וידבר יהוה אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נתן לבני-ישׂראל […] ויעלו ויתֻרוּ את הארץ ממדבר צִן עד רְחֹב לְבֹא חֲמָת […] וישֻבוּ מִתוּר הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני-ישׂראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אתם דבר: […] "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש הִוא, וזה פריה. אפס, כי עז העם היֹשֵב בארץ, והערים בְּצֻרוֹת גְדֹלֹת מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם" […] וַיַּהַס כָּלֵב את העם אל משה, ויאמר: "עָלֹה נַעֲלֵה וירשנו אֹתָה, כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו: לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויֹציאוּ דִּבַּת הארץ אשר תרו אֹתָה אל בני-ישׂראל לאמר: "הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אֹכֶלֶת יושביה הִוא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מִדוֹת, ושם ראינו את הנפילים בני-ענק מן הנפִלים, ונְּהִי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם […]  [במדבר יג]

רק חול וחול

איור: דניאל מורגנשטרן

כהיסטוריון מציב בפני סיפור המרגלים אתגר קשה, אפילו מביך. מחד, אינני מקבל את סיפור המסגרת המקראי כפשוטו. אינני מאמין שעם ישׂראל, 600,000 איש רק הגברים יוצאי הצבא, יצאו כאיש אחד ממצרים ועשׂו דרכם לארץ. מאידך, אם מדובר במֻתוס, הרי שעלי לפחות לנסות להסביר מי ניסח אותו, מתי, ולאיזו מטרה. לשאלות אלה עדיין אין לי תשובה. מצד שני, לתורה שבעים פנים (לפחות), ולא תמיד חייבים לפרש את פרשת השבוע לאור העבר. בחזרה להווה.

בשבוע שעבר דרשתי בקצרה את "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" על החזון המדיני לשלום בין תושבי הארץ – מדינה אחת, משותפת לכל אזרחיה, בין הים לירדן. בטור לפני יומיים פיתחתי את הרעיון עוד, והסברתי מדוע נטשתי את חזון "שתי מדינות לשני עמים", המקובל על כולי עלמא (כמעט) כפתרון הנכון, הצודק והמעשׂי לסכסוך הישׂראל-פלשׂתיני. מדרך הטבע, הדעה יוצאת הדופן הזו גררה שלל התנגדויות מטעמים שונים. הנימוק הבולט, אפילו בקרב מי שמחבב את הרעיון, היה שהוא אינו מציאותי, בלתי-ישׂים. כאן בדיוק נכנסים המרגלים לתמונה.

בני-ישׂראל נצטוו להכנס לארץ. אמנם, ראשית מעשׂה באיסוף מודיעיני תחילה, אבל הסוף ידוע מראש: "שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני-ישׂראל". הארץ נתונה. אין סיבה לדאגה. אף על פי כן, עשׂרה מתריסר המרגלים נבהלים מגודל המשׂימה העומדת לפניהם (או ליתר דיוק, מגודלם הפיסי של האויבים), ומנסים לשכנע את העם לוותר מראש. המשך הסיפור ידוע. רבש"ע מתרגז, ובמקום להכניס את עם ישׂראל לארץ תיכף ומייד, הוא גוזר ארבעים שנות נדודים במדבר.

מוסר השׂכל: על אף שיהיה קשה מאד לישׂם את "האזרח בבני-ישׂראל, ולגר הגר בתוכם – תורה אחת יהיה לכם" (במדבר טו כט), צריך להעז ולעשׂות. אמנם אינני מקבל את הסיפור על ארבעים שנות הנדודים במדבר כעובדה היסטורית, אבל אני מקבל גם מקבל את המסר הכללי של הסיפור. פחד ושיתוק, במסווה של זהירות, יביאו אסון. ר' נחמן הבין את זה. הרצל הבין את זה. גם בן-גוריון וז'בוטינסקי. ואנחנו?

וידבר יהוה את משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, בחֹדֶש הראשון, לאמר: ויעשׂו בני-ישׂאל את הפסח במועדו   […]   ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשֹׂת הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים הָהֵמָּה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נִגָּרַע לבלתי הקריב את קרבן יהוה במֹעֲדו בתוך בני-ישׂראל?   […]   וידבר יהוה אל משה לאמר, דַּבֵּר אל בני-ישׂראל לאמר: איש איש, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחֹקה, לכם או לדֹרֹתיכם, ועשׂה פסח ליהוה בחֹדש השני, בארבעה-עשׂר יום בין הערבַּיִם יעשׂו אֹתו   […]   וכי יגור אתכם גֵּר, ועשׂה פסח ליהוה כחֻקַּת הפסח וכמשפטו, כן יעשׂה. חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ [במדבר ט א-יד].

