והיה כי יבֹאוּ עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והֲשֵבֹתָ את לבבך בכל הגוים אשר הִדִחֲךָ יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך, ושמעת בקֹלוֹ ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורִחַמֶךָ, ושב וקִבֶּצְךָ מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה. אם יהיה נִדַּחֲךָ בקצה השמים, משם יקבצך יהוה אלהיך ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך, וירישתה, והיטִבךָ והרבך מאבותיך. ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה… (דברים ל א-ו)

מילת הלב - פחות כואב

לפסוקים הנ"ל חלק חשוב בעיצוב השקפת עולמי האמוּנית. כשהתחלתי לקרוא לראשונה את פרשות השבוע באופן סדרתי (לפני כעשׂור), והגעתי לנבואת שיבת ציון הזו, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. בין אם נאמין במתן החומש במעמד הר סיני, בין אם נקבל את פרשנותו של יוליוס וולהאוזן הקושרת פסוקים אלה לימי יאשיהו – בכל מקרה מדובר כאן בנבואה שהתממשה, נבואת אמת. האמת מתחזקת ומעמיקה אם נהרהר בכך שבינתיים הספקנו לצאת לגלות שניה, במהלכה אכן התפזרנו בין כל העמים ונדחנו עד קצה השמיים. וככתוב, שבנו והתקבצו. (וכבר נדרשנו לכך בפרשת דברים).

על אופיים הנצחי של הדברים ניתן ללמוד כבר מראשיתה של פרשת נצבים:

אתם נִצבים היום כֻלכם […] ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו ישנו פה עמנו, עֹמד היום לפני יהוה אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דברים כט ט-יד).

סיפור המסגרת המקראי מציג את הברית הזו כהמשך למעמד הר סיני. רוצה לאמר – עוד לפני הכניסה לארץ יש לנו ברית חדשה. ירמיה, בן זמנו של המלך יאשיהו (שבימיו אולי נכתבו הפסוקים לעיל), דיבר על כך בפירוש:

הנה ימים באים, נְאֻם יהוה, וכרתי את בית-ישׂראל ואת בית-יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם, ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים […] כי זאת הברית אשר אכרת את בית-ישׂראל: אחרי הימים ההם, נאם יהוה, נתתי את תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם (ירמיהו לא ל-לב).

ההבחנה: שלושה קוים מקבילים נמתחים בין נבואת הברית החדשה של ירמיהו לבין נבואת שיבת ציון של ספר דברים. (א) הברית; (ב) ההדדיות: "למען הקים אתך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלהים", דב' כט יב; (ג) הלב.
המסר: הברית מתחדשת בכל דור ודור. ככתוב בפרשתנו: "הנִסתרות ליהוה אלהינו, והנִגלֹת לנו ולבנינו עד עולם" (שם, כח).
המסקנה: צריך לנסח מחדש את התנאים בהם אנו חיים פה.

זה כבר כמה שבועות שמרחף באויר, וביחוד כאן בבלוג, ריח מוזר. התייעצות עם מומחים ידועי-שם העלתה שמדובר ללא ספק בריחו המובהק של גאז בניוטרל. כלומר, המסקנה שצוינה בסוף הפסקא הקודמת ידועה כבר זה זמן. אבל מה עושׂים בקשר אליה? כוונתי המקורית היתה לפצוח לרגל פרשת השבוע במבצע מוגבל של פרסום הלכות פרטיות, כאלה שפסקתי לעצמי ולביתי. אלא שבינתיים רצה המקרה, ועל שולחני נחת מסמך מפתיע ומרגש – השׂמאל הלאומי: טיוטא ראשונה להערות.

המסמך קשה, בעייתי, מרגיז לעתים. אינני מסכים עם הנחת היסוד המרכזית שלו, ועם עוד כמה הנחות משנה. אבל – וזה אבל ענק – שני כותביו (שמואל הספרי ואלדד יניב) לקחו על עצמם לעשׂות בדיוק את מה שדורש צו השעה: לנסח מחדש ברית, את הברית של השׂמאל הלאומי. הרוח המנשבת בין דפי המסמך (ויש לא מעט מהם) זועמת ונבואית לא פחות מזו של ירמיהו.

מחר, ב"ה, ומן הסתם גם בשבוע הבא, אענה לקריאתם של השניים להוסיף הערות לטיוטא שכתבו. עם קצת מזל, עד שיתנסח כתב הברית לגמרי לא ישאר הרבה מהמסמך המקורי. אני מתאר לעצמי שכך קרה גם עם ספר דברים. בינתיים אסתפק בהערה אחת: כשלון גדול של תורת הנביאים נובע, לעניות דעתי, מתוך חוסר-הסובלנות והשׂנאה המפעפעת בו. כתב ירמיהו על מילת הלב, שתביא לאהבה. אני בעניין. ואתן/ם?

ואמרת לפני יהוה אלהיך: ארמי אֹבד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי עצום ורב (דברים כו ה)

בפסח אנו דורשים את הפסוק באופן הבא: יעקב נרדף בחרן על-ידי לבן הארמי, ונס מצרימה. המקרא אֹבֵד מפורשת כבינוני של פועל יוצא, וישׂראל אבינו הוא כאן המושׂא הישיר. עם זאת, מקריאת הפסוק בהקשרו ניתן להעלות פרשנות אחרת, פשוטה יותר. הארמי האבד הוא הוא יעקב-ישׂראל.

הכל בעין המתבוננת

איור: דניאל מורגנשטרן

העירו חכמים לפני שאין בכך כל תמה. אפילו סיפורי התורה תולים את מוצא משפחתו של אברהם בחרן, בארם נהריים. לכל הפחות היה זה מקום מושבם לאחר שעזבו את אוּר, דרומה יותר בעיראק. כמו כן שׂחקה הארמית תפקיד חשוב בדברי-ימי ישׂראל בכלל, והיהדות בפרט. תקופות ארוכות דברו יהודי הארץ ארמית צד לצד העברית. גם כשהפסידה הארמית את המרחב השמי לערבית, שמרה על מקומה הנכבד ביהדות דרך התלמוד הבבלי. היא משמשת עד היום בלימוד ובתפילה כאחד.

יתכן שהדגשת המקורות הארמיים נובע דוקא מתוך הרצון להמחיש את התהליך שעבר ישׂראל הקדמון. לפי הסיפור המקראי, עליו חוזרת הפרשה בתמציתיות גמורה, השלב הארמי עבר על קבוצה קטנה למדי. כה קטנה, שהסיפור מתייחס אליה כאל משפחה. במצרים הופכת משפחת יעקב לעם ישׂראל, גוי עצום ורב. בתווך, זמן חלום.

אמר ר' יוחנן על חוני המעגל (בבלי תענית כג א): "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכו). על מה בדיוק הצטער חוני אינני יודע, אבל אני מבין את הרגשתו. לפני שניים ושלושה דורות אחורה עבר עלינו שוב זמן חלום. ראשיתו בלהה צרופה, שאפילו מטח הקללות בפרשת השבוע אינה יכולות להתחרות בה. אחריתו ערגה וכיסופים, שאפילו כותבי התורה לא העזו לדמיין.

