אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשׂר באב וכיום-הכיפורים. שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה.
ובנות ירושלים יוצאות וחולּות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שׂא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה: שקר החן והבל היופי, אשה יראת יהוה היא תתהלל ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשׂיה, וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג). ביום חתונתו? זה מתן תורה. וביום שׂמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (משנה, בבבלי תענית כו ב).

אצלנו יותר כיף!

את ילדותי ונעורי ביליתי במעוז-אביב. שכונה ירוקה על הגדה הצפונית של הירקון. פעם, מזמן, היתה בשטח עיר פלשתית משׂגשׂגת. עד לפני קום המדינה ישב על הגבעה כפר פלשׂתיני. הבתים שלנו ישבו במקום הבוסתן שלהם. בתי-הכנסת של הסביבה – אשכנזי, ספרדי ותימני – ישבו במתחם אחד, מעברו השני של רחוב בני-אפרים. אז והיום – ציר תחבורה ראשי.

יום כיפור היה, ועודנו, יום מיוחד בת"א-יפו. לקראת כניסת החג גוועת התנועה לגמרי, והאנשים מתחילים לצאת מן הבתים, החוצה, אל הרחובות. אחת החוויות שעצבו את תפיסתי היהודית והדמוקרטית כאחת, היא מסעות האופניים לארכה של העיר ולרחבה בימי-כיפור. פתאום יכלתי לראות מי גר היכן, ולפתע שכונות וקהילות התממשו אחת אחת למול עיני. וכולם בשלווה וברוגע, בנימוס ובחיוך. שׂיאה של ההתקהלות בחצות הליל כמובן, על גדות אותו ירקון. איש לא טבל, כמובן, מפאת זוהמת המים, אבל כל הכלים היו לבן.

מול בתי-הכנסת, עם זאת, היתה בעיא. רכבים ממונעים שעברו ברחוב חטפו בוודאות מטר אבנים. היו שנים שגם באופניים לא היה לגמרי בטוח לעבור. תמיד תהיתי איך משלבים אנשים (תמיד משלבים, לעולם לא משלבות) בין צום וחשבון נפש לבין זריקת אבנים. גם היום אני תוהה. אלא שהיום נהיר לי יותר המצב הפוליטי: אין מלך בארץ (ב"ה), איש הישר בעיניו יעשׂה. במקרים מועטים נופלת הבחירה על הפגנת אלימות. לרוב על התקהלות שקטה ורגועה. לא-כל-כך גרוע.

ומה על דבריו של רשב"ג? ר' שמעון בן-גמליאל חי לפני כאלפיים שנה. בעברו השׂתרעו אלף שנה או יותר של הויה ישׂראלית. לאיזו תקופה כיוון בדבריו? אינני יודע. אבל קשה להתלונן. ראשית, הטבילה של כלי הלבן, וד"ל. שנית, העקרון החברתי היפה של השאלת הכלים. ליום אחד משתווים הכל בעין המתבונן. הפער בין העושר לעוני אם לא נמחק, לפחות מִטּשטש. וזו גם הסיבה מדוע בקשו הבנות מן המחזרים והתרו בהם, שלא להתפתות להבל החן ולשקר היופי, אלא דוקא לבדוק בציציות מה שלום המִשפּוּחה. ככה זה כשנותנים לאבולוציא להשתולל לילה אחד.

אז על טו באב אנחנו יודעים מזמן. אבל יום הכיפורים? לא ברור מתי, אבל רשב"ג טוען שכן. בחורות ובחורים בכרמים. בחולצות לבנות שנטבלו במיוחד לכבוד החג. באויר ניגון של חתונה. נראה לכן/ם שצמו?

חמור השלום (תמונה: ירון משה ציון)

אתמול התפרסם בדה-קאנטרי טור מאת נחמיה שטרסלר בזו הכותרת: הקיץ הקצר ביותר בעולם. בדבריו מעלה שטרסלר נימוק משולש. הראשון – הקדמת שעון החורף ב-35 יום לעומת ארה"ב ואירופא תעלה למשק "עשׂרות מיליוני שקל בהפסד של חשמל ותפוקה. שעות העבודה יהיו נוחות פחות, ושעות התאורה ומיזוג האוויר ארוכות יותר, כי מהשבוע הבא, כשנקום בבוקר לעבודה – השמש כבר תעמוד גבוה בשמים, וכשנחזור הביתה הערב כבר יירד". עד כאן – מוכר ומקובל (אם כי איני יודע על מה מבוססים המספרים).

הנימוק השני הוא, שעל אף שהתירוץ הרשמי הוא הרצון להקל על הציבור הצם, הרי שהקדמת שעון החורף דוקא מפריעה לאותו ציבור ממש. לפי מכריו החרדים וה(סתם) דתיים של שטרסלר, דוקא הם הסובלים ביותר משעון החורף. מחד, הצום נמשך בכל מקרה אותן 25 שעות. מאידך, החשיכה המוקדמת מקרבת מדי את ארוחת הצהרים לסעודה המפסקת, ואם רוצים להספיק להגיע לכותל בדרך (ירושלמים…), אין זמן. ועוד לא אמרנו כלום על חופשת סוכות, הזמן היחיד בכמעט בו יכולים החרדים לצאת לטייל, אבל החשיכה נופלת עליהם מוקדם מדי, כבר בחמש וחצי. יוצא שהעסקונה החרדית בכנסת פוגעת דוקא בציבור שלה.

אבל הנימוק השלישי של שטרסלר הוא המעניין ביותר בעיני. התורה, כך ר' נחמיה (בצדק), הרי דורשת במפגיע:

בעשׂור לחודש השביעי הזה – יום הכִּפֻּרִים הוא, מקרא קדש היה לכם, ועִניתם את נפשתיכם (ויקרא כג כז)

לפי הכתוב, המטרה של יום כיפור היא לענות את הנפש. לפיכך עצם הרצון להקל על הצמות והצמים פוגע בטעמה של המצוה. מי שׂם את אותם "עסקנים מליגה ד'" (כך במקור) לשׂים עצמם מעל המצוות ולהקל על הציבור? שאלה טובה, יש להודות. והנה עוד שאלה, שאני שומע יותר ויותר בשנים האחרונות. מדוע אנו מברכים ערב החג זו את זה בברכת "צום קל"? הרי הצום אמור להיות קשה. אם יהיה קל, מה הטעם?

ובכן, במקרה זה דומני שחל הן על שטרסלר, הן על השואלות והשואלים, דברו של ר' אלטמן קטינא: הפוך, גוטה, הפוך! מרגע שנוסדה, מחמירה היהדות עלינו את החיים. החמירו עלינו להתספק באלוהות זכרית בלבד. החמירו עלינו לגרש את הנשים הזרות ולאמץ תורה גזענית. החמירו עלינו טומאות וטהרות מכאן ועד הודעה חדשה. החמירו עלינו סכו"ם כפול וכיור כפול ומקרר כפול. החמירו והחמירו והחמירו – ואנחנו חמורים מקבלים ומקבלים. והנה, פתע פתאום קמים מחדשים גדולים מתוך הציבור החרדי עצמו, וטוענים: לא נחמיר. הבה נקל קצת. על זה אני מוכן אפילו לשלם כמה עשׂרות מיליונים.

עוד בימיו העליזים של שקוף ע"ה, כתבתי את פרשת השבוע הזו. כיון שהצטרפו עוד קוראים וקוראות בינתיים, חשבתי להביא את הדברים שוב.

לפני הטור עצמו, עוד כמה מילים מלקחי השנה שעברה על יהדות ועל דמוקרטיא, ועל אחדות הניגודים בין השתיים. השאלה אינה איזה מקום יש ליהדות בתוך הדמוקרטיא, אלא כמה מקום יש לדמוקרטיא בתוך היהדות. עד כמה אנו חופשיות וחופשיים לקבוע הלכה לעצמנו, ולקבל אחריות לחיינו ברמה היומיומית ביותר? דמוקרטיא מבוססת על חירות והשתתפות. יש מקום?

