אנטישמיות חדשה – בלוג חי

נסיון ראשון ב-live blogging, וכנראה בדרך היחידה שאפשר: in medias res. (ותזכורת חשובה: הדברים המובאים לעיל אינם שלי, אלא של הדוברים/ות).

*** *** ***

על הבמה: א.ב. יהושע, בנסיון לחשׂוף את שורשי האנטישמיות.
המשׂימה הראשונית היא להבין מדוע קיימת אנטישמיות. לעצתו של גרשון שולם, עוד ב-44, יש לגשת לעניין בלי בכיינות ובלי התרברבות. הנחת יסוד של יהושע: יש משהו בסיסי ביהדות המעודד הן אנטישמיות, הן פילושמיות. לב העניין בחיבור של דת ועם. החיבור הזה יוצא דופן בעומקו, מן מבחינת המחשבה הן מבחינת הזמן לארכו היא נמשכת. מבחינה היסטורית, מקור התופעה בגלות בבל.

להמשיך לקרוא

מע"מ על פירות וירקות?!

במסגרת התקציב הבא רוצה הממשלה להחיל את מס ערך מוסף על פירות וירקות. דיון מורכב בעד ונגד כבר מתחולל, אם כי בחוגים מצומצמים בהרבה מאלה שהמס יחול עליהם – על כולנו. חובה להרחיב את הדיון!

עכשיו ב-16% יותר יקר

מעכשיו ב-15.5% יותר יקר?

צדדים רבים יש לדיון. יש הטוענות שהמס אינו מחולק נכון, כיון שהוא יפגע בעניים ובעשירים באותה מידה (בעוד שראוי לחוס על העניים ולמסות יותר את העשירים).

יש הטוענים שהמס נועד לחסל נקודת כח של הלובי החקלאי, ולהשוות את המס במדינה לצורך התנהלות יעילה יותר בתחום גביית המסים.

יש הטוענות שבסך הכל מדובר ב"עז", שמטרתה להעסיק את השׂמאל החברתי בזמן שהתקציב, וביחוד חוק ההסדרים, נוגסים בשקט בצדדים אחרים של מה שנותר ממדינת הרווחה.

ויש אנשים, כמוני, שסבורים שאלו עניינים משניים, לעומת שאלה חשובה בהרבה: אם כבר החלטנו להעלות מס על מוצרי צריכה יומיומיים, מדוע לעשׂות זאת דוקא עם אלו הבריאים ביותר? מדוע לא למסות סוכרים ושומנים? הרעיון להכביד את העול הכלכלי דוקא על אותו פלח באוכלוסיא המנסה לשמור על תזונה נבונה נע לטעמי על הגבול בין איוולת לפשע.

אז מה אפשר לעשׂות? להתארגן! בשלב הראשון, הצטרפנה לציבור העונות על הסקר של טל גלילי, שם יש עוד קישורים רבים לדיון. בשלב שני (והבלוג של טל הוא נקודת מוצא נהדרת לכך), תוכלו להצטרף לפעילות – ברשת ומחוץ לה – שמטרתה לבטל את הגזירה המסויימת הזו.

סגל אונ' חיפה עם שובתי הפתוחה

זה עתה שבתי מישיבת ארגון הסגל הבכיר של אוניברסיטת חיפה. הסעיף הראשון על סדר היום היה, לשׂמחתי, הודעת תמיכה בשובתי האוניברסיטה הפתוחה, כהאי לישנא:

מתוך אחר "עבודה שחורה" - www.blacklabor.org

מתוך אחר "עבודה שחורה" - www.blacklabor.org

ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת חיפה תומך בזכותם הלגיטימית של עובדי האוניברסיטה הפתוחה להתארגן ולהיאבק על שיפור תנאי עבודתם. הארגון פונה להנהלת האוניברסיטה הפתוחה לכבד את חופש ההתארגנות של עובדיה.

ההחלטה התקבלה פה אחד!

נכון, המאבק עדיין רחוק מלהסתיים, והעול והסבל עדיין מנת חלקן/ם של המנחות/ים והסטודנטים/יות. ובכל זאת, צריך לעודד ולשבח כל גילוי של ערבות הדדית – סולידריות בלע"ז – בין עובדים במשק בכלל, ובין האגפים השונים של מערכת החינוך בפרט.

צריך גם לברך ולעודד את ארגון "כח לעובדים", על המהלך הנחשוני שהוא מוביל. חברות וחברים העושׂים/ות במלאכה – ישר כח!

אנטי-יוֹבֵל (פרשות השבוע: בהר, בחֻקֹּתַי)

וקדשתם את שנת החֲמִשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יוֹבֵל הִוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אֲחֻזָּתוֹ ואיש אל משפחתו תָּשֻׁבוּ. יובל הִוא שנת החמִשים שנה תהיה לכם […]  ועשׂיתם את חֻקֹּתַי, ואת משפטי תשמרו, ועשׂיתם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם על הארץ לבטח. ונתנה הארץ פִּרְיָהּ, ואכלתם לָשֹׂבַע, וישבתם לבטח עליה […]  והארץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כי לי הארץ. כי גֵרים ותושבים אתם עִמָּדִי. ובכל ארץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תתנו לארץ (ויקרא כה י-כד).

