מאז שהתפרסם טור זה ב"שקוף" לפני שנה, התחלתי ללמד (שוב) את דברי-ימי התנועה המונותאיסטית. בטקסט שלמטה הבאתי מדרש, המציג את אברם הצעיר כמי שהמציא את הרעיון הקטלני של חוסר-סובלנות דתית. אם נעזוב את תחום המדרש ונתבונן בתחום ההיסטורי, הרי שהכבוד המפוקפק הזה אינו מגיע לאברהם אבינו, אלא דוקא לאותו פרעה מן המאה ה-14 לפנה"ס – אחנאתון.
היום אולי קשה לדמיין מציאות כזו, אבל לפני 3,500 שנה לא היה בעולם חוסר-סובלנות על בסיס דתי או רעיוני. היו, כמובן חוסר-סובלנות סתם, תאוות בצע, השתלטות אלימה על נכסים, גניבה וגזל, ועצבים באופן כללי. אבל החיבור הארסי בין אמונה, אמת בלעדית, וכח צבאי ופוליטי – עדיין לא בא לעולם.
היום כבר מאוחר מכדי לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור. פה ושם עוד נשמע קולם של מיסיונרים אתאיסטים כדוקינס, היטצ'ינס ואחרים, המאשימים את הדת והאמונה בכל הרע שבעולם, וממליצים לנו בחום להגמל מהם. אלא שקולם בודד ושברירי. רוב אוכלוסיית העולם נטוע היטב בעולם האמונה. למעלה ממחציתו משתייך לזרם זה או אחר של התנועה המונותאיסטית. קשה לי לדמיין את רצף ההתרחשויות שישנה את המציאות הזו. האם, לפיכך, אפשר להשתמש בה כדי להקיז את הארס, כדי לפרק את מוקש חוסר הסובלנות?
אני מאמין שכן. מי שלמדה תורה אי-פעם בעיניים פקוחות יודעת שאפשר למצוא סימוכין לכל דבר ולכל רעיון. ממש כשם שניתן למצוא פסוקים ופסקאות הקוראים ללא כחל ושׂרק להשמדת עם גזענית, ניתן גם להשיב להם בפסוקים המעקרים את הגזענות ומטיפים לשלום עולמי. השאלה היא אילו פסוקים יעמדו על סדר היום, יִלָּמדו בבתי-הספר, יתנוססו על שלטי הרחוב. בקיצור, הקרב על התודעה. כרגיל.
איור: דניאל מורגנשטרן
למשפחתו של אברהם אבינו היה בגולה עסק משׂגשׂג ליִצור אלילים. כשהגיע זמנו של אברם להצטרף לעסק המשפחתי, שלח אותו תרח למכור אלילים בשוק. ניגש לאברם אדם אחד ואמר: ”יש לך אלוה למכור?” – ”איזה אלוה אתה רוצה?” — ”אני גיבור, תן לי אלוה גיבור כמותי.” – ”אין בעיא. הנה, האלוה הזה שיושב לו בראש ערימת הפסלים. אם הוא יושב בראש ודאי שהוא הגיבור שבכולם.” שילם הלקוח וארז את אלוהיו בשׂקית. בעוד הוא פונה ללכת שאל אברם את האיש: ”בן כמה אדוני?” – ”שבעים.” – ”גבר בן שבעים, ולא תתבייש להשתחוות לפסל שיוּצר אך אתמול?” הניח האיש את הפסל, נטל את מעותיו והסתלק לו לדרכו. הרבה עסקים לא עשׂה אברהם באותו יום.
כשחזר הביתה, הבין תרח שסוחר אלילים גדול הבן שלו כבר לא יהיה. אבל יכול לפחות להשאר בבית, לשמור על המלאי. וכך היה. למחרת נשאר אברם הצעיר במחסן, וקיבל הוראה להקריב לפני האלילים מזון ומשקה, לבל ירעבו ויצמאו. כשהסתלקו כולם עשׂה אברם כפי שנצטוה, אבל – הפתעה! – אף אחד מהם לא נע ולא זע ולא שלח ידו למזון או למשקה. אמר אברם לעצמו “פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחוּן, ידיה ולא ימישוּן, רגליהם ולא יהלכו“ (תהלים קטו ה-ז).