ואנחנו, שניים-שלושה דורות אחרי, מפחדים לחלום. מפחדים לחלום על שלום. מפחדים לחלום על חברה שנסמכת על טוב לב, או לפחות על דרך ארץ. מפחדים לחלום שאפשר לאמץ מהתורה את מה ששייך, ולשחרר את מה שלא. אולי כדאי להתחיל לחלום. כדי שלא נצטער.

וכיון שלא המדרש עיקר, אלא המעשׂה – בחלומי, אני רואה מזרח תיכון ישן. הגבולות בו פתוחים, ואוכלוסין עוברים בו בנחת מאוּר כשׂדים לחרן, לארץ-ישׂראל, למצרים, וחזרה – לארכו ולרחבו של הסהר הפורה. במקום גמלים, רכבת. במקום אוהל אברהם, אכסניות ופונדקים משׂביעי רצון ונפש. אפשר ללכת לאיבוד בתוך כל הטוב הזה. אבל אין דאגה. לאן שלא תגיעי, כולם מדברים ארמית.

כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. יְבָמָהּ יָבֹא עליה, ולקחה לו לאשה, וְיִבְּמָהּ. והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישׂראל. ואם לא יחפץ האיש לקחת את יְבִמְתּוֹ, ועלתה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אל הזקנים, ואמרה: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל, לא אָבָה יַבְּמִי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו; ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתהּ. ונגשה יְבִמְתּוֹ אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו. וענתה ואמרה: ככה יֵעָשֶׂה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישׂראל: בית חלוץ הנעל  (דברים כה ה-י)

תמונות: דה קאנטרי

בשבוע שעבר, כאילו לפי התחשבות מראש בתזמון פרשת השבוע, חזר טקס החליצה לכותרות. אלמנה צעירה שעברה טקס חליצה (שהסתבך, ככל הנראה) פנתה לתכנית "שומר מסך" של אמנון לוי בערוץ 10, כדי לחשׂוף את שעבר עליה. ברגע האחרון התחרטה, ופנתה לבית-המשפט על מנת שימנע את שידור התכנית. השידור אכן עוכב, וערעור לערכאה גבוהה יותר כבר בדרך (דיווח ב-ynet).

במהלך התחקיר הגיע הצוות של אמנון לוי לסרטון וידאו שהכה גלים בקיץ לפני שנתיים, בו תועד טקס חליצה שנערך בבית-דינו של הרב מרדכי גרוס בבני-ברק. את הסרטון עצמו לא הצלחתי לאתר ברשת (כנראה שהורד בינתיים, וטוב שכך). רשמים מהארוע (שערך כ-70 דקות) ניתן להפיק מכתבתה של תמר רותם ומן מהתמונות משׂמאל, הלקוחות ממנה. דיון ארוך מתוך האתר "בחדרי חרדים", כולל מגוון דעות ומגוון תמונות נוספות מהארוע, אפשר למצוא כאן (ותודה לאלעד על הקישור).

כמה וכמה טעמים לפגם יש בארוע שלפנינו. ראש וראשון בינם, לטעמי לפחות, הוא העובדה שפרטיותם של המשתתפים – שחוו זה עתה היא אבדן בעל, הוא אבדן אח – נפגעה באורח אנוש. לכאורה, נועד הפרסום כדי לתת פומבי למצווה וללמד כיצד לבצעה. אך כפי שטען רב אלמוני בפני הכתב עידן יוסף (מחלקה ראשונה, כאן), אילו רצו ללמד ולהורות, די היה בסרט עם שׂחקנים. יתר על כן, כשכבר נערך טקס זה, נהוג לערכו בפני מניין ובצנעה. כאן זומן קהל גדול. את הפרצופים המשועשעים בקהל ניתן לראות בתמונה התחתונה.

אלא שבעיני יש טעם לפגם גדול בהרבה, והוא פגם בטעמא דקרא. אם נחזור לפסוקי המקרא לעיל, ברור שלפחות לדעת כותבם מטרת המצוה היא להמשיך את זכרו של האח המת. אך לא זאת בלבד. האלמנה, אף היא, נתפסת כמי שנפגעת מסירובו של היבם לקחת אותה לאשה. הדבר עולה ראשית מכך שהמקרא מייחס לאלמנה את היוזמה לעניין כולו. ללא רצון האלמנה ויוזמתה, לא ישמעו הזקנים על העניין כלל. היא היא שמביאה את התיק בפניהם, והיא המתעקשת על הבחירה בין יבום לחליצה. יתר על כן, הטקס עצמו, וביחוד היריקה, מעיד על הבוז שרוחשת האלמנה לאחי-בעלה המנוח. היא, כך הכתוב, מעוניינת להנשׂא לו.

נקודה חשובה שיש לזכור, לפני שנמשיך בפירוש, היא שהמקרא נכתב מנקודת מבט גברית לגמרי. מי שקרא/ה אי-פעם בתורה, בנביאים או בכתובים, לא זקוק/ה להסבר ולהצדקה לאמירה זו. יתכן, אפוא, שהרצון המיוחס לאלמנה לא משקף, ולא שיקף מעולם, אלא מאוויים גבריים.

אך גם אם שיקף, ואף משקף בימינו, ברור שטעמה של המצווה, לצד המשך קיום שמו של המנוח, היא גם שמירה על זכויות האלמנה. התמונות שהתפרסמו מהטקס בבית-דינו של הרב גרוס, והתיאורים הנלווים אליהן, מעידים מבחינה זו לא רק על התעלמות מטעם המצוה, אלא על חילול שם שמים ממש.

כיצד, אפוא, עלינו להמשיך? במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, צורך השעה הוא לבחון מחדש את ההלכות שאנו מתירים להן מקום בחיינו. לאזניהם/ן של יהודים/ות תורניים/ות יכולה הצהרה כזו להשמע מהפכנית, אפילו שערורייתית, אך לא כן היא. בפרשת השבוע נזכרת הלכה נוספת, לפיה יכול לתבוע כל חתן או בעל, בכל רגע נתון, לראות את מצעי-המיטה בהם עשׂו שימוש הוא ואשתו בליל-כלולותיהם. אם לא ימצא על המצעים כתם דם, על הקהילה להוציא את האשה להורג בסקילה. אם ימצא הכתם, הרי שתשלל הזכות מהבעל לגרש את אשתו עד תום ימיהם (כב יג-כא). האם מעוניין מניינו ובניינו של הציבור התורני לקיים נוהג זה בימינו?

הפסוק הבא (כב כב) עוסק במקרה פשוט וברור בהרבה: כי יִמָּצֵא איש שֹׁכֵב עם אשה בְעֻלַת-בעל, ומתו גם שניהם – האיש השכב עם האישה. ובערת הרע מישׂראל. לפי השמועות המתגנבות מדי פעם לעולם החיצון, בגידות וניאופין (ואפילו חילופי-זוגות, שו"ש השי"ויצ) דוקא מתרחשות מדי פעם בקרב הציבור התורני. האם מוכן ציבור זה להחיל עונש מוות גורף במקרים כאלה?