אנחנו מגש הכסף שעליו ניתנה לך מדינת היהודים

אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים

איור: דניאל מורגנשטרן

נוהג מוזר, היובל. פעם בחמישים שנה חלה מחיקה רחבית של (כמעט) כל עסקאות הנדל"ן, וכל הנחלות חוזרות לבעליהן הקודמים. ליתר דיוק – הבעלים הקודמים חוזרים אל הנחלות. מי שקונה אחוזת קרקע, קונה אותה לזמן קצוב. והמחיר, בהתאם: נחלה שנמכרה זמן קצר לאחר היובל שווה כסף רב; זו שנמכרה זמן קצר שלפניו שווה אך מעט. וכלשון הכתוב:

במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני-תבואֹת ימכר לך. לפי רֹב השנים תרבה מקנתו, ולפי מעֹט השנים תמעט מקנתו. כי מספר תבואֹת הוא מֹכֵר לך (שם, טו-טז).

הפרשנות המקובלת למנהג זה נעוצה בפסוק כג, המצוטט למעלה: "כי לי (כלומר לרבש"ע) הארץ". ארץ-ישׂראל אינה שייכת לעם ישׂראל, אלא לאלהים בלבד. העם הוא בחזקת גר ותושב, אורח לרגע בנחלה השייכת לריבון עולם. מעניין לראות שתפיסה זו משיקה הן למחשבה על בעלות פרטית בקרב השׂמאל הכלכלי – הרואה בקרקע משאב משותף ולא רכוש פרטי, הן להגות האקולוגית – הרואה באדם אורח לרגע בהיכלה של אמא אדמה. יוצא שהתורה, השׂמאל, ושוחרי/ות הסביבה מסכימים כולם שהאדמה היא של כולם, ושאנחנו עליה רק אורחים, תושבים, גֵרים. ומי לא מסכים עם הקביעה הזו? ראש הממשלה, כמובן. הוא, כרגיל, רוצה להפריט.

איך זה יעבוד? מנהל מקרקעי ישׂראל, גוף שהוא בעייתי לכל הדעות, יחוסל. במקומו תקום רשות מקרקעין, שתנהל מכירת חיסול של אדמות מדינה לכל דכפין. כלומר, לכל מי שיש לו האמצעים והנגישות. כלומר, לקואליציא של בעלי-הון, כרישי נדל"ן, עסקנים מהמגזר החקלאי, ועורכי-דין שישמנו את הגלגלים ויכתבו את כל הניירת בשׂפה שרק הם יודעים לקרוא.

אבל אל תאמינו לי. אני משוחד, שׂמאלני, שׂונא הפרטות. קראו במקום זה את דבריו של אלי כהן – עד לא מזמן הממונה על השׂכר באוצר, אדם שהגדיר את ביבי כ"מורה דרך" – בראיון לרינו צרור:

לגבי המינהל, הייתי חצוי מקצועית. מצד אחד, אני חושב שצריך לעשות שם רפורמה. מצד שני, אני מתנגד לה נחרצות משום שמדובר בקרקעות המדינה. עכשיו, אם נגמיש את הבירוקרטיה מול הכרישים, לפי הערכה שלי, תוך מספר חודשים כל הקרקעות ייגמרו. אנחנו נמצא אותן תוך שנתיים, בשרשור, בבעלות אילי הון ברשות הפלשתינית, אוקיי? מה שעשו בקרן קיימת 200 שנה, אנחנו נגמור בחצי שנה. כלומר, יש מקומות שרצוי לתת לבירוקרטיה לעבוד, לתת לה ארוחת צהריים.

אז הנה השורה התחתונה שלנו השבוע. ממשלת ביבי מתכננת את ההפרטה הגדולה בתולדות המדינה, מהלך המוערך בשווי של מאות מיליארדי שקלים, ללא שום דיון ציבורי כלשהו. ההפרטה הזו מתוכננת לעבור בחסות חוק ההסדרים הידוע לשמצה. בזמן שאנחנו נריב ונתרתח על קיצוץ של קיצבה זו או אחרת, על עוד תרופה שיצאה מהסל, על איזו העלאה של שׂכר הלימוד, ביבי יפריט לנו מתחת לאף את כל אדמות המדינה. ללא דיון ציבורי, כמעט ללא דיון בכנסת.

עד כמה ההתנהלות דרך חוק ההסדרים מערערת את הדמוקרטיא אנו יודעים זה זמן מה. השנה היא גם לא יהודית.

1 במאי – רשמים

גם כחול-לבן באמצע

גם כחול-לבן באמצע

בדרך כלל, אני לא הולך להפגנות. הסיבה לכך היא שבהפגנה יש תועלת רק אם היא מובילה למעשׂה. הצרה היא, שלרוב נתפסת ההפגנה בתור המעשׂה עצמו. הרי הלכתי להפגנה, מה עוד אתם רוצים? לפיכך לרוב איני הולך להפגנות.

אלא שביום ו' האחרון דוקא הלכתי, למצעד החיפאי של 1 במאי. מדוע? משום שזו אינה הפגנה רגילה, אלא יום חג. לא הגעתי למחות נגד שום דבר, או לתבוע משהו, אלא רק כדי לפגוש את החברות והחברים לדרך. הנה כמה רשמים:

המצעד בחיפה יצא לדרכו בתכנון ובאחריות סניף חד"ש המקומי. כתוצאה מכך, היתה בו נוכחות בולטת ביותר לשׂפה הערבית (ודאי חצי מהקהל, אולי יותר). שלטים בערבית, ססמאות בערבית, ואפילו נקודת ההתאספות היתה בלב-לבו של ואדי ניסנס, השכונה הערבית המוכרת ביותר בעיר.