מה עשׂה? לקח מקל גדול, וניפץ את כל האלילים, פרט לאחד, הגדול מכולם. בידי זה שׂם את המקל, והניח לפניו צלחת ועליה כל טוב. כשהגיע תרח הביתה בערב, ראה את ההרס במחסן, והחל תולש את שׂערות ראשו. ”אוי, אברם, מה עשׂית?” – ”אני? אני לא עשׂיתי כלום. רק הנחתי את הצלחת הראשונה, ומיד החלו כל האלים לריב על האוכל. הגדול הזה תפס את המקל, ושבר לכולם את הצורה.” – ”געוואלד, אברם, אלה בסך הכל פסלים מעץ, הם לא יכולים לעשׂות כלום!” – ”אבא יקר, ישמע פיך מה שאזניך מדברות…“
סיפור זה, המופיע בקצרה בבראשית רבה ל”ח, בהרחבה בתנא דבי אליהו ו’, ובנוחות בספר האגדה (כד-כה) אינו מופיע במקרא כלל. אבל בפרשתנו ניתן למצוא בו רמז. מיד בראשית הפרשה אנו קוראים:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח א-ג).
בעיניך – ולא בעיניכם; תעבֹר – ולא תעברו; עבדך – ולא עבדכם! על אף שראה אברהם בעיניו שלושה אנשים, בלבו הבין שמשלושה יוצא אחד.
אברהם זוכה לגמול גדול על חכמת לבו, על נדיבותו ועל הכנסת האורחים שלו: יהוה מבטיח לו בן משׂרה, עקרת ביתו האהובה. אבל זה לא הכל. לפני שמתפזרת החבורה, מוסיף יהוה ואומר:
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם! (יח יז-יח)
ורבונו של עולם עומד גם עומד בהבטחתו. בנו בכורו של אברהם, ישמעאל, הוא אביהם של ערביי העולם כולו. מיצחק יצא לא רק עם ישׂראל, אלא גם עשׂיו-אֱדום – אותו דרשו חז”ל ראשית כרומא ואח”כ כעולם הנצרות כולו. גם היום, אחד השמות הנפוצים למשפחת הדתות המאמינות באותו אל אחד הוא ”דתות אברהמיות”. משפחת הדתות האברהמיות מקיפה כיום למעלה ממחצית האנושות.
זכות גדולה זכה אברהם, ללא ספק. אלא שכרגיל, כל זכות כרוכה גם בחובה. אברהם אכן היו יהיה לגוי גדול ועצום, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (יח יח-יט).
רוצה לאמר, אברהם יהיה אבי גויים רבים, ולגויים אלה יש תפקיד גדול בעולם. מוטלת עליהם החובה להיות סוכנים של שינוי לטובה. רבש”ע קיים את חלקו בעסקא. ואנחנו? גם אנחנו לא בטלנו לגמרי ממעשׂ. הרעיון המופלא של יום מנוחה שבועי (חוץ מחגים ומועדים, ימי-מחלה מוכרים וחופשה שנתית בקיץ) פשט כבר בעולם כולו – אפילו באותם מקומות בהם המאמינים באלוהי אברהם מועטים למדי. גם גילוי-עריות הפך להיות מוקצה מחמת מיאוס ברוב העולם התרבותי.
אבל לא הכל ורוד. אם נביט בעולמנו, נראה שדוקא הסכסוכים הכואבים והנפיצים ביותר מתנקזים לאורך קוי הגבול וקוי השבר של העולם האברהמי. בתחום הכלכלי ניטש מאבק עז בין העולם האברהמי לבין סין והודו – שתי התרבויות הגדולות שעדיין עומדות מנגד. בקשמיר נמתח גבול בין האישׂלאם האברהמי לבין הודו האלילית; ומשני צדי הגבול פצצות גרעין למכביר. ומה נאמר על ארץ-ישׂראל, ערשׂ התהוותהּ של המשפחה האברהמית, והמקום היחיד בו כמעט כל מטורף נחוש דיו יכול לפתוח לבדו במלחמת עולם?
אכן, יש עוד הרבה מקום לתיקון. אולי כדאי להתחיל אותו בכך שנלמד מאברהם קצת נימוס לזרים, קצת הכנסת אורחים, קצת הבנה לאחדות שבלב ולא לפילוג שבמראה עיניים.
