דווקא אמש עלינו לקדומים, לחוג בית של השׂמאל הלאומי. בשׂיאו של הערב התקרבנו ל-50 נפש (לא כולל נוער בפריפריא, שכנים תוהים ומועצה מקומית מודאגת). הצגנו את עצמנו, שמענו סבב ארוך של נאומים קצרים, ואז החל הערב באמת, כשהתפזרנו לשׂיחות אקראיות. דבר אחד התברר כבר בשטח – יש על מה לדבר. המון. ומה שיותר חשוב, יש גם נכונות, אפילו להיטות. טוב מאד!
מבחינת התוכן, רציתי לפתוח דוקא במה שאמר אזרח מקומי, בעל בעמיו ומורה במקצועו, סרוג ומזוקן קלות. (הדברים נאמרים כמובן מזכרוני, שאינו מילה במילה)
אני יודע שאנחנו במצב לא טוב, ושהדברים חייבים לבוא לידי פתרון צודק יותר. כשאני עובר במחסום במסלול אחד ובמסלול השני ממתינות וממתינים שעות, אני יודע שהצדק לא אתנו. אבל מגוש קטיף ומעזה למדנו שנסיגת אמוק אינה מובילה לתוצאות חיוביות בהכרח. צריך למצוא פתרון צודק, ואינני יודע מה הוא. אבל יהיה מה שיהיה, אסור לחזור על מאורעות גוש קטיף.
מבחינתי, הודאה כזו היא בסיס למשׂא ומתן. נקודת היסוד של המשׂא והמתן, כפי שהסתמנו במהלך הערב, היא חוק יסוד: הכנסת, סעיף 7א1. וזו לשון החוק:
סעיף 7: רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשׂיה של הרשימה או במעשׂיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:
(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הגדרה בעייתית, אני יודע. גם אתמול עוד לא מצאנו תשובה, אבל בקבוצות קטנות, התחלנו קצת להתוות קווים כלליים לדיון. שׂמחתי לשמוע, למשל, שלדעת תושבת קדומים אחת, מורה אף היא, במדינה יהודית צריכה להיות שמורה לכל הזכות להנשׂא ולהתגרש ללא כל התערבות של אנשי דת. הגענו גם להסכמה על התרת עבודה בשבת, תוך שמירה על הזכות ליום חופש שבועי, ושמירה מפני מקרים של אפליה בקבלה לעבודה. אני בהחלט בעניין, ושׂמח לשמוע שמצאתי לכך הסכמה, ולו מקומית, במחנה הכתום.
מבחינת הדמוקרטיא – זו התבטאה בעיקר בסדר הדיון. בסופו של דבר, כל מי שרצ(ת)ה לשׂאת דברים, עשׂ(ת)ה כן. השלב השני של הערב, בו התנהלו שׂיחות חופשיות, היה דמוקרטי עוד יותר, מדרך הטבע. וחשובה מכל העובדה, שקבוצה של אזרחיות ואזרחים קיבלה על עצמה אחריות לנסות לברר כיצד אפשר להגיע לפתרון, שיגרום את הנזק המועט עד כמה שאפשר לכל הצדדים המעורבים.
וכאן אני פונה למחנה שלנו – של מצדדות ומצדדי עקרון החלוקה. אנחנו לא בשלטון כרגע, אפילו לא קרוב. הדרישה המקסימליסטית לנסיגה מוחלטת היא אולי הבסיס הנכון לפיו יש להתוות הסדר ארוך-טווח, אבל אין לה אחיזה במציאות כרגע. אדרבא, אני מזמין בחום את כל מי שחושב/ת שעתיד להתבצע מהלך יציאה מהשטחים בשנים הקרובות לציין זאת בתגובות. ואז להסביר איך.
בינתיים, צריך להעמיק את המשׂא והמתן, כדי ללבן יחד את כל נקודות שיתוף הפעולה האפשריות. ואחרי שנצבור איזו דרך ביחד, נחזור שוב לשאלת הפינוי ונעמיד אותה להכרעה דמוקרטית. על הציבור המתנחלי להוכיח שיחסי השכנות הטובה שהוא טוען להם מספיקים כדי להרגיע את השטח, שלא לדבר על הרגעת המתפרעים (והמתפרעות) היהודים מחרחרי הריב והמדון, בכוונה ולשם שמיים.
על השׂמאל, מאידך, להכין את התשתית לקליטת הציבור שעתיד להתפנות, לפי תכניתנו. מבחינה מוסרית זו עמדה ראויה. הבקשה שלא לחזור על גוש קטיף עודנה מהדהדת. מבחינה מעשׂית, זו משׂימה ראויה שבעתיים, שכן יצירת תשתית קליטה ראויה תמשוך החוצה משומרון ומיהודה את כל מי שגר/ה שם כרגע מטעמי רמת חיים. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את תכנית השׂמאל הלאומי (ומבחינתי שביבי ושטייניץ יתחילו עם זה מחר) למערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר. כשכל הארץ תהיה מרושתת, יהיה קל יותר לאוכלוסיא להתפזר לכל אורך הארץ, ולא להצמד רק למדינת ת"א.