מצד אחד, התערובת הזו נותנת סיבה (ואפילו קטנה) לנחמה: גם בימים אלה יכולה להתקיים פעילות ערבית-עברית משותפת. זכות אנושית לפרנסה בכבוד משותפת לכל המגזרים, לכל הגזעים, לכל השׂפות. את נקודות השותפות צריך למצוא ולהדגיש. מצד שני, נותנת התערובת חומר למחשבה. כנציג של השׂמאל הציוני הייתי במצעד במיעוט מובהק. טוב מדי פעם להרגיש במיעוט, ביחוד בהקשר (העברי-ערבי) בו אני שייך כמעט תמיד לרוב. פתאום הדברים המובנים מאליהם נעלמים כלא היו, ודברים אחרים לגמרי הופכים מובנים מאליהם לרוב הסובבים. חוויה מומלצת, לפחות מדי פעם.

דוקא רעיון טוב...

דוקא רעיון טוב...

Power to the Workers!

Power to the Workers!

עניין נוסף שזכה להדגשה הוא ההתעצמות ההדרגתית של ארגון כח לעובדים. בימינו, כאשר מפלגת העבודה זוחלת לכל ממשלה ומזכ"ל ההסתדרות הוא חברו הטוב ביותר של יו"ר התאחדות התעשׂיינים, יש לשׂמוח כפליים על הקמתו של ארגון עובדים חדש, דמוקרטי, העובד מלמטה. כזה הוא כח לעובדים. נכון לעתה המאבק הראשי שמניע הארגון הוא זה של מנחות ומנחי האוניברסיטה הפתוחה. כפי שכתבתי בשבוע שעבר, מדובר במאבק חשוב מאין כמוהו. מחד, בגלל חשיבות ההשׂכלה באופן כללי. מאידך, כיון שיש כאן עליית מדרגה עבור "כח לעובדים", ממאבקים קטנים ומקומיים (נוסח "גן המדע") למאבק ארצי, בזירה "של הגדולים". הצלחה כאן עשׂויה לשכנע עובדות ועובדים במקומות עבודה נוספים לעשׂות את הצעד החשוב ולהתאגד. ויפה שעה אחת קודם!

עניין נוסף שהרשים אותי היה לשונן של סיסמאות שנשׂאו באויר, הן בכתב הן על-פה. כידוע, השׂפה העברית נוקשה ביותר בכל הקשור למין. כמעט בכל מקרה ברורה החלוקה בין המינים הדקדוקיים, ובדיבור רגיל אין מנוס מבחירה על כל צעד ושעל במין. מי שניס(ת)ה אי-פעם לכתוב תוך התחשבות בשני המינים יודע/ת על בשׂרה/ו כמה מסרבל המאמץ את הכתוב. והנה, במצעד ביום ו', היו שלל סיסמאות בלשון זכר, שלל סיסמאות בלשון נקבה, וכיון שהיו כל כך הרבה – הסתדרו כולן נהדר ללא לוכסנים או סוגריים. הנה למשל:

שמעתן?

שמעתן?

מקורות יודעות דבר מספרות שבהפגנות של חד"ש סיסמאות הפונות לשני המינים הן עניין ישן. כיון שאינני מרבה ללכת להפגנות, ודאי לאלה של חד"ש, אינני יכול להעיד באופן אישי.

כאמור, יצא המצעד מואדי-ניסנס, מרח' חורי, כמעט פינת הציונות. משם עברנו לנביאים, להרצל ולנורדאו (להפועל פינת גאולה לא הגענו; אולי בשנה הבאה). בככר בנימין עצר המצעד וקמה במת נאומים מאולתרת. וכי איך אפשר בלי? שניים-שלושה נאומים שׂרדתי בכבוד יחסי, לקראת החמישי נשברתי והתפזרתי הביתה. לפיכך נותרתי ללא תשובה לשאלה שהציקה לי לאורך הארוע כולו – מדוע לא שר איש את האינטרנציונל? אולי גם זה בשנה הבאה. ובינתיים, חג פועלים שׂמח לכולנו. טוב שהתאווררנו קצת. בשאר השנה צפוי להיות מחניק.

שביתה באוניברסיטה הפתוחה

בשבוע שעבר פרצה שביתה באוניברסיטה הפתוחה. העילה לשביתה : דרישת העובדות/ים להעסקה רצופה, להכרה בהתאגדות, ולחוזה משותף. כעיקרון, אני תומך בכל מאבק של עובדות ועובדים למען זכויותיהן/ם הבסיסיות. אלא שהפעם העניין קרוב יותר הביתה. הנה מדוע:

בתחילת האלף הנוכחי עבדתי כמורה בסמינר הקיבוצים. היתה זו משׂרת ההוראה הראשונה שלי מאז שחזרתי מהלימודים בחו"ל, ושׂמחתי בה והתגאיתי מאד. לקראת תום השנה הראשונה קיבלתי מכתב פיטורין ממנהל המכללה. ראש החוג שלי מיהרה להסביר לי שלא מדובר במשהו אישי נגדי, אלא בנוהל של משׂרד החינוך. המטרה: למנוע העסוקה רצופה במשך 3 שנים, שהיתה מחייבת את המשׂרד להעניק לי קביעות. תמהתי בקול מדוע לא נספרות שלוש השנים כסדרן, ובסופן תתקבל החלטה אם אני ראוי להמשיך או לא. התשובה היתה שכך נהוג, ולא אני אצליח לשנות את הנוהג. קיבלתי את רוע הגזירה, אך הבטחתי שאם ישנה העניין אקבל את מכתב הפיטורין ואלך לדרכי.