ועוד דוגמא, שאני עושׂה בה שימוש נרחב, אלא שהפעם היא מופיע בפרשת השבוע:

לא תשיך לאחיך נֶשֶׁךְ כסף, נשך אֹכֶל, נשך כל דבר אשר יִשָּׁךְ. לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך. למען יברכך יהוה אלהיך בכל משלח ידך, על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה.

בתרגום לעברית קלה: אסור להלוות בריבית ל"אחיך" – למי ששייך לקהילה או למסגרת המדינית. מצוה זו חשובה במיוחד, שכן היא מהווה תנאי לברכת יהוה בארץ-ישׂראל. איסור זה, שהחזיק מאז ימי התורה ועד שלהי ימי-הביניים, בוטל למעשׂה באמצעות "היתר עסקא". גם עם השיבה לארץ לא הוחזר על כנו. מסתבר שכשממש רוצים, אפשר להוציא הלכה מן המחזור. צריך רק לרצות.

וגם אומץ צריך. החמרה בהלכה היא הדבר הפשוט בעולם. כל רב בן-יומו יכול לגבב חומרות ולהקשות הלכות. כדי להקל, לעומת זאת, צריך להיות תלמיד חכם כביר ובעל אומץ רב, שכן ברור מאליו שכל הקלה תגרור קיתונות של ביקורת. מי יתן ויקום לנו דור חדש של מחדשי/ות הלכה, חלוץ לפני המחנה, שיחלץ אותנו מחומרות של אלפיים שנות גלות.

את הצידוק  לביטול מנהג החליצה אינני יכול להציע כאן, מפאת חוסר בקיאותי בנושׂא. לפיכך אשאיר את המהלך ההלכתי לגדולים/ות ממני. אבל חלופה אני יכול להציע. ראינו כי האלמנה היא יוזמת המהלך, ועל עניינה באה התורה להגן. אבל לא רק על עניינה. בפני הזקנים היא אומרת: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל.

ידוע לכל שיש זוגות רבים המתקשים, לא עלינו, להרות ולהביא צאצאים לעולם. למרבה השׂמחה, הקידמה פותחת בפנינו אפשרויות שונות להתגבר על מכשולים טבעיים, הפריות מלאכותיות וכיו"ב. אלא מה? הליכים רפואיים אלה, יעילים ככל שהם, עולים כסף רב. לפיכך, אפשרי שבמקום חליצה או יבום יתרמו האלמנה והאח השכול סכום כסף כלשהו, כמיטב יכלתם, לטובת זוג נזקק וחשׂוך-ילדים, על מנת לסייע בתשלומים הכרוכים בהפריה מלאכותית. בתמורה יוכל להקרא אחד הצאצאים על-שם האח המת, והנה קם לו שם בישׂראל.

בטור אמש מתחתי ביקורת על התכנית שהציע יואב רובין ז"ל לקראת מימוש הציוויים המקראיים על שמיטה ויובל. עכשיו הגיעה העת להעמיד את רעיונותי שלי למבחן הביקורת. נקודת המוצא שלי זהה לזו של יואב – שעבוד מצרים. להבנתי, כל בעל חוב הוא בגדר עבד. לא לחינם אנו קוראים לנכס ממושכן "משועבד". שוב כמו יואב, אני מייחס חשיבות רבה לא רק להיבט החוקי-כלכלי של עבדות-החוב, אלא גם להיבט הנפשי-רוחני שלה. מצרים, כזכור, היא מצב תודעה.

שזה מה שתשמעו בבנק - תתארו לכן/ם

איור: דניאל מורגנשטרן

תורה שבעל-פה, שאין לי דרך להוכיחה או להפריכה, גורסת שכ-70% ממשקי-הבית בישׂראל נתונים בחוב זה או אחר. לרוב מדובר במשיכת יתר (מינוס בבנק, אובערדראפט), משכנתא, או שניהם. גם אם מספר זה מוגזם במידת מה, אין ספק שמשקי-בית רבים נתונים בחוב משמעותי. מי מאתנו אינו מכיר חבר או קרובת משפחה שנתונם בחוב מעיק? מי מאתנו (שכבר הספיק להקים משק בית משלו) לא היה נתון בחוב בזמן זה או אחר?

אמנם, לא כל החובות דומים זה לזה. אני, לדוגמא, קניתי לי זה עתה בית משלי. לשם כך לקחתי משכנתא לא-מבוטלת. ביתי החדש אכן משועבד לבנק, אך אני – על אף ההתחייבות הכספית שקבלתי על עצמי – התקרבתי צעד נוסף להיות בן-חורין. אבל יש גם מקרים אחרים. מדאיגים ביותר הם המקרים בהם נקלעת משפחה לחובות שוטפים לבנק, המגיעים לעתים לרבבות ואף למאות-אלפי שקלים. משקי-בית עניים יותר עלולים להקלע למשבר דומה, ואף חריף יותר, בשל חובות קטנים בהרבה. לעולם מכבידה המציאות יותר על המעמדות הנמוכים.

ביחס לשמיטה, בולט ביותר לעין ההבדל בין תנאי המשק עת ביטולה המעשׂי (תקנת הפרוזבול של הלל הזקן לפני כאלפיים שנה) לבין תנאי המשק בן ימינו. הלל הזקן פעל לעקיפת שמיטת החובות מתוך כוונה להקל על העניים, שנתקלו בקושי חריף להשׂיג הלוואה ערב שנת השמיטה. היום, לעומת זאת, קל להכנס לחוב, בכל עת ובכל שעה. יותר מכך, הבנקים השונים (ואף מלווים בריבית קצוצה בשוק האפור) מוצאים לנכון להשקיע כסף בפרסום ההלוואות שהם מציעים לציבור. מה השתנה?

מההיבט ההלכתי, התשובה ברורה. לאורך השנים תוקן והורחב גם "היתר העסקא", הלכה שתוצאתה בימינו מעוללת לאיסור הנשך את שעולל הפרוזבול לשמיטה. כיום מצויד כל בנק ב"היתר עסקא" מטעם רבנות זו או אחרת, המתיר לו לגבות (ולתת) ריבית ככל העולה על רוחו ומעלה את ריווחו. אם בימי הלל היתה הלוואה לעני בגדר צדקה, היום היא עסק משתלם למדי.

מדוע? התשובה לכך נעוצה באופן בו מתמודד כל אדם עם חובו. בסופו של דבר, הבנק דורש ומשׂיג את שלו. ברגע האמת נאלץ משק-בית להתמודד עם החוב. אז אפשר להעזר בהורים, למכור איזו דירה עודפת (אם יש), לשעבד איזה נכס במשכנתא שאין עימה הגברת החופש, אלא רק החלפת חוב בחוב. בכל הדרכים הללו, המרוויח הגדול הוא הבנק. ברוב המקרים, הבנק נמצא בבעלות בעל-הון, ומחלק דיווידנדים לבעלי-הון נוספים. יוצא שמנקודת מבט חברתית, השיטה הכלכלית של חובות קלים למשקי-בית היא בסך הכל מכשיר נוסף בידי ההון הגדול לנתב אליו הון נוסף משאר המעמדות. מכשיר מובהק להעמקת פערים כלכליים.

