ארכיון הקטגוריה: שבעים פנים

הגדה זמנית – בנים ובנות, שוב (11-12)

פורסם בתאריך על ידי

11ההגדה המסורתית, כהרגלה, מדבר אל בנים, על בנים. ההגדה הזמנית, כהרגלה, פונה לשני המינים. לפיכך, ארבעה בנים ושלוש בנות, מעין תמונת ראי לשלושה אבות וארבע אמהות. וכיון שהבנים מסבים לשולחן הסדר זה עידן ועידנים, המשכתי לפנות אליהם בלשון ״נגד״. ואילו הבנות, שהצטרפו להגדה זה עתה, זוכות ללשון ״בעד״.

חכם, מה עניינו? שלימוד אינו עבודה. אין מקום למי שרק לומד, ומצפה להתפרנס משום כך על חשבון הבריות. אמנם, בחברה מתקדמת ניתן לצפות שהמעמד הלומד יזכה לתמיכה בשנות לימודיו, ובלבד שיהפוך אחר-כך לכח יצרני בשל כך. והנה בימינו ממש מתרחש גם ב״חברת הלומדים״ הראשית מהפך גדול, ועז הרצון לצאת לעבודה. ויציאה זו מבין כתלי הישיבה לעמידה עצמאית בעבודה היא בבחינת יציאת מצרים ממש.

רשע, מה עניינו? שדואג לעצמו בלבד, וכל השאר יכולים מבחינתו ללכת לעזאזל. ואמנם מקשים הרשעים על שאר הציבור לתקן את מצבו, ואף מעוררים רצון להוציא את הרשע מן הכלל בבחינת גמול על רשעותם. אבל חיוני להתגבר על הרצון הזה, ולשמור על הערבות ההדדית. ויתור עליה יהיה נצחונו של הרשע, וחבל.

תם, מה עניינו? שמתוך אמונה הוא סבור שמישהו יבוא ויעשׂה את העבודה עבורו. ונשאל אותו: איך זה עובד לך עד עכשיו?

ושאינו יודע לשאול – פשוט צריך לאמר לו בפשטות: לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה. ואם לא תעשׂה בעצמך, איש לא יעשׂה עבורך.

חוה, מה עניינה? להזכירנו שעל אף השוויון המיוחל בין המינים, אין בעצם, ולא יהיה, שוויון אמיתי. מי שנושׂאת חיים בקרבה תעמוד תמיד במקום שונה ממי שמביט על התהליך הפלאי הזה מן הצד. ויותר משנבראו יחד בצלם אלהים, הגיע הזמן שיבראו יחד אלהים בצלמו ובצלמה.

רעות, מה עניינה? שאין בין איש לרעייתו ובין רעיה לאישהּ קניין, אלא חברות, ידידות, מסירות, נאמנות, תשוקה, ועוד כהנה וכהנה רגשות. את הציטוט מהושע, דרך אגב, ניסה בן-גוריון להנחיל בהיותו ראש ממשלה, ולא הצליח.

שירה, מה עניינה? שהיא מרוממת את הנפש ומקרבת את הלבבות, והיא היא מה שנשתנה בו הלילה הזה מכל הלילות. שבלילות הרבה נתאסף לארוחות חג, אבל בסדר פסח נישׂא קולנו בשיר.

הגדה זמנית 12

הגדה זמנית – על גאולה ופמיניזם (8-10)

פורסם בתאריך על ידי

הגדה זמנית 8

אחד השירים האהובים עלי בכל ההגדה כולה הוא, ללא ספק, ״והיא שעמדה״. אולי בגלל המשׂחק בין צלילים גבוהים ונמוכים; אולי בגלל שהוא מגיע אחרי ״מה נשתנה״ הטרחני והמעיק; אולי בגלל זכרון ההרגשה מימי ההגדה הרגילה ש״הנה העסק מתחיל באמת״. מה שבטוח – לא בגלל מילותיו של השיר אני אוהב אותו. חשבתם/ן עליהן פעם, ברצינות? מה פירוש, בעצם, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו?

אפשר, כמובן, לדייק ולאמר שלא בכל זמן ובכל מקום עמדו עלינו לכלותנו. פרעה או המן, אנטיוכוס או הדריאנוס, מעשׂי הטבח על הריין או גירוש ספרד, רדיפות יהודי תימן או הפרהוד, וכמובן הכוכבים הגדולים בגזרת עמדו עלינו, מחמלניצקי עד היטלר – כל אלה יזכרו כמובן לדראון. אבל דברי-ימי עם ישׂראל ארוכים, ומול כל מקום וזמן בהם התרחשו רדיפות אפשר להעמיד מקומות וזמנים הרבה בהם היו החיים, בסך הכל, טובים למדי; או לפחות טובים מספיק. ובכל זאת, על אף ההיסטוריא הארוכה ועל אף זמנים ומקומות שלא יצרו כותרות מעניינות, קשה להתכחש לתחושה שאנחנו ״מקרה מיוחד״, שמושך הרבה אש. מדוע?

