בסך הכל יצאתי לאסוף את הבנות מביה"ס ומהגן. אחרי הראשון וממש בדרך לשני, עצרה אותנו אישה עם חיוך גדול ומודאג כאחד. "יש לך כמה דקות?" – "לְמָה?" – "יש חתונה, וחסר עשׂירי למניין" – "אבל באמת רק כמה דקות, כי אני צריך לאסוף עוד ילדה מהגן." – "נהדר, זו מצוה גדולה. יעמוד לך." יש הצעות שקשה לסרב להן.

עלינו לבית-הכנסת, שנמצא בקומה מעל לגן. היו שם מעט אנשים והרבה חיוכים. הקהל המצומצם כלל בעיקר קרובות משפחה, בכל מיני גילאים, לבושות חגיגית ודוברות רוסית. על השולחנות בקבוק יין וכמה עוגות קנויות. שילוב כזה של צניעות ושׂמחה לא ראיתי כבר הרבה זמן. אם בכלל. כשנכנסנו (בתי ואני) רבתה השׂמחה : יש מניין! אפשר להתחתן!

בית הכנסת בכלל ספרדי. הצעירים שעשׂו שׂמייח השתייכו לזן הנ-נח-נחנחי (עדה מרתקת, חוצה גבולות, המבטלת את ההגדרות העדתיות הגלותיות). אחד מהם נתן לי חוברת כיס דקה: "עצות מעשׂיות : מתוך הספרים של רבי נחמן ותלמידיו". על עניין השׂמחה נאמר שם:

מצוה גדולה להיות בשׂמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה-שחורה בכל כוחו (ליקוטי מוהר"ן תנינא כד).

גם על ידי השׂמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני-אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא ליצלן, ואי-אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשׂיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שׂוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד (חיי מוהר"ן מג).

לא תמיד קל ופשוט להיות שׂמח, לפעמים אפילו קשה מאד. אבל מאז הצהריים יש לי חיוך גדול על הפנים, ועם קצת מזל יעבור משהו ממנו הלאה.

***

ורק עוד הערה אחת : חברים, הגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן, להתחיל לספור נשים למניין.

והפעם, טור אורח מאת ירון בן-עמי

שתי פרשות תמימות, תזריע ומצורע, מוקדשות לשאלת טומאתם וטהרתם של נוזלי גוף היוצאים ממנו וזולגים אל העולם. שתי פרשות תמימות המוקדשות לנוזלי האשה לאחר לידה (ופרשנים גם כוללים בהם את נוזלי הסיכה הוגינאליים), הזרע הגברי, מוגלות וזיבות למיניהן. הרגליים, הידיים והאוזניים אכולות קנאה: הן בסך הכל אברים שימושיים, אשר לא זכו אפילו לשלושה פסוקים רצופים.

סיירת נידה

איור: דניאל מורגנשטרן

אז מה העניין אתם, עם נוזלי הגוף? מדוע דווקא הם נבדקים כל כך, מעוררים פחד כה רב, מדוע הם כלי הטומאה?

ראשית יש להבהיר: טומאה וטהרה אינן מילים נרדפות לטוב ורע. הן אינן מתייחסות לתכונה של משהו – הן מתארות מצב שלו. מעין מצב צבירה: המים הם אותו חומר, בין כקרח, בין כנוזל ובין כאד. האדם הוא אותו אדם, בין אם טמא ובין אם טהור. חציית הקן בין טומאה וטהרה היא עניין שבכל יום. אז מה זה טומאה, לכל הרוחות? מהו המצב הזה?

לשם כך יש לברר היכן נמצאת הטומאה, או ליתר דיוק: מה מטמא. ובכן, בני אדם מתים מטמאים, כמוהם כמרבית בעלי החיים המתים (אפילו כותבי התורה לא הצליחו להביא את עצמם להגדיר זבוב מת כמטמא. החיים בקיץ בארץ ישראל היו הופכים במקרה כזה לבלתי אפשריים…). נוזלי הלידה והמין, וכמוהם גם זיבות למיניהן. כל יתר הדברים המטמאים אינם מטמאים באשר הם, אלא הם רק מעבירים טומאה (למשל, אדם טמא מטמא את הנוגע בו).

טומאה נמצאת איפה בקו התפר שבין החיים והמוות. מותו של אורגניזם (טוב, לא של כל אורגניזם) מטמא אותו, או שואב ממנו את הטהרה (עניין של השקפה). אין פלא, אם כן שגם נוזלי המין – שורש החיים – מטמאים. הרי גם הם נמצאים על התפר שבין החידלון והקיום. והצרעת – אותה מחלה איומה ומתמשכת ההורגת את האדם טיפין-טיפין ומנשירה את אבריו בזה אחר זה – מסמלת היטב את קו התפר הזה. הנה הקשר שבין זיבת המצורע לבין נוזלי הלידה.

אבל אפשר שיש פה עניין נוסף: אפשר שנוזלים אלה מעידים על כך ששורש הטומאה והטהרה נמצא בתוך הגוף החי, במקום בו מסתתרת הנפש, והוא היוצא מן האדם (והחיה) עם פרוח נשמתו. חיזוק מסוים להשקפה זו ניתן אולי למצוא בעובדה שהדבר המרכזי שאיננו קולט טומאה הוא האדמה; והאדמה הלא היא מהות החומר וסמלו.

