שבע מצוות בני נח, וכיצד להכיל את האחר? (פרשת השבוע: נח)

טור השבוע נכתב על-ידי ד"ר משה לביא, עמיתי באונ' חיפה-הר הכרמל, החוקר ומלמד את ספרות חז"ל בכלל, ואת הספרות המדרשית בפרט (במקור, עבור אתר שקוף ז"ל). בטור סוקר ד"ר לביא בקצרה את השתלשלות קובץ החוקים הידוע כ"שבע מצוות בני-נח", ורואה בו דרך של חברים בתנועה המונותאיסטית, מהנצרות ועד חז"ל, להגדיר ולהכיל את האחר.

מבחינת היסטורית אני מקבל את הניתוח המוצע. יש לי, עם זאת, השׂגה על המסקנות הפוליטיות-מדיניות-תאולוגיות בהן מסתכמים הדברים. נכון שמונותאיזם אינו מקיף את האנושות כולה, כפי שמתיימרת לעשׂות חוקת בני-נח. עם זאת, למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם משתייכת לאגף זה או אחר של התנועה המונותאיסטית, ואלו, למרבה הצער, נוטים לרוב לסכסוכים אלה עם אלה ובינם לבין עצמם. אם קיים בנמצא מכנה משותף הלכתי-תאולוגי, שאינו נוגד באופן מובהק את אמות המידה המוסריות המקובלות בימינו, יש טעם רב לדעתי בנסיון להשתמש בו כדי לפתור לפחות חלק מהסכסוכים הממררים כל כך את חיינו.

לשיפוטכן/ם…

מותר רק בגריל

איור: דניאל מורגנשטרן

שבע מצוות בני נח הן אחת הדרכים המוצעות בספרות התלמודית והמדרשית להכלת האחר ולהגדרתו. הנחת המוצא בדרך זו היא שהאל ציווה מספר מצוות בסיסיות על בני נח, כלומר כל מי שאינו נמנה על הקבוצה 'ישׂראל'. רוב מצוות בני נח המנויות בספרות התלמודית הן מצוות שניתן להגדירם כציוויים מוסריים בסיסיים (עם כל הקושי בהגדרה כזו). אנו מוצאים בינן איסורים על שפיכות דמים, גזל, גילוי עריות, ומאידך ציווי חיובי לקיים מערכת משפטית. נוסף על אלו הוא איסור 'אבר מן החי', האיסור לאכול אבר שנחתך מבהמה בעודה חיה, איסור שנתפס, ככל הנראה, כמעשׂה מוסרי בסיסי ביחס לעולם החי. שני איסורים אחרונים הם איסור עבודה זרה והאיסור לברך (בסגי נהור, הכוונה: לקלל) את האל. סביר להניח כי עבור מנסחי הרשימה נתפסו גם ציווים אלו, שהיום אנו עשׂויים לסווגם כ'דתיים' אך לא כ'מוסריים', כבסיסה של ההתנהגות החיובית.

הרשימה נקראת על שמם של בני נח, משום שהפריטים השונים בה הוצגו בדרכם המדרשית של חכמים כתלויים או נלמדים בהוראות ובציווים שניתנו לאדם הראשון, לנח ולבניו. הציוויים השונים אשר ניתנו לנח נידונו או פורטו גם בספרות שקדמה לספרות התלמודית, כגון בספר היובלים, אולם לטעמי קודם לספרות התנאית המאוחרת אין אנו מוצאים את הרעיון של שבע מצוות בני נח כפי שתואר כאן.

בעבר היו שחשבו כי רשימה זאת היא בעלת אופי אֵמפּירי, תיאוּרי, והיא כביכול משקפת את נורמות ההתנהגות של אלו שלא נמנו על בני ישׂראל. לפיכך ניסו לחפשׂ את אותותיה במערכות החוק של קבוצות ועמים שהיו בזיקה כלשהי לקבוצה היהודית בעת העתיקה. אולם דומה כי גישה זאת יִחסה לחכמים את מה שהם עצמם לא העלו על דעתם. שבע מצוות בני נח מגדירות את הראוי, על פי דעתם של החכמים, ולא את המצוי.

דומה שהמקבילה התרבותית הקרובה ביותר לשבע מצוות בני נוח מצויה דווקא בברית החדשה, שכן באיגרת אל הרומיים מוצגת התלבטות מה ראוי לדרוש מן המצטרפים החדשים אל מאמיני ישוע שלא נימולו. התלבטות זאת ניתנת להבנה רק על רקע תפיסה עצמית של הקבוצה הנוצרית הצעירה כהמשך של הקבוצה הישׂראלית, אשר הצטרפות מלאה אליה מתבטאת במעשׂה המילה, וגוררת נאמנות מלאה לכל המצוות. התשובה להתלבטות זו היא יצירת מדרג, הירארכיה, בתוך קבוצת מאמיני ישוע, בין אלו שנימולו ומחויבים למצוות כולן, לבין אלו שהצטרפו לקבוצה מבלי להימול, והם אינם מחוייבים אלא במספר דרישות בסיסיות, הקרובות, באופן מפתיע לרשימת שבע מצוות בני נח.

אף שהדברים ראויים עוד לעיון היסטורי נוסף ומעמיק, ייתכן כי מקורו של רעיון שבע מצוות בני נח אינו נובע מרצון כללי לתת מענה לשאלת יחסו של האל לאלו שאינם נמנים על הקבוצה, אלא ממצב הירארכי בין קבוצות התייחסות שונות. אלו כוללות את השייכים לקבוצה באופן מלא (הנתפסים כצאצאי אברהם יצחק ויעקב); אלו שהחלו את דרכם מחוץ לה, אך נימולו ובכך הצטרפו אליה באופן מלא; ואחרים שאינם חברים מלאים בקבוצה, אך הייתה להם זיקה כלשהי לאמונות ישׂראל, ואף שייכות חברתית כלשהי לקהילות היהודיות. יתכן ששבע מצוות בני נח התהוו תחילה כהגדרתה של רשימת דרישות קבלה בסיסיות מבני קבוצות אלו.

