בשבועות האחרונים מתנהל סיבוב נוסף בקרב על עמלות הבנקים. מטעמים שיוסברו עוד מעט, נבצר ממני להשתתף בהילולה, על אף שמדובר בנושׂא הקרוב מאד ללבי. אבל לא אלמן ישׂראל. ידידי שוקי גלילי עודר במערכה במרץ, ואני מזמין את הציבור לעיין בשני טורים שכבר כתב בנושׂא: עמלות הבנקים א, ועמלות הבנקים ב. בקישור הבא תמצאו את דף הבית של המאבק, באתר המועצה הישׂראלית לצרכנות: מדוע צריך לבטל את עמלות העו"ש?

חולבים אותך

כשלעצמי, אני לא מסתפק בביטול עמלות העו"ש. את התכנית שלי עבור מערכת הבנקאות הישׂראלית הסברתי בעבר כאן (בטור שלא תזיק לו קצת עריכה, כשיהיה זמן). בקצרה, לתכנית יש שני חלקים:

1. פתיחת שוק הבנקאות בישׂראל בפני בנקים זרים. כיום מנהל מספר מצומצם של בנקים קרטל חסר בושה. תחרות אמיתית מול בנקים מרחבי העולם תעמיד את הבנקים המקומיים במקומם ותפעל לטובת ציבור הלקוחות – אנחנו.
2. הקמת רשת של בנקים תורניים – ללא ריבית ונשך – שתעניק לציבור את כל השירותים הבנקאיים הרגילים, תמורת עמלה קבועה במחיר עלות. בנוסף, הבנקים הללו יעניקו הלוואות קטנות – ללא ריבית ועם שמיטה – למשקי בית שקועים בחובות ולמי שרוצה להקים עסק קטן וזקוק/ה לעזרה בהתחלה.

כדאי להם לבנקים שיתחילו להקשיב לשוקי, כי מהתכנית שלי הם יסבלו הרבה יותר.

*** ******* ***

ועכשיו להסבר: בחודשים האחרונים נכנסתי להקפה האחרונה במירוץ לקראת הקביעות. משמע הדבר – הרבה מאד עבודה, וביחוד הרבה מאד כתיבה. מזה יוצא שאינני יכול להקדיש עוד אותיות ומילים למהפכה, לא בבלוג וגם לא בכמה וכמה מקומות אחרים. אז הפסקתי לכתוב.

זו אינה הודעת פרישה מהבלוגוספירא, רק פסק זמן ממושך. ב"ה לא ממושך מידי. מי שרוצה לעקוב בכל זאת אחרי הפעילות שלי, מוזמנ/ת לבקר באתר הויקי שהקמתי, המרכז את העבודה בכתה ואת המחקר עליו אני עמל: http://amitay.haifa.ac.il

נתראה ב-6 לפני המהפכה.

מאז שהתפרסם טור זה ב"שקוף" לפני שנה, התחלתי ללמד (שוב) את דברי-ימי התנועה המונותאיסטית. בטקסט שלמטה הבאתי מדרש, המציג את אברם הצעיר כמי שהמציא את הרעיון הקטלני של חוסר-סובלנות דתית. אם נעזוב את תחום המדרש ונתבונן בתחום ההיסטורי, הרי שהכבוד המפוקפק הזה אינו מגיע לאברהם אבינו, אלא דוקא לאותו פרעה מן המאה ה-14 לפנה"ס – אחנאתון.

היום אולי קשה לדמיין מציאות כזו, אבל לפני 3,500 שנה לא היה בעולם חוסר-סובלנות על בסיס דתי או רעיוני. היו, כמובן חוסר-סובלנות סתם, תאוות בצע, השתלטות אלימה על נכסים, גניבה וגזל, ועצבים באופן כללי. אבל החיבור הארסי בין אמונה, אמת בלעדית, וכח צבאי ופוליטי – עדיין לא בא לעולם.

היום כבר מאוחר מכדי לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור. פה ושם עוד נשמע קולם של מיסיונרים אתאיסטים כדוקינס, היטצ'ינס ואחרים, המאשימים את הדת והאמונה בכל הרע שבעולם, וממליצים לנו בחום להגמל מהם. אלא שקולם בודד ושברירי. רוב אוכלוסיית העולם נטוע היטב בעולם האמונה. למעלה ממחציתו משתייך לזרם זה או אחר של התנועה המונותאיסטית. קשה לי לדמיין את רצף ההתרחשויות שישנה את המציאות הזו. האם, לפיכך, אפשר להשתמש בה כדי להקיז את הארס, כדי לפרק את מוקש חוסר הסובלנות?

אני מאמין שכן. מי שלמדה תורה אי-פעם בעיניים פקוחות יודעת שאפשר למצוא סימוכין לכל דבר ולכל רעיון. ממש כשם שניתן למצוא פסוקים ופסקאות הקוראים ללא כחל ושׂרק להשמדת עם גזענית, ניתן גם להשיב להם בפסוקים המעקרים את הגזענות ומטיפים לשלום עולמי. השאלה היא אילו פסוקים יעמדו על סדר היום, יִלָּמדו בבתי-הספר, יתנוססו על שלטי הרחוב. בקיצור, הקרב על התודעה. כרגיל.

איור: דניאל מורגנשטרן

למשפחתו של אברהם אבינו היה בגולה עסק משׂגשׂג ליִצור אלילים. כשהגיע זמנו של אברם להצטרף לעסק המשפחתי, שלח אותו תרח למכור אלילים בשוק. ניגש לאברם אדם אחד ואמר: ”יש לך אלוה למכור?”  –  ”איזה  אלוה אתה רוצה?”  — ”אני גיבור, תן לי אלוה גיבור כמותי.”  –  ”אין בעיא. הנה, האלוה הזה שיושב לו בראש ערימת הפסלים. אם הוא יושב בראש ודאי שהוא הגיבור שבכולם.”  שילם הלקוח וארז את אלוהיו בשׂקית. בעוד הוא פונה ללכת שאל אברם את האיש: ”בן כמה אדוני?”  –  ”שבעים.”  –  ”גבר בן שבעים, ולא תתבייש להשתחוות לפסל שיוּצר אך אתמול?”  הניח האיש את הפסל, נטל את מעותיו והסתלק לו לדרכו. הרבה עסקים לא עשׂה אברהם באותו יום.

כשחזר הביתה, הבין תרח שסוחר אלילים גדול הבן שלו כבר לא יהיה. אבל יכול לפחות להשאר בבית, לשמור על המלאי. וכך היה. למחרת נשאר אברם הצעיר במחסן, וקיבל הוראה להקריב לפני האלילים מזון ומשקה, לבל ירעבו ויצמאו. כשהסתלקו כולם עשׂה אברם כפי שנצטוה, אבל – הפתעה! – אף אחד מהם לא נע ולא זע ולא שלח ידו למזון או למשקה. אמר אברם לעצמו “פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחוּן, ידיה ולא ימישוּן, רגליהם ולא יהלכו“ (תהלים קטו ה-ז).