בסיפור על יוסף במצרים התחלתי להמחיש את הנקודה, ואמשיך באמצעות יוסף בכנען. וכי מה עשׂה יוסף? חפר לאחיו ללא רחמים עד כמה אביו אוהב אותו יותר מאשר את שאר אחריו, ואף הלביש אותו בבגד מיוחד כדי להוכיח את הדבר. ומה עשׂו האחים? הגיבו באלימות. למה הדבר דומה? לעם אחד, המסתובב בין שאר האומות ומתגאה שהוא הוא העם הנבחר, של האלוהים האחד והיחיד, ושכל שאר העמים נחותים ממנו, ואלוהיהם ואמונותיהם הבל. והמהדרין מוסיפים שבני העם הזה עומדים במדרגה משל עצמם מעל כל האנושות, שרק להם יש נשמה אמיתית, ועוד כהנה וכהנה רברבנויות כיד הדמיון. נסו לדמיין את עצמכם/ן, או מוטב – דמיינו צאצא או צאצאית שלכן/ם – מנסה התרברבויות כאלה ביום הראשון בבית-ספר, בבסיס צבאי, או במקום עבודה חדש. מה, לדעתכן/ם, תהיה תגובת הסביבה?

עבור המאמינים והמאמינות, המשמעות הראשונית של ״עם בחירה״ היא שאנחנו, כעם, נבחרנו על-ידי אלהים להיות מקודשים לו: כי בנו בחרת, ואותנו קדשת. עבורי, שאלהים הוא מבחינתי דמות ספרותית, משמעות ״עם הבחירה״ היא שאנחנו העם שבחר לספר לעצמו ועל עצמו שהוא נבחר על-ידי אלהים וכו׳. לבחירה הזו קראנו בשם ״ברית״. ניסחנו אותה על לוחות, וחתכנו אותה בבשׂרנו.

הגדה זמנית 9

והנה, מסתבר שכבר בשלב מוקדם של סיפורנו, לפני 2600 שנה, פחות או יותר, עמד לנו נביא גדול – ירמיהו – שחזה שינוי יסודי בברית הזו. הנה ימים באים, כך חזה הנביא לפני שנים רבות כל כך, בהן תוחלף הברית הישנה, זו של יציאת מצרים, בברית חדשה.

דברי-ימי עמנו הארוכים והעמוסים ראו כבר נסיונות לכרות ברית חדשה כזו. המפורסם שבהן העמיד כמובן את הנצרות, שזכתה להצלחה רבה. אבל את הסיפור ״שלנו״, את הברית הישנה, הנצרות לא שכנעה עד הסוף. אולי בגלל שתנאי אחד חשוב שהעמיד הנביא לא התקיים בה.

פרק לא של ירמיהו, העומד בלב חלק זה של ההגדה הזמנית, מזכיר את רחל ואת דמעותיה, את בתולת ישׂראל, את ציון, את הבת השובבה. בעיני רוחי, הן הן שעמדו לאבותינו ולנו בכל דור ודור, כאשר הבחירה באלהים-הבן, חמור הסבר והכעסן, המקהה שיני בינים על בוסר שאכלו אבותיהם, עלתה לנו במחיר כבד כל-כך. ובזכותה, אני חושב, אהוב על השיר הזה.

והנה, בימינו, זכינו לחזות בשלב חשוב ומהפכני באיזון הסדר החברתי שבינו לבינה. פמיניזם, נוּ. לא עוד עוד רק ״אבותינו״ אלא גם ״אמותינו״. מילא משיח צדקנו, שוּבי הבת השובבה! והמהפכה הזו מתרחשת מיום ליום, ובדורנו הגיע אפילו ללב לבו של עולם התורה היהודי. ואנחנו – נפקח אזנינו ונשמע את שירת הנשים, ונברך על החדשה בארץ. ועם קצת מזל, כמו שאמר הנביא, נשבות מהיות גוי לפני רבש״ע כל הימים, ונשלח אותו לעמוד בכל דור ודור למישהו אחר.

הגדה זמנית 10

הגדה זמנית – תבואה ביוקר ושׂנאת חינם (7)

פורסם בתאריך על ידי

הגדה זמנית - עמוד 7

אצלנו במשפחה, הבדיחה הקבועה של סבא הלל עליו השלום הגיעה בתאור סדר פסח הקדמון בבני-ברק. אחד אחד אחזו רבנים גדולים ברשות הדיבור, והוכיחו שאם במצרָים לקו המצרִים כך וכך מכות, הרי שעל הים לקו פי כמה וכמה מכות, וכל המרבה מכות הרי זה משובח. וסבא היה אומר: ראו, כבר לפני אלפיים שנה היו ידעו היהודים הכי טוב לנפח מספרים. רק אל תקראו למס הכנסה.

אלא שבתוך הבדיחה מקופלת עבורי גם אחת הטרגדיות הגדולות של עם ישׂראל, ולצדה החמצה גדולה של ההגדה. אחרי ״עבדים היינו״ מצווה ההגדה לספר ביציאת מצרים. הסיפור נפתח ב״מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו… בעבר הנהר״, וממשיך לארץ כנען, עד אשר ״יעקב ובניו ירדו מצרימה״. אבל בעניין אחד מהותי ומכריע שותקת ההגדה: איך הפכנו מבני-חורין לעבדים? ודוקא פרק זה קשור באופן הדוק לכשרון היהודי הידוע למספרים ולכלכלה.