אם כל אחד מהמחנות יתחיל בפעילות בקצה שלו, ואם נשׂכיל לבנות שיתופי פעולה במקומות בהם המחלוקת המדינית אינה כה בוערת, יש סיכוי שעוד נצא מכל זה בשלום.
היום עלתה באתר השׂמאל הלאומי רשימה מאת ירון בן-עמי ומאתי בתגובה לעניין הצהרת הנאמנות. בנימה אישית, רציתי להוסיף עוד נקודה כואבת אחת. לא אחת נשמעת הטענה שההגדרה יהודית ודמוקרטית טומנת בחובה אי-אפשרות מובנה. לרוב נסמכים הטיעונים הללו על האפליה הדתית הניכרת במדינה, ולעתים גם בסממנים הגזעניים של חוק השבות. מאידך, רק לעתים נדירות עולה לדיון סתירה יסודית נוספת בין שני הסעיפים: בדמוקרטיא הריבון הוא העם. היהדות לעולם שואפת למונרכיא.
הרי הוא מלך, המשיח. וכל יהודי מתפלל ללא הרף לבואו. ונכון, כבר הרבה זמן מתפללים ומייחלות ובן-דוד עוד לא בא, אבל הנה כבר מדינה, ואתחלתא דגאולה, ורק תניח תפילין, ו…
קחו לדוגמא את אלי ישי. ברוח תגובת הבטן של ירון ושלי, האם אין אנו רשאים לדרוש גם ממנו להשבע אמונים למדינה דמוקרטית? אם כן, הרי שבעצם שבועתו יש קבלת הדין על כך שהמשיח לא יגיע בימי חייו. מעניין לראות כיצד יגיב במקרה כזה.
אחת האמיתות הגדולות של הציונות היא, שאין קבוע מן הזמניות. כנראה שככה זה כשאתה עם הנצח, שפחה חרופה של המקום.
בשבוע שעבר שוב נזרקה לאויר שאלת הציונות והזמניות, בשני טורים מומלצים של ירון בן-עמי. הראשון עסק בסרטו של רינו צרור, תפילת הנערות. הזמן: שעות ספורות לפני הפינוי הסופי של גוש קטיף. המקום: בית הכנסת הגדול. הנוכחות: מאות, אולי אלף נערות, מבנות הגוש ומזדהות מבחוץ, שהתייצבו יחד קבל עם ועולם ונשׂאו קול שירה, תפילה ותחינה כלפי שמייא. דרש ירון:
שתי אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.
מתוך התיאולוגיא עולה אבחנה פוקחת עיניים: דוקא אותו ציבור שטבע זה לא מכבר את הססמא עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, הוא בעל הרוח הקצרה ביותר מבין כל שאר החלקים המרכיבים את הפסיפס הישׂראלי. הרי התפיסה המתנחלית היא גאולית מעצם טבעה. כך ללא ספק רואה את עצמו גוש אמונים גם כיום. אין תמה ששני אישים שהציבור המתנחלים נושׂא אליהם עיניים הם מחד הרב קוק, שהכשיר את המדינה ואת הציונות בבחינת התחלה של גאולה, ומאידך יצחק טבנקין, שהשתמש בסוציאליזם כדי להקים תשתית למדינה זו, מתוך תפיסה שאינה נופלת בגאוליותה ולו במעט. לזה גם לזה חלק חשוב וגאה בהקמתה של מדינת ישׂראל.
לגאולה יש מבחן אחד פשוט: עובדת או לא. בינתיים לא. הסמכות העליונה, בתוך המסגרת האֱמונית המתחייבת מהדיון בגאולה, הוִא כמובן ריבונו של עולם. ובאותו יום בבית הכנסת הגדול של הגוש שרתה שכינה גם שרתה בתפילת הנערות ובשירתן. ואפילו הֻיא, שעמדה 2000 שנים, לא עצרה את הבולדוזרים.
ואם כבר נדרשנו לבולדוזרים – דרישה לסיבוב הבא של פינוי, אם וכאשר יהיה: לא להרוס!!!
לאחר הפינוי ממשיך הסרט לסקור את הולדת חמסטאן בבחירות דמוקרטיות, את הקסאמים, את האש והעופרת היצוקה. פרס ופואד מודים בטעות. לא עוד נסיגה דו-צדדית, צריך הסכם. אבל איזה הסכם? בתשובה מוזג בן-עמי את נפש בקבוקו של מאיר אריאל זמ"ל מאותו לילה עגום ואפלולי שבילה עם דמורקסי (זהירות, גסויות קשות בקישור זה) ומתחיל לו חלום חדש: חבלי שומרון ויהודה ימסרו כפקדון לעם הפלשׂתיני להקים בו מדינה, מהר ככל האפשר.
