הבחירות האחרונות נתנו לכולנו חומר למחשבה. הזוכים צריכים לחשוב כיצד ינצלו את זכייתם לטובת הכלל. המובסים צריכים לחשוב כיצד להתאושש ולהתחדש. צורך אחד מיידי בו אני חש כבר זמן מה, ואשר זכה להבהרה ולתמיכה בטור הזה של יונית מוזס, הוא לבדוק באופן שורשי את ההגדרות בהן אנחנו משתמשים. ימין, שׂמאל, מדינה יהודית, ציונות, מדינת כל אזרחיה, דמוקרטיא, גזענות – מה פירוש המילים הללו? פעמים רבות אני חש בדיונים פוליטיים שהויכוח כולו נובע מכך שהצדדים השונים משתמשים באותן המילים אבל מייחסים להן משמעויות שונות. הגיע הזמן לחזור ליסודות.

הרעיון הראשון שאני רוצה לחזור אליו הוא אחת הסיבות לכך שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה – המדינה היהודית. מה זאת אומרת, מדינה יהודית?

תשובה מיידית אחת היא: מדינה בה ההלכה היהודית היא מקור החוק, ומפרשיה המוסמכים (כלומר הרבנים) הם המכתיבים את אופיה ואת התנהגותה. אם כזו היא המדינה היהודית, הרי שאינני מעוניין בה כלל ועיקר. ולא רק אני. נכון להיום, הציבור הרואה במדינה כזו את פסגת שאיפותיו, או אפילו רואה בה דבר חיובי, הינו מיעוט קטן; לא סביר שיצא אי-פעם ממעמד זה. אפשר להמשיך הלאה.

בדיונים בהם הזדמן לי לקחת חלק משמש רעיון המדינה היהודית פחות כדי להגדיר את אופיה של המדינה, ויותר כדי לסמן מה היא לא. מדינה יהודית פירושה מדינה שאינה ערבית. אלא שהביטויים "יהודי" ו"ערבי", על אף שהם עומדים תדיר בניגוד זה לזה בדיבור היום-יום, אינם סותרים זה את זה באופן עקרוני. הרמב"ם, למשל, שאין מי שיטיל ספק ביהדותו, חי כתב ופעל בערבית; הריהו יהודי ערבי. יש המחילים מושׂג זה גם על ימינו, ורואים ביהודים יוצאי ארצות האישׂלאם "יהודים ערבים".

בהזדמנויות רבות בחודשים האחרונים השתדלתי לנקוט במונחים אחרים כדי לציין את הניגוד המדובר. הצעתי לא פעם להפסיק לדבר על יהודים וערבים, ולעבור לדבר על ציבור עברי לעומת ציבור ערבי. הרמב"ם יכל אמנם להחשב כשייך לשני הציבורים  במידה שווה, אך לא כך רוב תושבי הארץ כיום. גם היהודים תושבי הארץ, שמוצאם או מוצא משפחתם מארצות דוברות ערבית, משתמשים בעברית באופן כמעט בלעדי. בעוד דור סביר שהערבית היהודית של הגולה תעלם מן העולם כמעט לחלוטין. האם אפשר, לפיכך, לעבור להתייחס לחלוקה על בסיס לשוני?

לא לגמרי. בדור האחרון הגיע ארצה גל עליה גדול של יהודים דוברי רוסית (בעיקר), המרכיב חלק גדול מן האוכלוסיא. יתכן שבעוד דור, שניים או שלושה תעלם השׂפה הרוסית מן המרחב הישׂראלי, ויתכן שלא. עד אז, קשה לדבר על חלוקה מוחלטת של עברית-ערבית. מצד שני, גם היהדות אינה מהווה כאן גורם מבחין מוחלט. חלק לא מבוטל מהעליה מבריה"מ לשעבר מורכב ממי שזכאי לאזרחות על-פי חוק השבות, אבל אינו יהודי בעצמו.

כיצד הדבר אפשרי? לפי תיקון לחוק השבות משנת 1970 נקבע שלצורך חוק זה יחשב כיהודי מי שאחד/ת מסב(ות)יו הי/תה יהודי/ה. כלומר, גם אנשים שאינם יהודים כלל וכלל נחשבים יהודים על פי חוק השבות, וזכאים לעלות ארצה ולקבל אזרחות ישׂראלית. יוצא אם כן שהעליה מבריה"מ לשעבר מערערת לא רק על האבחנה הלשונית, אלא גם על האבחנה הדתית. חלק מן העולים גם אינם יהודים, גם אינם עברים.