מכל מקום, תפיסת שבע מצוות בני נח מוצגת בספרות התלמודית ללא הקשר ההתהוות ההיסטורי שאני מציע לה כאן, ונעשׂית לכלי רעיוני להכלת האחר. כלי זה משרת מספר מטרות. ראשית, הוא מאפשר פתרון לאחד המתחים הבסיסיים שבלב ההגות החז"לית, המתח שבין האוניברסאליות של האל הבורא לבין הפרטניות של בחירתו בישׂראל. על פי פתרון זה האל הבורא-כל בחר אמנם בישׂראל, והעניק להם את התורה והמצוות במלואם, אך לא התעלם לגמרי משאר יציריו, וגם הם מצוּוִים בקוד מוסרי בסיסי. באופן מרתק, דווקא הכלי שמטרתו להכיל הן את הכללי, הן את הפרטי בהגותם של חז"ל, הפך עם הזמן אף הוא למרכיב בהדגשת היסוד הפרטי גרידא, כאשר שבע מצוות בני נוח מוצגות במקורות מאוחרים כאותן דרישות שקיבלו על עצמן אלו שאינם יהודים, אך אפילו אותן אין הם מקיימים. כלומר – הן הופכות בסיס לנזיפה וריחוק, ולא לקירוב.

מנקודה זו נובעים מספר הרהורים על משמעות רעיון שבע המצוות בימינו הפוסט-קולוניאליסטים, בהם נשמעים קולות מפתיעים בזכות מיסיון יהודי להפצת שבע מצוות בני נח בעולם. בעומקה של תפיסת שבע מצוות בני נח ניצבת התפיסה כי קיימת מערכת בסיסית של אמונות והתנהגויות שהיא נכונה, ראויה, ושיש לצפות מכל בני האדם לקבל אותה. אני באופן אישי ספקן מאוד לגבי האפשרות שתפיסה מעין זאת תשמש תפקיד חיובי ביחסים שבין בני אדם. התפיסה בדבר ההתנהגות הראויה, בשעה שהיא מתקיימת שלא מתוך דיון בין בני האדם עליהם היא מוכלת וללא הגעה להסכמה הסדרית ביניהם, תמצא את עצמה מדרדרת במדרון חלקלק, שבו הכלתה ומימושה יעשו לאמצעי במשׂחק כוח, גם אם פרטיה כשלעצמם אכן ראויים ומוסריים. המחזיקים בתפיסה זאת ימצאו עצמם פתאום, בשם המוסר הראוי שלהם, כופים את כוחם על האחר, באופן שבו, סביר להניח, בסופו של דבר כמה מתביעות היסוד של המוסר האוניברסאלי הזה יופרו (במיוחד שפיכות דמים, גזל, כנראה גם גילוי עריות, שלא לדבר על קיומה של מערכת משפטית וצודקת). דומני כי אלו תולדות הקולוניאליזם על רגל אחת, ואין לנו אלא להיזהר מלחזור ולממש תהליכים דומים.

יש משהו סמלי בכינויה של תפיסה זאת על ידי חכמים "שבע מצוות בני נח". השימוש בהגדרה המקראית 'בני נח' מייצג את ההסתכלות על העולם כולו מתוך המערכת המושׂגית המקראית שהחזיקו בה חכמים. היא מייצגת את הבנת האחר והגדרתו בכלי החשיבה והתפיסה שלך, של הדובר, של התופס. היא מדגימה את החולשה המובנית של תפיסה המדמה עצמה להיות כלל-עולמית. כשיבוא המשיח, הוא ילמד אותנו ככל הנראה כיצד לפתור את הכשל הזה. בינתיים, העמל המתמיד של זיהוי כשלים מעין אלו בתפיסותינו עשוי להביא ברכה רבה.

על השתקה, צנזורא ורצון אלהי (פרשת השבוע: האזינו)

עוד בימיו העליזים של שקוף ע"ה, כתבתי את פרשת השבוע הזו. כיון שהצטרפו עוד קוראים וקוראות בינתיים, חשבתי להביא את הדברים שוב.

לפני הטור עצמו, עוד כמה מילים מלקחי השנה שעברה על יהדות ועל דמוקרטיא, ועל אחדות הניגודים בין השתיים. השאלה אינה איזה מקום יש ליהדות בתוך הדמוקרטיא, אלא כמה מקום יש לדמוקרטיא בתוך היהדות. עד כמה אנו חופשיות וחופשיים לקבוע הלכה לעצמנו, ולקבל אחריות לחיינו ברמה היומיומית ביותר? דמוקרטיא מבוססת על חירות והשתתפות. יש מקום?

לפיכך חשוב לזכור שמאחרי כל אגדות החכמים הללו עומדת גם מציאות היסטורית, מגובה בעובדות. כל מי שרוצה להביא ראיה מן התורה חייב/ת לעמוד במבחן הביקורת הציבורית. נצביע ברגליים, מי לאיזו הלכה. עוד אאמין ברוח האדם.

*   *   *   *   *   *   *

בסוף פרשתנו, לאחר שסיים את שירתו החדה והמאיימת, אומר משה לכל ישׂראל:

שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם,  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים לב מו-מז).

המסר ברור, והוא מהדהד בכל ספר דברים: אם נשמור את כל דברי התורה, נאריך ימים בארץ; אם נתכחש לה, סופנו רע ומר. אבל מה היא התורה הזאת אשר משה מכוון אליה? השירה שזה עתה נשׂא? ספר דברים? החומש? התנ"ך? כתבי חז"ל מראשוני התנאים ועד אחרוני האחרונים? מה?

כפרה עליך!

כפרה עליך!

איור: דניאל מורגנשטרן

לרב יהודה, תלמידו של רב, יש תשובה (בבלי מנחות כט ב) –

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר [רבש"ע] לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, הראהו לי! אמר [רבש"ע] לו: חזור לאחורך. הלך [משה] וישב בסוף שמונה [עשׂרה] שורות ולא היה יודע מה הן אומרים; תשש כֹּחוֹ. כיון שהגיע [עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו [של משה]. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידָי? אמר [רבש"ע] לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

המסר של סיפור זה מתבאר בכמה כיוונים. ראשית, יש בתורה יותר מאשר פשט הכתוב. הכתרים המדוברים, כל קוץ וקוץ שבהם, אינם אלא עיטורי-אותיות. בשׂפת ימינו שואל משה את רבש"ע – אני רוצה להוריד תורה לעם, ואתה מתעכב על הפוֹנטים? אבל מסתבר שדוקא בצורת האותיות, בפרטים הקטנים, חבויה משמעות עמוקה. גם אם משמעות זו אינה ברורה במבט ראשון, ניתן לזקק אותה תוך לימוד יסודי – אפילו דרושים לשם כך דורות רבים.

שנית, התורה אינה גוף קבוע, אלא תהליך מתפתח – אֵבולוציא, בלע"ז. מה שברור לעקיבא ולתלמידיו, משה אינו יכול אפילו להעלות בדעתו (הדבר מזכיר את הסיפור המפורסם על שייקספיר, שהוסע קדימה במכונת זמן ונכשל בקורס על היצירות שהוא עצמו כתב). אך כיצד ניתן לתת תוקף להלכות חדשות שכאלה, שאין להן זכר בפשט הכתוב, ושעשׂויות להתמיה גם את הטובים שבתלמידי-חכמים? על ידי יִחוּסם חזרה למשה – "הלכה למשה מסיני". זו אכן האמונה הרווחת ביהדות הרבנית: כל ההלכות, החל ב"לא תרצח" וכלה ב"לא תלבשי בגדי לייקרא" – כולן הלכה למשה מסיני.