במדינה הכוונה, כמובן, קודם כל לקבלת אחריות אזרחית ומדינית עצמאית של הציבור הפלשׂתיני בשומרון וביהודה במדינת פלשׂתין. שנית, ממשלת פלשׂתין תבטיח את סיום האלימות ככלי למשׂא ומתן בארץ. שלישית, ממשלת פלשׂתין תתחייב לפעול בנחרצות כנגד עבירות רכוש מצד הרשות לתוך ישׂראל. ערבות למילוי שלושת התנאים יחתום האיחוד האירופי, הן באכיפת בטחון כנדרש, הן בשליחת יד נדיבה אל הכיס. המטרה: הפיכת פלשׂתין למדינה ראויה להצטרפות לאיחוד האירופי. גזר זה בריא.
ובחזרה לשאלת הזמניות: לכמה זמן יהיה הפקדון? בתשובה לשאלה זו גורס בן-עמי 600 שנה – שנה לכל אלף בישׂראל בעת קבלת החלטת החלוקה, ומאה שלמה כנגד כל אחד מימי מעשׂה בראשית. אבל זה אולי יותר מידי זמן להמתין לגאולה. נראה לי בהחלט שאפשר לקצר את זמן ההמתנה לשבעה יובלים. פרק זמן ארוך מספיק שגם נינות/י-נינות/ינו ימחקו מן הזכרון.
וכיון שתפילה ושירה ומדרש כבר היו לנו, נגמר בנבואה:
הקשיבו אלי עמי, ולְאוּמי אל האזינו. כי תורה מֵאִתּי תצא, ומשפטי לאור ~ עמים ארגיע (ישעיהו נא ד)
עמי ולאומי דוקא, ולא שבטי או דתי. רוצה לאמר: ישׂראל ולא יהודה. תורה דוקא, שכן ממנה מתחיל הסיפור ואליה הוא מתנקז. בגלל ההבטחה לאברהם סירבו כולם ללכת אחרי הרצל לאוגנדא. ללא ספר הספרים לא היה מתרחש לעולם נס שיבת ציון. בלי השבת לא היה סוציאליזם. עמים ארגיע זה השלום.
אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ (שם שם ז)
אז שעון החורף נכנס לתקפו. הפסדנו שעת אור. ומה הרווחנו?
הנימוק המרכזי השנה בעד הקדמת שעון החורף עוסק בהקלה הקלה הצפויה לצמות ולצמים ביום הכיפורים. עד כמה שהבנתי מגעת, הצום מוכתב בכל מקרה על-ידי השמש בכניסתו, ועל ידי הכוכבים בצאתו. מה לאלה ולסיבובה של הארץ בכלל סביב עצמה ולזוויתה של ארץ-ישׂראל בפרט מול השמש? אז מה מסמל כאן השעון?
פשט התשובה הוא, שיש כאן מאבק כוחות פוליטי. כדי להפגין את שליטתו במדינת ישׂראל בת ששת-הימים הכריז בן-גוריון על שעון קיץ לאלתר, מה-20 במאי עד לסוף אוקטובר. בסוף שנות ה-50 בוטל שעון הקיץ בכלל (כבר אז נשמעו נימוקים מתחום הדת והפולחן), וחזר לשימוש רק בזמן משבר האנרגיא שאחרי מלחמת יום-כיפור. (לסקירה היסטורית של ירון דרוקמן). מאז ועד היום נמשכת הישיבה רבת השנים של המפלגות הדתיות במשׂרד הפנים. הציבור למד להפנים שהפוליטיקא הדתית היא השלטת על שעון החורף. אין סיבה הגיונית לצפות שגוף פוליטי יוותר על סממן שלטוני כזה מרצונו, ולכן קל להבין את התעקשותו של שׂר הפנים לשמור על הקו שקיבל מרבותיו.
יושב על המדוכה - אלי ישי
בהתבוננות שניה, ניתן לראות שלהבדיל מבפרשת גירוש הילדים, בה הפגין שׂר הפנים מר אלי ישי שיקולים הנוגדים הן את רוחה של היהדות ואת תמצית הישׂראליות, הן את דרישות המצפון האנושי, בפרשת שעון החורף ניתן דוקא ללמד עליו זכות. באופן כללי, קשה לאמר שהיהדות בת-זמננו נהנית יותר מדי מהיצר להקל. נהפוך הוא. ברוב המכריע של המקרים נוטים הפוסקים דוקא להחמיר חומרות. אני נוטה לזקוף זאת לעוּלה של הגולה, שעדיין לא סר מן הכתפיים. לפיכך, עלינו לשבח את המהלך ההלכתי של אלי ישי, המוכן אף להזיז מחוגים בכל הארץ כדי להקל, ולו במעט, ודוקא ביום הכיפורים. היום שעון חורף, מחר חולצות לייקרא.
ובכל זאת, לא הוגן שניתקע כאן עם שעון חורף כשבחוץ 30 מעלות ויותר. כבר לפני כשבוע, כשבעצומה נגד שעון החורף היו רשומים רק 90,000 שמות, התפרסמה ידיעה לפיה מוכן שׂר הפנים לשקול להחזיר את שעון הקיץ לאחר הצום. כעת יש בעצומה למעלה מ-230,000 שמות, והיא צברה יותר מ-60,000 לייקים בפייסבוק (מדד אמין בהרבה). כיון שלעצור את שעון החורף לא הצלחנו, ולהחרים נראה בלתי-אפשרי (ובאמת שכבר נמאס מכל החרמות), יש לכוון את הקריאה הציבורית החדשה למר אלי ישי להמשיך באותו קו, ולהחזיר את שעון הקיץ מייד עם צאת הצום. ההקלה תורגש ותודגש.