מה עשׂה? לקח מקל גדול, וניפץ את כל האלילים, פרט לאחד, הגדול מכולם. בידי זה שׂם את המקל, והניח לפניו צלחת ועליה כל טוב. כשהגיע תרח הביתה בערב, ראה את ההרס במחסן, והחל תולש את שׂערות ראשו. ”אוי, אברם, מה עשׂית?”  –  ”אני? אני לא עשׂיתי כלום. רק הנחתי את הצלחת הראשונה, ומיד החלו כל האלים לריב על האוכל. הגדול הזה תפס את המקל, ושבר לכולם את הצורה.”  –  ”געוואלד, אברם, אלה בסך הכל פסלים מעץ, הם לא יכולים לעשׂות כלום!”  –  ”אבא יקר, ישמע פיך מה שאזניך מדברות…“

סיפור זה, המופיע בקצרה בבראשית רבה ל”ח, בהרחבה בתנא דבי אליהו ו’, ובנוחות בספר האגדה (כד-כה) אינו מופיע במקרא כלל. אבל בפרשתנו ניתן למצוא בו רמז. מיד בראשית הפרשה אנו קוראים:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.  וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח א-ג).
בעיניך – ולא בעיניכם; תעבֹר – ולא תעברו; עבדך – ולא עבדכם! על אף שראה אברהם בעיניו שלושה אנשים, בלבו הבין שמשלושה יוצא אחד.

אברהם זוכה לגמול גדול על חכמת לבו, על נדיבותו ועל הכנסת האורחים שלו: יהוה מבטיח לו בן משׂרה, עקרת ביתו האהובה. אבל זה לא הכל. לפני שמתפזרת החבורה, מוסיף יהוה ואומר:
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?  וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם! (יח יז-יח)

ורבונו של עולם עומד גם עומד בהבטחתו. בנו בכורו של אברהם, ישמעאל, הוא אביהם של ערביי העולם כולו. מיצחק יצא לא רק עם ישׂראל, אלא גם עשׂיו-אֱדום – אותו דרשו חז”ל ראשית כרומא ואח”כ כעולם הנצרות כולו. גם היום, אחד השמות הנפוצים למשפחת הדתות המאמינות באותו אל אחד הוא ”דתות אברהמיות”. משפחת הדתות האברהמיות מקיפה כיום למעלה ממחצית האנושות.

זכות גדולה זכה אברהם, ללא ספק. אלא שכרגיל, כל זכות כרוכה גם בחובה. אברהם אכן היו יהיה לגוי גדול ועצום, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (יח יח-יט).

רוצה לאמר, אברהם יהיה אבי גויים רבים, ולגויים אלה יש תפקיד גדול בעולם. מוטלת עליהם החובה להיות סוכנים של שינוי לטובה. רבש”ע קיים את חלקו בעסקא. ואנחנו? גם אנחנו לא בטלנו לגמרי ממעשׂ. הרעיון המופלא של יום מנוחה שבועי (חוץ מחגים ומועדים, ימי-מחלה מוכרים וחופשה שנתית בקיץ) פשט כבר בעולם כולו – אפילו באותם מקומות בהם המאמינים באלוהי אברהם מועטים למדי. גם גילוי-עריות הפך להיות מוקצה מחמת מיאוס ברוב העולם התרבותי.

אבל לא הכל ורוד. אם נביט בעולמנו, נראה שדוקא הסכסוכים הכואבים והנפיצים ביותר מתנקזים לאורך קוי הגבול וקוי השבר של העולם האברהמי. בתחום הכלכלי ניטש מאבק עז בין העולם האברהמי לבין סין והודו – שתי התרבויות הגדולות שעדיין עומדות מנגד. בקשמיר נמתח גבול בין האישׂלאם האברהמי לבין הודו האלילית; ומשני צדי הגבול פצצות גרעין למכביר. ומה נאמר על ארץ-ישׂראל, ערשׂ התהוותהּ של המשפחה האברהמית, והמקום היחיד בו כמעט כל מטורף נחוש דיו יכול לפתוח לבדו במלחמת עולם?

אכן, יש עוד הרבה מקום לתיקון. אולי כדאי להתחיל אותו בכך שנלמד מאברהם קצת נימוס לזרים, קצת הכנסת אורחים, קצת הבנה לאחדות שבלב ולא לפילוג שבמראה עיניים.

ויאמר יהוה אל אברם: לֶךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ. ואעשׂך לגוי גדול […] הבט נא השמימה, וסְפֹר הכוכבים – אם תוכל לספור אֹתם. ויאמר לו: כה יהיה זרעך (בראשית יב א-ב, טו ה).

on a TWA to the promised land...

לפני שבועיים, בפרשת בראשית, בראנו את האדם. מיד לאחר הבריאה, בעודו מביט במעשׂה ידיו להתפאר, מברך אלהים את יצורי-אנוש שברא, זכר ונקבה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכִבְשֻהָ, ורְדוּ בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמֶשֶׂת על הארץ" (בראשית א כח). רוצה לאמר, מיד עם בריאתו קיבל האדם הוראה ברורה להתרבות ככל יכלתו, עד שימלא את הארץ. מששת ימי בראשית הוגדר כמושל הטבע, מי שניתנה לו ברכה אלהית לנצל אותו כרצונו ולתועלתו.

בשבוע שעבר, פרשת נח, שוב אותו סיפור. עם תום סיפור המבול, כששוב היתה איזו פיסת אדמה יבשה שאפשר ליטוע בה גפן (צדיק גדול היה נח, שלא תטעו), חוזר רבש"ע ומברך את שׂרידיו הלומי השיט של המין האנושי: "ויברך אלהים את נח ואת בניו, ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים, ובכל דגי הים – בידכם נִתָּנוּ" (בראשית ט א-ב).

לעתים ניתן לקבל מן התנ"ך את הרושם שהמין האנושי בכלל, ועם ישׂראל בפרט, עסוק יום וליל בלהרגיז את רבונו של עולם. אבל אם נתבונן לרגע באופן בו התייחסנו להוראה הבסיסית שקבלנו מיד לאחר בריאתנו, ושוב לאחר אסון המבול, הרי שאנחנו דוקא ממלאות/ים את תפקידנו נאמנה. מאז המהפכה החקלאית, לפני 12,000 שנה בערך, עסוק המין האנושי בריבוי טבעי כמעט חסר מעצורים. הטבע כולו, על החי, הצומח והדומם שבו, משועבד לרצוננו ולתועלתנו. אנחנו המין השליט על הארץ. אבולוציונית, ניצחנו. אבל באיזה מחיר?