כיצד  מתמודדים עם כל זה? כרגיל אולי, התשובה הראשונה היא: חינוך. חלק משמעותי מלימוד החשבון והמתמטיקא במערכת החינוך צריך להיות מכוון להתמודדות עם ניהול תקציב ואיזונו. ודאי שיש בכך תועלת מרובה בהרבה מאשר ביכולת לחשב שטחו של משולש תוך שימוש בנוסחאות סינוסואידיות. דור שלם שילמד חשבונאות כחלק מתכנית הלימודים הכללית, ידע טוב יותר בהרבה כיצד להמנע מנסיבות כלכליות הגוזלות את חירותו.

אבל אי-אפשר לחכות דור שלם, ואי-אפשר לחנך ללא דוגמא אישית. הצעד הראשון לעבר הגשמה כלשהי של עקרונות השמיטה והיובל צריך לעבור דרך ישׂום בשטח של בנקאות תורנית. ראשית, ללא נשך וללא ריבית. חסכונות יוצמדו למדד או למט"ח. משיכת-יתר תאושר (או לא) על-ידי עובד/ת הבנק בכל מקרה לגופו – אך בכל מקרה ללא ריבית. במקרה הצורך תאושרנה הלוואות נוספות שתהיינה כפופות לכללי השמיטה, תוך חישוב מדוקדק של הסיכון שהיא יוצרת בכל הלוואה והלוואה. חוץ מזה יספקו הבנקים הללו את כל השירותים הרגילים, תמורת דמי-חבר חודשיים, מותאמים לסוג החשבון.

כל משק-בית המצוי בחובות מהסוג הרע יוכל להצטרף כחבר לבנק התורני, שיסייע לו לצאת מן החוב, באמצעות הלוואה נטולת-ריבית וחינוך לניהול נבון ומאוזן של משק הבית. משק-בית כזה יתחייב לסגור את כל חשבונותיו בבנקים לא-תורניים, ולנהל את כל עסקיו מבנקים תורניים (עד שסיים לשלם את חובו, או עד שנת השמיטה הקרובה). מאידך, יוכלו להצטרף גם משקי-בית איתנים כלכלית לבנק התורני. הללו יהנו מכל התנאים הנוחים, ויזכו לעדיפות מסויימת בקבלת הלוואות נטולות-ריבית בעתיד.

מטרה אחת של יוזמה כזו היא ללמד את הציבור לצרוך באופן מחושב ומבוקר. מעבר לתועלת הסביבתית שבמגמה כזו (שגם לה יתרונות כלכליים, אבל על כך ב"ה בפעם אחרת), דומני שהתנהלות כספית מושׂכלת של ציבור האזרחים תועיל למשק בטווחים הבינוני והארוך. המפתח הוא, בסופו של דבר, מציאת האיזון הנכון בין צריכה לבין חסכון. התנהלות נבונה של שכבות רחבות בציבור תקנה למשק כולו מידה של גמישות, שתאפשר צמיחה בריאה בשנים הטובות והתמודדות בכבוד בשנים הרעות.

ומה בטווח הקצר? אין ספק שהצגת תכנית כלכלית כזו על-ידי המדינה תתקבל על-ידי שוק ההון בחשדנות רבה ביותר. יש להניח שכלי-התקשורת יתמלאו איומים על "מדינת הלכה", "מכירת חיסול", ו"הברחת בעלי-ההון מן הארץ". יש להניח גם שככל שתתרחב תופעת הצריכה המחושבת, כן תחול, לפחות בראשונה, האטה בפעילות הכלכלית במשק. פחות צריכה כלומר פחות כסף עובר ידיים. תחילתו של משבר אפשרי.

כדי להמנע ממשבר, צריך ללוות תכנית כלכלית כזו בצעדים משלימים. צעד אחד כזה יהיה גיבוי ההלוואות לפדיון עבדים בהלוואות להקמת עסקים קטנים. ללא עול הריבית, ותוך ליווי צמוד של הבנק, יוכלו יזמות ויזמים מתוך הציבור לצאת לדרך כלכלית חדשה ומשתלמת. מנוע צמיחה לא מבוטל, אם יכֻוַּן כיאות. בנוסף, במקרי חירום, יהיה אפשר לנקוט אמצעים נוספים כמו העלאה כלשהי של שׂכר המינימום (אצל המעמדות התחתונים מִתרגם גידול בהכנסה באופן הישיר ביותר לגידול בצריכה), או קיצוץ כלשהו במע"מ (שיוזיל את המחירים, ויעודד קונים). עם יד חכמה על הטימיון, אפשר לצלוח מהלך כזה בבטחה יחסית.

ובחזרה לנקודת ההתחלה, ליוסף במצרים. מספרת לנו התורה שיוסף הוא אבי השעבוד הקפיטליסטי, שעבוד שחל על מצרים תחילה, וכשהגיע פרעה ש"לא ידע את יוסף", הוחל אף על ישׂראל, וביתר שׂאת. כיום אנו עומדים בצומת דרכים היסטורי, החורז לזה של יציאת מצרים. אז היינו לעם. היום אנחנו נדרשים להחליט איזה מין עם נהיה. הקרקע בשלה והשעה כשרה למהלך שיהפך את השעבוד על פניו. שבכל דור ודורו חייב אדם לראות את עצמו…

אל תאמר בלבבך בַּהֲדֹף יהוה אלהיך אֹתם מלפניך לאמר: "בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת". וברשעת הגוים האלה יהוה מורישם מפניך. לא בצדקתך וביֹשֶר לבבך אתה בא לרשת את ארצם […] וידעת כי לא בצדקתך יהוה אלהיך נֹתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתהּ, כי עם קשה עֹרֶף אתה (דברים ט ד-ו).

צילום: AFP / Ynet

בתחילת השבוע בוצע פיגוע טרור, או אולי סתם רצח נתעב, במרכז של הקהילה הגאה בת"א-יפו. ההלם בעקבות הארוע גרר תגובה שלי, שאינני גאה בה כלל – ללא שום ראיה רצינית הזדרזתי להסיק שהרוצח מגיע מתוך החברה החרדית. מספר אנשים, העירו את תשׂומת לבי לכך שאני מפזר האשמות שווא ללא ראיה. צודקים. מודה, עוזב ומבקש סליחה.

וגם רוצה להסביר, למרות שלכאורה די ברור, מאין נובעת הטעות. ברור שהגורם המיידי לחשד היה תיאור המתנקש כלבוש שחורים. אלא שכמו שהעירו לא מעט בימים האחרונים, הרבה אנשים לובשים שחור. גם לי היתה תקופה כזו בצעירותי (הרבה אנשים טענו זאת לעצמם בצעירותם; יש פה משהו). מדוע מייד הסקתי אני, והסיקו רבים אחרים, שמדוברים במתנקש חרדי דוקא?

