ספר ויקרא עוסק רבות באוכל. בגדול, החלוקה ברורה : ההוראות העוסקות בכהנים מספרות לנו מה יאכלו, ואילו אלו המופנות לעם מצוות דוקא מה שלא לאכל. בסוף היום, משעמדו כל החיות למשפט, ניצלו משיני ישׂראל: העכבר והינשוף, הצלופח והעזניה, התנשָׁמת והתנשֶׁמת. הגמל והארנבת בכלל זוכים לעדנה. כולם מוגנים, כולם שמורים, כולם לא כשרים. איזה מזל.
ד"ר קלמרי
איור: דניאל מורגנשטרן נ"י
הארבה למינהו, לעומת זאת, מותר לגמרי. כאן יש מן הסתם עניין של אבולוציא : לארבה יש נטיה לבוא ולאכול את האוכל שלנו. אסור לתת לחרק המעופף לנצח. גם עופות אוכלי-נבלות עדיף שלא לזלול, אני הראשון להודות. גם כאן יש שיקול בריאותי גרידא.
אך יש כאן בכל זאת משהו מעבר לרפואה ולכורח הנסיבות. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במגוון גדול של אתרים ישׂראליים ויהודיים עתיקים מלמדים שאבותינו ואמותינו אכן נמנעו מאכילת בעלי-חיים מסוימים, ודוקא כאלה האסורים מדאורייתא. ראש וראשון לאלה, שלא במפתיע, החזיר.
מדוע, בעצם? לא לגמרי ברור. טפילים? דמיון מסוים לגוף האדם מבפנים? הנגיחה שספג אדוניס הרועה? לסבא ישׂראל פתרונים. מה שברור הוא, שהחזיר הפך להיות סמל. זמן קצר לפני חנוכה המקורי סירב הכהן הזקן אלעזר לטעום ולו כזית מהקרבן לכבוד המלך אנטיוכוס, מטעמים שהיום היינו קוראים להם "מראית עין". הוא שילם על עדות אמונתו במוות ביסורים קשים. אלפיים שנה לאחר מכן, כך סיפרו לי בילדותי, הגיחו אי-אילו ניצולים ממחנות ההשמדה, עומדים בקושי על רגליהם, ועוד היה בהם מי שסירב לחתיכת חזיר שהציע החייל המשחרר (רוסי או אמריקאי, תלוי בסיפור). לכן אינני אוכל חזיר גם היום.
ומה על שאר החיות? לטאות למיניהן לא מעוררות אצלי תאבון. גם על מגוון העופות הדורסים אני מוותר בשׂמחה. לגמלים יש לי חיבה לא מוסברת, ואני מעדיף לא לאכל אותם. ארנבת לא טעמתי עדיין, אבל חבר יקר אמר לי לאחרונה שיש לה אותו טעם כמו עוף; נו שויין. סרטנים למיניהם אני לא סובל, בדיוק מאותה סיבה שאני מוותר מראש על הסלעם ושות' – לא אוכל חרקים. נשארנו עם הקלמרי.
קלמרי אני דוקא אוהב. פריך, עם רוטב חריף ויוגורט ושום. על טעם וריח אין להתוכח – גם זה אמרו לי בילדותי. אבל מה על דיני הכשרות? לשיטתי, מטרת הכשרות (כמו כל טאבו מזון אחר) היא ליצור לכידות בקרב קבוצה. הקבוצה במקרה שלנו היא ישׂראל; הסמל המרכזי שלה הוא החזיר. חיי שבימי חלדי עוד לא שמעתי סיפור על יהודי/ה שמסר/ה נפשו/ה שלא לאכל קלמרי.
לפיכך, עד להודעה חדשה, אני מכשיר קלמרי לעצמי ולביתי. כמובן, הלכה זו אינה מחייבת אדם מלבדי. איש הישר בעיניו יעשׂה. פסח עבר, ושוב אין מלך בארץ. ברוך השם!
חג חירות שׂמח ושבת שלום ~