לפיכך חשוב לזכור שמאחרי כל אגדות החכמים הללו עומדת גם מציאות היסטורית, מגובה בעובדות. כל מי שרוצה להביא ראיה מן התורה חייב/ת לעמוד במבחן הביקורת הציבורית. נצביע ברגליים, מי לאיזו הלכה. עוד אאמין ברוח האדם.

*   *   *   *   *   *   *

בסוף פרשתנו, לאחר שסיים את שירתו החדה והמאיימת, אומר משה לכל ישׂראל:

שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם,  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים לב מו-מז).

המסר ברור, והוא מהדהד בכל ספר דברים: אם נשמור את כל דברי התורה, נאריך ימים בארץ; אם נתכחש לה, סופנו רע ומר. אבל מה היא התורה הזאת אשר משה מכוון אליה? השירה שזה עתה נשׂא? ספר דברים? החומש? התנ"ך? כתבי חז"ל מראשוני התנאים ועד אחרוני האחרונים? מה?

כפרה עליך!

איור: דניאל מורגנשטרן

לרב יהודה, תלמידו של רב, יש תשובה (בבלי מנחות כט ב) –

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר [רבש"ע] לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, הראהו לי! אמר [רבש"ע] לו: חזור לאחורך. הלך [משה] וישב בסוף שמונה [עשׂרה] שורות ולא היה יודע מה הן אומרים; תשש כֹּחוֹ. כיון שהגיע [עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו [של משה]. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידָי? אמר [רבש"ע] לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

המסר של סיפור זה מתבאר בכמה כיוונים. ראשית, יש בתורה יותר מאשר פשט הכתוב. הכתרים המדוברים, כל קוץ וקוץ שבהם, אינם אלא עיטורי-אותיות. בשׂפת ימינו שואל משה את רבש"ע – אני רוצה להוריד תורה לעם, ואתה מתעכב על הפוֹנטים? אבל מסתבר שדוקא בצורת האותיות, בפרטים הקטנים, חבויה משמעות עמוקה. גם אם משמעות זו אינה ברורה במבט ראשון, ניתן לזקק אותה תוך לימוד יסודי – אפילו דרושים לשם כך דורות רבים.

שנית, התורה אינה גוף קבוע, אלא תהליך מתפתח – אֵבולוציא, בלע"ז. מה שברור לעקיבא ולתלמידיו, משה אינו יכול אפילו להעלות בדעתו (הדבר מזכיר את הסיפור המפורסם על שייקספיר, שהוסע קדימה במכונת זמן ונכשל בקורס על היצירות שהוא עצמו כתב). אך כיצד ניתן לתת תוקף להלכות חדשות שכאלה, שאין להן זכר בפשט הכתוב, ושעשׂויות להתמיה גם את הטובים שבתלמידי-חכמים? על ידי יִחוּסם חזרה למשה – "הלכה למשה מסיני". זו אכן האמונה הרווחת ביהדות הרבנית: כל ההלכות, החל ב"לא תרצח" וכלה ב"לא תלבשי בגדי לייקרא" – כולן הלכה למשה מסיני.

אלא שכאן נשאלת שאלה: הואיל וניתנה התורה על-ידי אלֹהוּת כל-יכולה וכל-יודעת, מדוע לא נרשמו כל ההלכות מראש בפשטות? מדוע יש לזקק אותן מתוך קוצי-קוצין שבראשי אותיות? את התשובה לשאלה זו מכיר כל מי שגדל בסביבה רבנית: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור; במה שהורשית התבונן; אין לך עסק בנסתרות (בבלי חגיגה יג א = בן-סירא ג כא). או במילה אחת: שתוק!

והמאמין היודע-לשאול נבוך: אם אריכות ימים וחיים טובים בארץ הן פועל יוצא של הליכה בדרכי התורה, למי להאמין? מה היא התורה הזאת? זאת של משה, או זאת של עקיבא? חמש שעות בין בשׂר לחלב, או רק שלוש? חסידים או מתנגדים? גוּר או ויז'ניץ? הר המור או ישיבת חברון? איחוד או מאוחד? People's Front of Judea או Judean People's Front? רבש"ע יודע כמובן את כל התשובות, אבל לא מגלה…

לעתים המצב חמור שבעתיים, כאשר חכמים לא רק מביאים ראיה מן הפוֹנט, אלא גם משנים את הכתוב ממש! ראו למשל את פסוק ח בפרשתנו:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כך בנוסח המסורה, המצוי בספרי התורה שבידינו ובכל גרסאות הדפוס. אלא שנוסח המסורה הוא מאוחר למדי, והגיע לצורתו המוכרת לנו כיום רק בסביבות המאות התשיעית-עשׂירית לספירה. בגרסא קדומה בהרבה של ספר דברים, שנמצאה במגילות קומראן, ניתן הנוסח הבא (אצל ישׂראל קנוהל, מאין באנו עמ' 95):

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יצב גבלת עמים למספר בני אלהים

בתרגום השבעים, התרגום הקדום של התורה ליוונית, אנו מוצאים גרסא שלישית:

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יציב גבולות עמים למספר מלאכי אלהים

על מה ומדוע הבדלי הנוסחים הללו? דומני שסביר לפרש את התהליך כנובע מהרצון של מוֹסרי המקרא להתרחק מהרעיון של "בני-אלהים" (שלאלהים יהיו בנים? שו"ש היו"צ!). הגרסא של תרגום השבעים הופכת את "בני-אלהים" למלאכים, ומפקידה אחד מהם על כל אחת מאומות העולם. כאן יש לנו ביטוי מוקדם לאמונה המושרשת שלכל עם ועם יש מלאך, או שׂר, האחראי לו, ושישׂראל להבדיל נמשלים ישירות על ידי רבונו של עולם. נוסח המסורה נוקט פתרון שונה, שומר על המילה "בְּנֵי", אך מיחס את הבנים לישׂראל, דכתיב: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים (בראשית מו כז). שבעים אומות העולם כנגד שבעים בני-ישׂראל. לאור הנטיה של כתבי-הקודש לצמצם את מספר האלהויות ולרכז את כל האמונה באל אחד ויחיד – דכתיב בפרשתנו: יהוה בָּדָד יַנְחֵנּוּ (פס' יב) – מדובר בתיקון סביר והגיוני.

אלא מה? סחה הגמרא (שם, שם) שהאותיות הצריכות עיטורים מיוחדים הן: שעטנ"ז ג"ץ. אם אכן הוחלפה התיבה "אלהים" בתיבה "ישׂראל", יוצא שנוספה לתורה האות ש, אות שיש לקשור לה כתרים ולעטרהּ. האם דרש עקיבא גם על ש זו תילי תילין של הלכות? ואולי דוקא משום כך התבלבל ונבוך משה רבנו כשהגיע לבית המדרש?

אם כך ואם כך, משה לא העלה בדעתו לפקפק אחר מחשבתו של רבש"ע. אם רצה בורא עולם לתת תורה באמצעותו, ולפרשהּ באמצעות עקיבא – מה לו כי ילין? ובכל זאת, רצה לדעת לאיזה כבוד עתיד אותו חכם לזכות על בקיאותו וחריפותו בתורה. אמר משה לרבש"ע: הראיתני תורתו; הראני שׂכרו. אמר לו [רבש"ע] חזור [לאחורך]. חזר [משה] לאחוריו; ראה ששוקלין בשׂרו [של עקיבא] במקולין (שם). חכם מופלג כל כך, וסופו שבשׂרו עולה על המשקל בשוק הקצבים! אמר [משה] לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שׂכרה?! אמר לו [רבש"ע] –

שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

צום קל, גמר חתימה טובה, שבת שלום ~

מורשת רפובליקנית

נקודה שהולכת ומתבהרת במהלך הדיון היא, שעניין הזכויות והחובות עומד בלב לידתו מחדש של השׂמאל הלאומי. בראש ובראשונה, משום הנחיצות הדחופה בהשוואה יסודי של אלה, לכל הציבור האזרחי בארץ. מן הבחינה הדמוקרטית, מטריד לחשוב שעד היום לא נעשׂה הדבר (וגם חוקה הובטחה ועוד לא קרה כלום בנושׂא הזה).