על פני השטח, בגלל גל האלימות העכור השוטף את הקהילה החרדית בירושלם מחד, ובגלל העימות המתמשך בין החרדים לקהילה הגאה מאידך. זה כמה שנים שאישים בולטים בציבור החרדי (ודוקא בש"ס, משום מה) משמיעים התבטאויות מצמררות ביחס להומוסקסואלים, אפילו במשכן הכנסת. מקום של כבוד בין מנבלי הפה שמור לח"כ נסים זאב (כתבו לו, ספרו לו מה דעתכן/ם), אך הוא אינו היחיד. בין הפנינים (ראו תיעוד כאן) ניתן למצוא ביטויים כגון "הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה", "לטפל בהומואים כמו בשפעת עופות", "רעידות האדמה בארץ – בגלל ההומואים", "ההומואים מבצעים השמדה עצמית של החברה הישראלית", ו"לבער הזוהמה הזו מקרבנו".

חלק מהביטויים הללו שמעתי בזמן אמת. לכולם התייחסתי בזלזול, בבחינת "למה כבר אפשר לצפות מהפרימיטיבים האלה?". גם כאן טעיתי. על כל אחת מההתבטאויות הללו היה צריך להרעיש עולמות. אין טעם להכנס עכשיו לדיונים על הסתה, על דה-לגיטימציא, על שלילת האנושיות. מספיק לדמיין כיצד היינו מגיבים כולנו אם במקום "הומואים" היה נאמר "יהודים", ואם במקום בישׂראל היו הדברים נאמרים במדינה כלשהי באירופא.

אבל זה רק על פני השטח. לאור ארועי הימים האחרונים, נגלו לי לראשונה באור חדש שניים מהפסוקים המזוויעים ביותר בתורה כולה: ויקרא יח כב, ויקרא כ יג. שני פסוקים שיש בהם קריאה ברורה לרצח הומואים. ממש כך. או אולי לא. בדיון בתגובות לטור על הומופוביות בספורט, שפורסם לרגל הרצח, נקלעתי לויכוח סוער על משמעותם של הפסוקים הללו (אני מופיע שם כד"ר א., מתגובה 50 ואילך). בן-שׂיחי, שהעיד על עצמו כדתי בעל כיפה סרוגה, טען בכל תוקף שאין בפסוקים ולו קצה קצהו של היתר לרצח הומואים. לא. הנוהל הנכון הוא להעמיד הומואים לדין בפני סנהדרין, שרק לה יש זכות להוציאם להורג. סנהדריות, כך טען, נטו שלא להוציא גזר-דין מוות. איזה מזל להומואים. מאידך, את עצם רצונו של אלהים להכרית הומואים באופן כללי לא הכחיש בן-שׂיחי כלל ועיקר. השאלה עליה התווכח אתי לא היתה "האם צריך להרוג הומואים?", אלא "באילו תנאים?".

וכאן הזוועה. אנשים מוסריים, המביעים זעזוע ממעשׂה רצח כזה ומגנים אותו בגלוי (כך בן-שׂיחי שם), מרכינים ראש בפני פסוקים שנכתבו לפני מי-יודע-כמה שנים, ומקבלים את ההסתה הזו לרצח כאמת מדאורייתא. בתנאים כאלה, אין מה לתמוה על התבטאויות כמו אלה שהבאתי לעיל (ביידיש זה נשמע יותר טוב). מה קצר המרחק בין הסתה למעשׂה, ומה דל כוחם של נימוקים מפולפלים על "כרת" ו"סנהדרין" בעולם האמיתי, יעיד יגאל עמיר. לשׂנאת הומואים יש גב רחב ומוצק, בכנסת ישׂראל ובתורתו.

ומפה לשם אני שומע בימים האחרונים ביטויים מחריפים והולכים. כאן דיבור על "אינתיפאדה להטבית". שם ציפיה למלחמת אחרים – "שתבוא כבר". ואני חרד. מאד. ובפזיזותי אולי אפילו תרמתי משהו להחמרת המצב.

בצר לי אני חוזר לפרשת השבוע. כל אחד חושב שהוא צודק. ודאי מי שמאמין שדבר אלהים חיים בידו, והפירוש בו הוא אוחז, דוקא הוא, אמת ונכון ויציב. בשם הצדק והאמת קל מאד לצאת למלחמה. אבל קשה מאד להחלץ ממנה. קשה להקשיב לאחרים כשצודקים כל הזמן. קשה להתגמש מתוך קשיון עורף. קשה, אבל חייבים לנסות.

לפני שנה בדיוק, ללא הרבה מחשבה מראש, החלטתי להתחיל לכתוב טור שבועי על פרשת השבוע. על סדר היום עמד "שקוף", נסיון אמיץ אך כושל להקים כלי-תקשורת עצמאי ברשת. במקום להתסמך על פרסומות ומכירות היה אמור "שקוף" להבנות מתוך דמי-חבר והתנדבות. כלי התקשורת המרכזי של החברות והחברים היה קבוצה בגוגל. הסתובבה שמועה שבקהל יש גם מאיירות/ים. שלחתי דוא"ל ובו הצעה לכל המעוניינ/ת לשתף פעולה בפרשת השבוע. כך פגשתי את דניאל.

(ב)איור: דניאל מורגנשטרן

מאז עברנו שנה שלמה יחד, מ"ואתחנן" ועד "דברים". למדתי ממנו הרבה, על הקשר בין תמונה לבין כתב, על החשיבות באחידות העיצוב, על התועלת הגדולה שבעבודה משותפת. לא מעט פעמים ישבתי מול המחשב בלי לדעת מה לכתוב. הידיעה שדניאל ממתין לטור כדי שנוכל לעלות לאויר בזמן היתה גורם מדרבן ומנחם כאחד.

העבודה המשותפת הזו היתה זכות ועונג. כעת נותר לי רק להמליץ לכן/ם לבקר באתר של דניאל, בו מרוכזות הרבה עבודות שלו, וגם בפרופיל הפייסבוק שלו, בו הוא מציף מידי פעם עבודות מהעבר הרחוק והפחות-רחוק. וגם, כמובן, לאמר –

תודה!

ועתה, ישׂראל, שמע אל החֻקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכן לעשׂות, למען תחיו, ובאתם, וִירִישְׁתֶּם את הארץ אשר יהוה אלהי אבֹתיכם נֹתֵן לכם. לא תֹסיפו על הדבר אשר אני מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, לשמֹר את מִצוֹת יהוה אלהיכם, אשר אנכי מצוה אתכם (דברים ד א-ב)

מה עניין הירושה? אחת מהנחות היסוד של סיפור המסגרת המקראי היא שכיבוש הארץ וההתנחלות בה על-ידי ברית השבטים הישׂראלית אינה בגדר הגעה לארץ חדשה וגזלתה מידי יושביה המקוריים, אלא היא בגדר חזרה לנחלת אבות. לפי הסיפור הובטחה הארץ לאברהם, והוא הורישהּ ליצחק, יצחק ליעקב-ישׂראל, והוא כבר אבי-השבטים המתנחלים. סיפור המסגרת מוטמע בקורא העברי עד-כדי-כך, שקל להתעלם מהנימה המתגוננת המלווה אותו. אנו איננו מתנחלים כובשים אכזריים, לא. אנחנו בסך הכל חוזרים לנחלת אבותינו.