ולפיליפינית שלום

איור: דניאל מורגנשטרן

לשם מה פסח שני? לוח השנה היהודי רצוף ומשובץ חגים מחגים שונים, ואגב אף אחד מהם איננו שומעים על נוהל הזדמנות שניה. מה נשתנה הפסח מכל החגים? תשובה אחת לשאלה נמצאת כבר בסיפור המסגרת המקראי: פסח הוא חג היסוד של עם ישׂראל. הפסח הראשון, זה בו יצאנו ממצרים, מסמל את הולדת העם. ההשתתפות בפסח מציינת גם את היציאה משעבוד, גם את השייכות לעם. פסח הוא חג שאסור להחמיץ.

בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה פסחים י ה). גם בכך שונה פסח משאר החגים. המסר הכפול של חירות ושל שייכות לאומית שריר וקיים בכל הזמנים. כל עוד קיים עם ישׂראל, נמשכת יציאת מצרים. בהקשר זה מעניין במיוחד לראות את הקישור שעושׂה הכתוב בין הפסח לבין הגֵּר. במקומות רבים אנו מצווים על יחס של כבוד, אפילו על אהבה לגר, כיון שגם אנחנו היינו גרים, עוד במצרים. זכרון היציאה שלנו משעבוד לחירות ומגֵרוּת לנחלה ולאזרחות מחייב ביחסנו לאחרים, שגורלם שפר עליהם פחות. אין זכויות ללא חובות.

והנה, בדור שלנו, גרים מכל עבר. חלקם הגיעו מהפיליפינים כדי לסעוד את קשיש(ות)ינו. אחרים הגיעו מסין לעבוד בשׂדות ובבניין. חלקם ברחו מסודאן כדי להציל את חייהם. אחרים גרים בכפרים, בערים, במחנות פליטים בכל רחבי שומרון ויהודה, כפופים לשלטון צבאי ישׂראלי אך חסרי אזרחות. ואנחנו, יהודים ודמוקרטים, מצֻוִּים לנהוג בהם כבוד ואהבה. מצווים ולא מקיימים.

כל זה מביא אותי למחשבה על לב הסכסוך הישׂראלי-פלשׂתיני. לצד כל הקלישאות המקובלות בדיון הזה, מלווים אותי הסיפורים ששמעתי מקרובי משפחה מבוגרים על החודשים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר ששקע האבק יצא בית ישׂראל בהמוניו לתייר בארץ. כמעט בכל הסיפורים ששמעתי על הימים ההם (ושמעתי כמה וכמה) חזר עניין אחד באופן קבוע: קבלת הפנים החמה והאוהדת של הפלשׂתינים בשטחים למבקרים הישׂראלים. אפשר להתייחס לסיפורים הללו בציניות, ולחשוב על הכסף שהזרימו התיירים או על הנוהג הלבנטיני עתיק היומין להתרפס בפני כל כובש העובר בארץ. אלא שמהסיפורים עולה תמיד ניחוח אחר, של תקוה ואפילו ציפיה לעתיד טוב יותר.

אם כן, הרי שהתקוות והציפיות החלו להתמסמס זמן קצר לאחר מכן. הלהט התנ"כי עודד תנופת התיישבות עברית ב"שטחים", אך דיני גרים נשכחו בקרן זוית. במקום אהבה וכבוד קיבלנו "פועלים מהשטחים" ו"נס כלכלי", שעות עבודה ארוכות יותר ושׂכר נמוך יותר מזה המצויין בחוק. את המחיר אנו משלמים גם היום, בשׂנאת המנוצלים, בחרבן מדינת הרווחה. את ההזדמנות של 67 החמצנו באורח עוצר נשימה.

אבל עדיין לא מאוחר לתקן. אם למדנו משהו מפרשת פסח שני, הוא שהתורה מעניקה לנו הזדמנות שנייה. "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" פירושו שגם כאשר אנחנו מעסיקים פועל תאילנדי, אנחנו חייבים לשלם לו שׂכר מינימום ולקיים את שאר זכויותיו הסוציאליות. קל וחומר כאשר מדובר לא באורחים-גרים לרגע, אלא בתושבי הארץ הפלשׂתינים, בין גרים ובין אזרחים. אין זכות נחלה על הארץ ללא קיום החובה. ללא אהבת הגר, ללא שיוויון וכבוד, לא יהיה שלום.

המטרה העיקרית של טור זה היא להפנות את הקוראות והקוראים למאמר הקולע של שחר אילן. בשורה אחת: אילו הוחלו כללי הגיור החרדי על רות המואביה, לא היו לא דוד המלך ולא המשיח.