מתוך המשולש שיוויון-חירות-אחוה, הראשון – שהוא עקרון חשוב של השׂמאל באשר היֻא – עשׂוי להתקדם הרבה בזכות אמנת חובות וזכויות כלל-ישׂראלית.

אבל לפני שנפנה לשאלה החשובה אילו זכויות בדיוק, ואילו חובות, עלינו לענות ראשית על שאלה תאומה, העולה אתה תמיד בקנה אחד: האמנם הא בהא תליא? היתכן שזכויות קיימות באופן עצמאי כשלעצמן, ללא קשר לחובות?

כאן אנו מגיעים לסעיף השני מתוך שלושה דברים עליהם עומדת המהפכה (הצרפתית, אבל בואו לא נשלה את עצמנו) – החירות. כמו כולן/ם (אני מניח) גם אני ביליתי שעורי חברה שלמים בתיכון, בדיון על שאלת החירות. התשובה הנכונה באותם ימים, לפחות אצלנו, היתה שיש לשאוף להבטיח לכל פרט חופש מירבי ככל האפשר, כל עוד אינו פוגע בזולתו. עקרון זה, שאני מקבל בשׂמחה גם היום, מניח בבסיסו את אחדות הניגודים – מתוך הרצון להבטיח חירות נולדת גם שלילת החירות.

מתחילים כרגיל במקרה קיצון – לי אסור לתפוס אותך בקודקודך ולשסף את גרונך בסכין חלודה ומעוקלת, ואז להעלם בצעקה צרודה לאפלת הצהרים. לך אסור לנהוג מעל מהירות מסוימת, כדי שלא תדרוס אותי כשאני חוצה את הכביש. אתה חייב לשלם מסים כדי שאני אקבל שירותי בריאות וחנוך מן המדינה, ואף קצבה מסוימת אם חס וחלילה אאבד את מקום עבודתי. אני חייב לשלוח את הבן שלי כדי שיגן על שנינו במדים ובנשק, אם שו"ש השיוי"צ תפרוץ מלחמה.

ונאמר שהבן שלך לא רוצה לשרת במדים ובנשק? איך הוא יכול לעזור לי? אפשר לחשוב על אלף ואחת דרכים. הוא יכול להצטרף לסיירת הירוקה ולנקות ערוצי נחלים. הוא יכול להצטרף לכוחות מגן-דוד-אדום, מכבי האש או המשמר האזרחי. הוא יכול לשרת במתנ"סים, בעבודה עם ילדי שכונות על שעורי הבית שלהם אחר-הצהריים (בבוקר הוא יבלה בביה"ס, יתעדכן ויתערה). ואפשר לעבוד באכסניות לאזרחיות/ים ותיקות/ים. ויש עוד, כיד הדמיון הטובה.

אינני מסכים עם האופן בו מתייחסים הספרי ויניב למי שאחרי הכל יבחר לכפור בעיקר ולהוציא את עצמו מן הכלל. ראשית, במקום להזקק לכינויים מעולם תנועות המעיים, עדיף אולי לשמור לאותו טיפוס את הכינוי שמייחסת לו הגדה של פסח: רשע. וגם מסכת העונשים והאפליות לרעה שמתכננים השניים לרשע מוגזמת בהרבה. בל נשכח שגם הרשע הוא אדם שנברא בצלם, ועוד יותר מזה – הוא אח. ומהגדה של פסח לרגל השלישית של ססמת המהפכה – אחוה. ברָבּינ'ית קורים לזה רעות.

נאה דורשים הספרי ויניב שצריך להשאיר את הדלת פתוחה בפני משתמטים. מי שרוצה לחזור בו ולהכנס באמנה האזרחית – יש לחבק אותו בשתי ידיים. גם מעבר לגיל 18 יכול אדם לתרום לחברה, ולעתים קרובות אף יותר מבגיל צעיר. ואולי בכלל תצוץ תופעת מילואים אזרחיים (בהתנדבות, ברצון הכי חופשי).

ובכל זאת, איזה עונש למשתמטים צריך. הפסד ישיר וברור כזה, שכל מי שת/ישתמט ממילוי חובתו/ה האזרחית ת/יקבל על עצמו/ה באופן מודע ומוחלט. לדעתי – שלילת הזכות להצביע בבחירות לכנסת. מי ששׂם עצמו מחוץ למעגל האזרחי, אין לו סיבה להשתתף בבחירות הכלליות. הוא יהיה אזרח סוג ב', כזה שלא מצביע. ברומא קראו לזה civitas sine suffragio – אזרחות ללא בחירה. במדעי המדינה קוראים לזה אנארכיזם. בישׂראלית הוא סתם יצא פראייר.

צילום: עופר עמרם

לפני חודש, כמעט הספקנו לשכוח, פרץ אלמוני למועדון "בר-נוער" בת"א-יפו, ורצח צעירה וצעיר: ליז טרובישי וניר כץ הי"ד. למרבה הצער (וההפתעה) הרוצח עדיין לא נתפס. הפרשיה כולה מאיימת להפוך לאחד מאותם אירועים מסתוריים, המשאירים פצעים וצלקות ואינם באים על פתרונם. אישית, אין לי ספק שמדובר כאן בפשע שׂנאה. אבל אפילו בדל של ראיה אין.

במוצאי שבת נערכה בת"א-יפו צעדה לציון ה-30 לרצח. פה ושם (למשל בפרופיל שלי בפייסבוק), נתקלתי בהרמת גבות: מה שוב הלהט"בים האלה? למה כולם מדברים עליהן/ם פתאום? ויותר מזה: האם בכך שאנחנו עוסקים שוב ושוב בלהט"ב איננו מסייעים לכלוא את הקהילה בגטו שלה, להגדיר אותה עוד יותר ממה שהיא מגודרת? האם לא עדיף לחנך נגד שׂנאת חינם באופן כללי, וזהו?

שאלות טובות. לפני שאנסה להשיב, צריך להודות במגבלות הדיון. הואיל ואינני הומו, לסבית, טרנס-ג'נדר או בי-סקסואל, כל שאני יכול להעלות בדעתי הוא מעדות שמיעה או קריאה. יש חוויות שצריך להתנסות בהן באופן אישי כדי להבין לעומק. אני מבין באופן שטחי בלבד. ובכל זאת:

איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ נמצאת תחת פסק-דין מוות של ספר-הספרים, רב-המכר הגדול ביותר של כל הזמנים?
איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ זוכה להסתה קבועה מצד נציגים ברשות המחוקקת, המשווים את עצם קיומה למחלה, ומאשימה אותה, למשל, באחריות לרעידות אדמה?
איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ מפחדת להזדהות אפילו בפני הורים או חברים?
אינני מקנא במי שנאלצ/ת לשׂאת עול כזה על כתפיו/ה – ועוד בגלל ההתעקשות על זכות אנושית בסיסית לאהוב כפי שרוצים לאהוב, ולחיות כפי שרוצות לחיות, מבלי להרע לזולת.

בראיון ל-ynet אמר אור שי, ממארגני הארוע וחבר שלי בפייסבוק:

מטרת ההפגנה היתה להשאיר על סדר היום הציבורי את נושא האלימות, ההומופוביה, והמאבק למען זכויות אדם בישראל ונגד איומים על המרחב הדמוקרטי. הגיעו מגוון רחב של אנשים, גם מהקהילה וגם מחוצה לה- כל מי שאכפת לו מצדק חברתי ושוויון. צעדנו ברחובות העיר וצעקנו לא נחזור לארון – אין דמוקרטיה בלי שוויון, ו-כולנו ביחד, בגאווה בלי פחד.