בכל התורה, הנביאים והכתובים לא נמצא דוגמא מובהקת יותר לראש היהודי מנהל החשבונות מאשר יוסף. הסיפור הידוע והמוכר מספר כיצד הפך מאסיר בבור הכלא למשנה למלך. הסיפור המוכר פחות הוא כיצד השתמש יוסף במידע פנימי מסווג כדי ליצור עודף הון, וכיצד השתמש בעודף ההון הזה כדי להשתלט ראשית על כל אמצעי היצור, ובשלב שני לשעבד את כל אוכלוסיית מצרים. הקפיטליסט יוסף, כך הסיפור המקראי, היה אבי המונופוליזם החזירי.

התשובה המקובלת במחקר המודרני באשר למוצא תופעת שׂנאת ישׂראל מצביעה על מצרים. אכן, הכתבים הראשונים שניתן לאמר שהם ״אנטישמיים״ במובן המקובל של המילה (אם כי, כמובן, המונח עצמו כאן אנאכרוניסטי להמדרין), מיוחסים לכהן המצרי מָנֶתוֹן, שחי במאה הרביעית לפני הספירה. שׂנאת ישׂראל היא תופעה מורכבת מכדי שיהיה אפשר לטפל בה ברצינות בטור קצר זה. אבל שאלו את עצמכן/ם: כיצד הייתם/ן אתם/ן מרגישין לנוכח קבוצה המתהדרת בכתבי הקודש שלה שהיא אחראית לדרדור העם שלכן/ם לעבדות, והתעשרה בעצמה מתוך כך? האם אין הדבר דומה לטיעון האנטישמי המודרני הקלאסי, על שעבוד העולם כולו באמצעות שליטה בכלכלה ובכסף? והרי זה בדיוק הסיפור שמספר פה ספר בראשית.

הסיפור המקראי אינו מציין זאת במובהק, אבל ניתן להבין את העקרון בין השורות: בור כרה ויחפרהו, ויפל בשחת יפעל. הגורל שרקח יוסף למצרים – שעבוד אישי מוחלט לפרעה – מתגלגל בחלוף הזמן על ישׂראל. בהגדה המסורתית, לעומת זאת, אין זכר לדרך שעשׂה בית יעקב מחירות, שׂגשׂוג ועושר לשעבוד ועבודת פרך, ואפילו לרצח המונים. הבה נזכור, אם כן, בכל דור ודור, מאין באנו, ולאן אנו חוזרין, ואיזה מחיר יש למעשׂינו, אז והיום.

הגדה זמנית – בנים ובנות (5-6)

פורסם בתאריך על ידי
הגדה זמנית לפסח 5

הגדה זמנית לפסח

ביַחַץ ובתחילת מַּגִיד כמעט הכל כרגיל. האפיקומן שלנו הוא קנעידל שהושׂם מראש בצד (אחרת כולם נגמרים), ונחצה לשניים. אצלנו במשפחה החידוש הזה התקבל בהתלהבות ובצחוק, אבל הוא בהחלט לא הכרחי. כדי שלא ימעך בהחבאה אני מאפסן את האפיקנעידל בקופסת פלסטיק קטנה. מעבר לזה, הא לחמא עניא נותר כשהיה, וגם במה נשתנה לא נשתנה דבר.

ובכל זאת, בין השורות, יש נוכחות חדשה בטקסט. ראשית, בצורה דקדוקית מוזרה שאני משתמש בה במהלך ההגדה כולם: בוצעין, מגלין, מוזגין. לכאורה, זוהי אינה אלא צורת הריבוי הארמית המקבילה ל-ים העברי (אוכלין, יושבין, מסובין). אבל הכוונה שלי כאן נמשכת מעבר לכך. ה-ן׳ היא עבורי סימן שלא רק להם אני כותב, אלא גם להן. ותנו דעתכם/ן – כל ההגדה כתובה על גברים ולגברים, כאילו אין נשים בעולם. לא עוד.

לפיכך, בפירוש העברי להא לחמא: אבותינו ואמותינו, כל הרָעֵב וכל הצריכה, מעבדים ושפחות השנה לשנה הבאה בנות- ובני-חורין. לפיכך, בעבדים היינו, לא רק משה ואהרן, אלא גם מרים אחותם, המשוררת והמחוללת על הים. וכיוצא באלה פניות לנשים ולגברים, והתייחסות לגברים ולנשים, ביחד ולחוד, לאורך כל ההגדה. ואם יש מסר אחד מן ההגדה הזמנית זו שכולי תקוה שאינו זמני כלל, הרי הוא זה: שנזכור אנו ובנינו ובנותינו, ובני בנינו ובנות בנותינו, שהחירות אינה חירות אלא אם היא נחלת כולנו – גברים ונשים, בנות ובנים.

(לטור הפתיחה, ובו קישור לקובץ פדפ עם ההגדה הזמנית כולה, ראו וראנה כאן).