שחר אילן

בפיסקא אחת: הנישׂואין והגיור מופקדים בידי הרבנים החרדי. האיום מימים ימימה היה שאם תרשה מדינת ישׂראל גיור קונסרבטיבי, רפורמי או אחר, ואם תוציא את הסמכות להשׂיא זוגות מידי הרשות הדתית (כאמר, בשלטון הרבנים החרדים), ייאלץ הציבור החרדי לפרוש מן העם, לקיים ספרי יוחסין, ולהגביל את מגעיו, ודאי את קשרי החיתון שלו, למיוחסים שיופיעו בספרים.

משיב שחר אילן, ואני מצטרף אליו בכל לב: יש עסקא! ועוד במחיר מעולה. הציבור החרדי שיתן דעתו על רשימות שחורות כאלה בכל מקרה אינו מתחתן בכלל ישׂראל, וחלקים נרחבים מאד בתוכו אינם מקיימים אפילו מגע יומיומי עם כלל הציבור. ואם כבר יקרה, חו"ח השיויצ"ל, שאיזה אברך צעיר או בת-ישׂראל כשרה ת/ירצה להנשׂא לבת/בן-זוג מכלל ישׂראל, לא תהיינה אלה הרשימות השחורות שתעמדנה בפני הזוג הצעיר.

אין ספק שהגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן, לאזרח את הנישׂואין ולחלן את הגיור. עד להודעה חדשה אני עדיין תומך ברעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית, אך אפשר לחשוב על דרכים רבות ומגוונות להבטיח את האופי היהודי, חוץ מלהפקיד את השליטה על הנישׂואין ועל הגיור בידי הרבנים החרדים (למה, למען השם?). מילא שהגיור של רות המואביה היה נבעט היום ברגל גסה מכל בית-דין רבני. אבל בקידושין שלה ושל בועז אנחנו קוראים כל מיני פרטים, אבל רב חותם ומאשר לא מוזכר אפילו ברמז.

ואולי זה התיקון שלנו לשבועות הזה, שנזכה לאהב את הגר כדין תורה ולהתיר את הארושׂות כדרך ארץ.

חג שבועות שׂמח!

איש או אשה, כי יַפְלִא לנדור נדר נזיר לְהַזִּיר ליהוה: מיין ושֵׁכָר יָזִּיר; חֹמֶץ יין וחמץ שכר לא ישתה; וכל מִשְׁרַת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו. מכל אשר יֵעָשֵׂה מגפן היין, מחרצנים ועד זָג, לא יאכל. כל ימי נדר זרו תער לא יעבֹר על ראשו, עד מלאת הימִם אשר יזיר ליהוה. קָדֹשׁ יהיה, גַּדֵּל פֶּרַע שׂער ראשו (במדבר ו ג-ה).

ברוך Hoo

איור: דניאל מורגנשטרן

לפני שנים רבות הוכיח לי מר ינשוף, מהקוראים הותיקים של בלוג זה, שאני חולה נפש. בהתחלה עוד התנגדתי. אבל אז מזג לי עוד כוסית, וכששתיתי, שאל אותי לשם מה אני שותה. עניתי. אבל אלכוהול הוא בגדר סם, הלא כן? ודאי שכן. וסם הוא בעצם תרופה? כן. תרופה לגוף או לנפש? לנפש. וכי זקוק בריא לתרופה?

אין שום דבר חדש באמירה שהתודעה כרוכה בסבל. ככל שאנו פיקחים יותר, מודעים יותר למציאות בה אנו קיימים, כך אנו סובלים יותר. שנים ארוכות של מודעות אנושית פיתחו שיטות משיטות שונות להתמודדות. אחד מהשיטות הללו, עתיקה כמו ההיסטוריא עצמה (ובעצם הרבה יותר), היא השימוש במשככי מציאות. כשהראש דפוק לגמרי, היאוש נעשׂה יותר נוח.

אחת התופעות, שבעיני היא אחת מהיותר-מוזרות יותר במכלול ההתנהגות האנושית, היא הבחירה של פרטים אלו ואחרים להכביד את היאוש ואת הסבל באמצעים מלאכותיים. כך בפסוקים המצוטטים לעיל, העוסקים בדינו של מי שבוחר מרצונו החופשי להתנזר מאלכוהול לפרק זמן כלשהו, ואף מעיד עליו את רבש"ע כעד לכך שיקיים את הבטחתו. מוזר, מפחיד, עובדה.

אחת הסיבות לכך שאני מחבב, בסופו של דבר, את היהדות, היא שהתנהגות נזירית כזו אינה נחשבת ראויה לחיקוי. ותעיד הבריתא על שמעון הצדיק, אחד הטיפוסים היותר-חיוביים בדברי-ימי עמנו (ירושלמי נזיר ה ה):

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, אלא פעם אחד שעלה אחד אלי מדרום, וראיתיהו דמות יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו תלתלים. ואמרתי לו:
— בני, מה ראית להשחית השׂער הנאה הזה?