אלון לי גרין, גם הוא ממארגני הארוע, גם הוא חבר בפייסבוק, ובאופן כללי מחלוצי התארגנות העובדים בשנים האחרונות, הוסיף:

צריך להזכיר לציבור הישׂראלי שהמאבק הוא לא רק של הקהילה הגאה, אלא מאבק למען הדמוקרטיה הישׂראלית. הפשע התבצע במקרה הזה נגד הקהילה הגאה, אבל הוא חלק מאותם פשעים שמתרחשים נגד כל מיני מיעוטים וקבוצות שמוגדרות שונות. אנחנו באנו להגיד שדי, עד כאן, את הצמצום והפגיעה במרחב הדמוקרטי צריך לעצור.

ואני מסכים עם שניהם. אושיית יסוד של הדמוקרטיא היא הסובלנות כלפי אורח החיים של הזולת, כל עוד הוא אינו פוגע בך באופן אישי. גם במוצאי-שבת שמעתי במהדורת החדשות ברדיו על אזרח ארה"ב שבנה במסגרת תחביבו תותחים שונים ואסף אותם בביתו. תוך כדי משׂחק עם אחד מהם בחצר ביתו ירה בטעות פגז, שפגע באחד הבתים בשכונה. בנס לא נפגע איש. הנה לכם תחביב מזיק, שחברה דמוקרטית צריכה להגביל. אבל עם מי יחזור אותו אדם לביתו מהפאב השכונתי, ומה יעשׂו שם זה לזה ומאיזה כיוון – מה אכפת לי לכל הרוחות?

צילום: עופר עמרם

ובכן, עבור מי שסבור שהתורה מייצגת אמת מילולית אחת, שאין בלתה, יש לכאורה סיבה לטעון (כפי שעושׂים אי-אילו חברי כנסת שלא אעניק להם כאן פרסומת בחינם) שהומוסקסואליות אכן פוגעת בשאר החברה. כאן מתחברות השאלה היהודית והשאלה הדמוקרטית. מה עושׂים כאשר צו התורה עומד בניגוד לערכי הדמוקרטיא?

לכאורה יש כאן סתירה שאי-אפשר ליישב. אבל רק לכאורה. מאז הולדת היהדות נאלצו מנהיגיה לשנות את חוקי ההלכה בהתאם למציאות בשטח. כך הפסיקו לנקוט ב"עין תחת עין" ועברו לפסוק פיצוי כספי. כך בוטלו שמיטת חובות ואיסור הנשך. כך זכינו בספר תפילות במקום קרבנות בבית-המקדש. המבחן הגדול של היהדות בימינו הוא יכולתה להתאים את עצמה לחיים דמוקרטיים. אם תצליח, הרי שיש לה תקומה. אם לא, היא תצטמצם ותלך, עד שתחדל להתקיים.

והנה קם רוצח ושׂרטט את הקו בחול: שאלת ההומופוביא הפכה להיות אבן בוחן ליכולת היהדות להתחדש. מי יקום ויצא מארון הספרים היהודי ויאמר: אני דוס, ואין לי בעיא עם הומואים?

היום התפרסמה בווינט הכותרת הבאה: התא היהודי מתפורר: אנחנו על סף צמיחה שלילית. משׂרד ראש הממשלה, כך מסתבר, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, הכריז על מאבק חורמה כנגד ההתבוללות. לפי נתונים שנאספו בידי הגופים הללו למעלה ממחצית הדור הצעיר של העם היהודי בתפוצות מתחתן מחוץ לתא היהודי. תופעה זו של נישׂואי תערובת היא "סכנה לאומית אסטרטגית", והציבור מוזמן להרתם למאבק להפיכת המגמה. ידיעה זו גדושה כל כך באירוניא, בציניות, באיוולת, ובשאר מרעין בישין, שקשה מאד להקיפה מכל עבר. אבל להתחיל במצוה אפשר –

ראשית, מי הוא אותו לאום שהאסטרטגיא שלו עומדת בסכנה? ידוע שעמנו, בשל ההיסטוריא הארוכה והייחודית שלו, מציב אתגר קשה בפני ההגדרות המקובלות. ההתלבטות אם היהדות היא דת או שהיהודים הם עם ידועה ושחוקה, גם אם לא נמצא לה עדיין פתרון הולם. דוקא המילה "לאום" אינה נקשרת בדרך כלל עם היהדות. אז מי כן?

אם לשפוט לפי החוצפה הצינית של יוזמה זו, כנראה שהלאום ישׂראלי. מי שׂם את ממשלת ישׂראל להתערב בחיי האהבה והדת של צעירות וצעירים ברחבי העולם? ומדוע הבחירה של אותו דור מהווה איום אסטרטגי? האם משום שיהדות בעולם נחוצה לישׂראל ביחסי החוץ שלה? כלום רואה ממשלת ישׂראל את צעירי התפוצות היהודים כחיילים בכח במקרה חירום? או אולי כנשק יום הדין במירוץ הדמוגרפי כאן בארץ? האם בדק אותו מחקר שערכו הממשלה והסוכנות אם אותן צעירות וצעירים מוכנים למשכן את חירותם לאהוב כדי לקדם את השיקולים האסטרטגיים של מדינת ישׂראל?

ואיך ירתם הציבור למפעל נשׂגב זה? "באמצעות מסירת פרטי יהודים מחו"ל לידי אנשי "מסע" (הגוף שיקבל את התקציב כדי לגרום לכל זה לקרות) במטרה להביאם לביקור בארץ". מילא הפגיעה בפרטיות ("דודה שלי, חברה שלה, הבן שלה הולך להתחתן עם גויה, שלא נדע; לחזור אלי בפרטי), מילא התקציב שיופנה לכך ("למעלה מ-600,000 דולר" – כמה בדיוק למעלה? ולידי מי בדיוק?), אבל האם אין דרך אחרת ליהדות להלחם על בניה ובנותיה, חוץ מאשר לרתום את נאמנותם/ן למדינת ישׂראל?

ומציניות מחוצפת לאירוניא שבאי-הבנה. הרי רוב מניינה ובניינה חיה היהדות מחוץ-לארץ. יתר על כן, היהדות אפילו נוסדה בחוץ-לארץ. לידתה של היהדות מתוך חורבן בית ראשון וגלות בבל. לידתה של היהדות הרבנית מתוך חורבן בית שני והגלות ליבנה, ומשם לגליל, ומשם לארבע כנפות הארץ. כשהשתלט התלמוד הבבלי על עולם ההלכה והלימוד וגזר שכחה על הנביאים והכתובים, נחתמה הגלות. מכאן ואילך הפכה הארץ לפינה שולית עבור היהדות, לנוסטלגיא. כזה היה המצב עד שנכנסה הציונות לתמונה.

ומה חושבת יהדות התפוצות על מדינת ישׂראל? בחוגים נרחבים היא מעוררת אהדה ושאר רגשות חמים. אך לא אהדה גדולה מספיק כדי שתמיר את מקום מושבה באדמת ארץ הקודש. חוק השבות על כנו עומד, ואחרוני המחסומים בפני יהודים המבקשים לעלות ארצה כבר הוסרו, פחות או יותר. כל יהודי שאינו מתבולל, אך גם אינו עולה ארצה, הרי הוא מצביע ברגליים. בעד היהדות, נגד ישׂראל. לפחות בינתיים.

אם רוצה מדינת ישׂראל להגשים את תום את החזון הציוני ההיסטורי, הרי שעליה לתקן את עצמה במידה כזו שתהפוך יעד קורץ לעלייה; גם עבור מי שכיום גר במפותחות שבארצות. במקרה כזה יהיו כל היהודים גם ישׂראלים, ובא לציון גואל. אם רוצה היהדות להפוך לאבן שואבת עבור המון המתבוללות/ים, תמצא לה מנכש עשׂבים יסודי, שיתאים אותה לדרישות הזמן והמקום. אבל אין לה, למדינה, שום סיבה ושום צידוק לקחת את מקומה של הדת, ולהיפך.