אבל כמה פעמים אפשר לזכות באותה ירושה, ובאילו תנאים? לפי התנא ר' יוסי בן-חלפתא, פעמיים. וכך הוא אומר (סדר עולם ל; השווי/ה בבלי נידה מו ב):

מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתם בימי יהושע. מה בימי יהושע נתחייבו במעשׂרות ובשמיטים וביובלות, וקידשו ערי חומה, והיו שׂשׂין ושׂמחין לפני המקום, אף ביאתן בימי עזרא כך, שנאמר: ותהי שׂמחה גדולה מאד. וכן הוא אומר: והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתהּ וגו' – הקיש ירושתך לירושת אבותיך. מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו. יכול תהי לכם ירושה שלישית? תלמוד לאמר: וירשתה. ירושה ראשונה ושנייה יש לכם, שלישית אין לכם.

ירושה ראשונה, לפיכך, היא כיבוש הארץ וההתנחלות בעקבות יציאת מצרים. הירושה שניה, אך אנו למדים, היא שיבת ציון שהחלה בעקבות הצהרת כורש, וביחוד חידוש השמיטין, היובלות, המעשׂרות וערי המקלט בימי עזרא. עד כמה שיָכֹל ר' יוסי לראות, כאן אמור היה הסיפור להסתיים. ירושה שלישית אין ולא תהיה.

מזל שלא שמענו לר' יוסי. גם אחרי החרבן השני, ובמשך אלפיים שנות גלות, נשארה בחיים התקוה לירושה שלישית. זכינו, ובזמננו התממשה התקוה, וירושה שלישית קמה ונהייתה. אבל, עם יד על הלב, במקרה של חורבן נוסף, חו"ח השיוי"צ, האם ניתן להאמין בירושה רביעית? לדעתי לא. יש טעויות שכבר אי-אפשר לתקן. כעת נותרו רק שתי אפשרויות : להגשים את הנבואות המקראיות, או להכשל כשלון מהדהד ולרדת מעל במת ההיסטוריא.

מה עלינו לעשׂות כדי להצליח? דומני שלקח אחד חשוב מהתפתחות הסיפור הוא שאין תשובה אחת נכונה. למעשׂה, בכל רגע ורגע צריך להמשיך ולבחון את החוקים והמשפטים, ולשאול כיצד עלינו לעשׂות בהם שימוש מושׂכל בימינו. ספר דברים מצווה, אמנם, לא להוסיף ולא לגרוע. אבל מי רוצה היום להחזיר את "עין תחת עין" למשפט הפלילי? והאם אנו מוכנים לקבל מציאות בה מותר לזר מוחלט לתפושׂ נערה בתולה, לאנוס אותה, לשלם לאביה סכום מוסכם, ולשׂאת אותה לאשה כדת וכדין? לא. חובה עלינו לדרוש ולחקור ולהתאים עצמנו למציאות, ככתוב בהפטרה:  וילמדהו באֹרַח משפט, וילמדהו דעת, ודרך תבונות יודיענו (ישעיהו מ יד).

ובכל זאת, כדאי ללמוד משהו גם מדבריו של ר' יוסי. מעשׂרות, שמיטין ויובלות עומדות בבסיס מדינת הרווחה. ערי המקלט מסמלות את ריבונות המדינה על הפרט, ואת הכורח לעשׂות דין צדק. השׂשׂון והשׂמחה מסמלים את הבניין המחודש, שדי בו כדי לבטל את האבל על החרבן. דכתיב בספר זכריה (ח יט), בשׂיאו של תהליך שיבת-ציון הראשונה, היא הירושה השניה:

כה אמר יהוה צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשׂירי יהיה לבית-יהודה לשׂשׂון ולשׂמחה, ולמועדים טובים. והאמת והשלום אֱהָבוּ.

אם לא יקרה משהו בלתי-צפוי עד מחר, כנראה שהשנה כבר החמצנו את ההזדמנות. ב"ה נזכה כבר לשנה הבאה.

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל בני-ישׂראל בעבר-הירדן במדבר […] ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשׂר חֹדֵש, באחד לחֹדש, דבר משה אל בני-ישׂראל ככל אשר צוה יהוה אֹתוֹ אלהם (דברים א א-ג).

תיק רע

איור: דניאל מורגנשטרן

רגע לפני הכניסה לארץ, לאחר מסע מדברי מפרך שארך 40 שנה יותר מדי, מכנס משה את עם ישׂראל להאזין לנאומו האחרון. הנאום נפתח בסקירה היסטורית, והסקירה נפתחת בעיסקה שהציע רבש"ע לעם בהר חֹרֵב. עיסקה פשוטה. העם מצדו מסכים לשׂאת בעול התורה ולהתחלק בו עם משה, ובתמורה מבטיח רבש"ע את הארץ. עול תורה וההשתתפות עם משה מתקבלים בברכה: טוב הדבר אשר דברת לעשׂות (א יד). כדי לזכות בארץ כל שנותר הוא למלא את ההוראה הפשוטה: עלה, רֵש, כאשר דִבר יהוה אלהי אבֹתיך לך. אל תירא ואל תחת (א כא). אבל כאן נכנסו לתמונה המרגלים, והמשך הסיפור ידוע. הפחד וקטנות האמונה עשׂו את שלהם. העונש: 40 שנה במדבר.

קדימה בזמן, לסוף המאה ה-7 לפנה"ס. בירושלם מולך יאשיהו בן-אמון. במהלך בדק בית שנערך בבית-יהוה נמצא פתע פתאום ספר תורה שכוח אל ואדם. המלך קורא בספר ונחרד. בבגדים קרועים הוא מזמן את חבר יועציו ומצווה:

לכו, דרשו את יהוה בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה, כי גדולה חמת יהוה; אשר היא נִצתה בנו על אשר לא שמעו אבֹתינו על דברי הספר הזה, לעשׂות ככל הכתוב עלינו (מלכים ב כב יג).

חוקר המקרא הנודע יוליוס וולהאוזן העלה את ההשערה שאותו ספר תורה שנמצא במהלך בדק הבית של יאשיהו אינו אלא ספר דברים. השערה זו התקבלה באופן גורף למדי במחקר, ורבים אוחזים בה, בצורה זו או אחרת, גם היום. ואפילו נאמין שספר התורה לא "נמצא" בימי יאשיהו אלא נמצא ממש (או לחילופין גם אם נקדים את זמנו בהרבה), עדיין אני סבור ששפן הסופר, עכבור בן-מיכיה, חולדה הנביאה, ושאר המכרסמים בחצר המלך יאשיהו העבירו עליו "וויש עריכתי" יסודי ביותר.

