הבוקר צפיתי בטקס ל"ג בעומר בביה"ס של בתי. השירים, הריקודים, האקורדיאון, ההתרגשות – הכל טוב ויפה, כפי שיודע/ת כל הורה שצפ(ת)ה אי-פעם בטקס בו הופיע/ה ילד(ת)ה בבית-הספר. אבל הדברים שדוקלמו בפיות התלמידות והתלמידים – אלה העבירו בי חלחלה.

מי אני ומה שמי?

מיד אחרי היום הראשון לחג הפסח הביאו לירושלם את העומר, היבול החדש של החיטה. אח"כ אסרו הרומאים על לימוד תורה. אחד בר-כוכבא, שהיה מין ספיידרמן של העת העתיקה, החליט להלחם בהם. המלחמה עצמה התנהלה באמצעות רכיבה על אריה, והתסיימה בנצחון כביר. סייע בידו עקיבא (בטקס קראו לו "רבי"), ששמע על המרד והחליט לנדב את תלמידיו למטרה. רשב"י השתתף גם הוא, ואח"כ נאלץ להסתתר מהרומאים 13 שנה במערה (מדוע היה צריך להתחבא? הרי נצחנו, לא?). לזכר הנצחון המפואר אנו גורמים זיהום-אויר מידי שנה עד עצם היום הזה. עד כאן האמת, כפי שהיא מונחלת על-ידי מערכת החינוך. ועתה לעובדות:

מרד בר-כוכבא לא פרץ בגלל איסור על לימוד תורה. הסיבה להתלקחות היתה, ככל הנראה, הבטחה שנתן הקיסר הדריאנוס להקים מחדש את בית-המקדש, ושחזר ממנה כעבור זמן קצר (בנסיבות השנויות במחלוקת במקורות ובמחקר). האכזבה של חלק מהציבור היהודי ביהודה, יחד עם האיום שתוקם בירושלם עיר בסגנון הלניסטי-רומי, היא שהובילה לפרוץ המרד. הטענה לפיה הטיל הדריאנוס איסור על המילה, וכי זו היתה הסיבה למרד, נזכרת במשפט קצרצר, במקור אחד (Historia Augusta, Hadrianus, 14.2), שלרוב אינו מקובל על המחקר המודרני. מאידך מוסכם על הכל שהאיסור על לימוד תורה הגיע אחרי המרד, כעונש למתמרדים.

ומה בקשר לנצחון המהולל? לפי ההיסטוריון דיו קסיוס (ספר 69 פרקים 12-14), אחד המקורות העיקריים למאורע, התנהלו העניינים בערך כך:

הקיסר הדריאנוס, שהבין תוך זמן קצר את חומרת המצב, הפקיד על דיכוי המרד את הבכיר שבמצביאי התקופה, יוּליוּס סֵווֶרוּס. עוז הלחימה וההכנה היסודית של היהודים הביאו לאבדות קשות בקרב הרומאים. לפיכך נמנע סוורוס מלאסור על היהודים קרב מכריע, אלא תקף מוצב אחר מוצב, בודד אותם מעזרה ומנע מהם תגבורת, וכך לכד אותם אחד אחר השני.

לאחר שלוש שנות לחימה הושמדה אוכלוסיית יהודה כמעט לגמרי. "חמישים מהמוצבים החשובים ביותר ו-985 הכפרים המפורסמים ביותר נחרבו כליל ולא נותרה בם אבן על אבן. 580,000 איש נהרגו בקרבות השונים, ואילו מספרם של אלו שמצאו את מותם ברעב, במחלות ובאש רב מכל חשבון. כך נָשַׁמָּה יהודה כולה, תוצאה מפניה הוזהר העם למפרע, לפני המלחמה".

במהלך הטקס מחיתי באזני אחד האבות שישב לצדי על השימוש בביטוי "נצחון" בהקשר למרד בר-כוכבא. הוא השיב, ובצדק, שהתשובה לשאלה אם תוצאות המלחמה ראויות להקרא נצחון נגזרת מתוך הגדרת המטרות מלכתחילה. ובכן, אם המטרה היתה להמיט חורבן מוחלט על אוכלוסיית ארץ יהודה, להביא על ישׂראל שואה שרק מלחמה"ע 2 תשתווה לה באימיה, ולשלוח את העם לגלות של 2000 שנה – הרי שמדובר בנצחון מזהיר שאין שני לו. אינני יכול לקבוע בדיוק אם אילו היו מטרותיהם של בר-כוכבא, עקיבא ושאר הכנופיה, אבל אם כן, הרי שלא מוכר לי אף חוקר בעת העתיקה או החדשה שהעז לפרסם זאת בכתובים.