אין צורך להכביר מילים השמדת המינים, על הסכנות האקולוגיות החריפות הנשקפות לנו, ועל הכח העולה של הארגונים הירוקים בעולם המתקדם. גם אם נאמץ גישה צינית לחלוטין, שאין בה שום עניין או רחמים על מינים אחרים (או אפילו על מיננו שלנו), וגם אם לא נשתכנע מהתחזיות הקודרות של האקולוגים, עדיין לא צריך להיות אל גור כדי לשׂים לב שהעולם הולך ונעשׂה צפוף. מנהיגי העולם ומנהיגותיו, שבאחריותם/ן לדאוג לעתידו של המין האנושי, חייבים/ות לתת את הדעת על כך. כיצד ניתן למנוע התפוצצות אוכלוסין, כזו שתמיט על האנושות כולה שואה נוראה?

שיטה מוכרת אחת להגביל גידול אוכלוסין נוסתה בסין בשני הדורות האחרונים. המתכון פשוט למדי. בשלב הראשון, טבח המוני של עשׂרות מיליונים. בשלב השני, משטר דכאני המעניש כל זוג שמביא לעולם יותר מצאצא אחד. בינתיים נראה שהסינים הצליחו לבלום את גידול האוכלוסיא. אלא שלשיטה זו יש שתי מגרעות מרכזיות. הראשונה מוסרית, ומובנת מאליה. אבל גם אם נאמץ את הגישה הצינית, הטוענת שמוסר הוא מותרות, עדיין צריך להמתין ולראות כיצד תתמודד סין עם הזדקנות אוכלוסייתה, כאשר כל אותם בנים יחידים ובנות יחידות תאלצנה להתמודד עם מאות מליוני קשישות וקשישים – הוריהם/ן.

שיטה אחרת, עדיפה בעיני בהרבה, היא תשׂומת לב מיוחדת להשׂכלת נשים בכל רחבי העולם. מן המפורסמות הוא שהשׂכלת נשים היא אמצעי המניעה הטוב והיעיל ביותר. במילים אחרות, ככל שנשים משׂכילות יותר, כן ההריונות שלהן מועטים יותר ומתוכננים יותר. יוצא אם כן שיש כאן אמצעי, שלטעמי לפחות הוא חיובי יותר ומוסרי יותר מטבח המונים, לנסות לעצור את הריבוי הטבעי של המין האנושי. אבל האם יהיה בו די?

הנבואה ניתנה כמובן לשוטים, אבל דומני שהתשובה שלילית. גם אם תצליח האנושות להעלות את רמת החיים ואת רמת ההשׂכלה בעולם כולו, עד שיואט קצב הגידול הטבעי במידה מספקת, אנו עלולות/ים למצוא את עצמנו במצב של התפוצצות אוכלוסין קטסטרופלית בתוך דורות ספורים. שיפור קיצוני ברמת ההשׂכלה של המין האנושי הוא חובה דחופה, אבל אין בו די. צריך לחשוב (גם) על משהו אחר.

וכאן אנו חוזרים לאברהם אבינו. "לך לך מארצך" ציוה רבש"ע, והציווי נכון גם לימינו. דרך נוספת להתמודד בטווח הארוך עם גידול האוכלוסיא האנושית היא להגדיל גם את מרחב המחיה שלנו. לך לך מארצך – כלומר מהארץ, מכדור הארץ. "הבט נא השמימה, וסְפֹר הכוכבים" – ואז היכנס לחללית והפלג אליהם. חזון הכוכבים של אברהם מסמל, לפי הפירוש המוצע, שלב חדש באבולוציא של המין האנושי: עידן החלל.

כרגע יתכן שהדברים נשמעים דמיוניים ובדיוניים – אבל תנו דעתכם: כבר לפני 40 שנה עלה בידי המין האנושי להנחית אנשים על הירח. חשבו על ההתקדמות הטכנולוגית במשך 40 השנים הללו, ודמיינו מה יקרה אם נחזור לזירת החלל באותה רצינות ובאותה נחישות בה אנו מתייחסים לזירת התקשורת (איך נראו טלוויזיות לפני 40 שנה? וכמה זמן לקח לטקסט כתוב לחצות יבשות, אז והיום?)

אם נתקענו בדרך לחלל עד היום, הרי זה משום שממשלות העולם העדיפו להתמהמה, ולבזבז את משאביהן על מלחמות חסרות טעם כאן על הארץ. כשתקבל האנושות החלטה אסטרטגית לפרוץ החוצה מן הארץ, השמים כבר לא יהיו הגבול. רק הדמיון.

טור השבוע נכתב על-ידי ד"ר משה לביא, עמיתי באונ' חיפה-הר הכרמל, החוקר ומלמד את ספרות חז"ל בכלל, ואת הספרות המדרשית בפרט (במקור, עבור אתר שקוף ז"ל). בטור סוקר ד"ר לביא בקצרה את השתלשלות קובץ החוקים הידוע כ"שבע מצוות בני-נח", ורואה בו דרך של חברים בתנועה המונותאיסטית, מהנצרות ועד חז"ל, להגדיר ולהכיל את האחר.

מבחינת היסטורית אני מקבל את הניתוח המוצע. יש לי, עם זאת, השׂגה על המסקנות הפוליטיות-מדיניות-תאולוגיות בהן מסתכמים הדברים. נכון שמונותאיזם אינו מקיף את האנושות כולה, כפי שמתיימרת לעשׂות חוקת בני-נח. עם זאת, למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם משתייכת לאגף זה או אחר של התנועה המונותאיסטית, ואלו, למרבה הצער, נוטים לרוב לסכסוכים אלה עם אלה ובינם לבין עצמם. אם קיים בנמצא מכנה משותף הלכתי-תאולוגי, שאינו נוגד באופן מובהק את אמות המידה המוסריות המקובלות בימינו, יש טעם רב לדעתי בנסיון להשתמש בו כדי לפתור לפחות חלק מהסכסוכים הממררים כל כך את חיינו.

לשיפוטכן/ם…

מותר רק בגריל

איור: דניאל מורגנשטרן

שבע מצוות בני נח הן אחת הדרכים המוצעות בספרות התלמודית והמדרשית להכלת האחר ולהגדרתו. הנחת המוצא בדרך זו היא שהאל ציווה מספר מצוות בסיסיות על בני נח, כלומר כל מי שאינו נמנה על הקבוצה 'ישׂראל'. רוב מצוות בני נח המנויות בספרות התלמודית הן מצוות שניתן להגדירם כציוויים מוסריים בסיסיים (עם כל הקושי בהגדרה כזו). אנו מוצאים בינן איסורים על שפיכות דמים, גזל, גילוי עריות, ומאידך ציווי חיובי לקיים מערכת משפטית. נוסף על אלו הוא איסור 'אבר מן החי', האיסור לאכול אבר שנחתך מבהמה בעודה חיה, איסור שנתפס, ככל הנראה, כמעשׂה מוסרי בסיסי ביחס לעולם החי. שני איסורים אחרונים הם איסור עבודה זרה והאיסור לברך (בסגי נהור, הכוונה: לקלל) את האל. סביר להניח כי עבור מנסחי הרשימה נתפסו גם ציווים אלו, שהיום אנו עשׂויים לסווגם כ'דתיים' אך לא כ'מוסריים', כבסיסה של ההתנהגות החיובית.