וכך אכן היה. לקראת תום השנה השניה שוב פוטרתי. החלטתי לעמוד במילתי. זה המקום לציין, שנוהל "הדלת המסתובבת" לא היה הנקודה היחידה שהביאה לסיום מערכת היחסים. השׂכר המגוחך היה סיבה אחת, ומחלוקות חריפות בענייני חינוך היו סיבה אחרת. גם העובדה שזכיתי בעבודה מתוקננת באונ' חיפה הקלה על סיום הקשר. אבל הסיבה האמיתית ביותר היתה סיבוב הדלת. אני נפלטתי החוצה.

מדוע? כיון שעל אף כל הסיבות האחרות שצויינו לעיל, ראיתי בעבודה זו שליחות. מבחינה חינוכית, זה נראה לי המסר הראוי לשלוח לתלמידותי שם. אל תתנו שיתייחסו אליכן כאל עבדים ושפחות. אין סיבה להתעמר באף עובד – קל וחומר במערכת החינוך.

כל פוליטיקאי בן-יומו יודע לדקלם עד כמה חשוב החינוך, וכמה חשוב למדינת ישׂראל "המשאב האנושי". הדברים נכונים ומדוייקים, אני מחרה ומחזיק ומוסיף : הגיע הזמן להתחיל להאמין בנכונות המילים הללו. התייחסות הוגנת לעובדות ועובדי החינוך באשר הן/ם היא הצעד הראשון, המובן מאליו. לכאורה, המדינה היתה צריכה להבטיח שכך יהיה. אך כיון שלא, העבודה מוטלת עלינו!

תחזקנה ידי השובתות והשובתים באונברסיטא הגדולה בישׂראל!

***
יתכן שהאיות התמוה בכותרת יעורר שאלות. בתשובה אוכל רק לחזור על דברי רעייתי שתחיה : Google is God.

***
יתכן שהקביעה האֱמוּנית לעיל תעורר שאלות. בתשובה אחזור על השקפתי בענייני אמונה : אל תספרו לי על על שלכם ולא אספר לכם על שלי.

דב חנין והשאלה הציונית

מיהו ציוני?  לאחרונה, בעקבות התמודדותו של ד"ר ח"כ דב חנין על ראשות עיריית ת"א-יפו, ובעקבות ההתקפה שהחלה ח"כ חלי יחימוביץ' על אי-ציוניותו, התעורר מחדש ויכוח על מקומה ומעמדה של הציונות. (ראו/נה למשל בתגובות לחלק ב' של הראיון עם חנין שהתפרסם ב"עבודה שחורה"; החלק הראשון ב"שקוף").  הויכוח, כמו ההתמודדות, מרענן ומבורך, מכמה סיבות.

ראשית, לזירת המאבק. כפי שציין דב עצמו בראיון, העובדה שקלף הציונות נשלף והוטל אל השולחן בשלב כה מוקדם של המשׂחק מעידה על כך שבמחנה חולדאי, ואף מעבר לו, קיים חשש אמיתי ממועמדותו. את מי שאין חוששים ממנו, לא טורחים לתקוף. ואל נא תטעו – ההתקפות אינן מגיעות מצד כמה "פעילי רשת" נטולי חיים או אידאולוגים נטולי קשר למציאות, אלא מחבורה של פוליטיקאים משופשפים ומנוסים. כאלה שמבינים היטב את מאזני הכוחות וחשים בעצמותיהם את התנודות בהלך הרוח הציבורי. אם הם חוששים, סימן שיש ממה. מעודד. תחבורה ציבורית יעילה תקל על מצוקת הדיור
 
שנית, מה בכלל משמעות הטענה שדב חנין אינו ציוני? מאלף לקרוא בהקשר זה את דבריו של יונתן בן-אפרת על "בגידתה" של "עיר לכולנו" (ובפרט של חנין) בערביי יפו. לדידו של בן-אפרת, "עיר לכולנו" היא תנועה של "יהודים תל-אביבים בלבד". תשובתו של חנין לטענה זו מאלפת: העדרם של מועמדות ומועמדים ערביות/ים מ"עיר לכולנו" היא פרי החלטת ההנהגה הערבית להתמודד במסגרת רשימה ערבית (חד"ש-בל"ד). מכך יוצא שהקו המגדיר את הציונות נמתח בתפר בין השׂפות (עברית וערבית), המקביל כמעט לחלוטין לתפר בין הדתות (יהודים לעומת מושׂלמים ונוצרים). כיון שאני רואה בציונות תנועה שחייבת לחצות את הקוים הללו, מצב זה מדאיב. אבל בהחלט יש כאן תשובה ניצחת למלעיזים. איזה הסבר אחר יש לכך שבמחנה הלא-ציוני יצא הקצף על "הבגידה"?