— רבי, רועה הייתי בעירי, והלכתי למלאות את השאוב מים, וראיתי את הבוביא (בבואה) שלי בתוך המים, ופחז יצרי עלי, ובקש לאבדני מן העולם. אמרתי לו: "רשע, מה אתה מפחז בדבר שאינו שלך? עלי להקדישך לשמים!"
וחבקתיו ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: "בני, כמותך ירבו עושׂי רצון המקום בישׂראל. עליך הכתוב אומר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר להזיר…"

משמעון הצדיק אנו למדים, אפוא, שהנזירות רצויה אך ורק במקרים בהם המתירנות פותחת פתח ליצר הרע להביא לאובדן גמור. לדוגמא, שתיינים המסכנים את בריאותם באופן פעיל. לדוגמא, שתיינים ההופכים אלימים. לדוגמא, שתיינים המתיישבים מאחרי הגה המכונית. אבל בשאר המקרים, כלומר ברוב המקרים, בהם מוזג לו האדם כוסית או חולץ בקבוק כדי להרגע מעמל יומו, אין שום סיבה להתנזר. נהפוך הוא!

היטב הכירו מעצבי היהדות לאורך הדורות את המציאות, ושתפו אתה פעולה בשׂמחה. לפיכך "יין ישׂמח לבב אנוש" (תהלים קד טו), לפיכך הקידוש כל ערב שבת, לפיכך מצוות ארבע כוסות בסדר פסח. לפיכך גם אחת הברכות החביבות עלי מכל:

ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן

***

אזהרה לציבור הקוראים – אם שותים, מזמינים מונית (או מתרסקים על הספה בסלון; או סתם מאבדים הכרה ליד האסלה).

וידבר יהוה אל משה לאמר: ואני הנה לקחתי את הלְוִיִם מתוך בני-ישׂראל, תחת כל בכור, פֶּטֶר רֶחֶם מבני-ישׂראל, והיו לי הלוים. כי לי כל בכור. ביום הַכֹּתִי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישׂראל; מאדם עד בהמה לי יהיו! אני יהוה.  (במדבר ב יא-יג)

מנהג שגרתי - זבנג וגמרנו...

איור: דניאל מורגנשטרן

לסיפור המקראי יש עניין מיוחד בבכורה. לכאורה, לא דבר מפתיע במיוחד, שכן הבכורה נחשבת כאמת-מידה לעדיפות בירושה בחלק גדול מענפי התרבות האנושית. אלא שהסיפור המקראי נוקט גישה הפוכה. מדרך הטבע ניתן להניח שמֻתולוגיא לאומית תרצה לנכס לעצמה מעמד בכורה בכל מקרה ובכל מחיר. למעשׂה, הסיפור המקראי מתנער מהבכורה בכל הזדמנות.

יצחק, למשל, הוא בנו השני של אברם. יעקב-ישׂראל, על אף שהוא אח תאום, בכל זאת נולד לאחר עשׂיו. ראובן הוא בכור האחים-השבטים, אך אינו זוכה במלוכה, בכהונה, או באף עמדת הובלה אחרת. אפרים צעיר ממנשה, ובכל זאת הוא הוא הזוכה לברכת-הימין מסבא ישׂראל. דוִד הוא הצעיר מכל בניו של ישי, אך דוקא הוא נבחר להמשח למלוכה. מדוע? מה עניין נטישת הבכורה?

התשובה הכללית שלי לשאלה זו נעוצה באמונה המוכרת ממקומות רבים בתרבות האנושית, המייחס קדושה או טומאה (או שניהם) לדם הבתולין. ההשלכה המעשׂית של אמונה זו היא שביתוק הבתולין נשמר מחוץ למסגרת הרשמית של מוסד הנישׂואין (הנה מאמר מעניין בנושׂא בהקשרו הסוציו-ביולוגי). בזמנים ובמקומות מסויימים נשלחה הנערה הצעירה לראש השבט, במקרים אחרים יצאה לזנוּת (ולעתים אף שמרה לעצמה את שׂכר טרחתה כבסיס לעצמאות כלכלית במסגרת חיי המשפחה), ולעתים נערכה ההתנסות הראשונית דוקא במקדש.