הרשימה נקראת על שמם של בני נח, משום שהפריטים השונים בה הוצגו בדרכם המדרשית של חכמים כתלויים או נלמדים בהוראות ובציווים שניתנו לאדם הראשון, לנח ולבניו. הציוויים השונים אשר ניתנו לנח נידונו או פורטו גם בספרות שקדמה לספרות התלמודית, כגון בספר היובלים, אולם לטעמי קודם לספרות התנאית המאוחרת אין אנו מוצאים את הרעיון של שבע מצוות בני נח כפי שתואר כאן.

בעבר היו שחשבו כי רשימה זאת היא בעלת אופי אֵמפּירי, תיאוּרי, והיא כביכול משקפת את נורמות ההתנהגות של אלו שלא נמנו על בני ישׂראל. לפיכך ניסו לחפשׂ את אותותיה במערכות החוק של קבוצות ועמים שהיו בזיקה כלשהי לקבוצה היהודית בעת העתיקה. אולם דומה כי גישה זאת יִחסה לחכמים את מה שהם עצמם לא העלו על דעתם. שבע מצוות בני נח מגדירות את הראוי, על פי דעתם של החכמים, ולא את המצוי.

דומה שהמקבילה התרבותית הקרובה ביותר לשבע מצוות בני נוח מצויה דווקא בברית החדשה, שכן באיגרת אל הרומיים מוצגת התלבטות מה ראוי לדרוש מן המצטרפים החדשים אל מאמיני ישוע שלא נימולו. התלבטות זאת ניתנת להבנה רק על רקע תפיסה עצמית של הקבוצה הנוצרית הצעירה כהמשך של הקבוצה הישׂראלית, אשר הצטרפות מלאה אליה מתבטאת במעשׂה המילה, וגוררת נאמנות מלאה לכל המצוות. התשובה להתלבטות זו היא יצירת מדרג, הירארכיה, בתוך קבוצת מאמיני ישוע, בין אלו שנימולו ומחויבים למצוות כולן, לבין אלו שהצטרפו לקבוצה מבלי להימול, והם אינם מחוייבים אלא במספר דרישות בסיסיות, הקרובות, באופן מפתיע לרשימת שבע מצוות בני נח.

אף שהדברים ראויים עוד לעיון היסטורי נוסף ומעמיק, ייתכן כי מקורו של רעיון שבע מצוות בני נח אינו נובע מרצון כללי לתת מענה לשאלת יחסו של האל לאלו שאינם נמנים על הקבוצה, אלא ממצב הירארכי בין קבוצות התייחסות שונות. אלו כוללות את השייכים לקבוצה באופן מלא (הנתפסים כצאצאי אברהם יצחק ויעקב); אלו שהחלו את דרכם מחוץ לה, אך נימולו ובכך הצטרפו אליה באופן מלא; ואחרים שאינם חברים מלאים בקבוצה, אך הייתה להם זיקה כלשהי לאמונות ישׂראל, ואף שייכות חברתית כלשהי לקהילות היהודיות. יתכן ששבע מצוות בני נח התהוו תחילה כהגדרתה של רשימת דרישות קבלה בסיסיות מבני קבוצות אלו.

מכל מקום, תפיסת שבע מצוות בני נח מוצגת בספרות התלמודית ללא הקשר ההתהוות ההיסטורי שאני מציע לה כאן, ונעשׂית לכלי רעיוני להכלת האחר. כלי זה משרת מספר מטרות. ראשית, הוא מאפשר פתרון לאחד המתחים הבסיסיים שבלב ההגות החז"לית, המתח שבין האוניברסאליות של האל הבורא לבין הפרטניות של בחירתו בישׂראל. על פי פתרון זה האל הבורא-כל בחר אמנם בישׂראל, והעניק להם את התורה והמצוות במלואם, אך לא התעלם לגמרי משאר יציריו, וגם הם מצוּוִים בקוד מוסרי בסיסי. באופן מרתק, דווקא הכלי שמטרתו להכיל הן את הכללי, הן את הפרטי בהגותם של חז"ל, הפך עם הזמן אף הוא למרכיב בהדגשת היסוד הפרטי גרידא, כאשר שבע מצוות בני נוח מוצגות במקורות מאוחרים כאותן דרישות שקיבלו על עצמן אלו שאינם יהודים, אך אפילו אותן אין הם מקיימים. כלומר – הן הופכות בסיס לנזיפה וריחוק, ולא לקירוב.

מנקודה זו נובעים מספר הרהורים על משמעות רעיון שבע המצוות בימינו הפוסט-קולוניאליסטים, בהם נשמעים קולות מפתיעים בזכות מיסיון יהודי להפצת שבע מצוות בני נח בעולם. בעומקה של תפיסת שבע מצוות בני נח ניצבת התפיסה כי קיימת מערכת בסיסית של אמונות והתנהגויות שהיא נכונה, ראויה, ושיש לצפות מכל בני האדם לקבל אותה. אני באופן אישי ספקן מאוד לגבי האפשרות שתפיסה מעין זאת תשמש תפקיד חיובי ביחסים שבין בני אדם. התפיסה בדבר ההתנהגות הראויה, בשעה שהיא מתקיימת שלא מתוך דיון בין בני האדם עליהם היא מוכלת וללא הגעה להסכמה הסדרית ביניהם, תמצא את עצמה מדרדרת במדרון חלקלק, שבו הכלתה ומימושה יעשו לאמצעי במשׂחק כוח, גם אם פרטיה כשלעצמם אכן ראויים ומוסריים. המחזיקים בתפיסה זאת ימצאו עצמם פתאום, בשם המוסר הראוי שלהם, כופים את כוחם על האחר, באופן שבו, סביר להניח, בסופו של דבר כמה מתביעות היסוד של המוסר האוניברסאלי הזה יופרו (במיוחד שפיכות דמים, גזל, כנראה גם גילוי עריות, שלא לדבר על קיומה של מערכת משפטית וצודקת). דומני כי אלו תולדות הקולוניאליזם על רגל אחת, ואין לנו אלא להיזהר מלחזור ולממש תהליכים דומים.

יש משהו סמלי בכינויה של תפיסה זאת על ידי חכמים "שבע מצוות בני נח". השימוש בהגדרה המקראית 'בני נח' מייצג את ההסתכלות על העולם כולו מתוך המערכת המושׂגית המקראית שהחזיקו בה חכמים. היא מייצגת את הבנת האחר והגדרתו בכלי החשיבה והתפיסה שלך, של הדובר, של התופס. היא מדגימה את החולשה המובנית של תפיסה המדמה עצמה להיות כלל-עולמית. כשיבוא המשיח, הוא ילמד אותנו ככל הנראה כיצד לפתור את הכשל הזה. בינתיים, העמל המתמיד של זיהוי כשלים מעין אלו בתפיסותינו עשוי להביא ברכה רבה.