מאידך, המועמד מס' 2 ברשימת "עיר לכולנו" מר אהרן מדואל, הוא בכלל ליכודניק. האם יש תעודת כשרות ציונית טובה יותר? גם כאן אני רואה סימן מעודד, ולא רק לטווח הקצר. הברית המתהווה ב"עיר לכולנו" בין חירות ומק"י מסמלת מהפכה של ממש בחשיבה הפוליטית הנהוגה במקומותינו. מעבר לפיוטיות עוצרת הנשימה (עליה נוכל לדון באופן מושׂכל יותר בעוד דור או שניים), היא מעידה על כך שדור חדש של פעילות ופעילים זונח את ההגדרה המבלבלת והמזיקה לפיה שׂמאל וימין פוליטיים ניכרים לפי עמדת כל אחת ואחד לגבי נוסחת "שטחים תמורת שלום". ברוך השם! הואיל ואנחנו עדיין נתונים בעיצומו של הקרב על התודעה, צריך להמשיך ולקרוא בקול: שׂמאל, שׂמאל, שׂמאל!  מי שרוצה להמשיך לדבוק בהגדרה הישנה מוזמנ/ת לעבור לאיות ב-ס' וב-ו' (סמול).

ובכן, מיהו ציוני? אינני מכיר שום הגדרה מחייבת ומוסכמת לשאלה זו, ממש כשם שאינני מכיר באף גוף שהוא כמייצג הרשמי של התנועה הציונית. כל גוף שאינו כולל גם את החוזה הרצל וגם את הנביא מיכה לא ישכנע אותי. נשאר לנו לדון אפוא במאפייניה של הציונות.

מאפיין חשוב אחד הוא היחס לעליית היהודים לארץ. מצד אחד, אני תומך נחרצות בזכותה וחובתה של מדינת ישׂראל לקלוט כל יהודי/ה באשר היֻא במקרה של רדיפות ופרעות. מצד שני, צריך להכיר בכך שכבר היום חיים למעלה מעשׂרה מליון (10,000,000) איש ואישה בין הים לירדן. לצורך ההשוואה, בזמנים בהם התגבש עם ישׂראל (נאמר, המאות 13-12 לפני הספירה) עמדה אוכלוסיית הארץ – כולל עבר הירדן המזרחי – על 22,000 פחות או יותר. במילים אחרות: אין מקום. לפיכך, דומני שלמדינת ישׂראל לא צריך להיות כרגע עניין בעידוד עלייה לארץ, לפחות לא עד שתהיה ממנה הגירת המונים החוצה.

ומה על מי שכבר נמצא בארץ? דומני שהגדרה כללית מספיק לציונות תהיה: כל מי שמחזק במודע ובפועל את מעמדה ואת חסנה של הישות הציונית. כמובן, גם כאן יש שאלה של השקפה. יש מי שסבור שצמצום מהיר ככל האפשר ובכל מחיר של החוב החיצוני הוא הוא המפתח לשיפור מצבה של מדינת ישׂראל. אני שׂם דגש במקומות אחרים, למשל מאבק לצמצום פערים חברתיים, הטבת זכויות עובדים, שמירה על איכות הסביבה, ועוד. בחוגים מסויימים נקראת התופעה "אדום-ירוק". יותר מזה, כל מי שנלחם בנחשולי הציניות, וממשיך להאמין שאכן יכול להיות טוב כאן בארץ, ואף מקדיש את מיטב זמנו ומרצו כדי להגשים את החזון, הוא בעיני ציוני. ציונות צינית היא סתירה לנתון וסטירת לחי.

לפי אמת המידה הזו, דב חנין הוא, בעיני לפחות, ציוני יותר מרבים, חלקם גם טובים, המתהדרים בנוצות ציוניות. אני מתכוון בהחלט להצביע לו. ובכל זאת, למען הסר ספק, אוסיף גם אזהרה: אם ינצל דב את מעמדו כראש עיר כדי למסור את עג'מי, מנשיה או שיח' מוניס לרשות הפלשׂתינית, נבצע בו מעצר אזרחי ונוריד אותו מן השלטון לאלתר.

 ***

צילום: גוני ריסקין

פרשת השבוע: ראה – שאלות ותשובות על שמיטת החובות

 [התפרסם לראשונה באתר החדשות הדמוקרטי "שקוף"]

מה ענין שמיטה?
– פשוט מאד. אחת לשבע שנים, במוצאי כ"ט אלול, נשמטים כל החובות, ממשיכת-יתר ועד משכנתא.
– נשמטים?
– כן. בטלים ומבוטלים, נעלמים מן העולם. כל חוב שעברה עליו שמיטה, אין הכרח עוד להחזירו.
– מוזר מאד. מאיפה הבאת רעיון כזה?
– מהתורה. פרשת ראה; ספר דברים, פרק ט"ו, בתחילת הפרק ממש.


