לפני כמה שנים הייתי באוּמָן בראש השנה. בדרך חזרה ישבתי במטוס בגילוי ראש, ועיינתי באחת מהמון דברי-הדפוס שאספתי שם. לפתע ניגש אלי בחור צעיר בלבוש חרדי (כמו רוב הציבור על המטוס). "למה אתה בלי כיפה?", שאל. חברו, אף הוא בלבוש חרדי, השיב במקומי: "מה עכשיו עם הכיפה? עזוב אותו, די כבר עם הגזענות הזו". שׂמחתי על כך שבחור ב' שחרר אותי מהצורך לנהל דיון בנושׂא, או אפילו להתייחס. מי שחזר מאומן יודע כמה מעט סבלנות יש לאדם כלפי נודניקים בדרך הביתה. אבל דבר אחד הפריע לי מאד – מה עניין כיפה לגזענות?
המילה "גזענות" שגורה מאד בימינו. לעתים נדמה לי שכל מקרה של אפליה, או של סתם חוסר-חיבה כלפי הזולת, מוכתר היום באופן מיידי כ"גזענות". ולא כן היא! לפי מילון אבן-שושן, "גזענות" היא ההשקפה, שעמי העולם נחלקים לגזעים מיוחסים, ולגזעים אחרים שהם נחותים. גזענות היא עניין של גנטיקא. אפליה על בסיס דת, שׂפה, מין, אהדת ספורטיבית או כל סיבה אחרת, עלולה להיות גרועה והרסנית לא פחות. אבל גזענות היא לא.
כדי להמחיש הנקודה, הבאתי למטה מספר ציטוטים מתוך פסק הדין של השופט משה דרורי בתיק "מדינת ישׂראל נגד פלוני" (איתמר ביטון). הואיל ופסק הדין המקורי מכיל לא פחות מ-572 סעיפים המשׂתרעים על פני 321 עמודים, אין לי ברירה אלא להוציא דברים מהקשרם. כדי להקל על הקורא/ת לבדוק את ההקשר בכל זאת, הבאתי קישור (הנה, שוב) וציינתי את מספרי הסעיפים והעמודים.
*** *** ***
ס' 47 עמ' 22: (נ' – הנדרסת האלמונית עדיין): קצת, כי זה גם לא. הוא לקח אותי עם האוטו שלו, הוא זרק אותי בכביש הראשי, יכולתי למות שמה, יכול איזה אוטו לדרוס אותי. הוא כל הזמן מדבר עליו, על כמה שהוא ממהר, כמה שהוא זה, מה עם החיים שלי, אני לא בנאדם? כלב לא זורקים ככה, כלב. אולי חשבת שאני לא אתלונן, אולי חשבת שאני סתם ככה?
ס' 47 עמ' 23: הנאשם: אני מתנצל בכל לשון של בקשה […] שתדעי, זה לא נבע מרוע, חס וחלילה. את מדברת על כלב. אבל חס וחלילה, ההתייחסות שלי היא הרבה יותר, הרבה יותר מאשר אדם, ההתייחסות שלי אלייך היא בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר.
ס' 47 עמ' 24: כ.ה. דרורי: אז מישהו שנפגע צריך לדעת למה פגעו בי [צ"ל: בו]. היא חשה שאתה התייחסת אליה פחות מאשר לאדם רגיל, והיא השתמשה בביטוי חמור.
מחילופי הדברים ברור שהנאשמת חושבת שזכתה ליחס מיוחד (דריסת פגע-וברח, למי שלא בקיא/ה בפרטי המעשׂה). להרגשתה, הדורס רואה בה יצור נחות יותר מכלב. השופט מעדן זאת לפחות מאשר אדם רגיל. הנאשם, מצדו, משיב שהתייחסותו היא הרבה יותר מאשר אדם… בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר. אישית, לא ברור לי כיצד מישבים את "הרבה יותר" עם "בצורה שווה". נחזור לכך בהמשך.