6

הגדה זמנית לפסח – כרפס (2-5)

פורסם בתאריך על ידי

כרפס 1

סימן כרפס הוא זה שהתחיל את ההגדה החדשה, עוד לפני שהרעיון שצריך הגדה חדשה בכלל נולד. ראשית המהלך היתה ברצון לפתוח את הערב במנת המרק (עוף עם קנעידלך, כמובן) לפני קריאת ההגדה. כך, סברתי, תהיה נכונות גדולה יותר להתעמק בהגדה עצמה, או לפחות בחלקה הראשון, ויקטן הצורך הדוחק ״להגיע כבר לאוכל״. מצד שני, באמצעות ריווח הסעודה אפשר להרוויח קצת רווחה. הרי בסדר רגיל, כשמגיעים כבר סוף סוף לשלב האוכל, לא פשוט בכלל להתמודד עם ארוחה דשנה של ארבע מנות (דג-מרק-עיקרית-קינוח), וזה אחרי שתי מצות בחרוסת ושלוש ביצים קשות עם תפוח אדמה ומרור ופטרוזיליא שתקעת מרוב רעב ויאוש קצת לפני ״שולחן עורך״.

אלא מה? לשמרנות יש כח משלה. בשנה הראשונה בה היה אמור נוהל מרק מוקדם להכנס לתקפו, ההרגל פשוט תפס פיקוד, והחידוש בוטל בהינף יד, על אף כל מחאותי. או-אז עלתה מתוך עלבון התבוסה החלטה נחושה: צריך לכתוב טקסט, שיסביר בדיוק מדוע עלינו לחרוג מן הסדר המקובל של הסדר. וגם – צריך לתת תחושה שכבר קראנו משהו, לפני שמתחילים לאכול. הסימן הראשון שיש בו רמז לאוכל הוא הכרפס, ומכאן התחיל הכל להתגלגל.

כרפס 2

התמונה שציירתי היא, כמובן, ראי עקום של סדר פסח המפורסם בבני-ברק, המופיע בהגדה עצמה. כמו בפרק ההגדה על הסדר ההוא, גם כאן הבאתי דיון כאילו-הלכתי בין דמויות שונות, אלא שהרחבתי את היריעה. וכן, גם חמדתי לצון. השׂחוק יפה לבריאות, ואנשים רציניים מדי לא יגלו עניין בהגדה הזו בכל מקרה.

עכשיו כשחזרתי לעיין שוב בסימן כרפס, אני רואה שהוא אינו מתאים כלל למשפחות ולעדות בהן לא נהוג לאכול מרק עוף וקנעידלך כחלק מארוחת הסדר. ודאי וודאי שאינו מתאים לצמחוניות וטבעונים. והוא בהחלט עלול לגרום עוגמת נפש מסוימת לרגישות/ים לגלוטן. עם כל אלה הסליחה, ואם תרצו אולי אפשר לחשוב יחד על חלופות ואפילו להחליף מתכונים.

הגדה זמנית לפסח – הקדמה (1)

פורסם בתאריך על ידי

הגדה זמנית 1מה פתאום הגדה חדשה? לפני כמה שנים מצאתי את עצמי במצב משפחתי מורכב. ההתכנסות השנתית בפסח לארוחה חגיגית עם תפריט קבוע וידוע עדיין היתה רצויה וחשובה. אבל הטקס והטקסט – אלה הפסיקו לשׂאת חן. למעשׂה, מצאתי את עצמי היחיד במשפחתי שעדיין מעוניין בקריאת ההגדה.

עכשיו, צריך להודות – במידה מרובה של צדק נמאס למשפחה מההגדה. עבור מי שאינו מצוי ושרוי דרך קבע בעולם המילולי של המקרא וחז״ל, מדובר בטקסט שחלקים רבים ממנו אינם מובנים, ואם מובנים, הסיבה לקריאתם אינה מובנת. עבור מי שאינו אסור בכבלי קדושת המסורת, מדובר במנהג טרחני שמטרתו אינה ברורה. ועבור מי שרוצה להגיע כבר לאוכל, מדובר בעיכוב בלתי-נסלח. בשלב מסוים הוצב בפני אולטימטום משפחתי: אם אתה (אני) רוצה להמשיך בקריאת הגדה בסדר פסח, הבא לנו טקסט שנבין את משמעותו ונהנה ממנו. להגדה הרגילה אנחנו לא מוכנות עוד. אז ישבתי וחִבַּרתי, והתוצאה לפניכן/ם.

את נוסח ההגדה המלא תוכלו להוריד כאן (pdf).

בחיבור ההגדה נשענתי על הנוסח הקיים (אלו החלקים המנוקדים שאינם ציטוטים מן המקרא), והשתדלתי להמציא כמה שפחות ולשאוב מהמקורות כמה שיותר. השתדלתי גם להוסיף הוראות שימוש והפעלה בגוף הטקסט. ערכתי אותו כך, שיהיה אפשר לקראו במהלך סדר פסח, בין מנה למנה של הסעודה. זאת להבדיל מהנוהל הרגיל, כדי להמנע מהמצב הקיים בבתים רבים, בו החצי הראשון של ההגדה נקרא בחופזה, והשני נזנח לאנחות.