בדצמבר 1953 כתב ד"ר עזריאל קרליבך ז"ל, המייסד והעורך הראשון של עיתון "מעריב", אחרית דבר לספרו של אפרים קישון, אלף גדיא וגדיא. הנה מקצת הדברים, בגוף שני, אישי וישיר:

אילו לפחות היתה לך השקפת עולם!
למה לא טרחת להשׂיג לך?
הולכים לחנות הספרים, קונים חוברת במחיר עממי, או, לכל היותר, תרגום של ספר תיאורטי מלפני המבול, – ויודעים את התשובה לכל השאלות עוד בטרם תתעוררנה. לא צריך עוד להסתכל בשום בעיה לגופה, מבינים את הכל בחושך ובעל-פה. ומכירים את כל האנשים בארץ ובעולם ואת מעשׂיהם, יודעים בדיוק מי צודק תמיד ומי לעולם לא, מי אומר רק את האמת ומי משקר לנצח, מי משלם מסים ומי גונב, – פטורים מלחשוב. (וכי למה הארץ מלאה חכמים? – רק בגלל זה…)
    
אך באין אינטליגנציה מספקת להשקפת-עולם מכוונת נגד חלק העם היהודי, [קרליבך נזף בקישון קודם לכן על אי-מפלגתיותו] – אילו היית לפחות אנטישמי!
זה מוצא של כבוד. אם אתה מסרב בעקשנות כזאת לשׂנוא מפלגה מסויימת (מטעמי שיכון, – ואנחנו מכבדים כל רגש דתי) כי אז, בבקשה, לשׂנוא את כל העם הזה, ללא הבדל גזע וצבע שׂערות.
     זה מותר. על זה יאמרו אצלנו שאתה "מוצלח מאד". אב מצליח אצלנו הוא זה שבנו מצליח לבעוט בו. הגס את לבך על האומה הזאת כולה, על מדינתה ותקוותה וחלומה ולבטיה וממשלתה וכל אישיה וכל מעשׂיהם. הסבר לנו יום-יום שאנו קרבנות אומללים של עצמנו, – ונלקק את אצבעותינו. לעג לנו. רשים אנו כולנו לעג לרש!
     
אין לך דבר פופולארי מזה. יהודים אוהבים כשאין אוהבים אותם. וסודו של דבר היא, שהם עצמם אינם אוהבים יהודים (פרט ליוצא מן הכלל האחד, היהודי המהוגן היחיד בעולם: הוד מעלתו – האני). בכל יהודי טמון אנטישמי-חובב (והוא חושב, כי לו מותר… ואינו מבין, כי לאחרים מותר, אם הם מרגישים כך, אבל לו אסור, כי זה חורבן האומה). ואנטישמיות "אידאולוגית" תוקפנית (ומותרת) עוד יותר חזקה טמונה בכל ציוני, שהרי הוא מנסה להפוך את שלילתו את פני העם היהודי לידי מעשׂה ריפורמי גדול…

אנחנו חיים כאן בארץ היחידה בעולם, שבה יהודי יכול להיות גוי. אם זה טוב או רע, – ענין לחוד. על-כל-פנים זאת היא הציונות: צורת ההתבוללות היהודית הקיצונית והעקבית ביותר האפשרית בכלל.

כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. יְבָמָהּ יָבֹא עליה, ולקחה לו לאשה, וְיִבְּמָהּ. והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישׂראל. ואם לא יחפץ האיש לקחת את יְבִמְתּוֹ, ועלתה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אל הזקנים, ואמרה: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל, לא אָבָה יַבְּמִי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו; ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתהּ. ונגשה יְבִמְתּוֹ אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו. וענתה ואמרה: ככה יֵעָשֶׂה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישׂראל: בית חלוץ הנעל  (דברים כה ה-י)

תמונות: דה קאנטרי

בשבוע שעבר, כאילו לפי התחשבות מראש בתזמון פרשת השבוע, חזר טקס החליצה לכותרות. אלמנה צעירה שעברה טקס חליצה (שהסתבך, ככל הנראה) פנתה לתכנית "שומר מסך" של אמנון לוי בערוץ 10, כדי לחשׂוף את שעבר עליה. ברגע האחרון התחרטה, ופנתה לבית-המשפט על מנת שימנע את שידור התכנית. השידור אכן עוכב, וערעור לערכאה גבוהה יותר כבר בדרך (דיווח ב-ynet).

במהלך התחקיר הגיע הצוות של אמנון לוי לסרטון וידאו שהכה גלים בקיץ לפני שנתיים, בו תועד טקס חליצה שנערך בבית-דינו של הרב מרדכי גרוס בבני-ברק. את הסרטון עצמו לא הצלחתי לאתר ברשת (כנראה שהורד בינתיים, וטוב שכך). רשמים מהארוע (שערך כ-70 דקות) ניתן להפיק מכתבתה של תמר רותם ומן מהתמונות משׂמאל, הלקוחות ממנה. דיון ארוך מתוך האתר "בחדרי חרדים", כולל מגוון דעות ומגוון תמונות נוספות מהארוע, אפשר למצוא כאן (ותודה לאלעד על הקישור).

כמה וכמה טעמים לפגם יש בארוע שלפנינו. ראש וראשון בינם, לטעמי לפחות, הוא העובדה שפרטיותם של המשתתפים – שחוו זה עתה היא אבדן בעל, הוא אבדן אח – נפגעה באורח אנוש. לכאורה, נועד הפרסום כדי לתת פומבי למצווה וללמד כיצד לבצעה. אך כפי שטען רב אלמוני בפני הכתב עידן יוסף (מחלקה ראשונה, כאן), אילו רצו ללמד ולהורות, די היה בסרט עם שׂחקנים. יתר על כן, כשכבר נערך טקס זה, נהוג לערכו בפני מניין ובצנעה. כאן זומן קהל גדול. את הפרצופים המשועשעים בקהל ניתן לראות בתמונה התחתונה.

אלא שבעיני יש טעם לפגם גדול בהרבה, והוא פגם בטעמא דקרא. אם נחזור לפסוקי המקרא לעיל, ברור שלפחות לדעת כותבם מטרת המצוה היא להמשיך את זכרו של האח המת. אך לא זאת בלבד. האלמנה, אף היא, נתפסת כמי שנפגעת מסירובו של היבם לקחת אותה לאשה. הדבר עולה ראשית מכך שהמקרא מייחס לאלמנה את היוזמה לעניין כולו. ללא רצון האלמנה ויוזמתה, לא ישמעו הזקנים על העניין כלל. היא היא שמביאה את התיק בפניהם, והיא המתעקשת על הבחירה בין יבום לחליצה. יתר על כן, הטקס עצמו, וביחוד היריקה, מעיד על הבוז שרוחשת האלמנה לאחי-בעלה המנוח. היא, כך הכתוב, מעוניינת להנשׂא לו.

נקודה חשובה שיש לזכור, לפני שנמשיך בפירוש, היא שהמקרא נכתב מנקודת מבט גברית לגמרי. מי שקרא/ה אי-פעם בתורה, בנביאים או בכתובים, לא זקוק/ה להסבר ולהצדקה לאמירה זו. יתכן, אפוא, שהרצון המיוחס לאלמנה לא משקף, ולא שיקף מעולם, אלא מאוויים גבריים.

אך גם אם שיקף, ואף משקף בימינו, ברור שטעמה של המצווה, לצד המשך קיום שמו של המנוח, היא גם שמירה על זכויות האלמנה. התמונות שהתפרסמו מהטקס בבית-דינו של הרב גרוס, והתיאורים הנלווים אליהן, מעידים מבחינה זו לא רק על התעלמות מטעם המצוה, אלא על חילול שם שמים ממש.