וגם מערכת החינוך אינה מעזה. דומני שהמטרה הראשונה של כל מערכת חינוך (מעבר ל"לא לגרום נזק" המפורסם) צריכה להיות הקניית הכלים לדור הצעיר על מנת שיוכל לעצב עבור עצמו – באופן פרטי וכללי – עתיד טוב יותר. זו נראית לי החובה הבסיסית ביותר שלנו כלפי ילד(ות)ינו. בכך שאנו מסתירים מדור העתיד את העובדות על העבר אנו מונעים ממנו את האפשרות להמנע מחזרה על שגיאות שכבר נעשׂו. חורבן, שואה ואלפיים שנות גלות כבר היו לנו. בואו נאפשר לדור הבא לעשׂות שגיאות חדשות משלו.

 [טור זה התפרסם לראשונה ב"שקוף", ומופיע כאן בתוספת הצעות מעשׂיות שעלו בתגובות שם]

הנה הסתיימה לה בשעה טובה ומוצלחת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה, באיחור אופנתי של כחודשיים. זו היתה שנה קשה מאוד: במקום "אחרי החגים" היא החלה בסוף החורף, הסמסטרים היו קצרים ודחוסים ונמשכו עמוק לתוך הקיץ. כתוצאה מכך, המערכת כולה סובלת עכשיו ממה שהוגדר לאחרונה כ"ג'ט-לג אקדמי".

תמונה מכאן

תזכורת: גם שנה קודם, בתשס"ז, נפגע סמסטר ב' קשות משביתת הסטודנטים, ואף לשנה זו היה קשה להתכונן כראוי בגלל מלחמת לבנון בקיץ שלפני.

שתי השביתות היו מוצדקות. הסטודנטים מחו בצדק נגד הכוונה להעלות את שׂכר הלימוד, בעוד המרצים מחו בצדק נגד העובדה שהמדינה הניחה להם לעבוד שנים ארוכות ללא חוזה, תוך שחיקה מתמדת של שׂכרם. עם זאת, הבחירה בשביתה ככלי המאבק המיידי והיחידי שגויה מעיקרה, ממספר סיבות.

ראשית, השביתה מסבה נזק אקדמי כביר. מי שלימד או למד בשנתיים האחרונות (או בזמן השביתה הגדולה של תשנ"ד) יודע עד כמה מפריעה שביתה ארוכה ללימודים. אפשר להחזיר שעות אבודות בכל מיני דרכים, אבל אי-אפשר להחזיר את אווירת הלימוד ואת הקצב המדוד והראוי שבו מתנהלים הלימודים בדרך כלל. בעניין זה אני יכול להעיד: מעולם לא הגעתי כה תשוש לסוף סמסטר, ומעולם לא היו תלמידי ותלמידותי כה עייפים. עם כל הרצון הטוב, לא הם/ן ולא אני מתפקדים במלוא יכולתנו או אפילו קרוב לה.

לא מדובר כאן בכמות החומר הנלמד: בתחום שלי – הסטוריא – אין לכך חשיבות רבה מדי. כאן מדובר באיכות תהליך הלמידה – והוא נפגע באורח חמור. לא פגשתי בינתיים אף חבר סגל הטוען ששנה זו עברה מבחינתו ללא שום פגיעה ברמה האקדמית.

שנית, כפי שראינו היטב במהלך שביתת המרצים וגם במהלך שביתת המורים שהתרחשה במקביל, העולם הפוליטי-משפטי שבו מתנהלות השביתות מכתיב להן אופי מוגבל ביותר. על מנת להימנע מצווי מניעה, יש לשמור על תביעות בתחום המצומצם של שׂכר ותנאי עבודה. כל ניסיון להרחיב את השביתה ולנהל את המאבק על נושׂאים רחבים יותר עלול להיות מפורש על-ידי בית-הדין לעבודה כ"פוליטיזציא" של המאבק, שעלולה לגרור בתורה צווי מניעה לשובתים.

מצב זה מחליש מאוד את המאבק. כך, למשל, כל מגזר נאלץ להיאבק אך ורק על העניין הצר שלו, תוך התעלמות ממאבקים מקבילים, הנובעים מאותה בעיא עצמה. זה מה שקרה בצמד השביתות שהתנהלו במקביל בראשית השנה, של המורים ושל המרצים. לכאורה, היה כל ההיגיון שבעולם לצרף כוחות למאבק משותף. למעשׂה, שיתוף פעולה כזה היה מביא לקטיעת שתי השביתות באחת, באמצעות צווי מניעה נגד שביתה "פוליטית".