אם אכן כך הוא, טומאה איננה אלא מרכיב מהותי ברוח החיים, ובמשתמע ממנה ברוח האדם. בנפשו של כל אחד מאתנו יש טומאה (וטהרה, אני יודע, אבל אני מבקש – כהרגלי – לעסוק בטומאה). וכל אחד מאתנו צפוי בכל רגע לעבור למצב טמא זה, ועל ידי כך לטמא גם אחרים.

ענייני טומאה וטהרה תפסו מקום מרכזי בתפי?ות ההלכתיות ובחיי היומיום הדתיים בתקופת בית שני. הקפדות מרחיקות לכת, שימוש מרובה בכלי אבן (שאינם קולטים טומאה), שפע כביר של מקוואות ודיון הזוי מעט בספרי קודש המטמאים את הידיים (מי ככתבי הקודש מבקשים לגשר על הפער שבין חיים ומוות) מעידים כולם על התעסקות אינטנסיבית בשאלת הטומאה והטהרה. במשך שנים רבות נראתה לי התעסקות זו מופרכת מיסודה, ומעידה על מקרה קיצוני של שגעון קולקטיבי. אין ספק כי רמת ההקפדה שהגיעו אליה בתקופה זו (לפחות חלק מן האנשים) מצדיקה את תחושתי; אבל כרגיל, הבעיה האמיתית נעוצה לא ברעיון עצמו, אלא בהפיכתו לעניין פולחני-טכני המתעלם משורשו.

כי שורש הדבר הוא שהטומאה מצויה בכולנו, ויש ללמוד לחיות איתה, לבדוק מדי יום אם חלה הטבה במצבנו, כפי שנדרשים אהרון ובניו לבדוק את המצורע, לדעת להתרחק מן החברה כאשר הטומאה זולגת מחדרי נפשנו אל שאר החברה, ולדעת לחזור ולהטהר, ולשוב אל חברת בני האדם.

אגב כך עלה בדעתי כי יש נוזל גוף הזולג החוצה ואיננו מטמא: הזיעה. ציניקנים יאמרו כי אילו היו מטמאים את הזיעה, היו החיים בקיץ בארץ ישראל (או לפחות בתל אביב) הופכים לבלתי אפשריים. אבל אני מבקש, דווקא בשבוע הזה, הכולל יום זכרון לשואה החל ביום הולדתו של הצורר, להפקיע מן הטרמינולוגיה הנאצית הטמאה משפט שאמיתותו לא פסקה חרף השימוש הנורא שנעשׂה בו בשערי הכניסה לאושוויץ: הזיעה איננה מטמאת, כי העבודה משחררת.

אללי! אויזמר, אוי זה מר

משני צידי סוף השבוע האחרון נקלעתי בטובתי לדיון עם יוסי אלמגור בשאלת ברית המילה. מדרך הטבע, התנהל הדיון מלכתחילה סביב שאלות רפואיות אלו ואחרות. האם המילה יפה לבריאות? מה הם הסיבוכים העלולים להגרם כתוצאה ממילה? האם הרווח יוצא בהפסד או שמא להיפך? ולטובת מי משני המינים יותר?

כדי לענות על שאלות אלה צריך, לדעת המחקר, לערוך עוד מחקרים רבים ומקיפים. הרושם המסתמן הוא שיש במילה כדי להגן במידת מה מפני מחלות מין שונות, החל באיידס וכלה בסרטן צוואר הרחם. באפריקא, ממנה אנו משתדלים לברוח מאז שחר האנושות, כנראה שעדיף באופן ברור להיות נימול, ועדיף לנשים לקיים יחסים עם גברים נימולים. אם אכן כך, הרי שמדובר ביתרון אבולוציוני מובהק.

אבל לא הכל שאלה של אבולוציא. יש גם שאלה של בחירה, של חירות, של רוח האדם. מחד, הורים בארצות מתקדמות בעולם כולו מחסנים את ילד(ות)יהן כחלק בלתי-נפרד של מדיניות בריאות הציבור. אבל אין דין חיסון כדין כריתת רקמה בריאה מגופו של ילוד בן שמונה ימים, ניתוח שגם אם יבוצע בכל היעילות והזהירות הנדרשות, עדיין תהיינה תוצאותיו בלתי-הפיכות למעשׂה. היכן זכות הבחירה של כל אדם על איבר-מינו?

סוג מסויים של פתרון הסתמן עם האפשרות להפוך את ברית המילה לברית של בחירה, ברית של הלב. דכתיב (דברים י טז):

ומלתם את ערלת לבבכם, וערפכם לא תקשו עוד.

את ערלת הלב אפשר לדרוש על זכות הבחירה : כל גבר צעיר, בהגיעו לגיל בגרות (הרבה אחרי הגיעו למצוות), יוכל לבחור לעצמו האם לקיים בגופו את ברית המילה, אם לאו. קשיון העורף, מצדו, ניתן להתפרש כנטיה של הממסד הרבני להחמיר אם צריך או לא צריך. הכוונה היא כאן למנהג הפריעה, שאינו מדאורייתא, ואולי הגיע הזמן לבדוק אם לא יוצא רווחו בהפסדו.