אז על הרכבת הספקנו לדבר, וב"ה נמשיך בעתיד (סיכום הדיון ההוא אפרסם בהמשך). אפשר לעבור לנושׂא חדש – והפעם הציבור הערבי בישׂראל. בתכנית חמש הנקודות שהתפרסמה באתר עבודה שחורה עלו שלושה סעיפים שונים בנושׂא זה, שניים תחת הכותרת שוויון זכויות והזדמנויות לערבים, אחד בהקשר למהפכת החינוך. בטור זה ארחיב מעט בשלושתם. כמו בפעם הקודמת, אני מזמין הערות, הארות, תוספות, תיקונים, התנגדויות מנומקות וכיוצא באלה כהנה וכהנה. הנה, מתחילים…
הרבה שטויות נעשׂו במדינת ישׂראל ביחסיה עם המיעוט הערבי שלה. הרבה עוול, אינסוף קיפוח, דיכוי ושלילת זכויות. על הטיפשות הזאת אנחנו צריכים להתחרט (הספרון הכחול, עמ' 73). להתחרט, כלומר קודם כל להבין שמשהו כאן לא בסדר באופן בסיסי. לא להסתפק בכך שבארץ מצב האוכלוסיא הערבית טוב יותר מאשר ברוב מדינות ערב. כי הוא אכן טוב יותר, אבל זה לא מספיק. לא מספיק, כיון שכבר במגילת העצמאות הבטחנו לציבור הערבי במדינה אזרחות מלאה ושווה, שויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל דת, גזע ומין. ואנחנו לא מקיימים. אז להבין – בראש; ולהתחרט – בלב. כי אם נרצה שהמהלך יצליח, צריך להגיע בלב פתוח, גם אם המצפון לא לגמרי נקי. וכשהראש והלב יהיו מכוונים למטרה – אז אפשר גם להתחיל לעשׂות.
התיישבות
בתכנית חמש הנקודות, כמו גם בספרון הכחול, מובא הביוב כמשל. לכן מוצע שם כנקודת פתיחה "פרוייקט ביוב לאומי". אינני בא לזלזל בחשיבות הביוב כסמל, וגם לא בצדדים הגשמיים יותר של "חרא צף ברחובות". אבל הבעיא היא, כמובן, עמוקה ובסיסית הרבה יותר. באופן כללי, ניתן לאמר שבכל הקשור לתכנון התיישובתי של הציבור הערבי בישׂראל, אשמה המדינה בהזנחה פושעת לכל הפחות. הדוגמא הבולטת מהשבועות האחרונים היא של הכפר הבדווי הבלתי מוכר אל-עראקיב, מצפון לבאר-שבע. עזבו עכשיו את הטיעונים המקומיים, וחשבו לרגע על משמעות הביטוי "כפר בלתי-מוכר". מדוע הוא בלתי-מוכר? הוא בלתי-מוכר, משום שהמדינה אינה סופרת את האוכלוסיא הבדווית כשהיא באה לערוך תכניות התיישבותיות. בעצם, זה לא לגמרי מדוייק. היא סופרת אותם, כאויב שיש להגן על אדמות הלאום מפניו. אלא שאת ה"אויב" הזה אין צורך לחייב בהצהרת נאמנות. רבים מבניו מתגייסים לשירות קרבי בכוחות הבטחון. יותר מזה?
הישובים הבלתי-מוכרים בנגב הם, כמובן, רק חלק קטן מהסיפור. כמעט כל ישוב ערבי בארץ זרוע לארכו ולרחבו בתים שנבנו באופן בלתי-חוקי, ללא אישור. מדוע? כיוון שעבור אזרח ערבי הוצאת אישור בניה כחוק היא משׂימה בלתי-אפשרית למעשׂה. ולא שמדובר בעסק פשוט גם עבור אזרח יהודי. כמי שהתמודד לאחרונה עם המבצע הכביר של רישוי לתוספת ממ"ד (מרחב ממוגן דירתי) – תוספת שהמדינה לכאורה מעודדת – אני יכול רק לדמיין אילו יסורים ביורוקרטיים עוברים על מי שרוצה לבנות בית. עכשיו הוסיפו לזה קשיי שׂפה, הבדלי מנטליות, ותהום פעורה של פחד ולפעמים גם שׂנאה.