בעקבות פרסומו של הספר פתח יאשיהו במבצע כללי לתיקון ושיפור חיי הדת ביהודה. אלילים למיניהם נותצו, אשרות נכרתו, הבמות נסגרו וכהניהן הועברו לירושלם. ובכל זאת, כבר מלכתחילה היה ברור שאת האסון שמנבא ספר דברים כבר אי-אפשר למנוע. כדברי חולדה הנביאה, הסמכות הרוחנית העליונה באותם ימים:

אִמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי: כה אמר יהוה – הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יֹשביו, את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים, למען הכעיסני בכל מעשׂה ידיהם, ונִצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה. ואל מלך יהודה השֹלֵחַ אתכם לדרֹש את יהוה, כה תאמרו אליו […] יען רך לבבך, ותִכּנע מפני יהוה […] ותקרע את בגדיך […] לכן הנני אֹסִפְךָ על אבֹתיך, ונאספת אל קברותיך בשלום, ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה (מל"ב כב טו-כ).

והאסון אכן לא אחר לבוא. בתוך דור אחד נכבשה ירושלם בידי צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, בית המקדש נחרב עד היסוד, והקיץ הקץ על מדינת יהודה העצמאית. למרבה המזל, קבלנו הזדמנות נוספת. יותר מ-40 השנים במדבר, אבל פחות מ-70 השנה שניבא ירמיהו – והנה הגיע כורש מלך פרס ומדי, והפיל את מלכות בבל. הגולים הורשו לשוב הביתה ליהודה, ואפילו לבנות מחדש את בית המקדש.

סוף הסיפור? כמובן שלא. אם בית ראשון חרב בשל עבודת אלילים, השני חרב בשל סכסוכים פנימיים, פלגנות יתירה ושׂנאת חינם. והפעם היה העונש כבד בהרבה. שיטות משיטות שונות יש לחשב את גזר הדין שנפסק לנו בגין חרבן בית שני. נפתלי-הרץ סיכם את החשבון ב-2000, בקירוב לא רע לעובדות. אלפיים שנה. קשה לתפוס.

בשלהי ספר דברים, פרשת נִצבים, מסכם משה את נאומו הגדול (דברים ל א-ה):

והיה כי יבֹאוּ עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והֲשֵבֹתָ את לבבך בכל הגוים אשר הִדִחֲךָ יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך, ושמעת בקֹלוֹ ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורִחַמֶךָ, ושב וקִבֶּצְךָ מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה.

אם נקבל את שיטתו של וולהאוזן, הרי שנאמרו הדברים הללו לפני גלות בבל. יוצא שלצד הנחמה האישית המוצעת ליאשיהו, כי הוא עצמו לא יחזה בחורבן, מוצעת גם נחמה ציבורית, המגולמת בתקוה לחזרה מן הגלות. וגם אם נרחיק לכת ונטען שהפסוקים הללו נוספו בימי פרֹס הפרסים, לאחר שיבת ציון הראשונה, ודאי מעבר לכל ספק שנכתבו לפני שיבת ציון השניה, בימינו אנו. והתקוה לא אבדה, גם לא לאורך שנות אלפיים.

וידבר יהוה אל משה לאמר, דבר אל בני-ישׂראל ואמרת אלהם: כי אתם עֹברים את הירדן ארצה כנען, והִקְרִיתֶם לכם ערים, ערי-מקלט תהיינה לכם. ונס שמה רֹצֵחַ, מכה נפש בשגגה. והיו לכם הערים למקלט מִגֹּאֵל, ולא ימות הָרֹצֵחַ עד עָמְדוֹ לפני העדה למשפט (במדבר לה ט-יב).

די!!!

איור: דניאל מורגנשטרן

העקרון המשפטי-חברתי המתואר לעיל פשוט למדי. בחברה הישׂראלית הקדומה, כמו בחברות רבות אחרות בעולם העתיק, היה מקובל מנהג גאולת הדם. על קרוביו של אדם שמת מידי אדם אחר הוטלו הזכות והחובה לגאול את דמו – כלומר להמית את הממית. ההנחה העומדת בבסיס מנהג זה היא שסמכות הענישה הינה פרטית. האנשים האחראים להביא לדין ולהוציא להורג את הרוצח אינם שופטים ממונים, אלא קרובי משפחתו (או חברי החמולה, או השבט) של הנרצח.

אין צורך במחשבה מעמיקה כדי להתחיל להבין את הבעיות הגלומות בשיטה זו. ראשית, גאולת דם משפחתית-שבטית מזמינה מעגל בלתי-פוסק של רציחות ורציחות שכנגד. מעגל כזה ניזון באופן טבעי מרגש הנקמה, אך לא רק ממנו. מות אדם מיד חברו נתפס כגורם מטמא. כדי להסיר את הטומאה יש להמית את האחראי לה. ככתוב: ולארץ לא יְכֻפַּר לדם אשר שֻׁפַּךְ בה, כי אם בדם שֹׁפְכוֹ (שם, לג).

כיצד, אם כן, ניתן לשבור את מעגל הקסמים? הדרך שמציעה לנו התורה היא עוברת בהפקעת גאולת הדם מידי המשפחה או השבט, והעברתה לגורם חיצוני – העדה או העם. לשם כך נצטווה ישׂראל לקבוע לעצמו את ערי המקלט. עיר המקלט היא התחנה הראשונה בדרך החוצה ממעגל גאולת הדם – מקום בו יכול ההורג למצוא מסתור עד שיתברר עניינו ויובא בפני בית-דין. אם ימצא שמעשׂה ההרג היה בשוגג, הרי שהוא זכאי, ואין רשות להרגו. אם ימצא שההרג הוא בעצם רצח – כלומר בוצע במזיד ובאופן מתוכנן – דמו של הרוצח ישפך, ואין לו גאולת דם.

בספרו "אלימות ברפובליקה הרומית" ניתח החוקר הבריטי אנדרו לינטוט את הסיבות לקריסתה של השיטה הרפובליקנית ברומא העתיקה. ההסבר שנתן היה שחיסולו של טיבריוס גראכּכוּס, הטריבון המהפכן, הביא למעגל קסמים של אלימות הולכת וגוברת, עד כדי מלחמת אזרחים של דור שלם, שבסופה כבר לא היתה עוד רפובליקה.
להסבר זה, שכשלעצמו אינו חדשני, הוסיף לינטוט מימד חדש: העובדה שטיבריוס "הוצא להורג" באופן פרטי, פרטיזני, בידי קבוצה של בכירי המדינאים בני הזמן, נבעה מכך שהעקרון הנהוג בישוב סכסוכים ברומא של אותה עת היה זה של self-help, עזרה עצמית. במלים אחרות, אותם מדינאים רומים בכירים, שהמערכת הרפובליקנית לא העניקה להם כלים להתמודד עם יריב מהפכן, שלוח רסן ונטול כבוד לתקדימים הפוליטיים ולאינטרסים של בעלי-ההון, נקטו פעולה עצמאית, וחיסלו אותו בעצמם. כאמור, נהוג לחשוב שמעשׂה רצח זה דרדר את הרפובליקה למלחמת אזרחים ולחיסולה העצמי. דומני שמצב כזה בדיוק מנסה התורה למנוע בפרשתנו.