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א א)

איור: דניאל מורגנשטרן

אחד ההישׂגים המרשימים ביותר של התורה (ויש לא מעט כאלה) הוא הקלילות והנחרצות בה נקבעים בפסוק אחד טיבו ומעמדו של אלהים. ראשית, נקבע הזמן – בראשית. תחילת הזמן. לפני כן לא היה כלום – חוץ מאלהים עצמו, שכן כבר בראשית הוא קיים. ולא רק קיים, אלא גם בורא. שׂחקן יחיד ורב עוצמה. שנית, בלי הסבר או תירוץ, מגושר הפער בין יחיד לרבים. שמו – אלהים, ברבים. הפועל המיוחס לו – ביחיד. יחיד – ולא יחידה, ללמדנו שאלהים הוא הוא, ולא היא. ומתחת לכל זה מסתתרת עוד שאלה אחת, שהכתוב מקפיד שלא להיפנות אליה ולו לרגע: אלהים, מי הוא ומה הוא בכל זה?

כדי להתחיל לדון בשאלה זו, ודוקא ברוח האפכא מסתברא, בחרתי להביא מדבריו של ריצ'רד דוקינס – אולי המיסיונר האתאיסט המוכר והמשפיע כיום בעולם – מתוך ספר ששמו (בתרגומו העברי) כשם טור זה ממש: יש אלוהים?

המתמטיקאי הצרפתי הדגול בְּלֵז פַּסקָל העלה את הסברה שגם אם הסיכויים שאלוהים אינו קיים הם גדולים מאד, יש אסימטריה גדולה עוד יותר כשחושבים על חומרתו של העונש אם יתברר שהניחוש שגוי. עדיף שתאמינו באלוהים, כי אם הצדק אתכם, יש שסיכוי שתזכו באושר לנצח-נצחים, ואם טעיתם, ממילא זה לא משנה. לעומת זאת, אם לא תאמינו באלוהים ויתברר שטעיתם, תהיו ארורים בגיהינום לנצח, ואם תימצאו צודקים, זה לא ישנה שום דבר. על פני ההחלטה היא ברורה: הַאֲמינוּ באלוהים. (עמ' 155)

ריצ'רד דוקינס

כנגד ההימור של פסקל משיב דוקינס כמה תשובות הגיוניות למדי. ראשית, אם אלהים אכן כל-יודע, האם לא יבחין בתרמית? האם יעדיף רמאי המעמיד פני מאמין על פני ספקן נאמן לאמת? שנית, כיצד אפשר להחליט להאמין? או שמאמינים, או שלא. מה עניין החלטה לכאן? שלישית, מה אם יש אלהים, אבל לא זה שחשבנו שיש? מה אם במקום יהוה יושב שם דוקא בעל, והוא קנאי, נוקם ונוטר לא פחות מיריבו המקראי? ומה אם תתאמת הבדיחה הנושנה, ויתברר ש-God is indeed black, and she is mighty pissed?

אבל, כך דוקינס, הגדרת ההימור שגויה מעיקרה. הסיבה לכך היא הסיכויים לכך שאלהים אינו קיים אינם "גדולים מאד", אלא כבירים, עצומים, מרקיעי שחקים ויורדי תהומות. למעשׂה, הפרק המרכזי בספר זכה לכותרת: מדוע כמעט ודאי שאין אלוהים, לא פחות. הסיבה לכך מתייחסת בדיוק לשאלה עליה מחפה הפסוק הפותח, המבריק, של התורה: איך הגיע אלהים לעמדה בה הוא נמצא לפני הזמן, בעמדה לברוא הכל? או במילותיו של דוקינס:

אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבו בפני האינטלקט האנושי במרוצת המאות היה להסביר איך נוצרת מראית-העין של תיכנון מורכב, מסובך ובלתי-סביר של היקום.
מטבע הדברים הפיתוי הוא לייחס את מראית-העין של תיכנון לתיכנון בפועל, ממש. […]
הפיתוי הוא שקרי, משום השהערת המתכנן מעלה מייד את הבעיה הגדולה יותר – מי תיכנן את המתכנן. הבעיה שפתחנו בה מלכתחילה היתה איך להסביר אי-סבירות סטטיסטית. מובן מאליו שאין שום פיתרון בכך שקובעים את קיומו של משהו שהוא עוד יותר לא-סביר.
דרווין ויורשיו הראו איך יצורים חיים, על אי-ההסתברות הסטטיסטית המדהימה שלהם ומראית-העין של היותם מתוכננים, התפתחו באופן איטי ומדורג מהתחלות פשוטות. אנו יכולים לומר עתה בביטחה כי האשליה של תיכנון ביצורים חיים אינה אלא זאת – אשליה.
אין ברשותנו [הסבר] מקביל לפיזיקה. תיאוריה של מולטי-יקום מסוג כלשהו יכולה באופן עקרוני לעשׂות למען הפיזיקה אותה מלאכת הסבר שעושׂה הדרוויניזם למען הביולוגיה. על פניו, הסבר מסוג זה הוא פחות מספק מהגירסה הביולוגית של דרוויניזם, משום שהוא דורש מן המזל דרישות גדולות יותר. אבל העיקרון האנתרופי מקנה לנו את הזכות להניח שקיים הרבה מזל, הרבה יותר מכפי שהאינטואיציה האנושית שלנו חשה בנוח במחיצתו. (עמ' 232-233).

כלומר, חזרנו לשאלה ששאלה אותי לפני שנים ספורות חברה לגן של בתי: מי הוליד את אלהים? למותר לציין ששאלה זו מהווה מטרד ידוע לתיאולוגים, ושאין לה תשובה המניחה את הדעת. אלא שגם הדרוויניזם אינו חסין בפני אותה שאלה עצמה. נניח שהאבולוציא מסבירה כיצד התפתחו החיים בהדרגה, על פני זמן ארוך ביותר. אם נוציא ישות בוראת מן התמונה, כיצד נסביר את האופן בו נוצרו התנאים להיווצרות החיים? התשובה של דוקינס היא ססטיסטית.

מדענים נזקקים כאן לקסם שבמספרים גדולים מאוד. על-פי ההערכה, יש בגלקסיה שלנו בין מיליארד אחד ל-30 מיליארד כוכבי לכת, ויש בערך 100 מיליארד גלקסיות ביקום. אם נשמיט כמה אפסים למען הזהירות, אפשר לדבר על מיליארד מיליארדים של כוכבי לכת ביקום, בהערכה שמרנית. נניח שתחילת החיים, ההופעה הספונטנית של משהו השקול לדנ"א, היא באמת מאורע בלתי-סבור במידה מהממת. נניח שהוא עד כדי כך לא סביר, שהוא עשׂוי להתרחש רק באחד למיליארד כוכבי לכת. מוסד שמקציב מענקים היה צוחק בפרצופו של כל כימאי שהיה מודה כי הסיכויים להצלחת המחקר המתואר בבקשת המענק הם אחד למאה [לזה אני ערב אישית, א.א.]. וכאן אנחנו מדברים על סיכויים של אחד למיליארד. ובכל זאת… גם כשהסיכויים האלה קטנים עד כדי גיחוך, עדיין ההסתברות היא שחיים אכן התחילו על מיליארד כוכבי לכת – שכדור הארץ הוא כמובן אחד מהם.