רמז עבה לכך שגם בישׂראל הקדמון היה נהוג כך, אני מוצא בתיאור המקראי את הורתו של שמואל הנביא (שמואל א א). הסיפור ידוע. חנה העקרה הגיעה למקדש בשילה, והתחננה בפני רבש"ע שיפתח את רחמה. כנהוג במקרים כאלה, היא הציעה עיסקא, כהאי לישנא: "יהוה צבאות – אם רָאֹה תראה בעֳני אמתך, וזכרתני, ולא תשכח את אמתך, ונתתה לאמתך זרע אנשים – ונתתיו ליהוה כל ימי חייו…" (שם, פס' יא). עֵלי, הכהן בעת ההיא, שולח את חנה לשלום ומבטיח לה שרבש"ע ייתער לתחינתה.

עֵלי, כך הסיפור המקראי, לא נוגע בחנה ולו באצבע. בניו, מאידך, הם סיפור אחר לגמרי. בפרק הבא מסופר כי עלי "…שמע את כל אשר יעשׂוּן בניו לכל ישׂראל, ואת אשר יִשְׁכְּבוּן את הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד" (שם ב כב). מן הכתוב עולה שזה היה מנהגם השגרתי של הכהנים הצעירים.

את המתמטיקא של החיים אשאיר ליד הדמיון הטובה של כל קוראת וקורא. אסתפק רק בכך שלטעמי יש כאן השתקפות (אמנם ערוכה בקפידה, כמיטב המסורת המוּסרנית של עורכי המקרא), של נוהג קדום, לפיו בן בכור הוקדש לשרת במקדש כלשהו, כיון שאביו הביולוגי הגיע משורות המכהנים בקודש. (ועוד לא אמרנו דבר על המשמעויות של "קְדֵשָׁה" ו"קידושין").

אם אכן כך, מובן למדי מדוע מוּדָרים הבכורות מעבודת הקודש. המקרא עושׂה מאמצים גדולים להתרחק מעבודת האלילים, וביחוד מכל אותם היבטים של הפולחן שהתבטאו ביחסי-מין. לא מפתיע לראות שלשון המקרא מדברת על "זנייה" או "שׂטייה" אחר אלהים אחרים. הלויים, בני השבט הקנאי ביותר לאמונה באל אחד (ועל כך טור נפרד בקרוב, ב"ה), נועדו להחליף את הסדר הישן, ולפיכך הפסוקים שהבאתי בראש הטור.

ועדיין, גם אם יתקבל ההסבר שלי על דעת הקורא/ת, אותי הוא לא מספק לגמרי. ישמעאל מגורש למדבר באכזריות כדי לפנות מקום ליצחק. יעקב מרמה את עשׂיו כדי להשׂיג את הבכורה. ראובן מואשם בבעילת פילגש אביו. יוסף מנסה לתקן את אביו בעניין מנשה ואפרים, ויעקב הזקן נאלץ לשׂכל את ידיו כדי להשׂיג את רצונו. כל הסיפורים הללו משדרים מסר של עקמומיות, רמאות, הונאה, שׂטייה מדרך הישר – ובעקבות כל אלה הצטדקות. מדוע? האם יש בעברנו איזו גזילת בכורה שנקברה תחת שכבות מרובות של מֻתוס? מי היה אותו בכור קדמון?

בין הפותרות/ים נכונה יוגרל נזיד עדשים.

וקדשתם את שנת החֲמִשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יוֹבֵל הִוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אֲחֻזָּתוֹ ואיש אל משפחתו תָּשֻׁבוּ. יובל הִוא שנת החמִשים שנה תהיה לכם […]  ועשׂיתם את חֻקֹּתַי, ואת משפטי תשמרו, ועשׂיתם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם על הארץ לבטח. ונתנה הארץ פִּרְיָהּ, ואכלתם לָשֹׂבַע, וישבתם לבטח עליה […]  והארץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כי לי הארץ. כי גֵרים ותושבים אתם עִמָּדִי. ובכל ארץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תתנו לארץ (ויקרא כה י-כד).

אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים

איור: דניאל מורגנשטרן

נוהג מוזר, היובל. פעם בחמישים שנה חלה מחיקה רחבית של (כמעט) כל עסקאות הנדל"ן, וכל הנחלות חוזרות לבעליהן הקודמים. ליתר דיוק – הבעלים הקודמים חוזרים אל הנחלות. מי שקונה אחוזת קרקע, קונה אותה לזמן קצוב. והמחיר, בהתאם: נחלה שנמכרה זמן קצר לאחר היובל שווה כסף רב; זו שנמכרה זמן קצר שלפניו שווה אך מעט. וכלשון הכתוב:

במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני-תבואֹת ימכר לך. לפי רֹב השנים תרבה מקנתו, ולפי מעֹט השנים תמעט מקנתו. כי מספר תבואֹת הוא מֹכֵר לך (שם, טו-טז).