מכאן ואילך, ובפוסטים הבאים בסדרה זו, אעבור על ההגדה, ואנסה להסביר את חלקיה השונים. שאלות תתקבלנה בברכה, ואנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. אם תקדימו ותשאלו על עמודים באים, אוכל להתייחס לשאלות כבר בפוסטים עצמם.

~~~
מדוע ״הגדה זמנית״? משום שאין לי יומרה או רצון לנסות להנחיל מנהג לדורות. הזמניות מתחוורת בעיני מתוך המשנה עצמה: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מה שמתאים לי היום אולי לא יתאים אפילו לי בדור הבא; קל וחומר לאנשים אחרים, בזמנים רחוקים יותר.

״חייב אדם״ – במה בדיוק? בדבריו של רבן גמליאל (משנה פסחים י ה) הוא מוסיף שאחת הברכות שביציאת מצרים היא היציאה מעבדות לחירות. חג הפסח, לפיכך, מחייב אותנו בין השאר לחגוג את חירותנו – סוג של פרדוקס, כיון שחירות נובעת מבחירה, לא מחובה. בחירתי האישית מתבטאת כאן בשמירה על טקס סדר פסח מחד, ומאידך בחיבור ההגדה הזמנית. אני משתחרר מעבדות לטקסט שאין לי עוד רצון בו, ומבטא את חירותי לחגוג את הפסח כרצוני.

יתר על כן, את החירות הזו אני מגלגל הלאה, למשתמשות/י בהגדה החדשה. אין דרך אחת נכונה להשתמש בהגדה זו. אפשר לאמץ אותה כפי שהיא במלואה, להביא חלק זה או אחר ממנה לשולחן הסדר, לשאוב ממנה השראה ליצירה עצמית, להתעלם ממנה לגמרי – הכל הולך.

״ישן מפני חדש״, על שום מה? באופן המידי ביותר, אני מכוון כמובן להגדה החדשה הנכנסת לשימושִי ולישנה שיצאה ממנו. בהקשרו (ויקרא כו) מופיע הפסוק כחלק מהבטחה לעתיד טוב ובריא, בו ישׂררו בארץ שלום ורווחה. הישן הוא תבואה ישנה, שתֵּאָכֵל לתאבון, כדי לפנות מקום באסמים לתבואה חדשה. תהליך זה, כך ההבטחה, יחזור על עצמו מדי שנה, ומקביל בעיני למחזוריות של ״בכל דור ודור״. הולדתו וצמיחתו של טוב חדש נובעת גם משחרור מטעני עבר ומפינוי מקום עבורו.

״כל הזכויות שמורות״, על שום מה? שנה רבנו תום וויטס: הדפוס הגדול נותן והדפוס הקטן לוקח – ללמדנו שהכותרת משקרת ושיש תמיד לקרוא את האותיות הקטנות. צודק, רבנו. אבל כאן – להפך: הכותרת לוקחת והאותיות הקטנות מעניקות. העניין, הרי, מסתתר תמיד בפרטים הקטנים.

מורשת רבין

פורסם בתאריך על ידי
עיצוב כרזה: סאני ארזי

עיצוב כרזה: סאני ארזי

כשהלך לעולמו ראש הממשלה מנחם בגין זכרונו לברכה, שידר יעקב אחימאיר במהלך מסע הלוויה. השידור התארך, ובצר לו מה יאמר, הפטיר אחימאיר: כל אחד והבגין שלו. אפתח לפיכך בנימה אישית.

הדבר הראשון שאני לוקח ממורשת רבין הוא שתי הכותרות הראשיות המשׂמחות ביותר שראיתי מימי. את הראשונה קראתי בזמן ששירתתי באבטחת התנחלות אחת בחורון-פינת-חשמונאים. היא בישׂרה על תוספת מיידית של רבבות שעות לימוד בכתות הנמוכות, כבר בשנת הלימודים שעמדה להפתח. היתה זו אחת הפעולות הראשונות של ממשלת רבין השניה, שהושבעה עמוק לתוך החופש הגדול. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. ההשקעה בחינוך, אגב, נמשכה לאורך כל הקדנציא.

הכותרת השניה, כמובן, היא השלום עם ירדן.

הדבר השני שאני לוקח ממורשת רבין הוא החתירה לשלום. יטען מי שיטען שנעשׂו טעויות בהובלת הדרך. יבוא יום לבוא חשבון על הפרטים, מי הוביל ומי הכשיל. אבל מעבר לכל זה, שלום – אפשרי בכלל? לכאורה, רעיון מופרך. איך יתכן שלום, ועוד בארץ-ישׂראל למודת המלחמות? יתכן, לפחות נבואותיהם של מיכה (ד, ישר בהתחלה, כנסו כנסו) ושל ישעיהו. הפסוקים הללו צוטטו לא פעם לאורך תהליך השלום. ההתחייבות לפעול לפי חזון הנביאים נקבעה כבר במגילת העצמאות. חזון חיובי ואמיץ כמו שהפגינו רבין ופרס ביחס לעתידה המדיני של ישׂראל לא נודע במחוזותינו מאז ימי קום המדינה ממש. זה משהו להמשיך אתו הלאה.