הצעד הראשון לתיקון המצב הוא הבנה של הדרגים הגבוהים ביותר במשׂרד השיכון, במנהל מקרקעי ישׂראל (עוד לא הופרט), וברשויות המקומיות, שגם לערבים מותר לגוּר. לכאורה, זה אמור להיות מובן מאליו לאור ההבטחות היפות של מגילת העצמאות. בשטח, מספיק להתבונן בחגורת המצפים שנבנתה סביב סכנין במסגרת מבצע "ייהוד הגליל" במהלך שנות ה-80, כדי להבין את מטרתם: לבלום כל נסיון להתפשטות אורבנית טבעית של העיירה, באמצעות קביעת עובדות בשטח. (גידול טבעי, אגב, מתרחש לא רק בהתנחלויות, אלא גם, הפלא ופלא, בציבור הערבי.) וכל זה קשור באופן הדוק גם לביוב. קשה מאד לטפל בתשתית של ישוב שבנוי רובו ככולו באופן פרטיזני, וממילא בלתי-חוקי ובלתי-מאושר.
אז מה לעשׂות? כמו (כמעט) כל הסעיפים האחרים בתכנית חמש הנקודות, גם כאן קשה לראות מה אפשר לעשׂות מבלי להגיע קודם לעמדת השפעה שלטונית (תנאי מקדים להצגת התכנית בראיון המקורי). אבל את ההבנה ואת החרטה אפשר לעודד גם סתם כך, בדיונים ברשת, בשׂיחות במכולת, בבנייה שיטתית של דעת קהל אוהדת למהלך. בינתיים עדיין יום קטנות, אבל זוהי הרי דרכה של הציונות. דונם אחר דונם, שעל אחר שעל.
תעסוקה
פגשתן פעם שוטר ערבי? עובדת חברת חשמל ערביה? פקיד ערבי במשׂרד הפנים? אני לא. זה לא אומר שאין, כמובן. מן הסתם אפשר למצוא איזה אחד איפשהו. רק לי עוד לא הזדמן. בעצם, לא רק לי. ראו, למשל, את דבריו של ד"ר ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשׂרד האוצר:
כדי להקטין את הבורות המאפיינת את כולנו בכל הנוגע למגזר הערבי, הוריתי לקלוט עובדים ערבים לחשב הכללי. למרבה התדהמה, לא עבד אף עובד ערבי בחשב הכללי (יתכן שמאז ומעולם). עד תום כהונתי הספקנו לקלוט שני עובדים, ואני מקווה שהמגמה תימשך. עוד הוריתי על קיום ביקור עבודה של כל חשבי משׂרדי הממשלה בגזבריה בכמה רשויות ערביות. כך יעמדו אלה מקרוב על הבעיות במגזר, ונציגי הרשויות יוכלו להכיר מקרוב את בכירי הבירוקרטיה ולהשתמש בקשרים אלו במקרה הצורך (הגווארדיה השחורה, 224).
מבינים? מתוך אוכלוסיא של כמעט 7.5 מיליון, כמיליון וחצי איש ואישה נמנים/ות על הציבור הערבי – 20%. אבל במשׂרד החשב הכללי לא נמצא עובד ערבי, יתכן שמאז ומעולם. ובניחוש פרוע, האם הייתן מהמרות שהמגמה שהתחיל ד"ר זליכה נמשכה, או שמדובר במקרה חד-פעמי שלא חזר על עצמו? ומה נאמר על חלקה השני של הפסקא, המעיד על כך שפקידים בכירים באוצר, אלה המנהלים את כלכלת המדינה ביד רמה, מתאפיינים בבורות בכל הנוגע למציאות השׂוררת בקרב חמישית מהציבור?
הנקודה שהעלה אלדד יניב מדבר על אפליה מתקנת. אני לא אוהב אפליה, גם לא כשהיא באה לתקן. והאמת, במקרה זה אפילו לא צריך להפלות. צריך לפקוח עיניים, כמו ד"ר זליכה לעיל, ולהבין שיש מקום לערביות ולערבים בשירות המדינה. סטטיסטית, מקום אחד מתוך חמישה. משׂרדי הממשלה ורשויות השלטון השונות צריכים ליזום גיוס עובדות ועובדים מהמגזר הערבי. לא על בסיס אפליה. על בסיס כשרון.
השׂפה הערבית
מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה
אִנְפַגַ'רַת אלְקֻנְבֻּלָה פִי אלְמַטָארִ. מכרה יקרה, שלא אנקוב כאן בשמה, מעידה שזהו המשפט היחיד שהיא יודעת להגיד בערבית, שארית לכמה וכמה שנות לימודי ערבית במערכת החנוך העברית. תרגומו: התפוצצה הפצצה בשׂדה התעופה.
מספרים שהאיש המרכזי והחשוב ביותר בעליית תלמידי הגאון מוילנה לארץ, החל בשנות ה-30 של המאה ה-19 (עלייה שיש מי שרואה אותה כמניחת הבסיס לציונות המודרנית), היה ר' שלמה זלמן צורף, הראש"ז. הוא לא היה התלמיד החכם ביותר בכתה, ולא המיוחס שבחבורה. הוא פשוט טרח ללמוד ערבית. ואנחנו?