כיצד, אפוא, עלינו להמשיך? במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, צורך השעה הוא לבחון מחדש את ההלכות שאנו מתירים להן מקום בחיינו. לאזניהם/ן של יהודים/ות תורניים/ות יכולה הצהרה כזו להשמע מהפכנית, אפילו שערורייתית, אך לא כן היא. בפרשת השבוע נזכרת הלכה נוספת, לפיה יכול לתבוע כל חתן או בעל, בכל רגע נתון, לראות את מצעי-המיטה בהם עשׂו שימוש הוא ואשתו בליל-כלולותיהם. אם לא ימצא על המצעים כתם דם, על הקהילה להוציא את האשה להורג בסקילה. אם ימצא הכתם, הרי שתשלל הזכות מהבעל לגרש את אשתו עד תום ימיהם (כב יג-כא). האם מעוניין מניינו ובניינו של הציבור התורני לקיים נוהג זה בימינו?

הפסוק הבא (כב כב) עוסק במקרה פשוט וברור בהרבה: כי יִמָּצֵא איש שֹׁכֵב עם אשה בְעֻלַת-בעל, ומתו גם שניהם – האיש השכב עם האישה. ובערת הרע מישׂראל. לפי השמועות המתגנבות מדי פעם לעולם החיצון, בגידות וניאופין (ואפילו חילופי-זוגות, שו"ש השי"ויצ) דוקא מתרחשות מדי פעם בקרב הציבור התורני. האם מוכן ציבור זה להחיל עונש מוות גורף במקרים כאלה?

ועוד דוגמא, שאני עושׂה בה שימוש נרחב, אלא שהפעם היא מופיע בפרשת השבוע:

לא תשיך לאחיך נֶשֶׁךְ כסף, נשך אֹכֶל, נשך כל דבר אשר יִשָּׁךְ. לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך. למען יברכך יהוה אלהיך בכל משלח ידך, על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה.

בתרגום לעברית קלה: אסור להלוות בריבית ל"אחיך" – למי ששייך לקהילה או למסגרת המדינית. מצוה זו חשובה במיוחד, שכן היא מהווה תנאי לברכת יהוה בארץ-ישׂראל. איסור זה, שהחזיק מאז ימי התורה ועד שלהי ימי-הביניים, בוטל למעשׂה באמצעות "היתר עסקא". גם עם השיבה לארץ לא הוחזר על כנו. מסתבר שכשממש רוצים, אפשר להוציא הלכה מן המחזור. צריך רק לרצות.

וגם אומץ צריך. החמרה בהלכה היא הדבר הפשוט בעולם. כל רב בן-יומו יכול לגבב חומרות ולהקשות הלכות. כדי להקל, לעומת זאת, צריך להיות תלמיד חכם כביר ובעל אומץ רב, שכן ברור מאליו שכל הקלה תגרור קיתונות של ביקורת. מי יתן ויקום לנו דור חדש של מחדשי/ות הלכה, חלוץ לפני המחנה, שיחלץ אותנו מחומרות של אלפיים שנות גלות.

את הצידוק  לביטול מנהג החליצה אינני יכול להציע כאן, מפאת חוסר בקיאותי בנושׂא. לפיכך אשאיר את המהלך ההלכתי לגדולים/ות ממני. אבל חלופה אני יכול להציע. ראינו כי האלמנה היא יוזמת המהלך, ועל עניינה באה התורה להגן. אבל לא רק על עניינה. בפני הזקנים היא אומרת: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל.

ידוע לכל שיש זוגות רבים המתקשים, לא עלינו, להרות ולהביא צאצאים לעולם. למרבה השׂמחה, הקידמה פותחת בפנינו אפשרויות שונות להתגבר על מכשולים טבעיים, הפריות מלאכותיות וכיו"ב. אלא מה? הליכים רפואיים אלה, יעילים ככל שהם, עולים כסף רב. לפיכך, אפשרי שבמקום חליצה או יבום יתרמו האלמנה והאח השכול סכום כסף כלשהו, כמיטב יכלתם, לטובת זוג נזקק וחשׂוך-ילדים, על מנת לסייע בתשלומים הכרוכים בהפריה מלאכותית. בתמורה יוכל להקרא אחד הצאצאים על-שם האח המת, והנה קם לו שם בישׂראל.

לאחרונה התעורר שוב במסגרות שונות הדיון על הדמוקרטיא הישירה. בלב הדיונים הללו עמדה שאלת יסוד אחת שעדיין אין עליה מענה – מה היא דמוקרטיא ישירה, לכל הרוחות? בטור זה אחווה דעה, אשאל שאלה, ואציע הצעה. הציבור מוזמן להביע את דעתו גם.

מספיק קיצוני. מרק ולצר

בבסיסה, הדמוקרטיא הישירה היא שאיפה, או משׂאת נפש. בקו האופק ממתינה אמת גדולה, לפיה ככל שהציבור ירבה לקבל עבור עצמו החלטות מושׂכלות, כן ייטב מצבו. בדרך אורבת על כל צעד ושעל המציאות, בדמות מנגננוני שלטון, תאוות בצע, אדישות, עצלנות ובערות. יוצא שלפי ההגדרה לעיל דמוקרטיא ישירה אינה מערכת שלטונית, אלא כלי, אחד מני רבים, לתיקון עולם. המטרה בדמוקרטיא ישירה אינה להגשים אותה, אלא להגשים באמצעותה.

ומה הופך אותה לישירה לעומת דמוקרטיא סתם? ככל הנראה, משטר הנציגים. מאז שתי המהפכות הגדולות בשלהי המאה ה-18, האמריקאית והצרפתית, התקבעה התפיסה כי הדמוקרטיא זהה למעשׂה לשלטון-פרלמנט. עבור אירופא המערבית מדובר כמובן בהמשך ההתפתחות הטבעית מאז ימי-הביניים. אך בערשׂ הדמוקרטיא, אתונא העתיקה – אחת הדמוקרטיות הבודדות בדברי-הימים שהיו גם ישירות – היו פני הדברים אחרים לגמרי. באתונא העתיקה היו אמנם מוסדות כלל-ציבוריים, אך אלה נהנו מתחלופה גדולה בהרבה של משתתפים (לעתים אפילו על-ידי הגרלה). בסיס הכוח האמיתי היה בדֶמים – demoi – בשכונות.

במדינה בת-ימינו, הגדולה בהרבה מאתונא העתיקה, צריך ללבוש הדֶמוס פנים חדשות. ערים ומועצות, ארגוני עובדים/ות, מועדוני ספורט – כולם צריכים להפנים ולהפעיל דמוקרטיא. לא כולם יתערבו, כמובן, בפוליטיקא הארצית. גם הדמוס האתונאי לא התעסק לרוב בענייני המדינה כולה. הכח בהתארגנויות דמוקרטיות מקומיות הוא בתפקידן ככלי חינוכי לאזרחות טובה ופעילה.

ואילו פנים תלבשנה רשויות המדינה? על כך קשה להתנבא היום. פרשנות שמרנית אחת היא שהכנסת תשאר על כנה, ושהשיטה תעבור דמוקרטיזציא פנימית. לפי שיטה כזו יהפך הסדר הפוליטי והמפלגות תהפכנה לכלי-השרת של תנועות חברתיות על-מפלגתיות. במידה מסויימת תהיה בכך חזרה לשנים המוקדמות יותר של המדינה. פרשנויות אחרות עוסקות במשאלי עם, ביחוד לאור התפתחות הטכנולוגית המרהיבה של הדורות האחרונים. יש הצעות נוספות, קיצוניות עוד יותר.

אבל עדיין מוקדם מדי לדון בטווח הבינוני, ודאי שבארוך. השאלה המעשׂית היחידה מוקדשת לטווח הקצר, ולמעשׂה להווה. מה עושׂים עכשיו? כיון שלא רק דמוקרטית וישירה באכסניא, וכיון שבמשׂאות נפש עסקינן, הרי שהתשובה שלי היא שלא רק עושׂים יהיו, אלא גם עושׂות.