אלא שכאן נשאלת שאלה: הואיל וניתנה התורה על-ידי אלֹהוּת כל-יכולה וכל-יודעת, מדוע לא נרשמו כל ההלכות מראש בפשטות? מדוע יש לזקק אותן מתוך קוצי-קוצין שבראשי אותיות? את התשובה לשאלה זו מכיר כל מי שגדל בסביבה רבנית: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור; במה שהורשית התבונן; אין לך עסק בנסתרות (בבלי חגיגה יג א = בן-סירא ג כא). או במילה אחת: שתוק!

והמאמין היודע-לשאול נבוך: אם אריכות ימים וחיים טובים בארץ הן פועל יוצא של הליכה בדרכי התורה, למי להאמין? מה היא התורה הזאת? זאת של משה, או זאת של עקיבא? חמש שעות בין בשׂר לחלב, או רק שלוש? חסידים או מתנגדים? גוּר או ויז'ניץ? הר המור או ישיבת חברון? איחוד או מאוחד? People's Front of Judea או Judean People's Front? רבש"ע יודע כמובן את כל התשובות, אבל לא מגלה…

לעתים המצב חמור שבעתיים, כאשר חכמים לא רק מביאים ראיה מן הפוֹנט, אלא גם משנים את הכתוב ממש! ראו למשל את פסוק ח בפרשתנו:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כך בנוסח המסורה, המצוי בספרי התורה שבידינו ובכל גרסאות הדפוס. אלא שנוסח המסורה הוא מאוחר למדי, והגיע לצורתו המוכרת לנו כיום רק בסביבות המאות התשיעית-עשׂירית לספירה. בגרסא קדומה בהרבה של ספר דברים, שנמצאה במגילות קומראן, ניתן הנוסח הבא (אצל ישׂראל קנוהל, מאין באנו עמ' 95):

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יצב גבלת עמים למספר בני אלהים

בתרגום השבעים, התרגום הקדום של התורה ליוונית, אנו מוצאים גרסא שלישית:

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יציב גבולות עמים למספר מלאכי אלהים

על מה ומדוע הבדלי הנוסחים הללו? דומני שסביר לפרש את התהליך כנובע מהרצון של מוֹסרי המקרא להתרחק מהרעיון של "בני-אלהים" (שלאלהים יהיו בנים? שו"ש היו"צ!). הגרסא של תרגום השבעים הופכת את "בני-אלהים" למלאכים, ומפקידה אחד מהם על כל אחת מאומות העולם. כאן יש לנו ביטוי מוקדם לאמונה המושרשת שלכל עם ועם יש מלאך, או שׂר, האחראי לו, ושישׂראל להבדיל נמשלים ישירות על ידי רבונו של עולם. נוסח המסורה נוקט פתרון שונה, שומר על המילה "בְּנֵי", אך מיחס את הבנים לישׂראל, דכתיב: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים (בראשית מו כז). שבעים אומות העולם כנגד שבעים בני-ישׂראל. לאור הנטיה של כתבי-הקודש לצמצם את מספר האלהויות ולרכז את כל האמונה באל אחד ויחיד – דכתיב בפרשתנו: יהוה בָּדָד יַנְחֵנּוּ (פס' יב) – מדובר בתיקון סביר והגיוני.

אלא מה? סחה הגמרא (שם, שם) שהאותיות הצריכות עיטורים מיוחדים הן: שעטנ"ז ג"ץ. אם אכן הוחלפה התיבה "אלהים" בתיבה "ישׂראל", יוצא שנוספה לתורה האות ש, אות שיש לקשור לה כתרים ולעטרהּ. האם דרש עקיבא גם על ש זו תילי תילין של הלכות? ואולי דוקא משום כך התבלבל ונבוך משה רבנו כשהגיע לבית המדרש?

אם כך ואם כך, משה לא העלה בדעתו לפקפק אחר מחשבתו של רבש"ע. אם רצה בורא עולם לתת תורה באמצעותו, ולפרשהּ באמצעות עקיבא – מה לו כי ילין? ובכל זאת, רצה לדעת לאיזה כבוד עתיד אותו חכם לזכות על בקיאותו וחריפותו בתורה. אמר משה לרבש"ע: הראיתני תורתו; הראני שׂכרו. אמר לו [רבש"ע] חזור [לאחורך]. חזר [משה] לאחוריו; ראה ששוקלין בשׂרו [של עקיבא] במקולין (שם). חכם מופלג כל כך, וסופו שבשׂרו עולה על המשקל בשוק הקצבים! אמר [משה] לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שׂכרה?! אמר לו [רבש"ע]

שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

צום קל, גמר חתימה טובה, שבת שלום ~

ארמי אבד אבי (פרשת השבוע: כי תבוא)

ואמרת לפני יהוה אלהיך: ארמי אֹבד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי עצום ורב (דברים כו ה)

בפסח אנו דורשים את הפסוק באופן הבא: יעקב נרדף בחרן על-ידי לבן הארמי, ונס מצרימה. המקרא אֹבֵד מפורשת כבינוני של פועל יוצא, וישׂראל אבינו הוא כאן המושׂא הישיר. עם זאת, מקריאת הפסוק בהקשרו ניתן להעלות פרשנות אחרת, פשוטה יותר. הארמי האבד הוא הוא יעקב-ישׂראל.

הכל בעין המתבוננת

הכל בעין המתבוננת

איור: דניאל מורגנשטרן

העירו חכמים לפני שאין בכך כל תמה. אפילו סיפורי התורה תולים את מוצא משפחתו של אברהם בחרן, בארם נהריים. לכל הפחות היה זה מקום מושבם לאחר שעזבו את אוּר, דרומה יותר בעיראק. כמו כן שׂחקה הארמית תפקיד חשוב בדברי-ימי ישׂראל בכלל, והיהדות בפרט. תקופות ארוכות דברו יהודי הארץ ארמית צד לצד העברית. גם כשהפסידה הארמית את המרחב השמי לערבית, שמרה על מקומה הנכבד ביהדות דרך התלמוד הבבלי. היא משמשת עד היום בלימוד ובתפילה כאחד.

