ימים קשים ודחוסים בסוף הסמסטר, וזמן לכתוב ברצינות אין. עד שיהיה, הנה קול קורא מטעם אחד מהכוחות הרעננים ומפיחי התקוה הצצים בימים אלה כפטריות אחרי הגשם – ארגון "כוח לעובדים". הסבר בפנים.

להמשיך לקרוא ←

חדשות טובות מתחום איגודי העובדים ויחסי העבודה: מאות מנחים/ות ומרכזי/ות הוראה באוניברסיטה הפתוחה החלו מהלך של התאגדות, באמצעות איגוד העובדים החדש והרענן: "כח לעובדים".

  להמשיך לקרוא ←

המגמה הברוכה של התארגנויות עובדים ממשיכה!

להמשיך לקרוא ←

השבוע, בעקבות חגיגות פרסום דו"ח וינוגרד, קראתי בבלוג של מתי שמואלוף ביקורת חריפה על דו"ח ועדת וינוגרד. הדו"ח, כך שמואלוף, מתמקד בפן הצבאי של מלחמת לבנון השניה, ומזניח את הפן החברתי, החשוב לא פחות.

ראשית אציין שלא קראתי את דו"ח וינוגרד במלואו, כך שאינני יודע אם טענה זו נכונה. מאידך, עד כמה שהדבר נוגע לערוצי התקשורת המרכזיים, ביקורת זו מוצדקת לגמרי. חשוב לשאול מדוע לא נפתחו צירים לפינוי פצועים. חשוב לא פחות לשאול האם החשש מירידה בדירוג האשראי הוא סיבה מספקת להמנעות מהכרזה על מצב חירום, כאשר מאות אלפי אזרחים נאלצים להמלט מבתיהם, ומאות אלפים אחרים נתונים למטח טילים בלתי-פוסק. מבחינה זו הביקורת של שמואלוף מוצדקת וחשובה.

עם זאת, בבואו לתאר את הציבור שנפגע מהפקר(ו)ת הממשלה, נופל שמואלוף בתמימות במלכודת הקלישאות ממנה הוא מנסה להזהיר את הקורא/ת. תוך ציטוט דבריו של פרופ' יהודה שנהב בכתב העת "תיאוריה וביקורת" (כרך ל, אביב 2007), הוא קובע ש: כבר לא מדובר בישראל "השנייה", אלא בישראל "השלישית" – קטגוריה הכוללת קבוצות זהות רבות (יותר) שהופקרו במלחמה: מזרחים, רוסים, אתיופים, ערבים, נשים ומהגרי עבודה. הגדרה מעניינת, ששווה בדיקה נוספת.

מי נכלל ב"ישׂראל השלישית" של שנהב ושמואלוף? הנשים (רק במקום החמישי ברשימה) מהוות כבר כמחצית מהאוכלוסיא. "מזרחים" (מדוע במרכאות? על כך בטור אחר), ערבים, רוסים, אתיופים ומהגרי עבודה (גברים, כי הנשים נכללות מראש במגזר המגדר) מנכים לנו עוד אחוזים ניכרים. יוצא שלישׂראל הראשונה והשניה נותרים לנו רק גברים אשכנזים, דוברי עברית ובעלי עבודה קבועה. כלומר אני. אבל במלחמת לבנון גם אני הופקרתי על ידי הממשלה ונפלטתי מביתי לחודש. אז אני ישׂראל השנייה, ובני-משפחתי בת"א הם ישׂראל הראשונה?

תיאוריא יש לשנהב ושמואלוף: בכל פעם בה מתרחש קיפוח, הרי הוא מופעל תמיד על ידי ועל ידי שכמותי, והוא מופנה תמיד כנגד רשימת המכולת המגזרית דלעיל. אלא ששההתעקשות של שנהב ושמואלוף לבוסס בקלישאות החבוטות על קיפוח מגזרי מתעלמת מן התמונה הגדולה, החשובה יותר. ממשלת ישׂראל אינה מפקירה קבוצות אזרחים מסויימות – היא מפקירה את הציבור כולו! נכון, קבוצות מסויימות סובלות מבעיות מסויימות, וחלקן סובלות יותר מאחרות. אך כל עוד נמשיך לחשוב על עצמנו לפי קוים מגזריים ומגדריים, נמשיך להאבק זה בזה, ולא נוכל לרכז מאמצים כדי לשנות את המצב הקיים.