עניין שלישי שניתן לייחס למורשת רבין הוא העובדה שעקרון חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשׂתינית הפך לדעת הכלל. טענה שהושמעה לא פעם כלפי רבין נסבה על שינוי דעתו בעניין הגולן לאחר שהפך לראש הממשלה. לימים התייחס ראש הממשלה שרון לשינוי דומה שעבר בהיפוך מילותיו של יענקל'ה רוטבליט – דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אבל היום, גם ליברמן, סמן ימני בכל מובן המילה, מאמץ את עקרון החלוקה בשתי ידיים. וכי למי אנו אמורות ואמורים למסור את אום-אל-פאחם, אם לא לידי מדינת פלשׂתין העצמאית? ובתמורה לְמָה, אם לא כדי לשמר בידינו כמה שיותר גושי התנחלויות? הרי אם יקרה פתאום נס גלוי, ויפרוץ תהליך מדיני חיובי, מכבד ונדיב, כזה שיעמיד להצבעה בכנסת פתרון ראוי לשאלת החלוקה, ואם נביא בחשבון קואליציא אד-הוק שתכלול את קדימה-ליכוד-ישׂראל ביתנו-העבודה-מרצ, וגם אם נביא בחשבון הצבעות מצפוניות מחוץ לצו התנועה, עדיין יש לנו לפחות 70 ח"כים וח"כיות מהזרם הציוני שתצבענה ויצביעו בעד. אדרבא, שיקרה הנס.

הרגל הרביעית של מורשת רבין היא מבחינתי ההתנתקות מרצועת עזה. במבט לאחור, היא עברה למופת. נכון, פה ושם היו היתקלויות לא נעימות. נכון ומחפיר, שהטיפול במשפחות המפונות צריך היה להיות טוב ויעיל בהרבה. אבל השורה התחתונה היתה בסדר גמור. העדר האלימות היחסי, ודוקא באותה נקודת מפגש בה התפרצה האלימות כל כך לפני 15 שנה, ראוי לכל שבח.

הבעיא היא, שבימים אלה ממש, האלימות הפוליטית המאורגנת מרימה ראש שנית. אל תאמינו לי, קראו את הדיווח הקצרצר הזה על דבריו של אליקים העצני באתר חדשות ערוץ 7 בגנות התרגיל האלים להפעלת לחץ סיבובי על הממשלה באמצעות פגיעה בערבים בשטחים, שזכתה לכינוי הצה"לי להדאיג "תג מחיר". אם למדנו משהו מרצח רבין, הרי הוא שאסור לשתוק אל מול אלימות פוליטית.

לא אשתק, כי ארצי שִנתה את פניה

השׂמאל הלאומי בקדומים (מחשבות ראשונות)

פורסם בתאריך על ידי
מתוך אתר המועצה קדומים

מתוך אתר המועצה קדומים

דווקא אמש עלינו לקדומים, לחוג בית של השׂמאל הלאומי. בשׂיאו של הערב התקרבנו ל-50 נפש (לא כולל נוער בפריפריא, שכנים תוהים ומועצה מקומית מודאגת). הצגנו את עצמנו, שמענו סבב ארוך של נאומים קצרים, ואז החל הערב באמת, כשהתפזרנו לשׂיחות אקראיות. דבר אחד התברר כבר בשטח – יש על מה לדבר. המון. ומה שיותר חשוב, יש גם נכונות, אפילו להיטות. טוב מאד!

מבחינת התוכן, רציתי לפתוח דוקא במה שאמר אזרח מקומי, בעל בעמיו ומורה במקצועו, סרוג ומזוקן קלות. (הדברים נאמרים כמובן מזכרוני, שאינו מילה במילה)

אני יודע שאנחנו במצב לא טוב, ושהדברים חייבים לבוא לידי פתרון צודק יותר. כשאני עובר במחסום במסלול אחד ובמסלול השני ממתינות וממתינים שעות, אני יודע שהצדק לא אתנו. אבל מגוש קטיף ומעזה למדנו שנסיגת אמוק אינה מובילה לתוצאות חיוביות בהכרח. צריך למצוא פתרון צודק, ואינני יודע מה הוא. אבל יהיה מה שיהיה, אסור לחזור על מאורעות גוש קטיף.

מבחינתי, הודאה כזו היא בסיס למשׂא ומתן. נקודת היסוד של המשׂא והמתן, כפי שהסתמנו במהלך הערב, היא חוק יסוד: הכנסת, סעיף 7א1. וזו לשון החוק:

סעיף 7: רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשׂיה של הרשימה או במעשׂיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הגדרה בעייתית, אני יודע. גם אתמול עוד לא מצאנו תשובה, אבל בקבוצות קטנות, התחלנו קצת להתוות קווים כלליים לדיון. שׂמחתי לשמוע, למשל, שלדעת תושבת קדומים אחת, מורה אף היא, במדינה יהודית צריכה להיות שמורה לכל הזכות להנשׂא ולהתגרש ללא כל התערבות של אנשי דת. הגענו גם להסכמה על התרת עבודה בשבת, תוך שמירה על הזכות ליום חופש שבועי, ושמירה מפני מקרים של אפליה בקבלה לעבודה. אני בהחלט בעניין, ושׂמח לשמוע שמצאתי לכך הסכמה, ולו מקומית, במחנה הכתום.