ההיתלות ביהדות מדור שלישי אינה מקרית. סב אחד יהודי, שלא לאמר סבתא יהודיה, הספיקה לפי חוקי נירנברג כדי להגדיר אדם כ-mischling, בן-תערובת. אמנם, לא כל בני-התערובת נשלחו למחנות המוות (אצל הנאצים, כמו אצל הנאצים, היה סדר בעניין הזה), אבל ההקבלה לתיקון לחוק השבות ברורה: מי שמספיק מקורב ליהדות מבחינה גנטית כדי להיות חשוד על הנאצים, מספיק מקורב ליהדות כדי לזכות באזרחות ישׂראלית. ההגיון מאחרי ההקבלה ברור אף הוא: מדינת ישׂראל נוסדה כמקלט ליהודים הסובלים מרדיפות, קל וחומר רדיפות בסגנון הנאצי.

בהגיון הנ"ל יש צדק פואטי, ללא ספק, אבל יש גם בעיות מעשׂיות. בעיא אחת היא עלייה של גורמים שלא רק שאינם יהודים, אלא הם אוהדים את אותם הצוררים מפניהם אמור החוק להגן. אמנם, מקרים של עולים מכוח חוק השבות המייסדים תאים ניאו-נאצים במדינת ישׂראל (כגון זה המתואר כאן) נדירים למדי, אבל עצם קיומם מעיד על הקושי העקרוני הטמון בחוק.

מעבר למקרים קיצוניים כאלה, מעלה החוק שאלות כלליות ועמוקות יותר. אם מטרת החוק היא להגן על אנשים שעלולים חו"ח להרדף בשל יהדותם, עלינו לשאול עד כמה קיימת תופעה זו בימינו? אין ספק שיש גילויי אנטישמיות רבים ברחבי העולם, ולדעתי תכשל מדינת ישׂראל במילוי תפקידה אם לא תספק מקלט ליהודים נרדפים. אך האם יש מקום בו נרדפים נכדים של יהודים? דומני שלא. ואם כך, מדוע החוק?

תשובה אפשרית אחת: כדי להקל על העליה של יהודים מבריה"מ לשעבר, מבלי שיאלצו לפרק את משפחותיהם. אם כך, הרי שימיו של החוק עברו, משום שמי שרצה לעלות כבר עשׂה זאת. כיום השערים פתוחים, ואין עוד צורך ב"ישור קו" מסוג זה. מי שירצה לעלות בעתיד יעשׂה זאת משום יהדותו הוא, ולא מכוח יהדותו של איזה סבא נעזב.

תשובה אפשרית שניה: מדינת ישׂראל מעדיפה ליבא לא-יהודים מבריה"מ לשעבר, כאמצעי במירוץ הדמוגרפי מול האוכלוסיא הערבית של הארץ. אינני יודע כמה אנשים בין מצדדי חוק השבות ניסחו תשובה זו לעצמם באופן זה. אינני יודע מה היתה כוונת המחוקק כאשר הועבר התיקון בשנת 1970. גם אינני רואה בחוק זה שום דבר יהודי, או דמוקרטי.

והנה סוף סוף הגענו לשורה התחתונה. כשאנחנו מדברים על מדינת ישׂראל כ"מדינה יהודית", או רוצים לשמור על "רוב יהודי"- במה בדיוק אנחנו חפצים, ועל מה אנחנו רוצים לשמור?

מיהו ציוני?  לאחרונה, בעקבות התמודדותו של ד"ר ח"כ דב חנין על ראשות עיריית ת"א-יפו, ובעקבות ההתקפה שהחלה ח"כ חלי יחימוביץ' על אי-ציוניותו, התעורר מחדש ויכוח על מקומה ומעמדה של הציונות. (ראו/נה למשל בתגובות לחלק ב' של הראיון עם חנין שהתפרסם ב"עבודה שחורה"; החלק הראשון ב"שקוף").  הויכוח, כמו ההתמודדות, מרענן ומבורך, מכמה סיבות.

ראשית, לזירת המאבק. כפי שציין דב עצמו בראיון, העובדה שקלף הציונות נשלף והוטל אל השולחן בשלב כה מוקדם של המשׂחק מעידה על כך שבמחנה חולדאי, ואף מעבר לו, קיים חשש אמיתי ממועמדותו. את מי שאין חוששים ממנו, לא טורחים לתקוף. ואל נא תטעו – ההתקפות אינן מגיעות מצד כמה "פעילי רשת" נטולי חיים או אידאולוגים נטולי קשר למציאות, אלא מחבורה של פוליטיקאים משופשפים ומנוסים. כאלה שמבינים היטב את מאזני הכוחות וחשים בעצמותיהם את התנודות בהלך הרוח הציבורי. אם הם חוששים, סימן שיש ממה. מעודד.
 