יתכן שהדגשת המקורות הארמיים נובע דוקא מתוך הרצון להמחיש את התהליך שעבר ישׂראל הקדמון. לפי הסיפור המקראי, עליו חוזרת הפרשה בתמציתיות גמורה, השלב הארמי עבר על קבוצה קטנה למדי. כה קטנה, שהסיפור מתייחס אליה כאל משפחה. במצרים הופכת משפחת יעקב לעם ישׂראל, גוי עצום ורב. בתווך, זמן חלום.

אמר ר' יוחנן על חוני המעגל (בבלי תענית כג א): "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכו). על מה בדיוק הצטער חוני אינני יודע, אבל אני מבין את הרגשתו. לפני שניים ושלושה דורות אחורה עבר עלינו שוב זמן חלום. ראשיתו בלהה צרופה, שאפילו מטח הקללות בפרשת השבוע אינה יכולות להתחרות בה. אחריתו ערגה וכיסופים, שאפילו כותבי התורה לא העזו לדמיין.

ואנחנו, שניים-שלושה דורות אחרי, מפחדים לחלום. מפחדים לחלום על שלום. מפחדים לחלום על חברה שנסמכת על טוב לב, או לפחות על דרך ארץ. מפחדים לחלום שאפשר לאמץ מהתורה את מה ששייך, ולשחרר את מה שלא. אולי כדאי להתחיל לחלום. כדי שלא נצטער.

וכיון שלא המדרש עיקר, אלא המעשׂה – בחלומי, אני רואה מזרח תיכון ישן. הגבולות בו פתוחים, ואוכלוסין עוברים בו בנחת מאוּר כשׂדים לחרן, לארץ-ישׂראל, למצרים, וחזרה – לארכו ולרחבו של הסהר הפורה. במקום גמלים, רכבת. במקום אוהל אברהם, אכסניות ופונדקים משׂביעי רצון ונפש. אפשר ללכת לאיבוד בתוך כל הטוב הזה. אבל אין דאגה. לאן שלא תגיעי, כולם מדברים ארמית.

פרשת השבוע: וירא – מה למדנו מאברהם אבינו?

למשפחתו של אברהם אבינו היה בגולה עסק משׂגשׂג ליִצור אלילים. כשהגיע זמנו של אברם להצטרף לעסק המשפחתי, שלח אותו תרח למכור אלילים בשוק. ניגש לאברם אדם אחד ואמר: "יש לך אלוה למכור?"  —  "איזה  אלוה אתה רוצה?"  — "אני גיבור, תן לי אלוה גיבור כמותי."  —  "אין בעיא. הנה, האלוה הזה שיושב לו בראש ערימת הפסלים. אם הוא יושב בראש ודאי שהוא הגיבור שבכולם."  שילם הלקוח וארז את אלוהיו בשׂקית. בעוד הוא פונה ללכת שאל אברם את האיש: "בן כמה אדוני?"  —  "שבעים."  —  "גבר בן שבעים, ולא תתבייש להשתחוות לפסל שיוּצר אך אתמול?"  הניח האיש את הפסל, נטל את מעותיו והסתלק לו לדרכו.  הרבה עסקים לא עשׂה אברהם באותו יום.

שולחן ערוך

 איור: דניאל מורגנשטרן

כשחזר הביתה, הבין תרח שסוחר אלילים גדול הבן שלו כבר לא יהיה. אבל יכול לפחות להשאר בבית, לשמור על המלאי. וכך היה. למחרת נשאר אברם הצעיר במחסן, וקיבל הוראה להקריב לפני האלילים מזון ומשקה, לבל ירעבו ויצמאו. כשהסתלקו כולם עשׂה אברם כפי שנצטוה, אבל – הפתעה! – אף אחד מהם לא נע ולא זע ולא שלח ידו למזון או למשקה. אמר אברם לעצמו " פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחוּן, ידיה ולא ימישוּן, רגליהם ולא יהלכו" (תהלים קטו ה-ז).

מה עשׂה? לקח מקל גדול, וניפץ את כל האלילים, פרט לאחד, הגדול מכולם. בידי זה שׂם את המקל, והניח לפניו צלחת ועליה כל טוב. כשהגיע תרח הביתה בערב, ראה את ההרס במחסן, והחל תולש את שׂערות ראשו. "אוי, אברם, מה עשׂית?"  —  "אני? אני לא עשׂיתי כלום. רק הנחתי את הצלחת הראשונה, ומיד החלו כל האלים לריב על האוכל. הגדול הזה תפס את המקל, ושבר לכולם את הצורה."  —  "געוואלד, אברם, אלה בסך הכל פסלים מעץ, הם לא יכולים לעשׂות כלום!"  —  "אבא יקר, ישמע פיך מה שאזניך מדברות…"

סיפור זה, המופיע בקצרה בבראשית רבה ל"ח, בהרחבה בתנא דבי אליהו ו', ובנוחות בספר האגדה (כד-כה) אינו מופיע במקרא כלל. אבל בפרשתנו ניתן למצוא בו רמז. מיד בראשית הפרשה אנו קוראים:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.  וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח א-ג). 
בעיניך – ולא בעיניכם; תעבֹר – ולא תעברו; עבדך – ולא עבדכם!  על אף שראה אברהם בעיניו שלושה אנשים, בלבו הבין שמשלושה יוצא אחד.

אברהם זוכה לגמול גדול על חכמת לבו, על נדיבותו ועל הכנסת האורחים שלו: יהוה מבטיח לו בן משׂרה, עקרת ביתו האהובה. אבל זה לא הכל. לפני שמתפזרת החבורה, מוסיף יהוה ואומר:
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?  וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם! (יח יז-יח)

ורבונו של עולם עומד גם עומד בהבטחתו. בנו בכורו של אברהם, ישמעאל, הוא אביהם של ערביי העולם כולו. מיצחק יצא לא רק עם ישׂראל, אלא גם עשׂיו-אֱדום – אותו דרשו חז"ל ראשית כרומא ואח"כ כעולם הנצרות כולו. גם היום, אחד השמות הנפוצים למשפחת הדתות המאמינות באותו אל אחד הוא "דתות אברהמיות". משפחת הדתות האברהמיות מקיפה כיום למעלה ממחצית האנושות.

זכות גדולה זכה אברהם, ללא ספק. אלא שכרגיל, כל זכות כרוכה גם בחובה. אברהם אכן היו יהיה לגוי גדול ועצום, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (יח יח-יט).