בקיצור, גם הדברים הבלתי-סבירים ביותר עשׂויים לקרות, כאשר נחזור על הניסוי שוב, ושוב, ושוב-ושוב-ושוב – מיליארד פעמים מיליארד פעמים. אלא שכפי שדוקינס מודה בעצמו, מה שעובד נהדר בביולוגיא, עובד טוב פחות בפיזיקא. אם קיים יקום אחד, והוא החל, כפי שנהוג להניח, במפץ הגדול, הרי שאנו נתקעים שוב עם אותה שאלה בדיוק אותה מפנה דוקינס נגד אלוהים: מה היה לפני המפץ הגדול? הסיכוי שקודם לא היה כלום, ואז פתאום מפץ גדול, ואז פתאום יקום, דומה בערך לסיכוי שיש אלהים וזהו.

מי אני ומה שמי?

כדי להתמודד עם הקשיים שמעלה שאלה זו מביא דוקינס תאוריות נוספות מתחום הפיזיקא (עמ' 214-218). סברה אחת גורסת שאין יקום אחד בעולם, אלא דוקא מספר עצום של יקומים מקבילים, הצפים זה לצד זה במעין יקום-על (megaverse, multiverse). אנחנו פשוט נמצאים באחד מאותם יקומים, המקיימים תנאים נוחים להיווצרות חיים והתפתחותם האבולוציונית. אבל אם כך, הרי שריבוי היקומים (ובכל אחד מיליארד מיליארדים כוכבי לכת?) מעניק לאלהים את ה"קסם שבמספרים גדולים מאד" – אותו כלי רטורי בו השתמש דוקינס כדי לאשר את האבולוציא ולסתור את הבריאתנות. בתוך יקום-על כזה, ההסתברות לאלהים הופכת לאפשרית למדי.

סברה אחרת תוקפת את שאלת "מה לפני" באופן ישיר יותר, ומניחה שכשם שהיקום שלנו מתרחב, כך הוא צפוי יום אחד להגיע לשׂיא, ואז יחזור להתכווץ. בתוך זמן קצר של עוד אי-אילו מיליארדי שנים (כמה? לא נלך לרב…) צפוי היקום להגיע לקצה השני של ה-big bang, הלא הוא ה-big crunch.

[…] הזמן והחלל שלנו אכן החלו עם המפץ הגדול שלנו, אבל זה היה רק האחרון בסידרה ארוכה של מפצים גדולים, שכל אחד מהם אותחל על-ידי מעיכה גדולה שהביאה לקיצו את היקום הקודם בסידרה. איש אינו מבין מה מתרחש בנקודות סינגולריות כגון זו של המפץ הגדול, לכן מתקבל על הדעת שהחוקים והקבועים מתאפסים ומקבלים ערכים חדשים בכל פעם (עמ' 216).

אני לא מתיימר להבין בפיזיקא. אפילו דוקינס אינו יותר מאשר קורא משׂכיל בתחום זה. אבל הפסקא המצוטטת לעיל היא, בעיני, חלום רטוב של כל מי שמבקש להוכיח את קיומו של אלהים, או לכל הפחות להפריך את הטענות שקיומו של אלהים אינו סביר. אם לפני המפץ הגדול "שלנו" היתה גם מעיכה גדולה, שבה התרכזו לנקודה אחת 20 מיליארד שנות יקום קודם (נקרא לנקודה זו "אלהים"), ואם גדול המיסיונרים של האתאיזם טוען בפירוש ש"איש אינו מבין" מה קרה בנקודות אלה, איזה יתרון יש לשיטה שלו על הפסוק האחד, החד והמדויק בבראשית א א?

אז לא, אין לי תשובה לשאלה אם יש אלהים. למעשׂה, אני רוחש חוסר אמון בסיסי לכל מי שטוען שיש לו תשובה לשאלה כזו, בין אם הוא מתהדר בזקן ופיאות, בין אם הוא אוחז בקתדרא מכובדת באוקספורד. מצד שני, אני גם לא חושב שזו השאלה החשובה. נניח שבכל זאת יש אלהים; מה אז?

וזאת הברכה אשר ברך משה, איש האלהים, את בני-ישׂראל לפני מותו (דברים לג א)

תמונה: wayupnorthtonowhere

המון דברים יפים יש בתורה, ואחד היפים שבהם – שהיא מסתיימת בברכה.

וכיון שסופה של התורה כניסה לארץ, וכיון שאנו עומדות היום רק כברת דרך קטנה אחרי בנות-ישׂראל לפני כל-כך הרבה שנים (התנחלות כבר יש, שופטים בדרך), מוקדש טור השבוע לברכות שאני מאחל לכולנו לשנה החדשה, ובכלל. ברכות נוספות מטעם הציבור תתקבלנה בברכה.

אז ככה…

לכלל הציבור: שתדון אתכן הזולת תמיד לכף זכות.

לקהילת הלהט"ב: שלא תצטרכנה להיות גאות, ושתתפנו להיות gay.

למי שעכשיו בצבא: שתזכינה לשמור על הכבוד האנושי, שלכן ושל זולתכן.

למי שעכשיו בבית-ספר: שתזכינה לשאול המון שאלות חדשות ומעניינות. וב"ה אולי גם לקבל איזו תשובה.

לחרדיוֹת: שתזכינה להתחיל לשרת לאומית. , שתגלינה שאולי היהדות לא צריכה דיסקט גיבוי.

לערביות: שפתאום כבר לא יהיה מובן מאליו שערבית היא מין שׂפה סודית. שתתעוררנה מוקדם בבוקר בגלל העבודות שמכניסות את הביוב מתחת לאדמה.

לעבריות: שנזכה להרהר פעמיים ושלוש לפני שאנחנו אומרות "אנחנו".

לציבור העובד: להתאגד!

לבוחנות תאונות הדרכים: שתאלצנה לחפשׂ עבודה אחרת.

לרכבת ישׂראל: שתִקלטנה בשירות המון בוחנות תאונות דרכים מובטלות.

להפועל אוסישקין: שתעלי עוד ליגה.

ליהדות אתיופיא: ברכות, נשיקות וחיבוק גדול. שתלמדי אותנו פרק ביהדות חלופית.

לשלום: שתחזור אליך כבר ציון, ותרוו דודים מפה ועד הודעה חדשה.

לרבונו של עולם: שתחזי בזוג מהסעיף הקודם, ותקבלי השראה.

*** *** ***

טור זה חובר בלשון נקבה, אך מיודע לשני המינים כאחת.