הפרשנות המקובלת למנהג זה נעוצה בפסוק כג, המצוטט למעלה: "כי לי (כלומר לרבש"ע) הארץ". ארץ-ישׂראל אינה שייכת לעם ישׂראל, אלא לאלהים בלבד. העם הוא בחזקת גר ותושב, אורח לרגע בנחלה השייכת לריבון עולם. מעניין לראות שתפיסה זו משיקה הן למחשבה על בעלות פרטית בקרב השׂמאל הכלכלי – הרואה בקרקע משאב משותף ולא רכוש פרטי, הן להגות האקולוגית – הרואה באדם אורח לרגע בהיכלה של אמא אדמה. יוצא שהתורה, השׂמאל, ושוחרי/ות הסביבה מסכימים כולם שהאדמה היא של כולם, ושאנחנו עליה רק אורחים, תושבים, גֵרים. ומי לא מסכים עם הקביעה הזו? ראש הממשלה, כמובן. הוא, כרגיל, רוצה להפריט.

איך זה יעבוד? מנהל מקרקעי ישׂראל, גוף שהוא בעייתי לכל הדעות, יחוסל. במקומו תקום רשות מקרקעין, שתנהל מכירת חיסול של אדמות מדינה לכל דכפין. כלומר, לכל מי שיש לו האמצעים והנגישות. כלומר, לקואליציא של בעלי-הון, כרישי נדל"ן, עסקנים מהמגזר החקלאי, ועורכי-דין שישמנו את הגלגלים ויכתבו את כל הניירת בשׂפה שרק הם יודעים לקרוא.

אבל אל תאמינו לי. אני משוחד, שׂמאלני, שׂונא הפרטות. קראו במקום זה את דבריו של אלי כהן – עד לא מזמן הממונה על השׂכר באוצר, אדם שהגדיר את ביבי כ"מורה דרך" – בראיון לרינו צרור:

לגבי המינהל, הייתי חצוי מקצועית. מצד אחד, אני חושב שצריך לעשות שם רפורמה. מצד שני, אני מתנגד לה נחרצות משום שמדובר בקרקעות המדינה. עכשיו, אם נגמיש את הבירוקרטיה מול הכרישים, לפי הערכה שלי, תוך מספר חודשים כל הקרקעות ייגמרו. אנחנו נמצא אותן תוך שנתיים, בשרשור, בבעלות אילי הון ברשות הפלשתינית, אוקיי? מה שעשו בקרן קיימת 200 שנה, אנחנו נגמור בחצי שנה. כלומר, יש מקומות שרצוי לתת לבירוקרטיה לעבוד, לתת לה ארוחת צהריים.

אז הנה השורה התחתונה שלנו השבוע. ממשלת ביבי מתכננת את ההפרטה הגדולה בתולדות המדינה, מהלך המוערך בשווי של מאות מיליארדי שקלים, ללא שום דיון ציבורי כלשהו. ההפרטה הזו מתוכננת לעבור בחסות חוק ההסדרים הידוע לשמצה. בזמן שאנחנו נריב ונתרתח על קיצוץ של קיצבה זו או אחרת, על עוד תרופה שיצאה מהסל, על איזו העלאה של שׂכר הלימוד, ביבי יפריט לנו מתחת לאף את כל אדמות המדינה. ללא דיון ציבורי, כמעט ללא דיון בכנסת.

עד כמה ההתנהלות דרך חוק ההסדרים מערערת את הדמוקרטיא אנו יודעים זה זמן מה. השנה היא גם לא יהודית.

השבוע, ביום הזכרון, נפטר יואב רובין. לא הכרתי את יואב באופן אישי, על אף שהיינו מעורבים (הוא יותר ממני, כמעט תמיד) במגוון רחב של פעילויות משותפות, ברשת ובכלל. זכור לי ביחוד מקרה אחד, בו נתקלתי ביואב כעורך כתב העת "חברה". שלחתי לכתב-העת מאמר בעניין שמיטה (ראה אור בגליון 37), המפרט את דעותי בנושׂא.

בשנים האחרונות דנתי בשמיטת החובות, בכתב ובעל-פה, עם לא מעט אנשים, החל בשכנים שנקלעו לחובות והתגברו עליהם וכלה בכמה מחשובי הרבנים של הציונות הדתית. נתקלתי בשלל תגובות, החל בתנגדות וכעס וכלה בתמיכה נלהבת. אלא שהמשותף לאלה גם לאלה היה לרוב תמהון גמור על עצם העלאת הנושׂא. אבל לא אצל יואב. מייד לאחר שהתקבל מאמרי במערכת חזר אלי בדוא"ל עם שלל הסתייגויות. לא מעצם הרעיון, כמובן, אלא מהפרשנות שהצעתי.