רוצה לאמר, אברהם יהיה אבי גויים רבים, ולגויים אלה יש תפקיד גדול בעולם. מוטלת עליהם החובה להיות סוכנים של שינוי לטובה. רבש"ע קיים את חלקו בעסקא. ואנחנו? גם אנחנו לא בטלנו לגמרי ממעשׂ. הרעיון המופלא של יום מנוחה שבועי (חוץ מחגים ומועדים, ימי-מחלה מוכרים וחופשה שנתית בקיץ) פשט כבר בעולם כולו – אפילו באותם מקומות בהם המאמינים באלוהי אברהם מועטים למדי. גם גילוי-עריות הפך להיות מוקצה מחמת מיאוס ברוב העולם התרבותי.

אבל לא הכל ורוד. אם נביט בעולמנו, נראה שדוקא הסכסוכים הכואבים והנפיצים ביותר מתנקזים לאורך קוי הגבול וקוי השבר של העולם האברהמי. בתחום הכלכלי ניטש מאבק עז בין העולם האברהמי לבין סין והודו – שתי התרבויות הגדולות שעדיין עומדות מנגד. בקשמיר נמתח גבול בין האישׂלאם האברהמי לבין הודו האלילית; ומשני צדי הגבול פצצות גרעין למכביר. ומה נאמר על ארץ-ישׂראל, ערשׂ התהוותהּ של המשפחה האברהמית, והמקום היחיד בו כמעט כל מטורף נחוש דיו יכול לפתוח לבדו במלחמת עולם?

אכן, יש עוד הרבה מקום לתיקון. אולי כדאי להתחיל אותו בכך שנלמד מאברהם קצת נימוס לזרים, קצת הכנסת אורחים, קצת הבנה לאחדות שבלב ולא לפילוג שבמראה עיניים.

***
טור זה נכתב במקור לשקוף, אך עולה לאויר כאן בשל בעיות טכניות במהלך שדרוג האתר.

פרשת השבוע: האזינו – על השתקה, צענזורא ורצון אלהי

כל המעוניינ/ת לצפות בתגובות (ובשם הטור) מוזמנ/ת ללחוץ על קישור "אין תגובות"; בעיות טכניות קלות… 
בסוף פרשתנו, לאחר שסיים את שירתו החדה והמאיימת, אומר משה לכל ישׂראל: 

שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם,  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (דברים לב מו-מז).

המסר ברור, והוא מהדהד בכל ספר דברים: אם נשמור את כל דברי התורה, נאריך ימים בארץ; אם נתכחש לה, סופנו רע ומר. אבל מה היא התורה הזאת אשר משה מכוון אליה? השירה שזה עתה נשׂא? ספר דברים? החומש? התנ"ך? כתבי חז"ל מראשוני התנאים ועד אחרוני האחרונים? מה?

כפרה עליך!      

כפרה עליך!

איור: דניאל מורגנשטרן

לרב יהודה, תלמידו של רב, יש תשובה (בבלי מנחות כט ב) –

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר [רבש"ע] לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, הראהו לי! אמר [רבש"ע] לו: חזור לאחורך. הלך [משה] וישב בסוף שמונה [עשׂרה] שורות ולא היה יודע מה הן אומרים; תשש כֹּחוֹ. כיון שהגיע [עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו [של משה]. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידָי? אמר [רבש"ע] לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

המסר של סיפור זה מתבאר בכמה כיוונים. ראשית, יש בתורה יותר מאשר פשט הכתוב. הכתרים המדוברים, כל קוץ וקוץ שבהם, אינם אלא עיטורי-אותיות. בשׂפת ימינו שואל משה את רבש"ע – אני רוצה להוריד תורה לעם, ואתה מתעכב על הפוֹנטים? אבל מסתבר שדוקא בצורת האותיות, בפרטים הקטנים, חבויה משמעות עמוקה. גם אם משמעות זו אינה ברורה במבט ראשון, ניתן לזקק אותה תוך לימוד יסודי – אפילו דרושים לשם כך דורות רבים.

שנית, התורה אינה גוף קבוע, אלא תהליך מתפתח – אֵבולוציא, בלע"ז. מה שברור לעקיבא ולתלמידיו, משה אינו יכול אפילו להעלות בדעתו (הדבר מזכיר את הסיפור המפורסם על שייקספיר, שהוסע קדימה במכונת זמן ונכשל בקורס על היצירות שהוא עצמו כתב). אך כיצד ניתן לתת תוקף להלכות חדשות שכאלה, שאין להן זכר בפשט הכתוב, ושעשׂויות להתמיה גם את הטובים שבתלמידי-חכמים? על ידי יִחוּסם חזרה למשה – "הלכה למשה מסיני". זו אכן האמונה הרווחת ביהדות הרבנית: כל ההלכות, החל ב"לא תרצח" וכלה ב"לא תלבשי בגדי לייקרא" – כולן הלכה למשה מסיני.

אלא שכאן נשאלת שאלה: הואיל וניתנה התורה על-ידי אלֹהוּת כל-יכולה וכל-יודעת, מדוע לא נרשמו כל ההלכות מראש בפשטות? מדוע יש לזקק אותן מתוך קוצי-קוצין שבראשי אותיות? את התשובה לשאלה זו מכיר כל מי שגדל בסביבה רבנית: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור; במה שהורשית התבונן; אין לך עסק בנסתרות (בבלי חגיגה יג א = בן-סירא ג כא). או במילה אחת: שתוק!

והמאמין היודע-לשאול נבוך: אם אריכות ימים וחיים טובים בארץ הם פועל יוצא של הליכה בדרכי התורה, למי להאמין? מה היא התורה הזאת? זאת של משה, או זאת של עקיבא? חמש שעות בין בשׂר לחלב, או רק שלוש? חסידים או מתנגדים? גוּר או ויז'ניץ? הר המור או ישיבת חברון? איחוד או מאוחד? People's Front of Judea או Judean People's Front? רבש"ע יודע כמובן את כל התשובות, אבל לא מגלה…

לעתים המצב חמור שבעתיים, כאשר חכמים לא רק מביאים ראיה מן הפוֹנט, אלא גם משנים את הכתוב ממש! ראו למשל את פסוק ח בפרשתנו:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; 
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

כך בנוסח המסורה, המצוי בספרי התורה שבידינו ובכל גרסאות הדפוס. אלא שנוסח המסורה הוא מאוחר למדי, והגיע לצורתו המוכרת לנו כיום רק בסביבות המאות התשיעית-עשׂירית לספירה. בגרסא קדומה בהרבה של ספר דברים, שנמצאה במגילות קומראן, ניתן הנוסח הבא (ראו אצל ישׂראל קנוהל, מאין באנו עמ' 95):

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יצב גבלת עמים למספר בני אלהים

בתרגום השבעים, התרגום הקדום של התורה ליוונית, אנו מוצאים גרסא שלישית:

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יציב גבולות עמים למספר מלאכי אלהים