מקור הרעה הרובץ לפתחנו הוא התורה הכלכלית הימנית-קיצונית, שמאמיניה השתלטו על מוקדי השלטון. הכלי המרכזי המשרת את השיטה הוא עקרון "הפרט ומשול". באמצעות ההיצמדות למגזריות שאבד עליה הכלח מסייעים שנהב ושמואלוף להפרטת התודעה, ובעקיפין פועלים להנצחת המצב נגדו הם מוחים.

אתמול התפרסמה ב-ynet ידיעה מעניינת של שחר הזלקורן, הממשיכה באופן ישיר את הטור הקודם ואת הדיון שהתפתח בעקבותיו. שלוש ישיבות נערכו שלשום (ג', כ"ב שבט) בוועדת הכלכלה, בנושׂאי תחבורה שונים. אחת עסקה בהצעות חוק המבקשת לאסור תיקון כלי רכב ישׂראליים בשטחים, והשניה מבקש לחייב כל מי שימכור רכב משומש בגילוי נאות בפני הקונים, בנוגע להסטוריא של כלי הרכב. בדיונים הללו נכחו בכל רגע נתון בין שניים לארבעה ח"כים – כולל יו"ר הועדה ח"כ גלעד ארדן.

המצב השתנה מן הקצה לקצה כאשר החל הדיון הנושׂא השלישי: דיון שנערך לפי בקשתו של ח"כ דב חנין בהצעת החוק של ח"כ יורם מרציאנו, המתירה לחברות הפרסום להחזיר את שלטי הפרסום הענקיים לצידי הדרך בנתיבי איילון. לדיון זה התייצבו לא פחות מאשר 14 ח"כים.

הסיבה לשינוי הדמוגרפי הנ"ל ברורה למדי. הצעת החוק של ח"כ מרציאנו משרתת את עניינם של משׂרדי הפרסום הגדולים, של החברות המפרסמות, ושל בעלי הבניינים עליהם נמרחות פרסומות הענק. בהקשר זה חשובים במיוחד משׂרדי הפרסום. בימינו חייב כל פוליטיקאי להעזר בכישוריהם של יועצי תדמית ותקשורת, ולדאוג לפרסום עצמי בכל הזדמנות אפשרית. את משׂרדי הפרסום ודאי שאינו יכול להרגיז. נהפוך הוא – יש לו כל הסיבות שבעולם להחניף ולסייע להם ככל האפשר.

אלא שלכישוריהם של אותם פרסומאים יש גם צד שני. כפי שיודע כל עובד, ולו הזוטר ביותר, בכל משׂרד פרסום שהוא – המטרה המקצועית היא להשׂיג את תשׂומת לבו של קהל היעד. למטרה זו – כל האמצעים כשרים. ברוב הנסיבות אפשר לטעון בעד ונגד פרסום חוצות. מצד אחד, מדובר בפלישה של הגופים המפרסמים למרחב הציבורי, החושׂפת את הציבור לשטיפת מוח בלתי פוסקת ומפתה אותו להוציא כסף על מוצרים שאינו צריך כלל. מאידך, אפשר לטעון שיש למפרסמים זכות טבעית לפרסם, ושבאופן זה הם יכולים להביא לידיעת הציבור מבצעים והנחות, שיסייעו לו דוקא לחסוך כסף. אפשר אפילו לטעון שהפרסומות המעוצבות בידי מקצוענים מוכשרים מייפות את סביבתן ותורמות לאיכות הסביבה. אפשר.

מה שאי-אפשר לטעון הוא, שהסטת תשׂומת הלב של נהגים ונהגות מן הכביש בעת הנהיגה אינה מסכנת את בריאותן/ם וחייהם/ן. בכל פעם בה אנו מסבים את ראשנו מן הכביש, כדי להתבונן בצעירה מעורטלת למחצה או בגברבר שרירי נאה (והדוגמאות בתמונה למעלה הן צנועות מהממוצע), אנו מעניקים תשׂומת לב פחותה למתרחש בכביש. במילים אחרות – פרסומות ענק לצדי הכבישים מהוות סכנת חיים. קל וחומר, כשמדובר במסכי הטלוויזיא הענקיים המוצבים בצמתים אלו ואחרים.

אז מה אפשר לעשׂות?