שנית, מה בכלל משמעות הטענה שדב חנין אינו ציוני? מאלף לקרוא בהקשר זה את דבריו של יונתן בן-אפרת על "בגידתה" של "עיר לכולנו" (ובפרט של חנין) בערביי יפו. לדידו של בן-אפרת, "עיר לכולנו" היא תנועה של "יהודים תל-אביבים בלבד". תשובתו של חנין לטענה זו מאלפת: העדרם של מועמדות ומועמדים ערביות/ים מ"עיר לכולנו" היא פרי החלטת ההנהגה הערבית להתמודד במסגרת רשימה ערבית (חד"ש-בל"ד). מכך יוצא שהקו המגדיר את הציונות נמתח בתפר בין השׂפות (עברית וערבית), המקביל כמעט לחלוטין לתפר בין הדתות (יהודים לעומת מושׂלמים ונוצרים). כיון שאני רואה בציונות תנועה שחייבת לחצות את הקוים הללו, מצב זה מדאיב. אבל בהחלט יש כאן תשובה ניצחת למלעיזים. איזה הסבר אחר יש לכך שבמחנה הלא-ציוני יצא הקצף על "הבגידה"?

מאידך, המועמד מס' 2 ברשימת "עיר לכולנו" מר אהרן מדואל, הוא בכלל ליכודניק. האם יש תעודת כשרות ציונית טובה יותר? גם כאן אני רואה סימן מעודד, ולא רק לטווח הקצר. הברית המתהווה ב"עיר לכולנו" בין חירות ומק"י מסמלת מהפכה של ממש בחשיבה הפוליטית הנהוגה במקומותינו. מעבר לפיוטיות עוצרת הנשימה (עליה נוכל לדון באופן מושׂכל יותר בעוד דור או שניים), היא מעידה על כך שדור חדש של פעילות ופעילים זונח את ההגדרה המבלבלת והמזיקה לפיה שׂמאל וימין פוליטיים ניכרים לפי עמדת כל אחת ואחד לגבי נוסחת "שטחים תמורת שלום". ברוך השם! הואיל ואנחנו עדיין נתונים בעיצומו של הקרב על התודעה, צריך להמשיך ולקרוא בקול: שׂמאל, שׂמאל, שׂמאל!  מי שרוצה להמשיך לדבוק בהגדרה הישנה מוזמנ/ת לעבור לאיות ב-ס' וב-ו' (סמול).

ובכן, מיהו ציוני? אינני מכיר שום הגדרה מחייבת ומוסכמת לשאלה זו, ממש כשם שאינני מכיר באף גוף שהוא כמייצג הרשמי של התנועה הציונית. כל גוף שאינו כולל גם את החוזה הרצל וגם את הנביא מיכה לא ישכנע אותי. נשאר לנו לדון אפוא במאפייניה של הציונות.

מאפיין חשוב אחד הוא היחס לעליית היהודים לארץ. מצד אחד, אני תומך נחרצות בזכותה וחובתה של מדינת ישׂראל לקלוט כל יהודי/ה באשר היֻא במקרה של רדיפות ופרעות. מצד שני, צריך להכיר בכך שכבר היום חיים למעלה מעשׂרה מליון (10,000,000) איש ואישה בין הים לירדן. לצורך ההשוואה, בזמנים בהם התגבש עם ישׂראל (נאמר, המאות 13-12 לפני הספירה) עמדה אוכלוסיית הארץ – כולל עבר הירדן המזרחי – על 22,000 פחות או יותר. במילים אחרות: אין מקום. לפיכך, דומני שלמדינת ישׂראל לא צריך להיות כרגע עניין בעידוד עלייה לארץ, לפחות לא עד שתהיה ממנה הגירת המונים החוצה.

ומה על מי שכבר נמצא בארץ? דומני שהגדרה כללית מספיק לציונות תהיה: כל מי שמחזק במודע ובפועל את מעמדה ואת חסנה של הישות הציונית. כמובן, גם כאן יש שאלה של השקפה. יש מי שסבור שצמצום מהיר ככל האפשר ובכל מחיר של החוב החיצוני הוא הוא המפתח לשיפור מצבה של מדינת ישׂראל. אני שׂם דגש במקומות אחרים, למשל מאבק לצמצום פערים חברתיים, הטבת זכויות עובדים, שמירה על איכות הסביבה, ועוד. בחוגים מסויימים נקראת התופעה "אדום-ירוק". יותר מזה, כל מי שנלחם בנחשולי הציניות, וממשיך להאמין שאכן יכול להיות טוב כאן בארץ, ואף מקדיש את מיטב זמנו ומרצו כדי להגשים את החזון, הוא בעיני ציוני. ציונות צינית היא סתירה לנתון וסטירת לחי.