יש אמנם מי שצעד כזה יראה לו קיצוני ובלתי-נסבל. בתשובה לעמדה זו אפשר רק להביא את דברי הנביא ירמיה (לא ל), כהאי לישנא:

הנה ימים באים, נאֻם יהוה : וְכָרַתִּי את בית-ישׂראל ואת בית-יהודה בְּרִית חֲדָשָׁה.

את הברית חדשה נדרוש שוב על זכות הבחירה, שתנתן לכל אדם, למול עצמו אם לאו. זכורת הבחירה שלעצמה תשקף את הברית ההיסטורית בין יהודה ובין ישׂראל, בין ישׂראליות ויהדות, בין יהדות לבין דמוקרטיא.

וכל זה לשם יחוד קודשא בריך היא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, באמצעות תיווכו הנאמן של טמיר ונעלם, אשר עוד יענה לשם ציון. אולי אולי ציונה. תתארו לכם.

ספר ויקרא עוסק רבות באוכל. בגדול, החלוקה ברורה : ההוראות העוסקות בכהנים מספרות לנו מה יאכלו, ואילו אלו המופנות לעם מצוות דוקא מה שלא לאכל. בסוף היום, משעמדו כל החיות למשפט, ניצלו משיני ישׂראל: העכבר והינשוף, הצלופח והעזניה, התנשָׁמת והתנשֶׁמת. הגמל והארנבת בכלל זוכים לעדנה. כולם מוגנים, כולם שמורים, כולם לא כשרים. איזה מזל.

ד"ר קלמרי

איור: דניאל מורגנשטרן נ"י

הארבה למינהו, לעומת זאת, מותר לגמרי. כאן יש מן הסתם עניין של אבולוציא : לארבה יש נטיה לבוא ולאכול את האוכל שלנו. אסור לתת לחרק המעופף לנצח. גם עופות אוכלי-נבלות עדיף שלא לזלול, אני הראשון להודות. גם כאן יש שיקול בריאותי גרידא.

אך יש כאן בכל זאת משהו מעבר לרפואה ולכורח הנסיבות. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במגוון גדול של אתרים ישׂראליים ויהודיים עתיקים מלמדים שאבותינו ואמותינו אכן נמנעו מאכילת בעלי-חיים מסוימים, ודוקא כאלה האסורים מדאורייתא. ראש וראשון לאלה, שלא במפתיע, החזיר.

מדוע, בעצם? לא לגמרי ברור. טפילים? דמיון מסוים לגוף האדם מבפנים? הנגיחה שספג אדוניס הרועה? לסבא ישׂראל פתרונים. מה שברור הוא, שהחזיר הפך להיות סמל. זמן קצר לפני חנוכה המקורי סירב הכהן הזקן אלעזר לטעום ולו כזית מהקרבן לכבוד המלך אנטיוכוס, מטעמים שהיום היינו קוראים להם "מראית עין". הוא שילם על עדות אמונתו במוות ביסורים קשים. אלפיים שנה לאחר מכן, כך סיפרו לי בילדותי, הגיחו אי-אילו ניצולים ממחנות ההשמדה, עומדים בקושי על רגליהם, ועוד היה בהם מי שסירב לחתיכת חזיר שהציע החייל המשחרר (רוסי או אמריקאי, תלוי בסיפור). לכן אינני אוכל חזיר גם היום.

ומה על שאר החיות? לטאות למיניהן לא מעוררות אצלי תאבון. גם על מגוון העופות הדורסים אני מוותר בשׂמחה. לגמלים יש לי חיבה לא מוסברת, ואני מעדיף לא לאכל אותם. ארנבת לא טעמתי עדיין, אבל חבר יקר אמר לי לאחרונה שיש לה אותו טעם כמו עוף; נו שויין. סרטנים למיניהם אני לא סובל, בדיוק מאותה סיבה שאני מוותר מראש על הסלעם ושות' – לא אוכל חרקים. נשארנו עם הקלמרי.

קלמרי אני דוקא אוהב. פריך, עם רוטב חריף ויוגורט ושום. על טעם וריח אין להתוכח – גם זה אמרו לי בילדותי. אבל מה על דיני הכשרות? לשיטתי, מטרת הכשרות (כמו כל טאבו מזון אחר) היא ליצור לכידות בקרב קבוצה. הקבוצה במקרה שלנו היא ישׂראל; הסמל המרכזי שלה הוא החזיר. חיי שבימי חלדי עוד לא שמעתי סיפור על יהודי/ה שמסר/ה נפשו/ה שלא לאכל קלמרי.

לפיכך, עד להודעה חדשה, אני מכשיר קלמרי לעצמי ולביתי. כמובן, הלכה זו אינה מחייבת אדם מלבדי. איש הישר בעיניו יעשׂה. פסח עבר, ושוב אין מלך בארץ. ברוך השם!

חג חירות שׂמח ושבת שלום ~