עד שתיכונן דמוקרטיה ישירה, אחד האמצעים הבודדים העומדים לרשות האזרח הוא כתיבת מכתב לנבחרי הציבור. להלן רשימת חברי הכנסת שתמכו בהצעת החוק המתירה שלטי פרסום: מנחם בן-ששון, מיכאל נודלמן ויואל חסון (קדימה), אמנון כהן ויעקוב מרגי (ש"ס), יורם מרציאנו ועמיר פרץ (עבודה), אלחנן גלזר, סטס מיסז'ניקוב וסופה לנדבר (ישראל ביתנו), וחנא סוויד (חד"ש). כפי שניתן לראות, מדובר בח"כים מכל גווני הקשת הפוליטית. עצות כיצד לכתוב אימיילים לח"כים אפשר למצוא באתר עבודה שחורה, ומי שזקוק למעט השראה בניסוח יכול לקרוא את המכתב ששלחתי אני.

בעת כתיבת שורות אלה מגיעה, סוף סוף, שביתת המרצים לשלב ההכרעה. אם נתעלם לרגע משלל הקוים האדומים שמציב ור"ה חדשות לבקרים, נראה שגורל השביתה יחתך, כרגיל, במוצאי שבת. או אז נדע – האם הגיעו הצדדים לאיזו פשרה, או שמא יתבטל הסמסטר (ואולי השנה כולה)?  לכאורה מתנהלים הן המאבק, הן המשׂא ומתן, לפי כל כללי הטקס. התעלמות הדדית, הכפשות, התבטאויות חריפות והולכות, ולבסוף פשרה וחיוכים – מאולצים פחות או יותר.

אבל יכול להיות שבשביתה הנוכחית, יש משהו חדש. ההנחה הבסיסית שעמדה מאחרי האסטרטגיא שנקטו המרצים היא, שגם אם לא תקום סערה ציבורית סביב השבתת הלימודים באוניברסיטאות (ומה הסיכויים לכך?), וגם אם ציבור הסטודנטים/ות לא יתקומם (וגם כאן הסבירות לא היתה גבוהה מדי), הרי שהאוצר יאלץ בסוף להתגמש לנוכח האיום בביטול הסמסטר. כיון שמעולם לא בוטל סמסטר בישׂראל, קל וחומר שנה שלמה, קשה לדעת מה יהיו באמת הנזקים של צעד כזה למשק. ההערכות נעות בין 3 ל-6 מיליארד ש"ח. אין דרך לדעת באמת עד כמה הן קרובות למציאות. האם האוצר מוכן (ויכול) לספוג נזק שכזה?

יכול להיות שכן. הסיבה המובנת מאליה, אותה יכול לצטט כל שׂמאלני מתחיל, היא שהאוצר אינו אוהב להכנע לדרישות מפליגות בענייני שׂכר (ו-35% בפעם אחת מהווים דרישה מופלגת, גם אם מוצדקת לחלוטין). דרישות שכאלה מעודדות מגזרים אחרים לבוא בדרישות משלהם. מבחינת האוצר מדובר בכדור שלג מסוכן, שסופו, חס וחלילה, בפריצת המסגרת התקציבית ובדחפים אינפלציוניים.

אבל זו לא הסיבה היחידה לכוחנות יוצאת הדופן של האוצר. ככל שהשביתה מתמשכת, היא גורמת נזקים קשים לאוניברסיטאות. טיעון מעניין, שקראתי בבלוג "תודעה כוזבת", עוסק בתדמית האוניברסיטאות בעיני הסטודנטים:  לביטול שנת הלימודים תהיה ללא ספק עוד תוצאה מיידית אחת, ריקון האוניברסיטאות מסטודנטים. לו אני צעיר משוחרר היום, כזה שמתלבט איפה ומה ללמוד בשנה הקרובה ברור לי שאין טעם להעדיף אוניברסיטה על מכללה. עם כל היוקרה הנוספת שמתלווה לתואר אוניברסיטאי העובדה ששנת לימודים באוניברסיטה יכולה לרדת לטמיון היא שיקול מנצח, כזה שיזרים רבים וטובים למכללות בשנה הבאה על חשבון האוניברסיטאות. 

נזק נוסף, באותה רוח, הוא הניכור ההולך וגובר בין הסטודנטים – הנפגעים המרכזיים של השביתה – לבין המרצים. גם בקרב חלקים גדולים של הציבור לא מצטיירים המרצים כמי שלוחם עבור ההשׂכלה הגבוהה, אלא כמגזר בעל עניין צר בשׂכרו הוא, ותו לא. חוסר האהדה של הציבור בכלל, ושל הסטודנטים בפרט, יקשה מאד על ארגוני הסגל בשלב הבא של המאבק – נגד יישׂום המלצות ועדת שוחט.