לעתים מזומנות אני נקלע לדיונים עקרוניים על זכויות וחובות בחברה. לרוב יוצאים הדיונים הללו מעיון בשאלת השירות הלאומי – צבאי ואזרחי. הנחת היסוד שלי היא, שכל חברה, בכל מצב, מקיימת מערכת של זכויות ושל חובות, המאזנות אלה את אלה. על מנת לשמור על זכויותי אני מקבל על עצמי חובות. בזכות החובות אני זכאי לזכויות. קיומה של עיר-המקלט, הפקעת הזכות לגאולת דם מידי המשפחה, והעברת הדיון לבית-דין של העדה – כל אלה שוללים מהפרט זכות לנקמה. מאידך, הם מעניקים לו זכות להגן על חפותו אם שפך דם ללא כוונה. גבולה של עיר-המקלט הוא המקום בו מסתיים הפרט ומתחילה החברה. מעודד לחשוב שהאבחנה החשובה הזו מתגלה דוקא בנסיון לשמור על חיי-אדם.

*** *** ***

לחובבי/ות ההיסטוריא הרומית: Lintott, Andrew W. 1968. Violence in Republican Rome. London: Oxford University Press.

וישב ישׂראל בשִׁטִּים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקרֶאןָ לעם לזבחי אלהיהן. ויאכל העם, וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישׂראל לבעל פעור, ויחר אף יהוה בישׂראל […] ויאמר משה אל שֹפטי ישׂראל: הִרגוּ איש אנשיו, הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני-ישׂראל בא, ויקרא אל אחיו את המדינית […] וירא פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן, ויקם מתוך העֵדָה, ויקח רֹמַח בידו; ויבֹא אחר איש ישׂראל אל הקֻבָּה, וידקֹר את שניהם […] וידבר יהוה אל משה לאמר: פינחס בן-אלעזר בן-אחהן הכהן השיב את חמתי מעל בני-ישׂראל בקנאו את קנאתי בתוחם, ולא כליתי את בני-ישׂראל בקנאתי. לכן אֱמֹר: הנני נֹתֵן לו את בריתי – שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו  (במדבר כה א-יג).

כהונת עולם

איור: דניאל מורגנשטרן

אחת הקלישאות הידועות בקרב היסטוריונים, ביחוד כאלה שגם מלמדים בכתה, היא שאל לנו לשפוט דמויות מן העבר לפי אמות המידה הנהוגות בימינו. כל אדם הוא בן תקופתו, וככזה יש לשפוט אותו. פינחס בן-אלעזר בן-אהרן, למשל, חי בימים בהם היה סביר ביותר לרצוח נפש זוג אוהבים, שכל חפצם היה לחיות יחד ולסגוד לאלהות החביבה עליהם. לא רק סביר – אפילו רצוי! קנאת יהוה קנתה לו לפינחס כהונת עולם. היום היה זוכה למאסר ארוך על רצח כפול.

כהונת עולם. שלום. אכן, לפי סיפור המסגרת, זכה בית-האב האלעזרי בכהונה לדורות. יחד עם אי-אילו איתמרים – {ביטון. איתמר ביטון} –  צאצאיו של אלעזר הם הם זרע אהרן, המזוהה עם בית-צדוק. כהני בית ראשון, חלק מהזמן; כהני בית שני רוב הזמן, עד שמעון הצדיק. היו ימים.

אבל פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן נזכר גם בהקשר לכהונה אחרת, קטלנית יותר. במהלך ההִלכתי המשׂתרע בין כהן המלחמה של ספר דברים פרק כ למשוח המלחמה של משנה סוטה פרק ח, נולדה משׂרה לתוך המערך ההלכתי-פוליטי-צבאי: כהן משוח מלחמה.

קנאי ליהוה כמו פינחס; נועז ובעל תושיה כמו יהודה המקבי; מישיר עינו לעבר אחרית הימים – כזה הוא כהן משוח מלחמה. במדרש רבה על ספר במדבר (פרשה יד ד"ה א ביום השביעי) אנו קוראות/ים עליו פרטים נוספים אגב המחלוקת לגבי מספר המשיחים הצפויים בתהליך הגאולה. האם "והקמנו עליו שבעה רועים" או "שְׁמֹנָה נסיכי אדם" ככתוב במיכה ה? מסתבר שלא יהיו שמונה משיחים, וגם לא שבעה. לצורך הגאולה באחרית הימים די לנו בארבעה – ארבעת החרשים, ככתוב בזכריה ב. ואילו הם? גלעד זה אליהו הנביא, שהיה מתושבי גלעד. מנשה זה משיח, שעומד מבניו של מנשה. אפרים, מעוז ראשי, זה משוח מלחמה שבא מאפרים. דכתיב: בכור שורו, הדר לו (דברים לג יז).

ביצים של שור משוח מלחמה באחרית הימים. אמא'לה. אבל, כמו לרוב ביהדות, בכל צרה טמונה גם נחמה. אמרו רבנן: שור – זה משוח מלחמה (בכור שורו הדר לו, שם שם). חמור – זה מלך המשיח. שנאמר (זכריה ט ט-י):

גילי מאד, בת-ציון. הריעי, בתם ירושלם. הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא. עני, ורוכב על חמור, ועל עיר בן-אֲתֹנות. והִכְרַתּי רכב מאפרים, וסוס מירושלם. ונכרתה קשת מלחמה, ודבר שלום לגוים. ומשלו מים עד ים, ומנהר עד אפסי-ארץ.

פשט הכתוב: צדק, ישועה ושלום עולמי כרוכים בביאתו של מלך כלשהו. צפויה תשׂומת לב מיוחדת לירושלם, לציונות, ולַבָּנות. החמור (ואולי בכל זאת האתון?) יסמל את התנועה. תקציבי הבטחון יקוצצו באופן ניכר, ומהר-הבית יצא דיבור על שלום עולמי. יש מקום לחשוב על ארגוני שתוף-פעולה בין-לאומיים בעתיד הנראה לעין.

דרש הכתוב: משוח מלחמה לשור נמשל, מלך השלום לחמור. האם יכולים שני החרשים לחרוש יחדיו? לא. ככתוב בספר דברים כב י: לא תַחֲרֹש בשור ובחֲמֹר יחדָּו. ואם אין מקום לשור ולחמור באותה מחרשה, אם אין מקום למשוח מלחמה ומשיח שלום בכפיפה אחת, יוצא שעלינו לבחור: מלחמה או שלום?

שאלה מפגרת. ברור שעדיף שלום. שבע פעמים שבע עדיף. עושׂה שלום במרומיו, הוא יעשׂה שלום עלינו, ועל כל ישׂראל ואומות תבל, במהרה בימינו.

***
רפואה שלמה לדניאל, הממשיך לאייר על אף התנאים הקשים.
ותודה למר ינשוף, שדרש על החמור והשור.