ס' 47, עמ' 27-26 (נ'): אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית משפט אף פעם, ולא עמדתי ככה ודיברתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה להגיד לכם […] יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית, יכול להיות. בגלל שזה שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישׂראלית הוא לא היה עושה את זה. זהו. אני לא יודעת מה להגיד.
כ.ה. דרורי: מר… [איתמר ביטון, למקרה ששכחתן/ם; א.א.] שמעת, כמו שהיא נעלבה בעניין הזה שהתייחסת אליה וכל זה, האם אתה רוצה להגיד לה דבר שהוא מאוד חשוב, לי לפחות, שכל מה שעשית שם בכלל לא קשור להיותה אתיופית, או לזה שאתה מתייחס מלמעלה למטה לעבר אתיופים. לכן, היא בתחושה שהיא, לכן היא השתמשה בביטוי חמור מאוד. אני מעט מאוד שמעתי אנשים שאומרים: 'התייחסו אלי כמו אל כלב'. זה תחושה מאוד קשה שלה, ועל זה אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך, ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה, איך אתה רואה אותה בתור בנאדם, תגיד לה, אתה, ביוזמתך, מה שאתה רוצה להגיד.
כאן כבר יוצא המרצע מן השׂק. נ' סבורה שהדורס (איתמר ביטון) העז לסוע עליה, ואז להשליך אותה לכביש ולהסתלק, רק משום שהיא בת לעדה האתיופית. שׂימו לב לדבריה: אם היתה מישהי ישׂראלית – נ' מרגישה שהיא אינה ישׂראלית, משום שהיא אתיופית.
השופט דרורי, מצדו, מחשיב אף הוא את עניין הגזע. עד כדי כך מחשיב, שהוא מנחה את הנאשם להסביר שלא כך הם הדברים. אילו הייתי פרקליט בסרט משפטי אמריקאי הייתי קופץ כאן וצועק: Objection, your honor; council is leading the witness! אבל החיים הם לא סרט אמריקאי, אני אינני פרקליט, ומי שמוביל כאן הוא דוקא השופט.
הנאשם: גב'… [המתלוננת] אני חס וחלילה הנחיתות הזאת של העניין של גזע זה לא קשור. אני לוקח את כל האשמה עלי. אני כבר הקדמתי, היה לי יום גרוע, וזה שאת היית באותו מקום זה מקרי לחלוטין, לחלוטין, וגם אם הייתה שמה, אני לוקח את הדוגמא הכי קיצונית, אחת מבני משפחתי שהייתה, היינו נקלעים לאותה {עמ' 28} סיטואציה, הייתי מתנהג כמעט אותו דבר, כמעט אותו דבר במאה אחוז. אין לזה שום קשר, לא שאת יש לך איזושהי הרגשה שאת לא רגילה. מבחינתי, את היית מקרית לחלוטין באותו מקום, ובלי שום קשר למראה, ובלי שום קשר למה שאת מתארת וזה. את זה תוציאי מהלב שלך, כי אני כאדם דתי, התורה מחייבת לקרב את האנשים הזרים, לקרב את האנשים שהם לא רגילים. אם זה דוגמא קיצונית של יתום, אלמנה, כל אדם שיש לו משקע. על אחת כמה וכמה, שאת, ברוך השם, רגילה לחלוטין. אני לא מבין למה את מרגישה שיש לך איזשהו זהות. ברוך השם אתם נורמאליים ורגילים בחברה הישראלית. זה טעות שאני לא יודע למה היא השתרשה לך.