איור: דניאל מורגנשטרן

– רגע, מדובר בהמון כסף.
– נכון. אומרים ששבעה מכל עשׂרה משקי-בית בישׂראל שקועים בחובות. זה המון, המון כסף.
– ומי יכסה את ההפסדים של הבנקים?
– קודם כל, הבנקים עצמם.
– למה הבנקים?
– לפני שנות דור (תשמ"ד/1983) גרמו תאוות הבצע ומוסר הירוד של מנהלי הבנקים לפשיטת רגל כוללת. במה שזכור "משבר מניות הבנקים" הפסידו רבבות אזרחים את חסכונותיהם. בסופו של דבר נאלצה המדינה לפדות את חובות הבנקים ולהציל אותם מקריסה מוחלטת. ובכספו של מי? של משלמ/ת המסים. כלומר – הציבור הפסיד פעמיים: פעם אחת את חסכונותיו, פעם שניה את כספי המסים שלו.
– אבל זה היה מזמן, ובינתיים הבנקים נמכרו לאנשים פרטיים. מה האחריות שלהם?
– ראשית, הבנקים מעולם לא נתנו דין וחשבון על ההונאה שנקטו בזמן משבר המניות. מי שקנה את הבנקים קנה גם את המחוייבות המוסרית. מעבר לכך, גם היום נוקטים הבנקים מדיניות בלתי-מוסרית, על גבול הגזל ממש.
– מה זאת אומרת?
– על הרפורמה בעמלות שמעת?  
– כן, באמת העמלות עלו. עד לא מזמן שילמתי 1.21 ש"ח על משיכת מזומנים, ולאחרונה העמלה עלתה ל-1.65.
– וזה במסגרת רפורמה שמטרתה לכאורה להיטיב אתך.
– אבל איך נתנו לזה לקרות, למען השם?
– פשוט מאד: לבנקים אין תחרות. מספר מצומצם של בעלים ממנים לעצמם "מפקח על הבנקים" כלבבם, ולנו לא נותר אלא להשלים ולשלם. ובכלל, אתה יודע שאפילו לקחת ריבית אסור להם לפי דין תורה?
– באמת?
– כן. הלכה למשה מסיני: שמות כב כד, ויקרא כה לו.
– רק שניה, אז אתה מציע כלכלה שאסור לגבות בה ריבית, וכל החובות נשמטים כל שבע שנים?
– לא אני מציע, התורה מציעה.  
– אבל איך אפשר לנהל כך משק מודרני?
– די בקלות. כל מה שצריך הוא לפתוח את שוק הבנקאות בפני בנקים זרים.
– במה זה יעזור?
– מול אומות העולם אין עניין של שמיטה, וגם אין איסור על ריבית. שמיטה ואיסור נשך תקפים רק בעסקים בתוך עם ישׂראל. עִם הגויים – עסקים כרגיל. מי שרוצה לקחת הלואה בריבית, יקח. מי שרוצה לשקוע במשיכת-יתר, ישקע. הפנקס פתוח והיד רושמת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה.
– אז למה לנו כל הענין הזה?
– קודם כל, כדי לקדם תחרות. הבנקים המקומיים לא יוכלו להמשיך במדיניות העושק שלהם, כיון שתהיה להם תחרות אמיתית. תחרות אמיתית משרתת את הצרכנים, כלומר אותנו, הציבור הרחב.
– מסכים. אבל למה לא להכניס בנקים זרים וזהו? בשביל מה צריך שמיטה, אם בכל מקרה חלק משוק ההון יתנהל מול הזרים, בלי קשר לחוקי התורה?
– קודם כל, בשביל השמיטה הראשונה.
– מה כל כך חשוב בשמיטה הראשונה?
– המשמעות הכלכלית. בכל פעם שמחליטים לגבות פחות מסים מן העשירים, מספרים לנו איך הכסף יחלחל למטה לכל הכלכלה, וימריץ אותה לפעילות מוגברת, שממנה נרויח כולנו. אם זה נכון לגבי העשירים – למה לא לגבי כלל הציבור? כשכלל הציבור ישתחרר באחת מחובותיו, יוכל להפנות יותר משאבים להשקעות, לעסקים, לצריכה ולבילויים. המשק כולו יתעורר, וכולם ירויחו.
– אמרת "קודם כל"; מה עוד?
– הערך הסמלי. אם יתאפשר למחוק את חובותיהן של ישׂראל באיבחה אחת – בזכות התורה! – אין ספק שיחול שינוי תודעתי מעמיק, שיגיע עד לשורשי החברה העמוקים ביותר.
– למה אתה מתכוון?
– אמור לי אתה: מה הדבר המפחיד ביותר את האדם הישׂראלי?
–  ברור, לצאת פראייר.
– לצאת פראייר. הישׂראלי יעשׂה מאמצים כבירים, ישקיע כספים, יבזבז זמן, אפילו יסכן את בריאותו וחייו – בקיצור, יהיה הכי פראייר שאפשר בכלל להעלות על הדעת – העיקר לא לצאת פראייר.
– וכיצד תשנה השמיטה את כל זה?
– היא תוכיח לאזרחים שלמדינה באמת אכפת מהם. בסופו של דבר, לא רק הבנקים ישׂאו בעול הכלכלי. גם המדינה תתן את חלקה. ועוד יותר מזה, היא תקים בנקים ציבוריים, שילוו לציבור לפי דין תורה, עם שמיטה וללא ריבית.
– לשם מה?
– מבחינה כלכלית, כדי להפוך אזרחים נחשלים ליצרנים ומועילים לחברה. קל מאד לשקוע בחובות; קשה לצאת מהם. המדינה תעניק חיים חדשים לכל מי שהסתבך בעבר, ועכשיו לא מסוגל למצוא פתרון. היא תעזור גם למי שרוצה לפתוח עסק, ורוצה לגייס הון בסיסי.
– ובמה זה שונה מהבנקים היום?
– מעבר לריבית ולשמיטה, הלואה מבנק מסחרי אינה מותנית בכלום. מבחינת הפקיד בבנק, קח את הכסף ושׂרוף אותו. ככל שתשׂרוף מהר יותר, כן ייטב לבנק – אתה תשאר בלא כלום, ותבוא לקחת הלואה נוספת. בנק תורני, לעומת זאת, לא ילווה לך אגורה, בטרם תסביר בדיוק לשם מה אתה זקוק לכסף, כיצד תחזיר אותו, ומתי.
– ואם בכל מקרה לא אצליח להחזיר את ההלואה עד מועד השמיטה?
– באופן עקרוני, אתה פטור. אבל חשוב לזכור ולהזכיר: דעת חכמים נוחה ממי שיחזיר את הכסף גם אחרי שנת השמיטה. זה כתוב במפורש במשנה, בסוף מסכת שביעית.
– אבל מי שמחזיר יוצא די פראייר, לא?
– נהפוך הוא!  מי שמחזיר חוב אחרי השמיטה רוכש לעצמו שם טוב, כמי שאפשר לסמוך עליו. על סמך שמו הטוב יוכל להשׂיג הלואות ערב שמיטה גם להבא. מי ש"יעקוץ" את המלווה, "ירוויח" שם רע, ואף אחד לא ירצה להלוות לו יותר כלום.
– נו מילא, אז מה אכפת לו?
– אולי לא אכפת. לפחות לא ברגע הראשון. אבל ככל שחייו ימשיכו, יתחיל לשאול את עצמו שאלות. יום אחד, אולי אחרי שינצל מאיזה אסון או רעה חו"ח, יתקפו אותו הרהורי תשובה, ואז יכפר על מעשׂיו עשׂרת מונים ומאה שערים.
– ואתה מאמין שכל זה יכול לקרות ממש?
– כן, אבל רק אם תעזור לי.
– מה אני כבר יכול לעשׂות?
– להגיב, להאיר ולהעיר, ולגלגל את הדיון הלאה.