חיסרון בולט נוסף של שביתה המוגבלת לדרישות שכר הוא הפגיעה בתדמית הציבורית של השובתים. כעת אנו עדים להתקפותיו המבישות של שׂר האוצר, הטוען שהסגל הבכיר באוניברסיטאות ניהל מאבק אנוכי ובלתי ראוי, שכל עניינו שׂכר המרצים הבכירים. מי יזכיר לשר האוצר שהמרצים נאלצו ללכת על ביצים על מנת להימנע מצווי מניעה?

בעיא חמורה נוספת של מאבק באמצעות שביתה היא השחיקה ברצון וביכולת להיאבק, שחלו בעקבות השביתות האחרונות. המורות והמורים ששבתו זכו לאהדה ציבורית לא מבוטלת, וייתכן שיש להם הרצון והיכולת לצאת לסיבוב נוסף בזירה. לא-כן המרצים: מערכת ההשׂכלה הגבוהה טולטלה עזות שנתיים ברציפות, והמציאות הפנימית, כמו גם דעת הקהל, אינן מאפשרות שביתה נוספת.

הנימוק האחרון נגד שביתה אקדמית בשנת הלימודים תשס"ט הוא עקרוני יותר. שביתה היא נשק קשה, שיש לשמור לרגעי השׂיא של כל מאבק. לא ייתכן שנשק יום הדין יהיה גם קו ההגנה הראשון מפני התקפות האוצר. צריך למצוא כלים אחרים למאבק. האם הציבור הרואה בעצמו את העילית האינטלקטואלית של מדינת ישראל אינו מסוגל לחשוב על דרכי מאבק יצירתיות יותר?

ובכל זאת, אם להאמין לקולות הנשמעים ברמה, מתרגשת עלינו שביתה גם בתחילת תשס"ט. הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) מאיימת כי שנת הלימודים הבאה לא תיפתח ובאוניברסיטת תל אביב מאיימים לא לפתוח את ההרשמה לפקולטא למדעי הרוח.

האם אין דרך אחרת? לדעתי יש, והיא עוברת בכמה תחנות. הראשונה והחיונית: איחוד שורות כולל של כל הגורמים במערכת ההשׂכלה הגבוהה, מוועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), ות"ת והמועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), דרך ארגוני הסגל – הבכיר והזוטר – וכלה באגודות הסטודנטים. איחוד שורות כזה חיוני כדי לשׂים קץ למדיניות "הפרט ומשול" של האוצר.

יש להתחיל את שנת הלימודים כסדרה, אבל לכנס בכל הקמפוסים אסיפות פומביות משותפות של ההנהלה, אנשי הסגל והסטודנטים, במטרה לתאם ציפיות ולגבש דרכי פעולה. מפגשים אלה יתקיימו בכל מוסד בנפרד וגם בשיתוף פעולה בין-מוסדי. באופן זה יתגבשו בהדרגה גם הנהגת המאבק, גם הציבור וגם שיטות הפעולה. במקביל, ינצלו המרצים את הגישה הנרחבת יחסית שלהם לאמצעי התקשורת, כדי להכין את הקרקע ולזכות בנקודות בקרב על דעת הקהל.

לכשתתקבל ההחלטה לחדש את המאבק, תתחלק הפעולה לשלושה שלבים:

השלב הראשון יתרחש בסביבות הקמפוסים השונים,  ויתמקד בהסברה ובהקצת הציבור המנמנם. בשלב זה אפשר לקיים תהלוכות ידידותיות לציבור (אם חסימות כבישים אז לזמן קצר ותוך תיאום עם המשטרה), הפצת חומרי תעמולה בבתי-עסק שונים (חנויות, בתי-קפה וכו'), גיבוש צוותי פעולה באינטרנט (בלוגים, טוקבקים, כל החשודים המיידיים). 

השלב השני יכלול כמה הפגנות גדולות יותר, שתרכזנה פעילות ופעילים מכל הקמפוסים באתר אחד, כדי לעורר את אמצעי התקשורת הארציים ולרכוש נסיון ארגוני. כאן צריך לשלב גורמי משיכה כמו נואמים מפורסמים, הופעות אומנים, ופרובוקציות מתוכננות מראש.

השלב השלישי הוא מצור על משׂרד האוצר. כאן מורידים את הכפפות.