ראשית, עלי לשבח את איתמר ביטון על הדיוק בדבריו. נ' ומשה דרורי חגים סחור סחור סביב סביב, אך הוא חותך הישר ללב העניין: לפנינו שאלה של גזענות. מר ביטון מכחיש כל רגש גזעני שהוא. אם רוצים, אפשר להאמין לו. אפשר גם להאמין לו שאילו היתה שם בת משפחתו, היה דורס גם אותה, כמעט אותו דבר במאה אחוז. אפשר. כשלעצמי, הייתי משבץ פסקא זו כפירוש לבבלי נדרים יא ב, על המשפט מכלל לאו אתה שומע הן.
בהמשך הדיון הסביר מר ביטון כי הוא ר"מ (ראש מתיבתא, ראש ישיבה), ושיש לו שלושה תלמידים אתיופים. מתוך עמ' 29-30:
היחס שלי אליהם – הם כאילו הילדים שלי, בגלל אותה סיבה שהם תמיד מדברים על הנקודה הזאת, שהם מרגישים לא רגילים. אני דאגתי להם לישיבות קבועות, עכשיו זה הגיל שדואגים לישיבות קבועות […] את יכולה לדבר עם האמהות באותה שפה שלך, ותשמעי רק מתוך הנימה של האמא, כמה הם אוהבות אותי וכמה הם מעריכות אותי, לא כאדם, אני לא מדבר כדמות תורנית אלא כאדם שעוזר להם ותומך בהם. אז את מדברת על איזושהי הרגשה בגלל צבע, בגלל גזע, בגלל זה. זה טעות! ותחשבי על זה שאני כל יום נפגש עם 3 ילדים אתיופיים, שבמקרה הלא רחוק הם יכלו להיות אחים שלך, אחים {30} שלך הקטנים, שאני מלמד אותם, ואני מוסר את נפשי עליהם יום יום, שעה שעה, שהם יגדלו והכיוון שלהם יהיה כיוון תורני, וכיוון מחשבתי, לפי איך שאני מאמין בערכים התורניים שלי.
אז זה מה שרציתי להגיד, תיקחי את הדוגמא, תיקחי ותציירי אותי כל יום עם 3 כאלה, שהם כאילו האחים שלך, יושב ומלמד אותם ומשקיע שעות על גבי שעות, וגם דואג לעתיד שלהם. אני לא רוצה להתגאות, אבל גם דברים מבחינה כלכלית, אם זה חליפות, אם זה כובעים, שזה לא חובתי.
בכותרת הטור הארוך הזה שאלתי "מהי גזענות?" ובכן, גזענות היא גם יחס מיוחד לאנשים בשל מוצאם הגזעי. התאור של איתמר ביטון לעיל הוא גזעני לגמרי – גם אם כוונתו לטובה. למען הספר ספק, לשם שינוי אני מקבל לגמרי שכוונתו כאן לטובה. גם כוונתי היתה לטובה כשהצבעתי בבחירות הקודמות למפלגת "עתיד אחד" (מפלגה שעניינה יצוגה של העדה האתיופית). הבחירה להצביע למפלגה חסרת סיכוי היתה עקרונית-פוליטית; הבחירה ב"עתיד אחד" דוקא היתה גזענית גרידא.
לפיכך אני מפרש כגזענות גם את דבריו הבאים של השופט משה דרורי (עמ' 259-60, ס' 423-25):
מנקודת מבט "סוציולוגית", ניתן היה לראות בהליך שבפניי, בישיבה ביום 12.7.07, מעין גשר בין העליות השונות של עדות ישראל, לארץ ישראל. הנאשם, בן למשפחה יוצאת מרוקו, הוא הוותיק, מול המתלוננת, שהיא העולה החדשה. […]
{424} אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.
{425} אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה "חושבים", היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו.
כך משער השופט משה דרורי. מה חושבת על כך נ' תוכלו לשמוע בכתבה של ברוך קרא לערוץ 10 (כאן בנענע, בוידאו).
מעניין גם לדעת מה חושב השופט דרורי על הארוע המכונן הנשׂגב הזה לאור העובדה שבינתיים בוטל גיורה של נ', ויהדותה נשללה.
