. דוקא באותם מקומות בהם הצליחו היהודים לזכות בריבונות כזו לזמן מה – מדבריות ערב, דרום צרפת, כזריא – לא זכתה הסמכות הרבנית להשפעה מרובה, אם בכלל. יוצא שהעולם הרוחני והגשמי של היהדות הרבנית "ישרת-הדרך" (כך יש לאמר "אורתודוכסית" בלשוננו) הוא עולם גלותי מובהק. ליהדות זו אין הכלים הדרושים להתמודד עם ריבונות יהודית בארץ-ישׂראל. אפילו הלבוש שלה לא ממש הולם את האקלים.

לפיכך חשובים בעיני מאד דבריה של הר' תמר. השעה היא אכן הרת גורל עבור היהדות. מנהיגי החברה החרדית מניחים (כך אני משער) שכוחם נובע מעומק האמונה ומהריבוי הטבעי. אבל האם תוכל מדינת ישׂראל להתקיים כמדינה חרדית? סבורני שלא, ואינני היחיד שסבור כך. יוצא שהיהדות צריכה לבצע שׂידוד מערכת כללי (או שמא לאמר ניכוש עשׂבים?), כדי להיות מסוגלת לענות על צרכי השעה. חובת הפעולה נופלת על כתפי הממסד הרבני. לטוב או לרע, היו אלה הרבנים שהובילו את היהדות במשך אלפיים שנים של גלות גשמית ורוחנית. אם לא ישׂכילו הם להמשיך להוביל, ימצאו עד מהרה שצאן מרעיתם מתפזר, או אף מוצא לו רועים חדשים.

מהמעט שאני יודע לגבי התנועה המסורתית בישׂראל, נראה שהיא צועדת בדרך טובה. כתבתי בטור הקודם על קורת הרוח הרבה שגורמת לי הרבה תמר – מעצם היותה רבה. ההחלטה לפתוח את שערי הרבנות בפני נשים היא הרת גורל, והולמת את הרגע מאין כמוה. מדינה הרואה עצמה כיהודית ודמוקרטית אינה יכולה שלא לאפשר לנשים לתפוס מקום בהנהגה היהודית בהתאם לכללי הדמוקרטיא. חד וחלק.

אבל האם מדובר כאן במשהו "מסורתי"? ניתן לטעון, וזה לב טענתו של הח"כ מרגי, שכתובה בעברית, שלא לדבר על אישה המעבירה את הטקס, אינם שייכים בשום אופן למסורת היהודית – טענה שקל לבסס אותה מבחינה עובדתית. עם זאת, קל לא פחות – לפחות מבחינת העובדות – להראות שהמאפיין המסורתי ביותר של היהדות הוא היכולת להתאים את עצמה בכל דור ודור לנסיבות המשתנות. כך התקין הלל הזקן את הפרוזבול, תוך סתירה ברורה ומוחלטת של דין תורה לגבי שמיטת החובות. כך התקין ר' גרשום "מאור הגולה" שאל לו ליהודי לשׂאת שתי נשים או יותר – בסתירה גמורה לאורח חייהם של אברהם אבינו, של יעקב-ישׂראל או של דוד המלך. כך נדרש בדורם, וכך תיקנו חכמים.

היום יש מקום לנשים מכהנות ברבנות, ולטקסי חתונה שוויוניים בעברית. נותר רק להוציא את סמכויות הגיור מידי ה"אורתודוכסיא", ובא לציון גואל.

לפני דקות ספורות הגיע לתיבת הדוא"ל שלי מכתב מאת הרבָּה תמר אלעד-אפלבּום, וזו לשונו:

 ד"ר אורי אמיתי שלום,

לפני כשבוע יצאה התנועה המסורתית במסע פרסום חדש, שמטרתו לחשוף זוגות צעירים לאפשרות להינשא בחופה מסורתית – טקס המשלב בין המסורת היהודית לבין ערכי שוויון ומודרניות.

לצערנו, עם עליית הקמפיין לאוויר, קמה צעקה מצד ש"ס. חבר הכנסת יעקב מרגי, יו"ר סיעת ש"ס בכנסת, דרש ממנכ"ל רשות השידור לאסור את השמעת תשדירי הרדיו שליוו את מסע הפרסום. טענתו העיקרית היא שהשימוש במונח "מסורתי  "מטעה את הציבור.