מבחינת הדמוקרטיא – זו התבטאה בעיקר בסדר הדיון. בסופו של דבר, כל מי שרצ(ת)ה לשׂאת דברים, עשׂ(ת)ה כן. השלב השני של הערב, בו התנהלו שׂיחות חופשיות, היה דמוקרטי עוד יותר, מדרך הטבע. וחשובה מכל העובדה, שקבוצה של אזרחיות ואזרחים קיבלה על עצמה אחריות לנסות לברר כיצד אפשר להגיע לפתרון, שיגרום את הנזק המועט עד כמה שאפשר לכל הצדדים המעורבים.

וכאן אני פונה למחנה שלנו – של מצדדות ומצדדי עקרון החלוקה. אנחנו לא בשלטון כרגע, אפילו לא קרוב. הדרישה המקסימליסטית לנסיגה מוחלטת היא אולי הבסיס הנכון לפיו יש להתוות הסדר ארוך-טווח, אבל אין לה אחיזה במציאות כרגע. אדרבא, אני מזמין בחום את כל מי שחושב/ת שעתיד להתבצע מהלך יציאה מהשטחים בשנים הקרובות לציין זאת בתגובות. ואז להסביר איך.

בינתיים, צריך להעמיק את המשׂא והמתן, כדי ללבן יחד את כל נקודות שיתוף הפעולה האפשריות. ואחרי שנצבור איזו דרך ביחד, נחזור שוב לשאלת הפינוי ונעמיד אותה להכרעה דמוקרטית. על הציבור המתנחלי להוכיח שיחסי השכנות הטובה שהוא טוען להם מספיקים כדי להרגיע את השטח, שלא לדבר על הרגעת המתפרעים (והמתפרעות) היהודים מחרחרי הריב והמדון, בכוונה ולשם שמיים.

על השׂמאל, מאידך, להכין את התשתית לקליטת הציבור שעתיד להתפנות, לפי תכניתנו. מבחינה מוסרית זו עמדה ראויה. הבקשה שלא לחזור על גוש קטיף עודנה מהדהדת. מבחינה מעשׂית, זו משׂימה ראויה שבעתיים, שכן יצירת תשתית קליטה ראויה תמשוך החוצה משומרון ומיהודה את כל מי שגר/ה שם כרגע מטעמי רמת חיים. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את תכנית השׂמאל הלאומי (ומבחינתי שביבי ושטייניץ יתחילו עם זה מחר) למערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר. כשכל הארץ תהיה מרושתת, יהיה קל יותר לאוכלוסיא להתפזר לכל אורך הארץ, ולא להצמד רק למדינת ת"א.

אם כל אחד מהמחנות יתחיל בפעילות בקצה שלו, ואם נשׂכיל לבנות שיתופי פעולה במקומות בהם המחלוקת המדינית אינה כה בוערת, יש סיכוי שעוד נצא מכל זה בשלום.

ודמוקרטית

פורסם בתאריך על ידי
חפרפרת מלוכנית?

חפרפרת מלוכנית?

היום עלתה באתר השׂמאל הלאומי רשימה מאת  ירון בן-עמי ומאתי בתגובה לעניין הצהרת הנאמנות. בנימה אישית, רציתי להוסיף עוד נקודה כואבת אחת. לא אחת נשמעת הטענה שההגדרה יהודית ודמוקרטית טומנת בחובה אי-אפשרות מובנה. לרוב נסמכים הטיעונים הללו על האפליה הדתית הניכרת במדינה, ולעתים גם בסממנים הגזעניים של חוק השבות. מאידך, רק לעתים נדירות עולה לדיון סתירה יסודית נוספת בין שני הסעיפים: בדמוקרטיא הריבון הוא העם. היהדות לעולם שואפת למונרכיא.

הרי הוא מלך, המשיח. וכל יהודי מתפלל ללא הרף לבואו. ונכון, כבר הרבה זמן מתפללים ומייחלות ובן-דוד עוד לא בא, אבל הנה כבר מדינה, ואתחלתא דגאולה, ורק תניח תפילין, ו…

קחו לדוגמא את אלי ישי. ברוח תגובת הבטן של ירון ושלי, האם אין אנו רשאים לדרוש גם ממנו להשבע אמונים למדינה דמוקרטית? אם כן, הרי שבעצם שבועתו יש קבלת הדין על כך שהמשיח לא יגיע בימי חייו. מעניין לראות כיצד יגיב במקרה כזה.

ציונות וזמניות

פורסם בתאריך על ידי
מורשת גוש קטיף

מורשת גוש קטיף

אחת האמיתות הגדולות של הציונות היא, שאין קבוע מן הזמניות. כנראה שככה זה כשאתה עם הנצח, שפחה חרופה של המקום.