השׂפה הערבית היא אחת משתי השׂפות הרשמיות של מדינת ישׂראל. למרות זאת, שיעור דוברי הערבית בקרב הציבור היהודי נמוך להדהים. באחוזים, הוא כנראה נמוך בסדר גודל שלם מאחוז דוברי העברית בקרב הציבור הערבי. כמובן, העברית היא שׂפת הרוב השליט, וטבעי שהיא תופסת את הבכורה. אבל מעמדה הירוד של הערבית בציבור העברי מסמל, גם הוא, את טיפשותה של מדינת ישׂראל.
הרי כל עוד הציבור היהודי אינו יודע ערבית, הוא יפחד באופן אוטומטי בכל פעם שישמע אותה במרחב הציבורי. וכי איך ידע אזרח עברי ששני הצעירים היושבים בספסל מאחריו באוטובוס אינם זוממים התקפת טרור, אלא דווקא מתרעמים על כך שנבחרת איטליא משׂחקת כדורגל מחורבן במיוחד במונדיאל? ולחילופין, איך תדע אזרחית עבריה להבחין בהבדלי התוכן בין הצהרות שנושׂאים מנהיגים ערבים (בארץ ובעולם) באנגלית, לבין אלו הנאמרות בערבית? ואולי, שומו שמיים, תרוויח גם העברית משהו בזכותה של הערבית? רק חשבו על כל טעויות הכתיב שתחסכנה לנו, כשנדע להגות את ההבדלים בין א-ה-ע, ח-כ, ט-ת, כּ-ק.
לכן אני תומך נלהב בהצעה שעלתה בתכנית חמש הנקודות, דוקא בסעיף החינוך: לימודי ערבית מדוברת בכל גני-הילדים/ות, החל מגן טרום-חובה. בגיל צעיר כזה המוח עדיין בנוי וערוך לקליטת שׂפות באופן מירבי, יכולת שנעלמת והולכת במהירות ככל שנוקפות השנים. לימוד שׂפה יכול להעשׂות בצורת משׂחק; ממש אין צורך בשעורי בית, ודאי שלא במבחנים. ועד שיגיע הטף לכתה א', כבר יהיה מצוייד בכל העיצורים הדרושים כדי לכתוב כיאות גם בעברית.
ומי יודע, אולי כשנגיע לסוף המשפט שלנו בעברית, נוכל לפנות לערבי עם הנרגילה גם בשׂפת אמו. ואם לא נדבר על שלום, אולי לפחות על כדורגל.
הסופר הפרואני מריו ורגס-יוסה אמר או-אז ב-2005 שהכיבוש הישׂראלי בשטחים הולך ומגיע לשלב הגרוטסקי. בין ענת קם והליצן פראדו לבין נעם חומסקי והמשט לעזה, דומה שהיטיב לחזות את הנולד. אבל לא אלמן ישׂראל סבא. אם חושב לו הגוי הזה שהכיבוש נותן לו מונופול על הגרוטסקא, הרי קמים 100,000 חרדים ונותנים לו תחרות שלא היתה מביישת כהנים בני-טובים בגֻמנסיון של ירושלם. הפגנה נגד שלטון החוק והמדינה בשם הזכות לגזענות.
אבל יותר מכל צריך לענות לעזות הפנים החרדית בתשובה ציונית הולמת, ברוח כל ישׂראל ערבים/ות זה לזו. אם מעדיף הציבור החרדי את הפילוג והחלוקה בין אשכנזים לספרדים – עניין גלותי שעבר זמנו זה מכבר – על פני שותפות הגורל היהודית לדורותיה, וביחוד כאן בציון, אין מנוס מטיפול שורש בבעיא. הגיע הזמן לחשׂוף את הבלוף. הגיע הזמן שמדינת ישׂראל תשׂים קץ למונופול החרדי על הנישׂואין. הגיע הזמן לנישׂואין אזרחיים עכשיו!
זו בשׂורה חיובית אחת שיצאה מהרחבה הקטנה בין בית יואל משה סלומון לרח' ריבלין, שהתחזתה אמש לרגע קט לככר ציון. אין זה דבר של מה בכך. בשנים האחרונות, בין המכות שספגנו מאז קמפ-דיוויד 2 ועד המלחמה בעזה, כבר לא היה ברור אם יש או אין.
בשׂורה חיובית שניה היא, שהשׂמאל הציוני הגיע לנקודת האפס. נכון, הפגנת שׂמאל שנערכת בעיר הכי ימנית, והכי פחות ציונית בישׂראל כיום, בערב בו מוכרע גורל אליפות המדינה בכדורגל בשני מגרשים במקביל ובשידור חי על המרקע, שקולה להתמודדת בבחירות עם מצע חברתי-סביבתי חודש וחצי אחרי מלחמה. אבל כשהשׂמאל הציוני, שבימיו הטובים הוביל את התנועה הציונית בכלל, את הישוב בארץ בפרט, הקים מדינה וחולל ניסים בקליטת עלייה ובפיתוח, מביא בערב נתון כ-2000 איש ואישה לככר, יש סיבה לדבר על סוף דרך.