לתחושתנו, מכתב זה הוא ניסיון לא מוסרי לסתימת פיות, כחלק מהמאמץ הנואש של ש"ס לנהל קרב מאסף על המשך המונופול שלה על היהדות. הממסד האורתודוכסי משתמש בכל דרך על מנת למנוע מהיהדות להתחדש. במקום לקרב את כל היהודים (ובעיקר חילונים) אל הדת דרך פניה היפות והמאירות, מרגי וחבריו מנכסים לעצמם כל זכות להגדרת היהדות, ובכך מרחיקים ממנה כל מי שרוצה לראות דברים אחרת. באופן אירוני, מדינת ישראל נותרה הדמוקרטיה היחידה בעולם שמפלה יהודים לרעה, בין היתר בתחום הנישואין!  (ראה כתבה ב-nrg וב"הארץ").

 אודה ואתודה, המילה "רבָּה" לבדה גרמה לי קורת רוח רבה. הגיע הזמן שנשים תקבלנה עליהן את הכבוד, הזכות והחובה הכרוכות בפסיקת הלכה ובהנהגת קהילה. קשה לחשוב על הרבה דברים טובים יותר שיכולים לקרות ליהדות.

מעבר לכך, מדובר בצעד מבורך. השליטה של היהדות ה"אורתודוכסית" בחיי הדת בישׂראל מסבה נזק חמור הן ליהדות, הן לישׂראל. אחד מעמודי היסוד שצריך להקים, על מנת לקיים את ישׂראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", הוא מתן החופש לכל גבר ואשה למצוא תשובה לשאלה: איזה מין יהודי/ה אני רוצה להיות?

מעניינים במיוחד הבטויים המשמשים במאבק. לפי הדיווח ב-nrg, פרסומת הרדיו  שהעלתה את חמתה של ש"ס נפתח בהקראת קטע בארמית מהכתובה ואחריו ההצהרה: לא מבינים ארמית? אפשר גם בעברית. לאחר פתיחה זו מגיעה הזמנה של אחד מרבני התנועה: שלום, כאן הרב אלישע רב בתנועה המסורתית ואני מזמין אתכם להתחתן. אני מציע לכם להינשא בחתונה הלכתית ישראלית ומשתפת.

תגובתו של ח"כ יעקב מרגי מש"ס מובאת באותה ידיעה, כהאי לישנא: צר לי כי רשת ב' משתפת פעולה עם התנועה הקונסרבטיבית המציגה עצמה כתנועה 'מסורתית', ובכך מטעה ביודעין ומובילה מסע של הונאה כנגד אזרחים רבים הסוברים כי מסורתיות היא משהו בין דתיות אורתודוכסית למה שמקובל לכנות חילוניות.

מאלף שנציג התנועה המסורתית מכנה את תנועתו בשם עברי, ורוצה לקיים טקסים יהודיים בעברית. נציג ה"אורתודוכסיא" (ח"כ מרגי, האם אתה יודע מה משמעותו המילולית של המונח?) דבק בלע"ז, הן בשם תנועתו, הן באופן בו הוא רוצה לקיים את טקס הנישׂואין. דומה שהקריאה "יהודי, דבר עברית!" עדיין יכולה לעורר זעם בין כתלי הישיבה ה"אורתודוכסית". היה קשה מאד להוציא את היהודים מהגולה; להוציא את הגולה מהיהודים קשה הרבה יותר.

באחד האמשים ישבנו בשעור תורה. אחד החברים, איש חסיד החי אי-שם בשוליים ההזויים, העלה קושיא. זמן מה קודם לכן החל לקרוא ב"מלחמת היהודים" לר' יוסף בן-מתתיהו הכהן. תוך כדי קריאה שׂם לב לפעילות הצבאית המוגברת ברמת הגולן. הבחור, שהכיר את הרמה פחות או יותר, לא הצליח להבין מה מצאו שם כל אותם שנלחמו שם. "הרי הרוב שם קוצים ובזלת." בתשובה שלפתי מהמדף אטלס. מסתבר שרמת הגולן יושבת ממש על הדרך בין אסיא לאפריקא, וגם אירופא חזק בתמונה.

להמשיך לקרוא ←

לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אנא צפו בסרטון הבא:

להמשיך לקרוא ←

כותרת בעתון "הארץ" דהיום מדווחת: "מספר הסטודנטים במכללות חילוניות להוראה צונח, מחסור במקצועות ההומניים". להמשיך לקרוא ←

מחר שוב תשעה באב. איזו באסה. משיח לא בא, ולא זמין גם בנייד. להמשיך לקרוא ←