אם בכלל יהיה לאוצר צורך במאבק כזה. במקרה של ביטול הסמסטר או שנת הלימודים, תאלצנה האוניברסיטאות לספוג הפסדים כספיים כבירים. שׂכר לימוד נוסף לא ישולם, וזה שכבר שולם יוחזר. הסטודנטים המאוכזבים יגישו, מן הסתם, שורה של תביעות ייצוגיות בתביעה לפיצוי על בזבוז הזמן, שׂכר דירה ששולם לשוא, זמן עבודה אבוד בקיץ, ועוד ועוד. קרנות מחקר חיצוניות עלולות להשעות השקעות ולבטל חוזים אם תופסק פעילות המחקר. בתרחיש כזה, סביר מאד להניח שחלק מן האוניברסיטאות – אילו שאין להן עתודות של מזומנים – תקרוסנה מבחינה כלכלית. אז יכנסו לפעולה ראשי הועדים המנהלים – אנשי עסקים או בכירי אוצר לשעבר – ויכפו על המוסדות הממוטטים הפרטה מוחלטת. הם יקראו לכך "תכנית הבראה".

וההפסדים למשק? הם אכן יכאבו, אבל לא יותר מדי. בשנים האחרונות נהנה האוצר מעודפי גבייה מרשימים, שהצטברו להם כבר ללא-מעט מיליארדים. אמנם, התירוץ הרגיל לאגירת העתודות הללו הוא הרצון לצמצם את החוב הלאומי, אבל אם אפשר להשתמש בו כדי לכבוש עוד מעוז של העבודה המאורגנת, ובאותה הזדמנות להנחית מכה קטלנית על אחת החממות האחרונות של חשיבה ביקורתית וחברתית בישׂראל, מה טוב.

*** *** ***

עדכון אחרון: ב"ה, נחתם הסכם ושנת הלימודים לא בוטלה. עדיין מוקדם לסיכומים, אבל דבר אחד מעודד אותי מאד: שההסכם נחתם ערב השבת, ולא במוצאיה. לכולם מגיע לנוח בלב שלם בשבת, אפילו לפקידי האוצר.

יומיים לפני שנפתחה שביתת המרצים, סברתי שמנהיגיה שגו בכך שבחרו בסיס צר מידי למאבק. מה הטעם במאבק על שחיקת שׂכרו של הסגל הבכיר, כאשר המערכת כולה סובלת ממחסור בתקנים, מציוד מיושן במעבדות, מספריות ללא תקציבים, מגידול מדאיג ביחס בין מרצים לסטודנטים, מגידול מדאיג עוד יותר במספר העובדים ללא תקנים וללא תנאי-העסקה ראויים?

כדרכן של שביתות, גם שביתת המרצים פיתחה חיים משלה. אם בשבועות הראשונים התרכז השׂיח בתחום הצר של אחוזים ומנגנוני שחיקה, לאורך הזמן החלו להשמע יותר ויותר דיבורים על מאבק להצלת ההשׂכלה הגבוהה בכלל. אט אט החלה חודרת ההכרה שהגיע זמננו להלחם על עתיד האוניברסיטאות, ושאם לא נעשׂה כן, אנו צפויים להפרטה מוחלטת, ולחרבן כל החוגים, המחלקות, אפילו הפקולטות, שאינן נושׂאות רווח מוחשי ומיידי. בעולם המופרט של פקידי האוצר אין מקום למדעי הרוח, לאומנויות, אפילו לרוב מדעי החברה.

במאמר שכתב אתמול ב-ynet כותב סבר פלוצקר: המרצים הבכירים כבר התקפלו ונסוגו דרך ארוכה. הפשרות שהציע בסוף השבוע שעבר ועד ראשי האוניברסיטאות, שהיו מקובלות על המרצים, משקפות ויתורים מרחקי לכת… במהלך המשא והמתן עם משרד האוצר הושפלו המרצים עד עפר… בשבועיים שחלפו הוכח קבל עם ועדה מי הוא בעל הבית השולט באוניברסיטאות: משרד האוצר ואין בלתו… האם הנוקשות של פקידי האוצר אכן משקפת את סדר העדיפויות שלנו, של החברה האזרחית בישראל?  שאלה רטורית. אפילו מר פלוצקר, שאינו חשוד בעיני בשׂמאלניות יתר, קץ בכוחנות המוגזמת של האוצר. אבל מאחרי שאלתו הרטורית מסתתרת שאלה נוספת, עמוקה יותר: מה הסיבה לכוחנות זו של האוצר?