על מה ומדוע הבדלי הנוסחים הללו? דומני שסביר לפרש את התהליך כנובע מהרצון של מוֹסרי המקרא להתרחק מהרעיון של "בני-אלהים" (שלאלהים יהיו בנים? שו"ש היו"צ!). הגרסא של תרגום השבעים הופכת את "בני-אלהים" למלאכים, ומפקידה אחד מהם על כל אחת מאומות העולם. כאן יש לנו ביטוי מוקדם לאמונה המושרשת שלכל עם ועם יש מלאך, או שׂר, האחראי לו, ושישׂראל להבדיל נמשלים ישירות על ידי רבונו של עולם. נוסח המסורה נוקט פתרון שונה, שומר על המילה "בְּנֵי", אך מיחס את הבנים לישׂראל, דכתיב: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים (בראשית מו כז). שבעים אומות העולם כנגד שבעים בני-ישׂראל. לאור הנטיה של כתבי-הקודש לצמצם את מספר האלהויות ולרכז את כל האמונה באל אחד ויחיד – דכתיב בפרשתנו: יהוה בָּדָד יַנְחֵנּוּ (פס' יב) – מדובר בתיקון סביר והגיוני.

אלא מה? סחה הגמרא (שם, שם) שהאותיות הצריכות עיטורים מיוחדים הן: שעטנ"ז ג"ץ. אם אכן הוחלפה התיבה "אלהים" בתיבה "ישׂראל", יוצא שנוספה לתורה האות ש, אות שיש לקשור לה כתרים ולעטרהּ. האם דרש עקיבא גם על ש זו תילי תילין של הלכות? ואולי דוקא משום כך התבלבל ונבוך משה רבנו כשהגיע לבית המדרש?

אם כך ואם כך, משה לא העלה בדעתו לפקפק אחר מחשבתו של רבש"ע. אם רצה בורא עולם לתת תורה באמצעותו, ולפרשהּ באמצעות עקיבא – מה לו כי ילין? ובכל זאת, רצה לדעת לאיזה כבוד עתיד אותו חכם לזכות על בקיאותו וחריפותו בתורה. אמר משה לרבש"ע: הראיתני תורתו; הראני שׂכרו. אמר לו [רבש"ע] חזור [לאחורך]. חזר [משה] לאחוריו; ראה ששוקלין בשׂרו [של עקיבא] במקולין (שם)חכם מופלג כל כך, וסופו שבשׂרו עולה על המשקל בשוק הקצבים! אמר [משה] לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שׂכרה?! אמר לו [רבש"ע] – 

שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

[התפרסם לראשונה בשקוף – עיתון לקידום הדמוקרטיא]

פרשת השבוע: כי תצא – הלכות עשׂבים שוטים

זוכרים את רצח רבין?  כמה פערים עמוקים נפערו בו ביום. אחד מהם, עליו רמזתי כבר ב"ואתחנן", חי על קו המתח בין מתנקש "חובש כיפה" (כדברי איתן הבר בליל הרצח) לבין ההצטדקות העצמית בסגנון "עשׂבים שוטים". שאלת הפער הזה היא שאלת יחסנו לתורה. עשׂבים שוטים יש. עכשיו עלינו לנכש.

איש, אישה, עשׂבים שוטים
איש, אישה, עשׂבים שוטים

אייר: דניאל מורגנשטרן

כרגיל, מספקת גם פרשת השבוע דוגמאות למכביר. בפרשתנו (דברים כא י-כה יט) שוכנים זה לצד זה ציוויים מוסריים ומתקדמים מאין כמותם, תקנות שבזמנן נועדו להקל על הציבור ואילו היום הן בגדר חומרא מופרזת, וכאלה שזמנן חלף עבר ולפיכך יש להתעלם מהן בכלל. חשבו למשל על הפסוקים הבאים:

לא תַשִּׁיךְ לאחיך  נֶשֶׁךְ כסף נשך אֹכל, נשך כל דבר אשר  יִשָּׁךְ (כג כ).
לא תַעֲשֹׁק שׂכיר, עני ואביון, מאחיך או מִגֵּרְךָ אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שׂכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא, ואליו הוא נֹשֵׂא את נפשו (כד יד).
כי יקח איש אשה חדשה, לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר. נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושׂמח את אשתו אשר לקח (כד ה).
כי תקצר קצירך בשׂדך, ושכחת עמר בשׂדה, לא תשוב לקחתו. לגר, ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשׂי ידיך (כד יט).
לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך אֵיפָה וְאֵיפָה, גדולה וקטנה. אבל שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה (כה יג-טו).

מדובר הרי בגישה מתקדמת ומחממת לב, שאין לה מקבילות רבות בשום זמן ובשום מקום.

מקרה אחר הוא איסור שעטנז המפורסם: לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יַחְדָּו (כב יא). סביר להניח שתקנה כזו נועדה להגן מפני איזה מפגע תברואתי שנבע בעת העתיקה מעירוב בדים כזה. כידוע, התורה שׂמה דגש רב על בריאות הציבור. אבל מאז התקדמו הזמנים, שיטות עיבוד הבדים השתנו, וגם הרפואה התקדמה. לא שמעתי מעולם על מישהו שחלה בעקבות לבישת בד שעטנז (ואף סוג האריגה המצוין בפסוק אינו נראה לי הכרחי במיוחד). 

ואם כבר הגענו לתחום האופנה, מה תאמרו על: לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שׂמלת אשה, כי תועבת יהוה אלהיך כל עֹשֵׂה אלה (כב ה)? נכון, חלק מהחוגים שהוציאו מקרבם את התורה היו בעלי מודעות גבוהה לאופנה, ויעיד העניין הגדול בבגדיו של כהן-גדול), אבל ממש לא עניינם מה אלבש ומה לא. חד וחלק.

ויש עוד. תארו לכן בבקשה את התרחיש הבא: הנה נִשׂאתן לבחיר לבכן. עובר זמן מה, והוא מתגלה כטיפוס שלילי ביותר. כלומר, הוא כבר לא מחבב אתכן אפילו קצת. לא רק זו אלא זו – הוא הולך להוריכן, ודורש מהן את הסדין עליו ביליתם לאחר ליל החתונה. אחר-כך תגיעו כולכם לבית העיריה ביום נתון, שם תתאסף חבורה של מזוקנים ותתן עינה בסדין. אם ימצאו בסדין הכתמים הנכונים, הבחור ישלם קנס לאבא, ויכריחו אותו להמשיך לבלות את שארית חייו לצדכן. נישׂואים קתולים. אם לא ימצאו הכתמים, יקחו אתכן לבית הוריכן ויסקלו אתכן ליד הדלת.

דברים כב, יג-כא.   נראה לכן?

