בטור לכבוד יום העצמאות ה-60 הציע עופר שלח חיוך חמוץ על העדר הנורמליות מהחברה הישׂראלית. "תודו, הרעיון משעשע. שישים שנה, ועדיין לא מקובל עלינו עצם הרעיון הזה, שבטוח שנהיה פה בעוד זמן כפול מזה." לא מדובר בתופעה מקרית. "מכונת תעמולה רבת עוצמה", כך שלח, "פועלת כנגד הנורמליות הפשוטה… ואנחנו עדיין קהילה מפוחדת, המצטופפת יחד בפינת המערה וחולמת בלילות על פוגרום." פתרון למצב הוא רואה במושׂג הגבול. גבול מדיני, שיחייב את המדינה להתייחס לעצמה בקנה המידה הראוי, יניב מתוכו גבולות נוספים, בהתנהגות הפוליטית, בהתנהלות שבין אדם לחברו, ועוד.
אינני כופר בקיומן של מכונות התעמולה המדוברות. מאמץ כביר מושקע בפילוג מתמיד של החברה הישׂראלית, הנקראת לראות את שורש כל הרע בציבור זה או אחר – מתנחלים, ערבים, חרדים, קיבוצניקים, הומואים – כל אחת ואחד לפי טעמה/ו אישי. מאמץ תעמולתי כביר לא פחות מושקע בשכנוע הציבור שמשטר הנציגים בו אנו חיים הוא דמוקרטי, ושהטלת פתק לקופסא פעם בכמה שנים היא מיצוי ראוי ומספק של ריבונות אזרחית.