למשל, ציין יואב, שהתעלמתי לחלוטין מדעתו של הרמב"ם בנושׂא (במשנה תורה הלכות שמיטה ויובל פרק ט). לשיטה זו, אין שמיטת החובות חלה על כל המשכתנא, אלא רק על הריבית. בנוסף, אם סוכם מראש על הלוואה ל-10 שנים, אין השמיטה חלה עליה, אלא רק על חוב שעבר זמן פרעונו, מבלי שהצליח הלווה לסלקו. לפיכך, השמיטה לשיטת הרמב"ם אינה חלה על חלק גדול מהמשכנתאות, אבל כן תחול על חובות הוצאה-לפועל. בקיצור, יואב ידע היטב על מה הוא מדבר (גם כאן, הרבה יותר ממני).

בעקבות הידיעה העצובה על פטירתו, חפשׂתי מעט, והעליתי ברשתי את הטור המובא למטה, שהתפרסם באתר "בית-ישׂראל מעגלים". יש לי מחלוקת כרונולוגית קלה עם הדברים, אבל עם רוחם אני מזדהה לחלוטין. אינני מאמין בתחיית המתים, וגם לא בגיהנום ובגן-עדן. דומני שהִשארוּת הנפש היחידה היא בזכרונם של החיים. כל עוד יש מי שזוכר או קורא, נמצא הנפטר אתנו גם במותו. יהי זכרו ברוך –

מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי-אִישׁ; נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה (משלי יח ד)

*** *** *** *** *** *** *** ***

ארבעים שנה קודם חרבן הבית / יואב רובין ז"ל

תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי אמר לו: היכל היכל מפני מה אתה מבעית עצמך יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך (בבלי יומא לט ב)

איננו יודעים הרבה על בניינו הראשון של הבית השני. בעיקר יודעים אנחנו שהזקנים שראו את תפארת הבניין הראשון בכו אל מול המזבח החדש והקטן שנבנה בתחילה. העובדה המרכזית הנוספת הידועה לנו היא שמצב העולים ארצה ומצב העיר היה בתחילה רע. לא רק התנכלויות מבחוץ ואף לא רק הרעב והקשיים בחקלאות. המטרד הקשה ביותר היה התנהגות העשירים והכהנים הגדולים. הללו, שבימי הגלות פדו את אחיהם היהודים משעבוד, שִעבדו עתה בעצמם רבים משבי ציון אחיהם.

שעבוד זה שכנגדו יצא נחמיה בשצף עז, לא נבע משחיתות במובַנה הפשוט. הוא היה חוקי לחלוטין במונחי הסביבה. הוא נבע מתהליך כלכלי פשוט, שבו בשנים קשות העני נזקק להלוואה, הניתנת, כמובן, בריבית ובעירבון. כאשר גם השנה הבאה אינה מספיק טובה (היא אפילו לא צריכה להיות שכונה במיוחד), בשל הריבית העני מאבד את שדהו ואחר כך נאלץ למכור את עצמו או את ילדיו לעבדות. כך היה מקובל בכל רחבי המזרח הקדום. אלא שנחמיה אכף את חוקי השמיטה, הריבית והשבת כדי למנוע את התהליך הזה. אכיפה שכפי שמתואר לא היתה פשוטה, היא הצליחה לא רק בשל סמכותו הרשמית של נחמיה (הוא היה הפחה מטעם השלטון הפרסי) אלא בעיקר בשל נחישותו של נחמיה ובשל יכולתו ליצור קואליציה רחבה שכללה בעיקר את הלוויים אבל גם כמה כהנים אנשי אמת (עזרא היה כנראה מאלה) ואת הציבור שהבין שמדובר בטובתו. עם זאת, יש לזכור שהכהונה הגדולה והעשירים הגדולים, כמו בית טוביה, לא קיבלו את מעשיו, ולבסוף הביא הדבר לפילוג סופי עם חלקם. עם זאת, נחמיה הצליח ליצור מצב כלכלי שבסופו של דבר תמך בהמון העם, באיכרים הזעירים.

כארבע מאות וחמישים שנה אחר כך, קיבל הלל הזקן בפועל את ביטול השגיו של נחמיה. בודאי הלל לא תמך בעושק, אולם בסיטואציה שנוצרה, בה בעלי ההון סירבו להלוות, הלל ביטל למעשה את שמיטת החובות. הגמרא אומרת שהוא עשה זאת למען תיקון העולם ויש להניח שלא חשב כי עומדת לפניו ברירה אחרת. אף על פי כן האם מקרי הוא שבדיוק בזמן זה הפסיק המקדש לטהר את העם והחל “לנחש” את סופו? המקדש לא חרב בשנת שבעים לספירת הנוצרים, הוא חרב ארבעים שנה קודם.