בשבוע שעבר שוב נזרקה לאויר שאלת הציונות והזמניות, בשני טורים מומלצים של ירון בן-עמי. הראשון עסק בסרטו של רינו צרור, תפילת הנערות. הזמן: שעות ספורות לפני הפינוי הסופי של גוש קטיף. המקום: בית הכנסת הגדול. הנוכחות: מאות, אולי אלף נערות, מבנות הגוש ומזדהות מבחוץ, שהתייצבו יחד קבל עם ועולם ונשׂאו קול שירה, תפילה ותחינה כלפי שמייא. דרש ירון:

שתי אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

מתוך התיאולוגיא עולה אבחנה פוקחת עיניים: דוקא אותו ציבור שטבע זה לא מכבר את הססמא עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, הוא בעל הרוח הקצרה ביותר מבין כל שאר החלקים המרכיבים את הפסיפס הישׂראלי. הרי התפיסה המתנחלית היא גאולית מעצם טבעה. כך ללא ספק רואה את עצמו גוש אמונים גם כיום. אין תמה ששני אישים שהציבור המתנחלים נושׂא אליהם עיניים הם מחד הרב קוק, שהכשיר את המדינה ואת הציונות בבחינת התחלה של גאולה, ומאידך יצחק טבנקין, שהשתמש בסוציאליזם כדי להקים תשתית למדינה זו, מתוך תפיסה שאינה נופלת בגאוליותה ולו במעט. לזה גם לזה חלק חשוב וגאה בהקמתה של מדינת ישׂראל.

לגאולה יש מבחן אחד פשוט: עובדת או לא. בינתיים לא. הסמכות העליונה, בתוך המסגרת האֱמונית המתחייבת מהדיון בגאולה, הוִא כמובן ריבונו של עולם. ובאותו יום בבית הכנסת הגדול של הגוש שרתה שכינה גם שרתה בתפילת הנערות ובשירתן. ואפילו הֻיא, שעמדה 2000 שנים, לא עצרה את הבולדוזרים.

ואם כבר נדרשנו לבולדוזרים – דרישה לסיבוב הבא של פינוי, אם וכאשר יהיה: לא להרוס!!!

לאחר הפינוי ממשיך הסרט לסקור את הולדת חמסטאן בבחירות דמוקרטיות, את הקסאמים, את האש והעופרת היצוקה. פרס ופואד מודים בטעות. לא עוד נסיגה דו-צדדית, צריך הסכם. אבל איזה הסכם? בתשובה מוזג בן-עמי את נפש בקבוקו של מאיר אריאל זמ"ל מאותו לילה עגום ואפלולי שבילה עם דמורקסי (זהירות, גסויות קשות בקישור זה) ומתחיל לו חלום חדש: חבלי שומרון ויהודה ימסרו כפקדון לעם הפלשׂתיני להקים בו מדינה, מהר ככל האפשר.

במדינה הכוונה, כמובן, קודם כל לקבלת אחריות אזרחית ומדינית עצמאית של הציבור הפלשׂתיני בשומרון וביהודה במדינת פלשׂתין. שנית, ממשלת פלשׂתין תבטיח את סיום האלימות ככלי למשׂא ומתן בארץ. שלישית, ממשלת פלשׂתין תתחייב לפעול בנחרצות כנגד עבירות רכוש מצד הרשות לתוך ישׂראל. ערבות למילוי שלושת התנאים יחתום האיחוד האירופי, הן באכיפת בטחון כנדרש, הן בשליחת יד נדיבה אל הכיס. המטרה: הפיכת פלשׂתין למדינה ראויה להצטרפות לאיחוד האירופי. גזר זה בריא.

ובחזרה לשאלת הזמניות: לכמה זמן יהיה הפקדון? בתשובה לשאלה זו גורס בן-עמי 600 שנה – שנה לכל אלף בישׂראל בעת קבלת החלטת החלוקה, ומאה שלמה כנגד כל אחד מימי מעשׂה בראשית. אבל זה אולי יותר מידי זמן להמתין לגאולה. נראה לי בהחלט שאפשר לקצר את זמן ההמתנה לשבעה יובלים. פרק זמן ארוך מספיק שגם נינות/י-נינות/ינו ימחקו מן הזכרון.

וכיון שתפילה ושירה ומדרש כבר היו לנו, נגמר בנבואה:

הקשיבו אלי עמי, ולְאוּמי אל האזינו. כי תורה מֵאִתּי תצא, ומשפטי לאור ~ עמים ארגיע (ישעיהו נא ד)

עמי ולאומי דוקא, ולא שבטי או דתי. רוצה לאמר: ישׂראל ולא יהודה. תורה דוקא, שכן ממנה מתחיל הסיפור ואליה הוא מתנקז. בגלל ההבטחה לאברהם סירבו כולם ללכת אחרי הרצל לאוגנדא. ללא ספר הספרים לא היה מתרחש לעולם נס שיבת ציון. בלי השבת לא היה סוציאליזם. עמים ארגיע זה השלום.

אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ (שם שם ז)

דברי עידוד לשותפות/י השׂמאל הלאומי.