את התשובה אפשר למצוא בדברים שאמר ל-The Marker אורי יוגב, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר והיום איש עסקים עשיר. אחד ההישׂגים הגדולים שהוא זוקף לזכותו מימיו כממונה על התקציבים, הוא הרפורמה ברשות הנמלים:"היכולת להשבית את המדינה ב-2010 תהיה מוגבלת… כבר היום הם פועלים כחברה עסקית, עם דו"חות רבעוניים של רווח והפסד. זו כבר לא המדינה שמשלמת להם… בתקופה של ביבי בחרנו את האגוזים הקשים מכולם, ואין ספק שהנמלים היו האגוז הכי קשה.

זהו חזונו של הימין הקיצוני גם עבור האוניברסיטאות. המוסדות מועברים כבר עתה לשיטות ניהול של "רווח והפסד", וההוצאה הציבורית עליהם מצטמצמת והולכת. מערכת ההשׂכלה הגבוהה, שגם היא "אגוז קשה" – לא בגלל שליטתה על איזה "שאלטער" אלא משום שהיא מושתתת על חשיבה ביקורתית – תופרט ותאבד את היכולת שלה לשבות. התהליך יקח אמנם זמן, אבל, כפי שאומר יוגב, "15 שנה בחיים של מדינה הן שום דבר." פקידי האוצר אינם מפחדים מדרך ארוכה. ובסוף הדרך ממתין גן העדן של הימין הקיצוני – משק מופרט לחלוטין, בו אי-אפשר יותר לשבות.

לאחרונה התבשׂרנו שכנס הרצליה השמיני, הנערך תחת הכותרת "ישׂראל בשנת ה-60: הלעולם חוסן?", יקיים את יומו הראשון במשכן הכנסת. הנושׂא פורסם באמצעי תקשורת שונים, וגרר תגובות מתגובות שונות (מקבץ בלתי-אקראי בעליל אפשר למצוא כאן.)

מעניינת במיוחד הכותרת הראשית בידיעה של שחר אילן, כתב The Marker. הכותרת מבשׂרת טובות: העובדה שהיום הראשון של כנס הרצליה יערך במשכן בירושלם אינה פחות מאשר "פשרה היסטורית". פשרה בין מי למי? מסביר הכותב: מאז שבחר רה"מ לשעבר אריאל שרון להכריז על תמיכתו ב"מפת הדרכים" (2003) ועל תכנית ההתנתקות (2004) דוקא בכנס הרצליה, פרץ סכסוך חריף, אותו הוביל יו"ר הכנסת דאז, ראובן ריבלין. טענתו של ריבלין היתה – תכניות מדיניות מן הדין שיוכרזו מעל במת הכנסת דוקא, ולא בכנס המאורגן על ידי מכללה פרטית.

 (וויקיפדיא: ראובן ריבלין).

בחירתו של רה"מ שרון, כמו גם של פוליטיקאים רבים אחרים, אינה בלתי-הגיונית. קל ונעים יותר לנאום מעל הבמה המכובדת של כנס הרצליה. המארגנים עושׂים עבודתם למופת, הנאום המרכזי מתוזמן להפליא עם מהדורות החדשות המרכזיות, הכיבוד ללא דופי, וחשוב מכל – הנואמים בכנס הרצליה אינם חשׂופים לקריאות ביניים. ההתנגדות החריפה ביותר שמרשים כללי הטקס בכנס הרצליה היא מחיאות כפיים מנומסות מדי. לא פלא שריבלין ואחרים טוענים שהעברת הדיון הציבורי לבמה פרטית, כמו זו שמציע כנס הרצליה, מהווה פגיעה חמורה בדמוקרטיה.

"במרכז הבינתחומי," מדווח אילן, "רואים את הדברים לגמרי אחרת. שם טוענים שבכל הדמוקרטיות החשובות יש מסורת של פוליטיקאים שמצהירים הצהרות חשובות בכנסים אקדמיים." מבלי להכנס לדיון על נכונותה של הטענה, מאלף לראות מהי בחירתה של ה"דמוקרטיה" הישׂראלית כבמה ראויה. לא האוניברסיטה העברית, ה-alma mater של האקדמיא הישׂראלית כולה. לא הטכניון, שהעמיד משורותיו זוכים בפרס נובל. לא. הבמה הראויה לדיון ציבורי במדינת ישׂראל היא זו של "המרכז הבינתחומי הרצליה", המאייש את "בית ספר אריסון למנהל עסקים", את "בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה", ואת "בית ספר סמי עופר לתקשורת" במיטב המרצים שפיתה בכסף טוב מהאוניברסיטאות הציבוריות. אכן, קשה לחשוב על דרך מובהקת יותר וסימלית יותר לחזק את קשרי ההון והשלטון, מאשר באמצעות טיפוח המוסד האקדמי הפרטי של בעלי-ההון, בזמן בו מערכת ההשׂכלה הגבוהה הציבורית נלחמת על חייה.