אז מה לעשׂות? לנכש את העשׂבים השוטים. על כל דור ודור מוטלת המשׂימה לברור מתוך האוצר הבלום של התורה על גילגוליה את אותם רעיונות שיש בהם כדי להצעיד את החברה קדימה. וכיצד נבחין בין עשׂב שוטה לפרח מבושׂם? כאן כדאי לאמץ את דבריהם של אנשי כנסת הגדולה: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה: (משנה אבות א א).

  • מתינות – כלומר הלכה שאין להחמיר שלא לצורך.
  • תלמידות/ים הרבה – כדי לשמור על טעמי המצוות. ככל שיגדל מספר התלמידות והתלמידים, כן יעמיק המחקר ויגדל הציבור היכול לתקן טעויות.
  • סייג לתורה – הגדר שמעבר לה נוציא את התקנות שאין בהן צורך.

ובא עולם על תיקונו, אכי"ר בב"א.
שבת שלום!

פרשת השבוע: ראה – שאלות ותשובות על שמיטת החובות

 [התפרסם לראשונה באתר החדשות הדמוקרטי "שקוף"]

מה ענין שמיטה?
– פשוט מאד. אחת לשבע שנים, במוצאי כ"ט אלול, נשמטים כל החובות, ממשיכת-יתר ועד משכנתא.
– נשמטים?
– כן. בטלים ומבוטלים, נעלמים מן העולם. כל חוב שעברה עליו שמיטה, אין הכרח עוד להחזירו.
– מוזר מאד. מאיפה הבאת רעיון כזה?
– מהתורה. פרשת ראה; ספר דברים, פרק ט"ו, בתחילת הפרק ממש.


איור: דניאל מורגנשטרן

– רגע, מדובר בהמון כסף.
– נכון. אומרים ששבעה מכל עשׂרה משקי-בית בישׂראל שקועים בחובות. זה המון, המון כסף.
– ומי יכסה את ההפסדים של הבנקים?
– קודם כל, הבנקים עצמם.
– למה הבנקים?
– לפני שנות דור (תשמ"ד/1983) גרמו תאוות הבצע ומוסר הירוד של מנהלי הבנקים לפשיטת רגל כוללת. במה שזכור "משבר מניות הבנקים" הפסידו רבבות אזרחים את חסכונותיהם. בסופו של דבר נאלצה המדינה לפדות את חובות הבנקים ולהציל אותם מקריסה מוחלטת. ובכספו של מי? של משלמ/ת המסים. כלומר – הציבור הפסיד פעמיים: פעם אחת את חסכונותיו, פעם שניה את כספי המסים שלו.
– אבל זה היה מזמן, ובינתיים הבנקים נמכרו לאנשים פרטיים. מה האחריות שלהם?
– ראשית, הבנקים מעולם לא נתנו דין וחשבון על ההונאה שנקטו בזמן משבר המניות. מי שקנה את הבנקים קנה גם את המחוייבות המוסרית. מעבר לכך, גם היום נוקטים הבנקים מדיניות בלתי-מוסרית, על גבול הגזל ממש.
– מה זאת אומרת?
– על הרפורמה בעמלות שמעת?  
– כן, באמת העמלות עלו. עד לא מזמן שילמתי 1.21 ש"ח על משיכת מזומנים, ולאחרונה העמלה עלתה ל-1.65.
– וזה במסגרת רפורמה שמטרתה לכאורה להיטיב אתך.
– אבל איך נתנו לזה לקרות, למען השם?
– פשוט מאד: לבנקים אין תחרות. מספר מצומצם של בעלים ממנים לעצמם "מפקח על הבנקים" כלבבם, ולנו לא נותר אלא להשלים ולשלם. ובכלל, אתה יודע שאפילו לקחת ריבית אסור להם לפי דין תורה?
– באמת?
– כן. הלכה למשה מסיני: שמות כב כד, ויקרא כה לו.
– רק שניה, אז אתה מציע כלכלה שאסור לגבות בה ריבית, וכל החובות נשמטים כל שבע שנים?
– לא אני מציע, התורה מציעה.  
– אבל איך אפשר לנהל כך משק מודרני?
– די בקלות. כל מה שצריך הוא לפתוח את שוק הבנקאות בפני בנקים זרים.
– במה זה יעזור?
– מול אומות העולם אין עניין של שמיטה, וגם אין איסור על ריבית. שמיטה ואיסור נשך תקפים רק בעסקים בתוך עם ישׂראל. עִם הגויים – עסקים כרגיל. מי שרוצה לקחת הלואה בריבית, יקח. מי שרוצה לשקוע במשיכת-יתר, ישקע. הפנקס פתוח והיד רושמת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה.
– אז למה לנו כל הענין הזה?
– קודם כל, כדי לקדם תחרות. הבנקים המקומיים לא יוכלו להמשיך במדיניות העושק שלהם, כיון שתהיה להם תחרות אמיתית. תחרות אמיתית משרתת את הצרכנים, כלומר אותנו, הציבור הרחב.
– מסכים. אבל למה לא להכניס בנקים זרים וזהו? בשביל מה צריך שמיטה, אם בכל מקרה חלק משוק ההון יתנהל מול הזרים, בלי קשר לחוקי התורה?
– קודם כל, בשביל השמיטה הראשונה.
– מה כל כך חשוב בשמיטה הראשונה?
– המשמעות הכלכלית. בכל פעם שמחליטים לגבות פחות מסים מן העשירים, מספרים לנו איך הכסף יחלחל למטה לכל הכלכלה, וימריץ אותה לפעילות מוגברת, שממנה נרויח כולנו. אם זה נכון לגבי העשירים – למה לא לגבי כלל הציבור? כשכלל הציבור ישתחרר באחת מחובותיו, יוכל להפנות יותר משאבים להשקעות, לעסקים, לצריכה ולבילויים. המשק כולו יתעורר, וכולם ירויחו.
– אמרת "קודם כל"; מה עוד?
– הערך הסמלי. אם יתאפשר למחוק את חובותיהן של ישׂראל באיבחה אחת – בזכות התורה! – אין ספק שיחול שינוי תודעתי מעמיק, שיגיע עד לשורשי החברה העמוקים ביותר.
– למה אתה מתכוון?
– אמור לי אתה: מה הדבר המפחיד ביותר את האדם הישׂראלי?
–  ברור, לצאת פראייר.
– לצאת פראייר. הישׂראלי יעשׂה מאמצים כבירים, ישקיע כספים, יבזבז זמן, אפילו יסכן את בריאותו וחייו – בקיצור, יהיה הכי פראייר שאפשר בכלל להעלות על הדעת – העיקר לא לצאת פראייר.
– וכיצד תשנה השמיטה את כל זה?
– היא תוכיח לאזרחים שלמדינה באמת אכפת מהם. בסופו של דבר, לא רק הבנקים ישׂאו בעול הכלכלי. גם המדינה תתן את חלקה. ועוד יותר מזה, היא תקים בנקים ציבוריים, שילוו לציבור לפי דין תורה, עם שמיטה וללא ריבית.
– לשם מה?
– מבחינה כלכלית, כדי להפוך אזרחים נחשלים ליצרנים ומועילים לחברה. קל מאד לשקוע בחובות; קשה לצאת מהם. המדינה תעניק חיים חדשים לכל מי שהסתבך בעבר, ועכשיו לא מסוגל למצוא פתרון. היא תעזור גם למי שרוצה לפתוח עסק, ורוצה לגייס הון בסיסי.
– ובמה זה שונה מהבנקים היום?
– מעבר לריבית ולשמיטה, הלואה מבנק מסחרי אינה מותנית בכלום. מבחינת הפקיד בבנק, קח את הכסף ושׂרוף אותו. ככל שתשׂרוף מהר יותר, כן ייטב לבנק – אתה תשאר בלא כלום, ותבוא לקחת הלואה נוספת. בנק תורני, לעומת זאת, לא ילווה לך אגורה, בטרם תסביר בדיוק לשם מה אתה זקוק לכסף, כיצד תחזיר אותו, ומתי.
– ואם בכל מקרה לא אצליח להחזיר את ההלואה עד מועד השמיטה?
– באופן עקרוני, אתה פטור. אבל חשוב לזכור ולהזכיר: דעת חכמים נוחה ממי שיחזיר את הכסף גם אחרי שנת השמיטה. זה כתוב במפורש במשנה, בסוף מסכת שביעית.
– אבל מי שמחזיר יוצא די פראייר, לא?
– נהפוך הוא!  מי שמחזיר חוב אחרי השמיטה רוכש לעצמו שם טוב, כמי שאפשר לסמוך עליו. על סמך שמו הטוב יוכל להשׂיג הלואות ערב שמיטה גם להבא. מי ש"יעקוץ" את המלווה, "ירוויח" שם רע, ואף אחד לא ירצה להלוות לו יותר כלום.
– נו מילא, אז מה אכפת לו?
– אולי לא אכפת. לפחות לא ברגע הראשון. אבל ככל שחייו ימשיכו, יתחיל לשאול את עצמו שאלות. יום אחד, אולי אחרי שינצל מאיזה אסון או רעה חו"ח, יתקפו אותו הרהורי תשובה, ואז יכפר על מעשׂיו עשׂרת מונים ומאה שערים.
– ואתה מאמין שכל זה יכול לקרות ממש?
– כן, אבל רק אם תעזור לי.
– מה אני כבר יכול לעשׂות?
– להגיב, להאיר ולהעיר, ולגלגל את הדיון הלאה.