עוד בימיו העליזים של שקוף ע"ה, כתבתי את פרשת השבוע הזו. כיון שהצטרפו עוד קוראים וקוראות בינתיים, חשבתי להביא את הדברים שוב.

לפני הטור עצמו, עוד כמה מילים מלקחי השנה שעברה על יהדות ועל דמוקרטיא, ועל אחדות הניגודים בין השתיים. השאלה אינה איזה מקום יש ליהדות בתוך הדמוקרטיא, אלא כמה מקום יש לדמוקרטיא בתוך היהדות. עד כמה אנו חופשיות וחופשיים לקבוע הלכה לעצמנו, ולקבל אחריות לחיינו ברמה היומיומית ביותר? דמוקרטיא מבוססת על חירות והשתתפות. יש מקום?

לפיכך חשוב לזכור שמאחרי כל אגדות החכמים הללו עומדת גם מציאות היסטורית, מגובה בעובדות. כל מי שרוצה להביא ראיה מן התורה חייב/ת לעמוד במבחן הביקורת הציבורית. נצביע ברגליים, מי לאיזו הלכה. עוד אאמין ברוח האדם.

*   *   *   *   *   *   *

בסוף פרשתנו, לאחר שסיים את שירתו החדה והמאיימת, אומר משה לכל ישׂראל:

שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם,  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים לב מו-מז).

המסר ברור, והוא מהדהד בכל ספר דברים: אם נשמור את כל דברי התורה, נאריך ימים בארץ; אם נתכחש לה, סופנו רע ומר. אבל מה היא התורה הזאת אשר משה מכוון אליה? השירה שזה עתה נשׂא? ספר דברים? החומש? התנ"ך? כתבי חז"ל מראשוני התנאים ועד אחרוני האחרונים? מה?

כפרה עליך!

איור: דניאל מורגנשטרן

לרב יהודה, תלמידו של רב, יש תשובה (בבלי מנחות כט ב) –

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר [רבש"ע] לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, הראהו לי! אמר [רבש"ע] לו: חזור לאחורך. הלך [משה] וישב בסוף שמונה [עשׂרה] שורות ולא היה יודע מה הן אומרים; תשש כֹּחוֹ. כיון שהגיע [עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו [של משה]. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידָי? אמר [רבש"ע] לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

המסר של סיפור זה מתבאר בכמה כיוונים. ראשית, יש בתורה יותר מאשר פשט הכתוב. הכתרים המדוברים, כל קוץ וקוץ שבהם, אינם אלא עיטורי-אותיות. בשׂפת ימינו שואל משה את רבש"ע – אני רוצה להוריד תורה לעם, ואתה מתעכב על הפוֹנטים? אבל מסתבר שדוקא בצורת האותיות, בפרטים הקטנים, חבויה משמעות עמוקה. גם אם משמעות זו אינה ברורה במבט ראשון, ניתן לזקק אותה תוך לימוד יסודי – אפילו דרושים לשם כך דורות רבים.

שנית, התורה אינה גוף קבוע, אלא תהליך מתפתח – אֵבולוציא, בלע"ז. מה שברור לעקיבא ולתלמידיו, משה אינו יכול אפילו להעלות בדעתו (הדבר מזכיר את הסיפור המפורסם על שייקספיר, שהוסע קדימה במכונת זמן ונכשל בקורס על היצירות שהוא עצמו כתב). אך כיצד ניתן לתת תוקף להלכות חדשות שכאלה, שאין להן זכר בפשט הכתוב, ושעשׂויות להתמיה גם את הטובים שבתלמידי-חכמים? על ידי יִחוּסם חזרה למשה – "הלכה למשה מסיני". זו אכן האמונה הרווחת ביהדות הרבנית: כל ההלכות, החל ב"לא תרצח" וכלה ב"לא תלבשי בגדי לייקרא" – כולן הלכה למשה מסיני.

אלא שכאן נשאלת שאלה: הואיל וניתנה התורה על-ידי אלֹהוּת כל-יכולה וכל-יודעת, מדוע לא נרשמו כל ההלכות מראש בפשטות? מדוע יש לזקק אותן מתוך קוצי-קוצין שבראשי אותיות? את התשובה לשאלה זו מכיר כל מי שגדל בסביבה רבנית: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור; במה שהורשית התבונן; אין לך עסק בנסתרות (בבלי חגיגה יג א = בן-סירא ג כא). או במילה אחת: שתוק!

והמאמין היודע-לשאול נבוך: אם אריכות ימים וחיים טובים בארץ הן פועל יוצא של הליכה בדרכי התורה, למי להאמין? מה היא התורה הזאת? זאת של משה, או זאת של עקיבא? חמש שעות בין בשׂר לחלב, או רק שלוש? חסידים או מתנגדים? גוּר או ויז'ניץ? הר המור או ישיבת חברון? איחוד או מאוחד? People's Front of Judea או Judean People's Front? רבש"ע יודע כמובן את כל התשובות, אבל לא מגלה…

לעתים המצב חמור שבעתיים, כאשר חכמים לא רק מביאים ראיה מן הפוֹנט, אלא גם משנים את הכתוב ממש! ראו למשל את פסוק ח בפרשתנו:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כך בנוסח המסורה, המצוי בספרי התורה שבידינו ובכל גרסאות הדפוס. אלא שנוסח המסורה הוא מאוחר למדי, והגיע לצורתו המוכרת לנו כיום רק בסביבות המאות התשיעית-עשׂירית לספירה. בגרסא קדומה בהרבה של ספר דברים, שנמצאה במגילות קומראן, ניתן הנוסח הבא (אצל ישׂראל קנוהל, מאין באנו עמ' 95):

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יצב גבלת עמים למספר בני אלהים

בתרגום השבעים, התרגום הקדום של התורה ליוונית, אנו מוצאים גרסא שלישית:

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יציב גבולות עמים למספר מלאכי אלהים

על מה ומדוע הבדלי הנוסחים הללו? דומני שסביר לפרש את התהליך כנובע מהרצון של מוֹסרי המקרא להתרחק מהרעיון של "בני-אלהים" (שלאלהים יהיו בנים? שו"ש היו"צ!). הגרסא של תרגום השבעים הופכת את "בני-אלהים" למלאכים, ומפקידה אחד מהם על כל אחת מאומות העולם. כאן יש לנו ביטוי מוקדם לאמונה המושרשת שלכל עם ועם יש מלאך, או שׂר, האחראי לו, ושישׂראל להבדיל נמשלים ישירות על ידי רבונו של עולם. נוסח המסורה נוקט פתרון שונה, שומר על המילה "בְּנֵי", אך מיחס את הבנים לישׂראל, דכתיב: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים (בראשית מו כז). שבעים אומות העולם כנגד שבעים בני-ישׂראל. לאור הנטיה של כתבי-הקודש לצמצם את מספר האלהויות ולרכז את כל האמונה באל אחד ויחיד – דכתיב בפרשתנו: יהוה בָּדָד יַנְחֵנּוּ (פס' יב) – מדובר בתיקון סביר והגיוני.