וגם על תחילה של דרך חדשה. בשבועיים שהובילו להפגנה שמעתי (והשמעתי) ביקורת נוקבת על בחירת הססמא המובילה: "ציונים לא מתנחלים". מצד אחד, כיון שמדובר בססמא מפלגת ומרחיקה. אם אני מבין נכון את הלך הרוחות הציבורי, הרי שלציבור בכלל, ולשׂמאל בפרט, נמאס מפּלגנוּת ומסכסכנוּת. מצד שני, משום שיש כאן הפניית עורף לציונות ההיסטורית, המצליחה, זו שאינה מתעסקת בלאמר לאחרים מה לא צריך לעשׂות, אלא מפנה את משאביה לעשׂות מה שצריך.
וצריך לעשׂות המון דברים. אם נתעקש לדבר דוקא על ההתנחלויות ועל הנושׂא המדיני, הרי שצריך לעורר שׂיח ציבורי נרחב על התרחישים האפשריים במקרה של ישׂום עקרון החלוקה. איך נמנע חזרה על הכשלון המהדהד בטיפול במפוני רצועת עזה? מה יהיה מעמדו האזרחי של הציבור היהודי-עברי שיבחר להמשיך להתגורר בשומרון וביהודה תחת ריבונות פלשׂתינית? מתי ובאיזה אופן יש לערוך משאל עם בישובי גבול ערביים, המועמדים לחילופי שטחים? כיצד ייושבו מפוני שומרון ויהודה בתוך גבולות הקו הירוק באופן הידידותי ביותר לסביבה? השׂמאל הציוני, שקשר את גורלו בישׂום עקרון החלוקה, לא הובס. נהפוך הוא. כשראש הממשלה הליכודניק מחוייב (לפחות מן הפה לחוץ) לשתי מדינות לשני עמים, כשיו"ר האופוזיציא הז'בוטינסקאית מחזיקה בעמדה זהה, אין עוד צורך לשׂמאל להניף את דגל החלוקה. צריך להתחיל לדבר על איך לבצע אותה.
ובאותו הזמן, צריך להתחיל לדבר סוף סוף על עניינים אחרים. ויש, ברוך השם. הגיע הזמן להציע תכנית כלכלית שׂמאלנית, כזו שמעמידה במרכז לא את ההון אלא את האדם. הגיע הזמן לגבש סדר יום אזרחי, שיעקור את הריבונות מידי הרבנות. הגיע הזמן לקחת אחריות ציבורית על הארץ, על נחליה, על מאגרי המים שלה, על נופיה, על אוירהּ. הגיע הזמן לדרוש מהשלטון שקיפות מלאה בכל מעשׂיו. כבר מזמן בא הזמן. וכשישׂכיל השׂמאל הציוני לעשׂות את כל אלה, גם ככר ציון המקורית תקטן מלהכיל אותו.
לפעמים נקרים בדרכו של אדם דברים מרגיזים באמת. למשל, האוטובוסים ה"צנועים" לשירות הציבור החרדי – נשים לחוד, גברים לחוד. מי שקוראת כאן ואינה מבינה מדוע הדבר מרגיז, מוזמנת לשאול. עם כל השאר הייתי רוצה לחלוק מכתב שנחת בתיבת-הדאר שלי. יש בו כל מה שצריך לדעת, כדי להתגייס למאמץ נגד הנוהג הנפסד הנ"ל. מי שיש לו/ה פנאי, הנה נתיב פעולה:
**** ******* ****
הודעה שהועברה
מאת: Nitzan Horowitz <nitzan.horowitz@gmail.com>
תאריך: 21 בנובמבר 2009 19:38
נושא: Fwd: FW: מתגייסים למאבק נגד קווי ההפרדה -מהדרין
שלום לכולם
לאלו שלא מודעים: ישנם קווי "מהדרין" בהם מונהגת הפרדה בין נשים לגברים. בימים אלו דן בג"צ בחוקיות קווים אלו. בית המשפט נתן למשרד התחבורה חודש לתת את דעתו בנושא.
וועדה של משרד התחבורה קבעה כי מדובר בהסדר לא חוקי וכעת על שר התחבורה, ישראל כץ, לגבש החלטה סופית בעניין:
האם לקבל את החלטות הועדה או להיכנע ללחץ עסקנים חרדים?
אנו מבקשים מכם, עזרו לכבוד השר להחליט נכון. נציף אותו במיילים, פקסים ומכתבים. לאילו שאינם מעוניינים לנסח מכתב לבד, בהמשך מספר נוסחים לדוגמה. ערכו אותם כאוות נפשכם ושלחו לכתובות המצורפות. שלחו את המייל גם לחברים, שיעזרו למה לא? יש לכם עוד כתובות ומספרי פקס? נשמח לקבל.
לפני שבוע בדיוק פרסמתי כאן קריאה לניסוח של קול קורא סוציאל דמוקרטי. ברוח 140 סימני הדפוס של טוויטר הוגדרו גבולות הקול הקורא באותו מספר של מילים.
אחד הקוראים הותיקים ביותר כאן בבלוג, מר ינשוף, הרים את הכפפה ועשׂה מעשׂה. 140 מילה בדיוק על סוציאל-דמוקרטיא.