ט באב ס"ח – סיכום ביניים

עוד שנה, ושוב המשיח לא בא. בכלל, קבענו אתו אחרי המלחמה בשש, בתשע ורבע התחלנו לזוז, עכשיו כבר חצות היום, והוא אפילו לא ממצמץ. לפחות לא במקום שאנחנו יכולים לראות אותו.

 (את שלום דוקא רואים).

יודעות מה? בסדר גם כך. אפשר להמשיך באותו כיוון, ולהביא את המהפכה בעצמנו, בלי לחכות לאף אחד. להלן מספר זירות שאני עסוק בהן לאחרונה. אני ממליץ לכל הקוראים שאינם מודעים להן לבקר, ולמבקרות המזדמנות לחבור לחבורה.

שקוף:  

שקוף הוא אתר חדשות בהקמה, המחויב לציונות, לשׂמאלנות ולדמוקרטיא. מטרתו היא לבסס שׂיח ציבורי חדש בישׂראל, במטרה לקדם את המהפכה. הוא יעשׂה כן באמצעות דוגמא אישית: התנהלות פנימית דמוקרטית, שקיפות מוחלטת של ענייני הכספים, עיסוק ביסודות של החברה הישׂראלית ושמירה על כבודה של השׂפה העברית. לשקוף דרושים מתנדבים ומשקיעות. כמאמר מילו מיינדרביינדר – ולכל אחד/ת יש מניה!

עבודה שחורה

קבוצת עבודה שחורה היא ניסוי בדמוקרטיא ישירה שמרנית. מטרת האתר היא ליצור ערוץ תקשורת בין הציבור הפעיל לבין נציג(ות)יו בכנסת. עד כה צבר האתר הצלחה גדולה, ויש לו קהל קוראים עקבי ומעורב, הן במשכן וסביבותיו, הן בבלוגוספירא הפוליטית. כל תרומה אפשרית לאתר תוערך ביותר: מאיזכור בבלוג, דרך תגובות, שליחת מכתב לח"כ, ועד התנדבות פעילה בהפעלת האתר. מומחי/ות וורדפרס דרושות/ים במיוחד!

התנועה לדמוקרטיה ישירה:

דמוקרטיה ולא דמוקרטיא (כנאה וכיאות), כיון שכך קל יותר למצוא אותנו בגוגל. האינטערנעט היא הכלי, הדמוקרטיא האתונאית היא ההשראה הישירה. איך אפשר לגרום לזה לעבוד בארץ-ישׂראל שאחרי אלפיים שנות? תקציב שקוף, מפלגות ישירות, ועדי-שכונות ורבעים, התפקדות למפלגות קיימות, הטרדת הנציגות/ים במכתבים, העלאת נציגות/ים בגורל, ועוד כיד הדמיון הטובה. נשמע מעניין? הבלוג שלנו;  ואיך אפשר בלי ויקי?

 (אסטרטג דגול!)