אלא מה? סחה הגמרא (שם, שם) שהאותיות הצריכות עיטורים מיוחדים הן: שעטנ"ז ג"ץ. אם אכן הוחלפה התיבה "אלהים" בתיבה "ישׂראל", יוצא שנוספה לתורה האות ש, אות שיש לקשור לה כתרים ולעטרהּ. האם דרש עקיבא גם על ש זו תילי תילין של הלכות? ואולי דוקא משום כך התבלבל ונבוך משה רבנו כשהגיע לבית המדרש?

אם כך ואם כך, משה לא העלה בדעתו לפקפק אחר מחשבתו של רבש"ע. אם רצה בורא עולם לתת תורה באמצעותו, ולפרשהּ באמצעות עקיבא – מה לו כי ילין? ובכל זאת, רצה לדעת לאיזה כבוד עתיד אותו חכם לזכות על בקיאותו וחריפותו בתורה. אמר משה לרבש"ע: הראיתני תורתו; הראני שׂכרו. אמר לו [רבש"ע] חזור [לאחורך]. חזר [משה] לאחוריו; ראה ששוקלין בשׂרו [של עקיבא] במקולין (שם). חכם מופלג כל כך, וסופו שבשׂרו עולה על המשקל בשוק הקצבים! אמר [משה] לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שׂכרה?! אמר לו [רבש"ע] –

שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

צום קל, גמר חתימה טובה, שבת שלום ~

כה אמר יהוה: מצא חן במדבר עם שׂרידי חרב, הלוך להרגיעוֹ ישׂראל. מרחוק יהוה נראה לי, ואהבת עולם אהבתיך; כל כן משכתיך חסד. עוד אבנך ונבנית בתולת ישׂראל, עוד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ ויצאת במחול מְשַׂחֲקִים. עוד תטעי כרמים בהרי שֹׁמְרוֹן, נטעו נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כי יש יום, קראו נֹצְרִים בהר אפרים: קומו ונעלה ציון אל יהוה אלהינו (ירמיהו לא א-ה).

בתולת ישׂראל בפעולה

דברים אלה של הנביא ירמיהו נקראו בבוקר אמש בבתי-כנסת ברחבי הארץ והעולם. בבסיסם עומדת שאלה אחת הרת גורל:
מי היא, לכל הרוחות, בתולת ישׂראל?

המדיניות הפרשנית השגורה בחוגי היהדות הרבנית באותם מקרים בהם מתחמקות לתוך הכתוב (או שמא לא הושמטו ממנו) דמויות נשיות מסתוריות היא לדרוש על דרך המשל. כך רש"י: נראה לי (פס' ב) – אני הנביא. ואמר לי לאמר: לכנסת ישראל אהבת עולם אהבתיך. כלומר, בתולת ישׂראל היא כנסת ישׂראל, היא מדינת ישׂראל ועמו.

רד"ק מחזק את דברי רש"י בפסוק ב, ומוסיף משלו בפירוש לפסוק ג: בתולת ישראל – כי עוד תהיה כבתולה שלא נבעלה ולא יבעלוך אדונים זולתי. רוצה לאמר, לוֹ לעצמו, לריבונו של עולם, זכות הראשונים לבוא על עם ישׂראל, והוא שומר לעצמו את הזכות להיות היחיד שימשיך למחוץ ראש על ארץ רבה ועל ארבע רוחות השמים, ולהגשים בנו אחת לאחת את נבואות הזעם שהפקיד בידינו בכתב, נדוניה למערכת היחסים. פעמיים.

אבל האלגוריא היא רק פן אחד מני שבעים. מבחינת ההיסטוריא ניתן לדרוש את בתולת ישׂראל דוקא על אחת מאותן דמויות נשיות מסתוריות, המציצות תחת כל עץ רענן. מי בדיוק, קשה לאמר. העדויות בכתובים מדברות על אשרה, עשתרת-אסתר, ענת, אפרודיטה הצוֹרית במערות הכרמל, ויש לי חשד כבד שגם בחורה אחת בשם ציון הסתובבה בשטח איזה זמן. על מי בדיוק מדבר ירמיהו קשה לדעת. בכמיהה ובגעגוע קשה לטעות.

ועוד ממשיך הנביא ואומר:

הציבי לך צִיֻּנִים, שׂימי לך תמרורים, שִׁתִי לבך לַמְסִלָּה, דרך הלכת. שובי בתולת ישׂראל, שֻבי אל עריך אלה. עד מתי תִּתְחַמָּקִין, הבת השובבה? כי ברא יהוה חדשה בארץ – נקבה תסובב גבר (שם כ-כא).

אם להמשיך בפירוש על דרך ההיסטוריא, הרי שניתן למצוא התאמה מרתקת בין נבואת ירמיהו לבין הזמן ההווה. אחת התופעות ההיסטוריות הגדולות ביותר בדברי-ימי האנושות, אולי תוצאה של המהפכה החקלאית, היא הצניחה הנחשונית במעמדה המשפט והכלכלי של האשה. והנה דוקא בימינו פרצה המהפכה הנשית, יחד עם עוד כמה מהפכות עוצרות נשימה. בכלל, מהפכות הפכו פה כבר מזמן להרגל.

ומה יקרה עכשיו, כשהיא תחזור? כאן מגיע גבול השיפוט של ההיסטוריא. ומתחיל זה של הנבואה. באופן כללי, הרושם טוב. ברחבי הפרק כולו מדבר ירמיהו על בתולות בשׂמחה ובשׂשׂון עם זקנים וצעירים, יש תופים ומחולות, תירוש בשפע ושובבות כללית. כמה גרוע יכול להיות כבר, למען השם?

ורוצות

וגם – "מנעי קול מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שׂכר לפעֻלתך … ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך … ושבו בנים לגבולם" (שם טו-טז). רוצים את גלעד שליט בבית, או לא?

אמר יהודי פיקח אחד לפני לא-כל-כך הרבה זמן, שעל מנת שלא נחזור על ההיסטוריא, חובה עלינו ללמוד ממנה. במבט אחורה, אל חרבן הבית הראשון, כדאי להטות אוזן לדברי הגולים מצרימה, את הדברים שהשיבו לירמיהו על תוכחת יהוה:

ויענו את ירמיהו כל האנשים היֹדעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים, וכל הנשים העֹמדות קהל גדול, וכל העם הישבים בארץ מצרים, בפַתְרוֹס, לאמר:
הדבר אשר דברת אלינו בשם יהוה? איננו שמעים אליך. כי עשׂה נעשׂה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים, והסיך לה נסכים, כאשר עשׂינו אנחנו ואבתינו, מלכינו ושׂרינו, בערי יהודה ובחֻצוֹת ירושלם. ונשׂבע לחם, ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו (מד טו-יח).

והרי זו היא הברית החדשה שמבשׂר הנביא – הוִא והיֻא ביחד. בשלום. לא-כל-כך גרוע.