יחסי הכוחות האמיתיים בין המדינה לבין ההון ניכרים מדבריו של פרופ' עוזי ארד, ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה של המרכז הבינתחומי: "בשנת ה-60 למדינה היה רצון לעשות את הכנס יותר ממלכתי וטקסי ולערוך אותו בירושלים. לדבריו, הם לא רצו לעשות את זה במלון וגם לא בבנייני האומה אלא דווקא בכנסת." הם ניכרים עוד יותר בתגובתה של יו"ר הכנסת, הגב' דליה איציק, שגם אמורה לנאום בכנס: "אני מרגישה שזה ניצחון חלקי… זה מסוג הדברים שאני מנסה ואלוהים גדול. אני מרגישה שהבית הופך להיות יותר משמעותי."

והנה כל התורה על רגל אחת. עבור יו"ר הכנסת, העובדה שמארגני כנס הרצליה מואילים בנדיבותם לקיים יום דיונים אחד בירושלם, ודוקא בכנסת, הינה "ניצחון חלקי". המשכן כבר מזמן אינו משמעותי, ועל אף כל מאמציה של יו"ר הכנסת, שינוי של ממש יכול לבוא רק מאלהים. את כל זה מנסה בטאון הבית של הימין הכלכלי למכור לנו כ"פשרה היסטורית". אך האמת היא שפשרה אין כאן, ודאי לא ניצחון חלקי של הכנסת, אלא דוקא תבוסה מהדהדת. המנצחים היחידים הם בעלי-ההון, שיראו לכולנו מי כאן בעל הבית. ומה אכפת להם? חגיגות כאלה יש רק פעם בעשׂור. מעתה אמור: לשנה הבאה במרכז הבינתחומי הרצליה, ובא לציון גואל, ולשָׁבֵי פשע ביאכטה במרינה.

 (תמונה: The Marker).

בטור הקודם בעניין המלצות ועדת שוחט לקביעת שׂכר הלימוד ראינו כיצד נקבע הסכום המומלץ לשׂכר הלימוד החדש – 14,800 ₪! – לא בעקבות חישוב של עלויות או צרכים, אלא לפי שרירות לבם של חברי הועדה. אלא שלא רק שרירות לב יש כאן, אלא גם הטעיה וגניבת דעת.

דוגמא מובהקת להתנהלות נלוזה זו של הועדה היא ההמנעות מהצגת נתונים, המשווים את יוקר שׂכר הלימוד בארץ לזה הנהוג בעולם. לפי מחקר מיוחד שנערך לגבי מדינות ה-OECD, יוצא שכבר היום שׂכר הלימוד בארץ, משוקלל לפי כח הקנייה בארצות השונות, הוא השישי בעולם. המדינות היחידות בעולם המפותח בהן שׂכר הלימוד גבוה יותר הן ארה"ב, יפן, קוריאה, אוסטרליא וקנדה (לטבלא מלאה ראה כאן). בבריטניא, ניו-זילנד, הולנד, איטליא, אוסטריא, ספרד, בלגיא, צרפת וטורקיא שׂכר הלימוד נמוך מאשר בישׂראל, לעתים נמוך בהרבה. בארצות סקנדינוויא, צ'כיא, אירלנד ופולין לא נהוג שׂכר לימוד כלל!

יוצא אפוא, שדו"ח ועדת שוחט בא להעלות שׂכר לימוד, שכבר היום הוא מהגבוהים בעולם. ואם יועלה חס וחלילה שׂכר הלימוד לפי המלצות הוועדה – או אז יטפס שׂכר הלימוד בארץ למקום הראשון! לא פלא שדו"ח ועדת שוחט אינו טורח להציג השוואות לארצות אחרות.

 (ויקיפדיא: ועדת שוחט).