באופן אישי, אני לא מרגיש רע יותר מבכל יום אחר. נהפך הוא. דוקא ההזדמנות הזו להביט אחורה, לעבר הרחוק, ולהשוות את מצבנו היום, מפיחה בי תקוה. באופן כללי, המצב טוב בהרבה משהיה זה אלפיים שנות (למעט אולי האיום האיראני). לא מעט אנשים כבר יודעים מה צריך לעשׂות, וכל שנותר הוא לברר איך. אנחנו מאורגנים היטב דרך הרשת, ומדי פעם גם מגיחים לעולם האמיתי. תשתית יש. עכשיו צריך להתקין כמה כלים.

בגליון מאי (יצורף החודש העברי לאלתר!) של כתב העת "חברהכתב פרופ' דני גוטוויין על הקמת מפלגת שׂמאל-דמוקרטיא חדשה, שתאחד את כל הפעילות והפעילים תחת גג פוליטי אחד. זה אינו רעיון רע כלל וכלל. ואם אפשר לפתות כמה נציגות ונציגים, מהראויות/ים הנמצאות/ים במשכן כבר היום, לחבור אל היוזמה – מה טוב. מי י/תרים את הכפפה?

 (מאנשים שלא אוהבים את הכנסיה)

ולסיים בלי דברי תורה, ודאי שאי אפשר… (כרגע מקרא, בע"ה מדרש בהמשך).

** ** ** ** ** ** **

זכריה פרק ח

א וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר.  ב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ.  ג כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר-יְהוָה צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.  {ס} ד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים.  ה וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.  {ס} ו כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם-בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.  {פ}  

ז כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ.  ח וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ-לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה.  {ס} ט כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית-יְהוָה צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת.  י כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין-שָׁלוֹם מִן-הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת-כָּל-הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.  יא וְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.  יב כִּי-זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת-שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת-כָּל-אֵלֶּה.  יג וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה  אַל-תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם.  {ס} יד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי.  טו כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה  אַל-תִּירָאוּ.  טז אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ  דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם.  יז וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל-תֶּאֱהָבוּ  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם-יְהוָה.  {ס} יח וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר.  יט כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.  {פ}

כ כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת  עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת.  כא וְהָלְכוּ יוֹשְׁבֵי אַחַת אֶל-אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה וּלְבַקֵּשׁ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם-אָנִי.  כב וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה.  {ס} כג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם.  {ס}

 

 

חדשות טובות בחזית הפרטת בתי-הסוהר

לא לגמרי חדשות, אבל יש סיכוי גבוה שלא שמעתם/ן על כך בשום מקום אחר:  חברי הכנסת גלעד ארדן, איתן כבל, ומשה כחלון העלו על שולחן הכנסת הצעת חוק (מס' 3575), שמטרתה לסכל את הנסיון להפריט את בתי-הסוהר בישׂראל. מסתבר שיש גם כמה אנשים חושבים בכנסת. להלן דברי ההסבר מתוך ההצעה:

cabel_eitan-s.jpg×?ש×? ×?×?×?×?×?×?×?×¢×? ×?ר×?×?

** ** **

חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 28), התשס"ד-2004 (להלן – התיקון), מאפשר למדינה להעניק לתאגיד פרטי היתר להקמה, לניהול ולהפעלה של בית סוהר בניהול פרטי. בכך, העניק החוק לזכיין הפרטי סמכויות שלטוניות מובהקות, הכוללות שימוש בכוח.
בפני בית המשפט העליון תלויה ועומדת עתירה לביטול החוק (בג"ץ 2605/05 חטיבת זכויות האדם ואח' נ' שר האוצר ואח'). בצד זאת, נשמעה ביקורת ציבורית חריפה נגד התיקון, אשר הסמיך את הממשלה להתקשר בהסכם להעברת סמכויותיה השלטוניות המובהקות לרבות השימוש בכוח בנוגע לכליאת אסירים לזכיין פרטי. יצוין, כי החוק קבע שההיתר יכלול הן את הקמת מבנה בית הסוהר הפרטי והן את ניהולו והפעלתו. החוק אינו מאפשר להפריד בין הקמת בית הסוהר לבין ניהולו והפעלתו. זאת, אף שהטענה הנוגעת להעברת השימוש בכוח בנוגע לכליאת אסירים לידי זכיין פרטי מתייחסת רק לניהול בית הסוהר והפעלתו ולא להקמת המבנה.
כמו כן, העברת השימוש בכוח הקשורה בכליאת אסירים לזכיין פרטי עלולה לפגוע קשות בסממני הריבונות של השלטון ובמרקם היחסים שבין המדינה לאזרחיה. עצם הכריכה בין הקמת המבנה לבין ניהולו והפעלתו יש בה כדי לפגוע גם בחופש העיסוק. יצוין כי הקמת מבנה בית סוהר אינה עניין הדורש הסדרה בחקיקה.
משכך, מוצע לבטל בחלקו את התיקון לחוק שימנע ניהול והפעלה של בית סוהר על ידי תאגיד פרטי, אולם להשאיר בעינו כל היתר שניתן לעניין הקמת מבנה בית הסוהר.
הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חברי הכנסת דוד אזולאי ושלי יחימוביץ' (פ/1205/17) ועל ידי חברי הכנסת מיכאל מלכיאור ונאדיה חילו (פ/1705/17) והן הוסרו מסדר יומה; הצעת חוק דומה בעיקרה הונחה על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת (פ/1248/17) והיא הוסרה מסדר יומה.