רוב רובו של טור זה התפרסם לראשונה במגפון, והתודה לאכסניא המכובדת. כאן הוא מופיע בתיקונים קלים, ביחוד בסוף. טבלא מאורגנת ובה אחוזי ההצבעה והישׂגי הליכוד בשני הדורות האחרונים אפשר למצוא במאמר המקורי. קריאה מהנה ~
איור מאת ארנון אבני
ראשית, גילוי נאות: אני חבר במפלגת העבודה, רוצה לראות בחזרתה לשלטון, ומאמין שחילופי שלטון כאלה יוכלו להניע מהלך תיקון, שיבטיח את המשך קיומה של מדינת ישׂראל ברווחה, כבוד ובטחון, לפחות עוד שניים-שלושה דורות. כתומך מפלגת העבודה, הבעתי לאחרונה את דעתי לרוב כי חזרת העבודה לשלטון – מהפך! – אפשרית כבר בבחירות הבעל"ט. דעה זו נתקלת ברוב המקרים (לא בכולם) בהשתאות ובחוסר אמונה יסודי וגורף. כתשובה לתגובות אלה נכתבים הדברים הבאים.
נקודת המוצא לקראת הבחירות הבאות היא חלוקת המנדטים בכנסת הנוכחית (ה-18). השאלה הראשונה העולה על שולחן הניתוחים היא, כמובן, קדימה. הולדתה של קדימה במשבר הגדול שנוצר סביב הנסיגה מרצועת עזה, באמצע העשׂור הקודם. כזכור, נולדה קדימה מתוך פרישה המונית של תומכי-התנתקות מהליכוד, בראשות ראש הממשלה דאז אריאל שרון, בתוספת פרישה מקבילה מתוך מפלגת העבודה, בראשות נשׂיא המדינה כיום שמעון פרס. לאחרונה הצליח שאול מופז לדרדר מפלגה שניצחה, לכאורה, בבחירות הקודמות לספו של אחוז החסימה. המשמעות המידית לקראת הבחירות הבאות: 28 מנדטים של קדימה נמצאים על כף המאזניים. 758,032 איש ואישה שהצביעו לקדימה בבחירות הקודמות הן/ם כרגע בבחינת קולות צפים.
הנושׂא השני בחשיבותו נוגע לאחוזי ההשתתפות בבחירות הכלליות. מאז הבחירות לכנסת השביעית (1969), הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים, ועד אלה לכנסת ה-15 (1999), עמד אחוז ההצבעה הממוצע באופן יציב על כ-78%. מאז קריסת הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השניה צנחו אחוזי ההצבעה באופן תלול לממוצע של כ-65%, וזאת מבלי לכלול את אחוזי ההצבעה לבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 (שרון נגד ברק) – 62.3%. כאן יש לאמר שני דברים. ראשית: שבעיית הכיבוש עדיין לא נפתרה ולא קרובה להפתר. הכורך הבסיסי לקבל החלטה סוף כל סוף מה תעשׂה מדינת ישׂראל עם שומרון ויהודה, שעמד במרכז מערכות הבחירות לכנסות 7-15, בעינו עומד. האכזבה מאוסלו וההתפרקות המוחלטת אחרי קמפ-דיוויד, אחראים לפי ניתוח זה לצניחה באחוזי ההצבעה. עניין שני שיש להביא בחשבון הוא ארועי המחאה הגדולה בקיץ שעבר, שהיו בבחינת שעון מעורר צלול ורענן עבור הדור מוכה ההלם שלנו. אם די בקיץ המחאה כדי לתקן את העיוות בשיעורי ההצבעה שגרמו קריסת הסכם אוסלו והאינתיפאדה השניה – או, במילים אחרות, אם הבחירות הקרובות תהיינה חברתיות ולא מדיניות – הרי שאחוז ההצבעה עשׂוי לזנק בעשׂרה אחוזים ויותר. שורה תחתונה: לפחות עוד 10 מנדטים (ואולי יותר) על השולחן.
גורם שלישי, שלדעתי לא זוכה למלא ההערכה לה הוא ראוי, הוא מפלגת עם שלם של הרב חיים אמסלם. בסיס ההצבעה הטבעי של מפלגה זו מגיע בראש ובראשונה על חשבון ש"ס, אך יש לו סיכוי למשוך קולות גם ממצביעי/ות הליכוד בציבור המסורתי (ויש הרבה כאלה), כמו גם מחוגים חרדיים אחרים. סוד קטן הוא שההנהגה הפוליטית החרדית לא מיטיבה לענות על מצוקות המגזר שהיא מייצגת (והיא אינה יוצאת דופן בזה, כמובן). בתנאים של הצבעה חשאית, תוכל מפלגת עם שלם, שהיא לא רק תורנית אלא אפילו בהנהגה חרדית, להפוך לאבן מושכת לקולות מחאה. למעשׂה, לצד הצבעה צפויה אך מוגבלת בחוגים שׂמאליים, הרוב המכריע שיצביע לעם שלם יעברו מן הימין המדיני אל השׂמאל החברתי. הקולות הללו לא יופיעו, יש להניח, בסקרים, אלא רק בלילו של יום הבחירות. מה יהיה המספר בערבו של יום, קשה לאמר.
בצירוף שלושת הגורמים הללו, יוצא מכל זה שלקראת הבחירות הבאות יש 40 או יותר מנדטים, שהם כרגע בבחינת קולות צפים. בתנאים כאלה, אפשרי בהחלט להביא מהפך!
ובכל זאת, מכשול גדול עומד בדרך – מכשול האמונה. משום מה, רווח בקרב השׂמאל הלך רוח לפיו ביבי הוא "בלתי-מנוצח", ואילו מצביעי/ות הליכוד שומרות ושומרים על נאמנות בלתי-מתפשרת למפלגה. "הליכוד הוא בית, ובית לא עוזבים", וכל זה. אלא שכפי שהראה לאחרונה אבישי מתיה, מדובר בתפיסה שגויה לגמרי. רק לפני שתי מערכות בחירות, ב-2006, צנח הליכוד מ-38 מנדטים (שׂיא כוחו מאז הניסוי בבחירות ישירות לראשות הממשלה באמצע שנות ה-90) ל-12, המפלה הגדולה ביותר מאז יסוד המפלגה. מאלפת לא פחות הדוגמא מ-1999, אז צנח הליכוד מ-32 מנדטים ל-19, בתגובה לכהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה.
כל זה לא מבטיח, כמובן, דבר לגבי כמות הקולות הצפים שתעבור ביום בחירה למפלגת העבודה, או לגוש השׂמאל בכלל. מלחמה (עם איראן, חזבאללה, עזה או שילובים מעניינים בין השלוש) עלולה לטרוף את הקלפים, כדרכן של מלחמות. מכיוון אחר, קשה לחזות מה תהיה הצלחתם של לפיד-אולמרט. ידיעות אחרונות ו-ynet יעניקו סיקור תקשורתי אוהד במיוחד, וידיים נעלמות תשלופנה ארנקים שמנים מכיסים עמוקים למימון מערכת הבחירות.
ובכל זאת, יש כאן חלון הזדמנויות למהפך. השאלה כיצד אפשר לעשׂות זאת ראויה לדיון נפרד. חשוב לציין שגם במקרה שהשׂמאל לא יצליח לחזור לשלטון, או אפילו ליצור גוש חוסם שיכפה סדר יום חברתי, יש חשיבות עליונה לבניית אופוזיציא חזקה ככה האפשר. אבל הרבה יותר טוב יהיה לנצח כבר הפעם. לעבודה!