לפי אמת המידה הזו, דב חנין הוא, בעיני לפחות, ציוני יותר מרבים, חלקם גם טובים, המתהדרים בנוצות ציוניות. אני מתכוון בהחלט להצביע לו. ובכל זאת, למען הסר ספק, אוסיף גם אזהרה: אם ינצל דב את מעמדו כראש עיר כדי למסור את עג'מי, מנשיה או שיח' מוניס לרשות הפלשׂתינית, נבצע בו מעצר אזרחי ונוריד אותו מן השלטון לאלתר.

 ***

צילום: גוני ריסקין

עוד שנה, ושוב המשיח לא בא. בכלל, קבענו אתו אחרי המלחמה בשש, בתשע ורבע התחלנו לזוז, עכשיו כבר חצות היום, והוא אפילו לא ממצמץ. לפחות לא במקום שאנחנו יכולים לראות אותו.

 (את שלום דוקא רואים).

יודעות מה? בסדר גם כך. אפשר להמשיך באותו כיוון, ולהביא את המהפכה בעצמנו, בלי לחכות לאף אחד. להלן מספר זירות שאני עסוק בהן לאחרונה. אני ממליץ לכל הקוראים שאינם מודעים להן לבקר, ולמבקרות המזדמנות לחבור לחבורה.

שקוף:  

שקוף הוא אתר חדשות בהקמה, המחויב לציונות, לשׂמאלנות ולדמוקרטיא. מטרתו היא לבסס שׂיח ציבורי חדש בישׂראל, במטרה לקדם את המהפכה. הוא יעשׂה כן באמצעות דוגמא אישית: התנהלות פנימית דמוקרטית, שקיפות מוחלטת של ענייני הכספים, עיסוק ביסודות של החברה הישׂראלית ושמירה על כבודה של השׂפה העברית. לשקוף דרושים מתנדבים ומשקיעות. כמאמר מילו מיינדרביינדר – ולכל אחד/ת יש מניה!

עבודה שחורה: 

קבוצת עבודה שחורה היא ניסוי בדמוקרטיא ישירה שמרנית. מטרת האתר היא ליצור ערוץ תקשורת בין הציבור הפעיל לבין נציג(ות)יו בכנסת. עד כה צבר האתר הצלחה גדולה, ויש לו קהל קוראים עקבי ומעורב, הן במשכן וסביבותיו, הן בבלוגוספירא הפוליטית. כל תרומה אפשרית לאתר תוערך ביותר: מאיזכור בבלוג, דרך תגובות, שליחת מכתב לח"כ, ועד התנדבות פעילה בהפעלת האתר. מומחי/ות וורדפרס דרושות/ים במיוחד!

התנועה לדמוקרטיה ישירה:

דמוקרטיה ולא דמוקרטיא (כנאה וכיאות), כיון שכך קל יותר למצוא אותנו בגוגל. האינטערנעט היא הכלי, הדמוקרטיא האתונאית היא ההשראה הישירה. איך אפשר לגרום לזה לעבוד בארץ-ישׂראל שאחרי אלפיים שנות? תקציב שקוף, מפלגות ישירות, ועדי-שכונות ורבעים, התפקדות למפלגות קיימות, הטרדת הנציגות/ים במכתבים, העלאת נציגות/ים בגורל, ועוד כיד הדמיון הטובה. נשמע מעניין? הבלוג שלנו;  ואיך אפשר בלי ויקי?

 (אסטרטג דגול!)

באופן אישי, אני לא מרגיש רע יותר מבכל יום אחר. נהפך הוא. דוקא ההזדמנות הזו להביט אחורה, לעבר הרחוק, ולהשוות את מצבנו היום, מפיחה בי תקוה. באופן כללי, המצב טוב בהרבה משהיה זה אלפיים שנות (למעט אולי האיום האיראני). לא מעט אנשים כבר יודעים מה צריך לעשׂות, וכל שנותר הוא לברר איך. אנחנו מאורגנים היטב דרך הרשת, ומדי פעם גם מגיחים לעולם האמיתי. תשתית יש. עכשיו צריך להתקין כמה כלים.

בגליון מאי (יצורף החודש העברי לאלתר!) של כתב העת "חברה" כתב פרופ' דני גוטוויין על הקמת מפלגת שׂמאל-דמוקרטיא חדשה, שתאחד את כל הפעילות והפעילים תחת גג פוליטי אחד. זה אינו רעיון רע כלל וכלל. ואם אפשר לפתות כמה נציגות ונציגים, מהראויות/ים הנמצאות/ים במשכן כבר היום, לחבור אל היוזמה – מה טוב. מי י/תרים את הכפפה?

 (מאנשים שלא אוהבים את הכנסיה)

ולסיים בלי דברי תורה, ודאי שאי אפשר… (כרגע מקרא, בע"ה מדרש בהמשך).

** ** ** ** ** ** **

זכריה פרק ח