וכיצד ישלמו הסטודנטים את שׂכר הלימוד היקר בעולם?  לפי דו"ח הועדה הפתרון מגולם במערכת הלוואות נדיבות שתעמדנה לרשות הסטודנטים/ות. אלא שבדיקת הדברים מראה ששוב אין כאן אלא אחיזת עיניים (ראי כאן, סעיף 4.2.3).
ראשית, רוב הסטודנטים/ות אינם נוטים/ות כלל לקחת הלוואות למימון שׂכר הלימוד. מדו"ח הועדה עולה שחבריה מודעים לכך ששיעור הניצול של הלוואות לסטודנט/ית נמוך מאד גם היום. מה שלא עולה ממנו הוא מדוע סבורים חברי הועדה שמצב זה צפוי להשתנות.
שנית, ההלוואה המוצעת אינה "מציאה גדולה" כלל וכלל. ההלוואה המוצעת היא ל-10 שנים, בריבית שנתית של 4.9%.  כבר כיום יכול/ה כל סטודנט/ית להשׂיג בבנקים המסחריים הלוואה ל-6 שנים, בריבית נמוכה יותר. אם כן, כיצד נקבעו תנאי ההלוואות שמציעה ועדת שוחט? על כך אפשר ללמוד מפרוטוקול הועדה מיום 21 פברואר 2007:  יש לקבוע, כי הריבית על ההלוואות תהיה גבוהה דיה, כדי לא ליצור תמרוץ יתר ללקיחת ההלוואות. (עמ' 13 כאן)    מבינים/ות? הפתרון היחיד אותו מציעה הועדה למימון העלאה של 72% בשׂכר הלימוד הוא הלוואות, ואלו מתוכננות מראש כך שלא יהיה משתלם לקחת אותן!

שלישית, תנאי החזרת ההלוואות. אחד הנתונים שתועמלני האוצר נפנפו בו בגאון הוא, שמי שלא יצליח להשׂתכר מעל סכום מסויים, יהיה פטור מהחזרת ההלוואה. נדיבות מפליגה? לא ממש. הרף שנקבע לעניין זה עומד על 5300 ₪ לחודש. כרגיל אצל ועדת שוחט, אין בדו"ח של ועדת המשנה לענייני שׂכ"ל או בפרוטוקולים שום תיעוד לגבי האופן בו חושב הסכום. עם זאת, כדאי להשוות סכום זה עם השׂכר הממוצע של בעלי השׂכלה תיכונית, העומד על 5500 ₪. כלומר, ועדת שוחט מהמרת על כך שבוגרי האוניברסיטאות יצליחו להשׂתכר לכל הפחות כמו בוגרי התיכונים (ואפילו קצת מתחת לממוצע, ליתר בטחון). אם כך, בשביל מה שווה ללכת לאוניברסיטה?

נתון מאלף נוסף: לפי תכנית "אופק חדש" השׂכר של מורה מתחילה (שאינה מחנכת כיתה) הוא… נחשתם/ן נכון! 5300 ₪. אפשר להאמין שמדובר בצירוף מקרים תמים. אבל סביר יותר שיש לפנינו עדות  מובהקת לכך שהמתקפה הכוללת על מערכת החינוך מתואמת עד לפרטים הקטנים. הועדה בראשות מר שוחט (שׂר אוצר לשעבר, למי ששכח/ה), זכרה היטב לקחת בחשבון את מתווה "אופק חדש". אף מורה מתחיל/ה (ובעצם אף אחד כמעט) לא יהנה מהפטור מהחזרת ההלוואה.

השורה התחתונה ברורה. שׂכר הלימוד יעלה ב-72%. הסיוע היחיד שיוצע לציבור הסטודנטיות/ים הוא הלוואות בלתי-משתלמות בעליל, המיעוט שבכל זאת ירצה לקחת את ההלוואות הללו צפוי בוודאות גבוהה להשׂתכר מספיק כדי לא לזכות בפטור. מתברר שהגזרים של ועדת שוחט הם לא יותר מאשליה. רק המקל אמיתי לגמרי, ומכותיו תכאבנה עד מאד.

[גם טור זה הופיע לראשונה באתר "עבודה שחורה"; ואם עדיין לא הוספת אותו למועדפים שלך, למה את/ה מחכה? ].

העניינים מתחממים. הנסיון של ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) להכניע את המרצים השובתים באמצעות פניה לבית-הדין לעבודה, על מנת שזה יוציא למרצים צווי מניעה (זמניים כבר החל ב-2 בינואר, קבועים החל ב-13 בו), נתקל בהתנגדות מפתיעה: נשׂיא אוניברסיטת ת"א, פרופ' צבי גליל, הודיע שהוא מתנגד להוצאת צווים, וביקש למחוק את אונ' ת"א מהעתירה. מדובר בצעד מבורך וחשוב משני היבטים: (א) העדרהּ של אונ' ת"א מהעתירה יחליש אותה, ויקשה על בית הדין להוציא צווי מניעה; (ב) הצעד האמיץ של פרופ' גליל פער סדק בחומה הבצורה שהציג ור"ה עד כה.