את דבריו השארתי כמו שהם, על אף שלדעתי כדאי להכניס חלוקה לפסקאות, ואולי גם לשנות סימני פיסוק פה ושם. אני גם לא בטוח שהמילה "יהודית" שייכת להקשר זה, אבל אפשר ורצוי להתווכח על כך. הנה הדברים:
מטרת הס"ד הישראלית היא חברת שיתוף יהודית דמוקרטית המבוססת על מגזר האנשים העמלים למחיתם: מימוש ריבונות כלל הציבור על נכסי המדינה הגיאוגרפיים, הפיננסיים והרוחניים; הענקת שירותי רווחה ובריאות הולמים מתוך אחריות הן כלפי מקבלי הסעד והן כלפי מממניו; הקפדה על כך שהמלאכה תכבד את בעליה הן בתחום השכר ותנאי העבודה והן במאמץ חינוכי לכבד את העבודה ולא את ההון; תמיכה בהתאגדויות עובדים ובפעולה אזרחית למען מטרות ציבוריות בכלל, ומאבק במנגנוני ניצול הציבור, מחברות כוח אדם ועד הפשע המאורגן; חינוך לנוער על פי דרכו במסגרות אוטונומיות למחצה, ועידוד החינוך המדעי/טכנולוגי והחברתי/הגותי על פני הכשרת עובדי שרותים; פעולה יזומה לביזור הנכסים הפיננסים מאזור המרכז אל יתר אזורי הארץ, וכן דאגה לחיבורם הפיזי של חלקי הארץ השונים באמצעות העדפת תחבורה ציבורית; ניהול משאבי הטבע של ישראל באופן שיותיר אותם גם לדורות הבאים; שיתוף נרחב של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות ברמה המקומית והארצית כאחד.
לאחרונה התבשׂרתי על התארגנות אזרחית חדשה ומבורכת, ששמה כשם טור זה – חדו"ש. מדובר בעמותה, שנוסדה "כתוצאה מהכרה הולכת וגוברת מכך שבעיות חופש הדת והשיוויון בנטל פוגעות בחלקים גדולים של האוכלוסיה, מלידה ועד קבורה. הן מסכנות את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." את העמותה יסד הרב אורי רגב, ופעיל בה מראשיתה העיתונאי המוערך שחר אילן. (לקבוצת הפייסבוק)
א. ישׂום הבטחות מגילת העצמאות לחופש דת ומצפון ושוויון זכויות ללא הבדל דת.
ב. פעילות למען הגברת השיוויון בנטל, הן בתחום השירות הצבאי והן בתחום העבודה, בין היתר באמצעות אכיפת תוכנית הליבה בכל מערכת החינוך.
ג. חינוך והסברה בנושׂא חובתה של החברה הישׂראלית לאמץ הלכה למעשׂה את עקרונות חופש הדת והשוויון כמרכיבי יסוד של הדמוקרטיה וכיבוד זכויות האדם והאזרח.
ד. הטמעת ההבנה שאין כל סתירה בין היותה של ישׂראל מדינה יהודית לבין ישׂום העקרונות של דמוקרטיה וחופש דת ומצפון. להיפך, ככל שתשתחרר הדת היהודית מכבלי הפוליטיקה והעסקנים המדברים כביכול בשמה, ייטיב הדבר את מעמדה.
בגדול, חתמתי. בפירוט, שלוש הערות. ראשית, יפה עשׂו ראשי העמותה כששׂמו דגש על בתי-הדין הרבניים. כפי שכתבתי כאן לא פעם, לב האחיזה של הציבור החרדי בציבוריות הישׂראלית אינו בכנסת, אלא בבית-הדין. נישׂואין וגירושין מצד אחד, גיור מצד שני. כשנצליח לפתוח מסלולים מקבילים, תאבד החרדיות את אחיזתה במדינה, וגם את אחיזתה ביהדות. ויפה שעה אחת קודם.
שנית, עניין החלוקה בנטל. באתר העמותה יש דגש על השירות הצבאי. מראש צריך להדגיש גם את השירות האזרחי. יהיה קל בהרבה לשלב את הציבור החרדי בשירות אזרחי מאשר בשירות צבאי.
אבל חשוב מכל – כדי לא להעלם כמו מפלגת שינוי של לפיד וחבורתו (זוכרות כזה דבר?), צריך מראש לעגן את כל הדיבורים במעשׂים. לפתוח מסלולי גיור בשטח, ולהלחם על זכויותיהם בבג"צ. להרתם למאבק למען הגיור של הר' דרוקמן. לתמוך משפטית בעגונות ובמסורבות גט. לשלוח לשטח גרעיני שירות לאומי אזרחי. ואולי חשוב מכל – לא לפחד, ולהתחיל לפסוק הלכה. ולחדש חידושים ביהדות. החל בכשרות חברתית (יחד עם "במעגלי צדק", למשל) וכלה במנהגים חדשים לחגים (נאמר, ל"ג בעומר ידידותי לסביבה). הדרך היחידה לבטל את המונופול החרדי הוא להתחרות בו באופן יעיל. נעלה ונצליח!