בטור אמש מתחתי ביקורת על התכנית שהציע יואב רובין ז"ל לקראת מימוש הציוויים המקראיים על שמיטה ויובל. עכשיו הגיעה העת להעמיד את רעיונותי שלי למבחן הביקורת. נקודת המוצא שלי זהה לזו של יואב – שעבוד מצרים. להבנתי, כל בעל חוב הוא בגדר עבד. לא לחינם אנו קוראים לנכס ממושכן "משועבד". שוב כמו יואב, אני מייחס חשיבות רבה לא רק להיבט החוקי-כלכלי של עבדות-החוב, אלא גם להיבט הנפשי-רוחני שלה. מצרים, כזכור, היא מצב תודעה.

שזה מה שתשמעו בבנק - תתארו לכן/ם

איור: דניאל מורגנשטרן

תורה שבעל-פה, שאין לי דרך להוכיחה או להפריכה, גורסת שכ-70% ממשקי-הבית בישׂראל נתונים בחוב זה או אחר. לרוב מדובר במשיכת יתר (מינוס בבנק, אובערדראפט), משכנתא, או שניהם. גם אם מספר זה מוגזם במידת מה, אין ספק שמשקי-בית רבים נתונים בחוב משמעותי. מי מאתנו אינו מכיר חבר או קרובת משפחה שנתונם בחוב מעיק? מי מאתנו (שכבר הספיק להקים משק בית משלו) לא היה נתון בחוב בזמן זה או אחר?

אמנם, לא כל החובות דומים זה לזה. אני, לדוגמא, קניתי לי זה עתה בית משלי. לשם כך לקחתי משכנתא לא-מבוטלת. ביתי החדש אכן משועבד לבנק, אך אני – על אף ההתחייבות הכספית שקבלתי על עצמי – התקרבתי צעד נוסף להיות בן-חורין. אבל יש גם מקרים אחרים. מדאיגים ביותר הם המקרים בהם נקלעת משפחה לחובות שוטפים לבנק, המגיעים לעתים לרבבות ואף למאות-אלפי שקלים. משקי-בית עניים יותר עלולים להקלע למשבר דומה, ואף חריף יותר, בשל חובות קטנים בהרבה. לעולם מכבידה המציאות יותר על המעמדות הנמוכים.

ביחס לשמיטה, בולט ביותר לעין ההבדל בין תנאי המשק עת ביטולה המעשׂי (תקנת הפרוזבול של הלל הזקן לפני כאלפיים שנה) לבין תנאי המשק בן ימינו. הלל הזקן פעל לעקיפת שמיטת החובות מתוך כוונה להקל על העניים, שנתקלו בקושי חריף להשׂיג הלוואה ערב שנת השמיטה. היום, לעומת זאת, קל להכנס לחוב, בכל עת ובכל שעה. יותר מכך, הבנקים השונים (ואף מלווים בריבית קצוצה בשוק האפור) מוצאים לנכון להשקיע כסף בפרסום ההלוואות שהם מציעים לציבור. מה השתנה?

מההיבט ההלכתי, התשובה ברורה. לאורך השנים תוקן והורחב גם "היתר העסקא", הלכה שתוצאתה בימינו מעוללת לאיסור הנשך את שעולל הפרוזבול לשמיטה. כיום מצויד כל בנק ב"היתר עסקא" מטעם רבנות זו או אחרת, המתיר לו לגבות (ולתת) ריבית ככל העולה על רוחו ומעלה את ריווחו. אם בימי הלל היתה הלוואה לעני בגדר צדקה, היום היא עסק משתלם למדי.

מדוע? התשובה לכך נעוצה באופן בו מתמודד כל אדם עם חובו. בסופו של דבר, הבנק דורש ומשׂיג את שלו. ברגע האמת נאלץ משק-בית להתמודד עם החוב. אז אפשר להעזר בהורים, למכור איזו דירה עודפת (אם יש), לשעבד איזה נכס במשכנתא שאין עימה הגברת החופש, אלא רק החלפת חוב בחוב. בכל הדרכים הללו, המרוויח הגדול הוא הבנק. ברוב המקרים, הבנק נמצא בבעלות בעל-הון, ומחלק דיווידנדים לבעלי-הון נוספים. יוצא שמנקודת מבט חברתית, השיטה הכלכלית של חובות קלים למשקי-בית היא בסך הכל מכשיר נוסף בידי ההון הגדול לנתב אליו הון נוסף משאר המעמדות. מכשיר מובהק להעמקת פערים כלכליים.

כיצד  מתמודדים עם כל זה? כרגיל אולי, התשובה הראשונה היא: חינוך. חלק משמעותי מלימוד החשבון והמתמטיקא במערכת החינוך צריך להיות מכוון להתמודדות עם ניהול תקציב ואיזונו. ודאי שיש בכך תועלת מרובה בהרבה מאשר ביכולת לחשב שטחו של משולש תוך שימוש בנוסחאות סינוסואידיות. דור שלם שילמד חשבונאות כחלק מתכנית הלימודים הכללית, ידע טוב יותר בהרבה כיצד להמנע מנסיבות כלכליות הגוזלות את חירותו.

אבל אי-אפשר לחכות דור שלם, ואי-אפשר לחנך ללא דוגמא אישית. הצעד הראשון לעבר הגשמה כלשהי של עקרונות השמיטה והיובל צריך לעבור דרך ישׂום בשטח של בנקאות תורנית. ראשית, ללא נשך וללא ריבית. חסכונות יוצמדו למדד או למט"ח. משיכת-יתר תאושר (או לא) על-ידי עובד/ת הבנק בכל מקרה לגופו – אך בכל מקרה ללא ריבית. במקרה הצורך תאושרנה הלוואות נוספות שתהיינה כפופות לכללי השמיטה, תוך חישוב מדוקדק של הסיכון שהיא יוצרת בכל הלוואה והלוואה. חוץ מזה יספקו הבנקים הללו את כל השירותים הרגילים, תמורת דמי-חבר חודשיים, מותאמים לסוג החשבון.

כל משק-בית המצוי בחובות מהסוג הרע יוכל להצטרף כחבר לבנק התורני, שיסייע לו לצאת מן החוב, באמצעות הלוואה נטולת-ריבית וחינוך לניהול נבון ומאוזן של משק הבית. משק-בית כזה יתחייב לסגור את כל חשבונותיו בבנקים לא-תורניים, ולנהל את כל עסקיו מבנקים תורניים (עד שסיים לשלם את חובו, או עד שנת השמיטה הקרובה). מאידך, יוכלו להצטרף גם משקי-בית איתנים כלכלית לבנק התורני. הללו יהנו מכל התנאים הנוחים, ויזכו לעדיפות מסויימת בקבלת הלוואות נטולות-ריבית בעתיד.

מטרה אחת של יוזמה כזו היא ללמד את הציבור לצרוך באופן מחושב ומבוקר. מעבר לתועלת הסביבתית שבמגמה כזו (שגם לה יתרונות כלכליים, אבל על כך ב"ה בפעם אחרת), דומני שהתנהלות כספית מושׂכלת של ציבור האזרחים תועיל למשק בטווחים הבינוני והארוך. המפתח הוא, בסופו של דבר, מציאת האיזון הנכון בין צריכה לבין חסכון. התנהלות נבונה של שכבות רחבות בציבור תקנה למשק כולו מידה של גמישות, שתאפשר צמיחה בריאה בשנים הטובות והתמודדות בכבוד בשנים הרעות.

ומה בטווח הקצר? אין ספק שהצגת תכנית כלכלית כזו על-ידי המדינה תתקבל על-ידי שוק ההון בחשדנות רבה ביותר. יש להניח שכלי-התקשורת יתמלאו איומים על "מדינת הלכה", "מכירת חיסול", ו"הברחת בעלי-ההון מן הארץ". יש להניח גם שככל שתתרחב תופעת הצריכה המחושבת, כן תחול, לפחות בראשונה, האטה בפעילות הכלכלית במשק. פחות צריכה כלומר פחות כסף עובר ידיים. תחילתו של משבר אפשרי.