 (וויקיפדיא: צבי גליל)

צעד זה של נשׂיא אונ' ת"א הוסיף שמן על המדורות שבערו בכל מקרה בקרב אנשי הסגל הבכיר. באונ' העברית ובטכניון החל מרד כנגד הנשׂיאים המכהנים, ואנשי סגל בולטים החלו במהלכים שמטרתם להביא להדחתם של הנשׂיאים המכהנים. קול קורא ברוח זו נשמע גם מפיו של פרופ' אילן גור-זאב מאוניברסיטת חיפה, והיום החל המהלך לקרום עור וגידים גם אצלנו. בישיבה של ארגון הסגל, בה נכחו לראשונה גם נציגי אגודת הסטודנטים (שהתקבלו במחיאות כפיים סוערות), התקבה ההחלטה הבאה:

מתוך דאגה עמוקה לעתיד ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל, ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת חיפה  מאמץ את ההחלטה הבאה.

1. האסיפה מחזקת את ידיהם של נציגינו במועצה המתאמת ובוועדת השכר ומביעה בהם אמון מוחלט.

2. האסיפה מנחה את חברי הוועד ונציגיו במועצה המתאמת לשבות ללא הגבלת זמן, עד להשגת הסכם שכר הוגן העונה על שתי הדרישות העיקריות: עדכון השכר בעקבות שחיקת העבר משנת 1997 ובניית מנגנון שימנע שחיקה עתידית.

3. האסיפה מגנה כל ניסיון של ועד ראשי האוניברסיטאות, ובכללה הנהלת האוניברסיטה, לנקוט בצעדים משפטיים כנגד הסגל.  האסיפה מזכירה כי הנהלות האוניברסיטה לדורותיהן לא העלו על הדעת לפנות לבתי משפט כאמצעי לפתרון סכסוך עבודה.

4. האסיפה קוראת לוועד המנהל לפעול להדחת הנשיא בעקבות בקשתו מבית הדין לעבודה להפעיל צווי מניעה לסגל.

5. האסיפה מודה לסטודנטים-תלמידינו על תמיכתם בשביתה המוצדקת שלנו ושבה ומצהירה כי הסגל האקדמי יעשה ככל שבאפשרותו כדי למזער את הפגיעה בהם.

באסיפה נכחו 186 חברים. ההחלטה התקבלה ברוב של : 182 בעד;  4 נמנעים;  0 מתנגדים.

  (תמונה: "הארץ")

לכאורה, חדשות טובות. אבל בכל זאת יש גם מקום לחשש. בשנה שעברה קרס מאבק הסטודנטים כאשר ההנהגה שלו התקפלה תחת הלחץ, והפנתה עורף לציבור שהיא נועדה לייצג. לפני שבועיים קרה דבר דומה לשביתת המורות, כאשר הנהגת הארגון חתמה באופן חטוף על הסכם שכלל לא ברור מה ההישׂגים בו, ומדוע היה צריך לשבות זמן כה רב כדי להשׂיגם. האם תוכל המועצה המתאמת של הסגל הבכיר – הנהגת השביתה בפועל – לעמוד בלחצים ובפיתויים, ולנהל את המאבק באומץ, יהא המחיר אשר יהא?

נראה שהמפתח הוא, כרגיל, הרחבת המאבק. פקידי האוצר זחוחים אחרי התבוסה שהנחילו למורות, ומשוכנעים שיוכלו להביס את אותנו באותה קלות. אם נשׂכיל לצרף כעת לשביתה את נציגי הסגל הזוטר ואת נציגי הסטודנטים, יש סיכוי להחזיר מלחמה שערה. שביתה של הסגל הזוטר תקפיא גם את הלימודים המתנהלים כסדרם (כמחצית השיעורים אצלנו בחיפה), ושביתה של הסטודנטים תוציא לרחובות את צוותי המחאה המאורגנים שראינו רק לפני חצי שנה. יחד נוכל לקבור את המלצות ועדת שוחט, ולהציל את ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל. אומרים שסמסטר מבוטל יגרום נזק של 4,000,000,000 (ארבעה מיליארד) ש"ח. הגיע הזמן שהפקידוקרטים יתחילו להזיע.

*************

שתי הודעות קצרות:

(א) מי שרוצה לראות תמונות מהמאבק בשטח, ומהשלכותיו ותוצאותיו, מוזמנ/ת לבקר בבלוג של יזהר בירן, סטודנט באונ' בן-גוריון.

(ב) אני יודע שיש עוד דברים בעולם לכתוב עליהם, פרט לשביתת המרצים. ב"ה אתפנה אליהם כשהסערה תהיה מאחורינו.