אהבת הממון אינה קשורה בהפרת חוק זה או אחר בהכרח. היא אינה רק שחיתות אלא עצם ניצול המצב הכלכלי לטובת בעל הכוח, ואף על פי כן, סופה שנאת חינם.
בכל מקום בו מצטבר עושר, מצטבר לידו העוני. ישראל כיום היא בו בזמן אחד המקומות בו ישנם הכי הרבה מיליונרים לנפש, ואחת המדינות עם שיעור העוני הגדול ביותר בעולם המערבי. מדינת ישראל נמצאת גם במצב ביטחוני קשה ובקושי סביבתי הולך וגדל. זאת בדומה הן לימי ראשית בית שני והן לימיו האחרונים. האם נשכיל להצמיח מתוכנו נחמיה ועזרא חדשים? האם נצליח לא  להיכנע למציאות ולהתכנס פנימה? והאם נוכל למנוע את החורבן ולא רק לתקן ולהציל את נפשנו בלבד?

וּמֵאֵת עדת בני-ישׂראל יקח שני שׂעירי עזים לחטאת […] ולקח את שני השׂעירים, והעמיד אֹתָם לפני יהוה, פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השׂעירים גֹּרָלוֹת : גורל אחד ליהוה, וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השׂעיר אשר עלה הליו הגורל ליהוה, ועשׂהו חטאת. ושׂעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יָעֳמַד חַי לפני יהוה, לכפר עליו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה. (ויקרא טז ה-י)

קח עז

איור: דניאל מורגנשטרן

לְשַׁלַּח אֹתוֹ לְמִי?

המקרא מודה בפה מלא בקיומם של אלים ואלות פרט לרבש"ע. בעל ואשרה, ענת ותמוז, מופיעים בשמם המלא ובהקשרם ההיסטורי. סיפורי המֹלֶך מעבירים חלחלה עד היום, ואֲדֹנָי מזכיר באופן חשוד מאד את אֲדוֹניס. אבל כל אלה מוקעים כתועבת המין האנושי, עבודה זרה שחובה גמורה על שלומי אמוני ישׂראל לרחק ממנה כמאש.

עזאזל, מאידך, הוא סיפור אחר לגמרי. בטקס הכפרה של "שׂעיר לעזאזל" – הוא הוא יום הכיפורים המקראי – מקבלת אותה דמות מסתורין תפקיד רשמי בפולחן. הֻיא הִוא הנמען של אותו שׂעיר שלא נשחט בו ביום, אלא שוּלח למדבר כשהוא נושׂא את חטאי העם כולו. צדיקים – לאוהל מועד. עֲווֹנות – לעזאזל!

אז מי הוא עזאזל? מהמקרא איננו מקבלים תשובה ברורה, ולכן נפנה אל הספרים החיצוניים. ספר חנוך א (הסלאבי, פרק ו) מונה את עזאזל בין המלאכים בני-השמים שחמדו בשחר הימים לקחת להם מבנות-האדם (הלא היא התקרית המפורסמת מבראשית ו). לפי חנוך התבצעה הנחיתה בהר החרמון. משם התפשטו המלאכים, חרמנים עד העצם, על פני כל הארץ. מבנות-האדם שפגשו בדרך נולדו הנפילים והגיבורים אשר מאז.

אלא שעזאזל לא הסתפק בסקס; הוא חש לעצמו חובה לעשׂות נזק של ממש:

ועזאזל לימד את בני-האדם לעשׂות חרבות ומַאַכָלוֹת, ומָגִנים ושריונות, ויודיעם את מחצבות האדמה ומלאכת מחשבתן; וצמידים ועדיים ומעשׂה הפּוּך, וליפּוֹת את הגבות והעיניים, וכל האבנים היקרות, וכל צבעי רקמה (שם, פרק ח).

עזאזל, כך מסתבר, הוא לא רק האב המיסד הראשון של תעשׂיית הנשק, אלא הוא גם המגלה הגדול של מחצבי האדמה (וכסף בכלל זה), והוגה רעיון האופנה. במילים אחרות, אחד מגדולי המנוולים של כל הזמנים. כעונש מצווה רבש"ע לאסור את עזאזל בידיו וברגליו, ולהשליך אותו אל תחתיות חושך, אי-שם במדבר. הטקס השנתי ביום הכיפורים מסמל אפוא את הכמיהה לשלום עולמי, לתיקון תאוות הבצע, ולחזרה ללבוש הגיוני והולם.

כנראה שחוץ מימי שפֹט השופטים (ואולי גם אצל שמעון הצדיק) לא התקיימו התנאים הללו בדברי-ימי ישׂראל מעולם. אבל הגיע הזמן. כבר מזמן בא הזמן. שנזכה לחדש ימינו כקדם כבט"ו באב וכיום הכיפורים.

שבת שלום וחג עצמאות שׂמח!