של מי המדינה הזו? אולמרט וחזון המכונית הירוקה

[טור זה התפרסם לראשונה בשקוף תחת הכותרת "משב פרידה מאולמרט"] 

בשבוע שעבר קראתי בשׂורה טובה ב"הארץ", כהאי לישנא:

שי אגסי, יוזם רעיון המכונית החשמלית אמר אתמול כי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הבטיח להעמיד את המדינה לטובת חזון המכונית החשמלית. אגסי אמר את הדברים במושב שנקרא "מנהיגות פורצת דרך" בכנס המחר של הנשיא פרס.

ההמשך צפוי. המספר 100,000,000 והמילים הון-סיכון נזרקו לאויר, משפחת עופר בצד התמונה, המדינה (זה הצד של אולמרט בעסקא) עוברת מיד ליד, עסקים כרגיל. אז מה כל כך טוב? טוב שהחברה האלה חושבים איך לעשׂות כסף ולזהם פחות.

מאין יבוא עזרי? מאת: דניאל מורגנשטרן
מאין יבוא עזרי? מאת: דניאל מורגנשטרן

יש, כמובן, כמה וכמה טענות להעלות בפני המכוניות החשמליות. אחת, שעל אף חשמליותן, הן עדיין צורכות דלק רגיל, גם אם בכמות פחותה. כלומר, נפטרנו מחלק מהזיהום ומחלק מהתלות ביצרני הנפט, אך לא מכולם. מבלי להיות מומחה לענייני תחבורה, דומני שיהיה נבון יותר להשקיע כסף בתשתית התחבורה הציבורית. אין ספק שיש עוד הרבה מה לשפר. רכבת לכרמיאל, למשל, היתה אמורה להגיע כבר ב-2008. הרכבת לאילת עוד לא נראית באופק. ואילו איזור המרכז משווע למערכת הסעת המונים כבמתקדמות שבערי העולם. מעבר לשאלות זיהום ואנרגיא, יש לתחבורה הציבורית ערך נוסף: האופי השיתופי הבסיסי שלה מנוגד לערכים המגולמים ברכב האישי – מה שבשנים עברו היה מכונה: "פרייבט" – פרטי.

לא מאד מפתיע שכרישי ההון והשלטון בחרו להתמקד דוקא בחלופה התחבורתית היותר מזהמת ויותר מופרטת. ובכל זאת, יש גם סיבות להתעודד: המרץ של יוזם העסקא, מר שי אגסי, מעיד על ההכרה של יזמים פרטיים ביכולת לעשׂות "כסף ירוק". הנכונות של אולמרט (ניתן לו להנות מן הספק ונלמד עליו זכות אך הפעם) לשתף פעולה מעידה על הכרתו בכך שיש לנושׂא חשיבות גדולה עבור הציבור. פוליטיקאי ותיק כראש ממשלתנו אינו זקוק לחזאי כדי להבחין לאן נושבת הרוח. המעורבות של עידן (עופר) מעידה על הכרה דומה מצד ההון הגדול, כמו גם על החוש העסקי הבריא לצאת מעסקים מפוקפקים לפני שהם קורסים ברעש לא נעים.

כל האמור לעיל הוא בגדר חדשות טובות למהפכה. לפני זמן מה אמר לי אדם, הבקי ברזי הפוליטיקא הפנימית של הירוקים לגווניהם במדינת ת"א: אצלנו בחוף הים, אם התחלת עם בחורה, וזרקת נייר של ארטיק על החול – נגמר עליך באותה שניה. לא רע בכלל. הצבעים של המהפכה, כך מסתמן והולך, הם אדום וירוק. נותר לנו להוסיף רק את הכתומים, הכחולים, השחורים, הורודים והסגולות – והמדינה בידים שלנו. ולא של שי אגסי.