כדי להמנע ממשבר, צריך ללוות תכנית כלכלית כזו בצעדים משלימים. צעד אחד כזה יהיה גיבוי ההלוואות לפדיון עבדים בהלוואות להקמת עסקים קטנים. ללא עול הריבית, ותוך ליווי צמוד של הבנק, יוכלו יזמות ויזמים מתוך הציבור לצאת לדרך כלכלית חדשה ומשתלמת. מנוע צמיחה לא מבוטל, אם יכֻוַּן כיאות. בנוסף, במקרי חירום, יהיה אפשר לנקוט אמצעים נוספים כמו העלאה כלשהי של שׂכר המינימום (אצל המעמדות התחתונים מִתרגם גידול בהכנסה באופן הישיר ביותר לגידול בצריכה), או קיצוץ כלשהו במע"מ (שיוזיל את המחירים, ויעודד קונים). עם יד חכמה על הטימיון, אפשר לצלוח מהלך כזה בבטחה יחסית.

ובחזרה לנקודת ההתחלה, ליוסף במצרים. מספרת לנו התורה שיוסף הוא אבי השעבוד הקפיטליסטי, שעבוד שחל על מצרים תחילה, וכשהגיע פרעה ש"לא ידע את יוסף", הוחל אף על ישׂראל, וביתר שׂאת. כיום אנו עומדים בצומת דרכים היסטורי, החורז לזה של יציאת מצרים. אז היינו לעם. היום אנחנו נדרשים להחליט איזה מין עם נהיה. הקרקע בשלה והשעה כשרה למהלך שיהפך את השעבוד על פניו. שבכל דור ודורו חייב אדם לראות את עצמו…

אל תאמר בלבבך בַּהֲדֹף יהוה אלהיך אֹתם מלפניך לאמר: "בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת". וברשעת הגוים האלה יהוה מורישם מפניך. לא בצדקתך וביֹשֶר לבבך אתה בא לרשת את ארצם […] וידעת כי לא בצדקתך יהוה אלהיך נֹתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתהּ, כי עם קשה עֹרֶף אתה (דברים ט ד-ו).

צילום: AFP / Ynet

בתחילת השבוע בוצע פיגוע טרור, או אולי סתם רצח נתעב, במרכז של הקהילה הגאה בת"א-יפו. ההלם בעקבות הארוע גרר תגובה שלי, שאינני גאה בה כלל – ללא שום ראיה רצינית הזדרזתי להסיק שהרוצח מגיע מתוך החברה החרדית. מספר אנשים, העירו את תשׂומת לבי לכך שאני מפזר האשמות שווא ללא ראיה. צודקים. מודה, עוזב ומבקש סליחה.

וגם רוצה להסביר, למרות שלכאורה די ברור, מאין נובעת הטעות. ברור שהגורם המיידי לחשד היה תיאור המתנקש כלבוש שחורים. אלא שכמו שהעירו לא מעט בימים האחרונים, הרבה אנשים לובשים שחור. גם לי היתה תקופה כזו בצעירותי (הרבה אנשים טענו זאת לעצמם בצעירותם; יש פה משהו). מדוע מייד הסקתי אני, והסיקו רבים אחרים, שמדוברים במתנקש חרדי דוקא?

על פני השטח, בגלל גל האלימות העכור השוטף את הקהילה החרדית בירושלם מחד, ובגלל העימות המתמשך בין החרדים לקהילה הגאה מאידך. זה כמה שנים שאישים בולטים בציבור החרדי (ודוקא בש"ס, משום מה) משמיעים התבטאויות מצמררות ביחס להומוסקסואלים, אפילו במשכן הכנסת. מקום של כבוד בין מנבלי הפה שמור לח"כ נסים זאב (כתבו לו, ספרו לו מה דעתכן/ם), אך הוא אינו היחיד. בין הפנינים (ראו תיעוד כאן) ניתן למצוא ביטויים כגון "הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה", "לטפל בהומואים כמו בשפעת עופות", "רעידות האדמה בארץ – בגלל ההומואים", "ההומואים מבצעים השמדה עצמית של החברה הישראלית", ו"לבער הזוהמה הזו מקרבנו".

חלק מהביטויים הללו שמעתי בזמן אמת. לכולם התייחסתי בזלזול, בבחינת "למה כבר אפשר לצפות מהפרימיטיבים האלה?". גם כאן טעיתי. על כל אחת מההתבטאויות הללו היה צריך להרעיש עולמות. אין טעם להכנס עכשיו לדיונים על הסתה, על דה-לגיטימציא, על שלילת האנושיות. מספיק לדמיין כיצד היינו מגיבים כולנו אם במקום "הומואים" היה נאמר "יהודים", ואם במקום בישׂראל היו הדברים נאמרים במדינה כלשהי באירופא.

אבל זה רק על פני השטח. לאור ארועי הימים האחרונים, נגלו לי לראשונה באור חדש שניים מהפסוקים המזוויעים ביותר בתורה כולה: ויקרא יח כב, ויקרא כ יג. שני פסוקים שיש בהם קריאה ברורה לרצח הומואים. ממש כך. או אולי לא. בדיון בתגובות לטור על הומופוביות בספורט, שפורסם לרגל הרצח, נקלעתי לויכוח סוער על משמעותם של הפסוקים הללו (אני מופיע שם כד"ר א., מתגובה 50 ואילך). בן-שׂיחי, שהעיד על עצמו כדתי בעל כיפה סרוגה, טען בכל תוקף שאין בפסוקים ולו קצה קצהו של היתר לרצח הומואים. לא. הנוהל הנכון הוא להעמיד הומואים לדין בפני סנהדרין, שרק לה יש זכות להוציאם להורג. סנהדריות, כך טען, נטו שלא להוציא גזר-דין מוות. איזה מזל להומואים. מאידך, את עצם רצונו של אלהים להכרית הומואים באופן כללי לא הכחיש בן-שׂיחי כלל ועיקר. השאלה עליה התווכח אתי לא היתה "האם צריך להרוג הומואים?", אלא "באילו תנאים?".

וכאן הזוועה. אנשים מוסריים, המביעים זעזוע ממעשׂה רצח כזה ומגנים אותו בגלוי (כך בן-שׂיחי שם), מרכינים ראש בפני פסוקים שנכתבו לפני מי-יודע-כמה שנים, ומקבלים את ההסתה הזו לרצח כאמת מדאורייתא. בתנאים כאלה, אין מה לתמוה על התבטאויות כמו אלה שהבאתי לעיל (ביידיש זה נשמע יותר טוב). מה קצר המרחק בין הסתה למעשׂה, ומה דל כוחם של נימוקים מפולפלים על "כרת" ו"סנהדרין" בעולם האמיתי, יעיד יגאל עמיר. לשׂנאת הומואים יש גב רחב ומוצק, בכנסת ישׂראל ובתורתו.

ומפה לשם אני שומע בימים האחרונים ביטויים מחריפים והולכים. כאן דיבור על "אינתיפאדה להטבית". שם ציפיה למלחמת אחרים – "שתבוא כבר". ואני חרד. מאד. ובפזיזותי אולי אפילו תרמתי משהו להחמרת המצב.

בצר לי אני חוזר לפרשת השבוע. כל אחד חושב שהוא צודק. ודאי מי שמאמין שדבר אלהים חיים בידו, והפירוש בו הוא אוחז, דוקא הוא, אמת ונכון ויציב. בשם הצדק והאמת קל מאד לצאת למלחמה. אבל קשה מאד להחלץ ממנה. קשה להקשיב לאחרים כשצודקים כל הזמן. קשה להתגמש מתוך קשיון עורף. קשה, אבל חייבים לנסות.