(ג'והן לורנס סאליבן)

אם תיושׂם תכנית זו, היא צפויה להבהיר את היתרון המכריע שבהימנעות משביתה. בשביתות האחרונות היה קושי עצום לגייס את הקהלים הנפגעים לפעולה ברחוב, מאחר שהשביתה השאירה את ה(א)נשים בבית, ומהבית קשה מאוד להוציאן/ם. לעומת זאת, אם יפרוץ המאבק מתוך קמפוסים מלאים, לאחר שלב הכנה רעיוני ומעשׂי, יהיה אפשר להוציא לרחובות מאות ואלפים בכל יום, ורבבות ברגעי ההכרעה.

הרווח יהיה כפול: הפגיעה בלימודים תהיה פחותה, ואילו המאבק בשטח יהיה קצר ונחוש.

בעת כתיבת שורות אלה מגיעה, סוף סוף, שביתת המרצים לשלב ההכרעה. אם נתעלם לרגע משלל הקוים האדומים שמציב ור"ה חדשות לבקרים, נראה שגורל השביתה יחתך, כרגיל, במוצאי שבת. או אז נדע – האם הגיעו הצדדים לאיזו פשרה, או שמא יתבטל הסמסטר (ואולי השנה כולה)?  לכאורה מתנהלים הן המאבק, הן המשׂא ומתן, לפי כל כללי הטקס. התעלמות הדדית, הכפשות, התבטאויות חריפות והולכות, ולבסוף פשרה וחיוכים – מאולצים פחות או יותר.

אבל יכול להיות שבשביתה הנוכחית, יש משהו חדש. ההנחה הבסיסית שעמדה מאחרי האסטרטגיא שנקטו המרצים היא, שגם אם לא תקום סערה ציבורית סביב השבתת הלימודים באוניברסיטאות (ומה הסיכויים לכך?), וגם אם ציבור הסטודנטים/ות לא יתקומם (וגם כאן הסבירות לא היתה גבוהה מדי), הרי שהאוצר יאלץ בסוף להתגמש לנוכח האיום בביטול הסמסטר. כיון שמעולם לא בוטל סמסטר בישׂראל, קל וחומר שנה שלמה, קשה לדעת מה יהיו באמת הנזקים של צעד כזה למשק. ההערכות נעות בין 3 ל-6 מיליארד ש"ח. אין דרך לדעת באמת עד כמה הן קרובות למציאות. האם האוצר מוכן (ויכול) לספוג נזק שכזה?

יכול להיות שכן. הסיבה המובנת מאליה, אותה יכול לצטט כל שׂמאלני מתחיל, היא שהאוצר אינו אוהב להכנע לדרישות מפליגות בענייני שׂכר (ו-35% בפעם אחת מהווים דרישה מופלגת, גם אם מוצדקת לחלוטין). דרישות שכאלה מעודדות מגזרים אחרים לבוא בדרישות משלהם. מבחינת האוצר מדובר בכדור שלג מסוכן, שסופו, חס וחלילה, בפריצת המסגרת התקציבית ובדחפים אינפלציוניים.

אבל זו לא הסיבה היחידה לכוחנות יוצאת הדופן של האוצר. ככל שהשביתה מתמשכת, היא גורמת נזקים קשים לאוניברסיטאות. טיעון מעניין, שקראתי בבלוג "תודעה כוזבת", עוסק בתדמית האוניברסיטאות בעיני הסטודנטים:  לביטול שנת הלימודים תהיה ללא ספק עוד תוצאה מיידית אחת, ריקון האוניברסיטאות מסטודנטים. לו אני צעיר משוחרר היום, כזה שמתלבט איפה ומה ללמוד בשנה הקרובה ברור לי שאין טעם להעדיף אוניברסיטה על מכללה. עם כל היוקרה הנוספת שמתלווה לתואר אוניברסיטאי העובדה ששנת לימודים באוניברסיטה יכולה לרדת לטמיון היא שיקול מנצח, כזה שיזרים רבים וטובים למכללות בשנה הבאה על חשבון האוניברסיטאות. 

נזק נוסף, באותה רוח, הוא הניכור ההולך וגובר בין הסטודנטים – הנפגעים המרכזיים של השביתה – לבין המרצים. גם בקרב חלקים גדולים של הציבור לא מצטיירים המרצים כמי שלוחם עבור ההשׂכלה הגבוהה, אלא כמגזר בעל עניין צר בשׂכרו הוא, ותו לא. חוסר האהדה של הציבור בכלל, ושל הסטודנטים בפרט, יקשה מאד על ארגוני הסגל בשלב הבא של המאבק – נגד יישׂום המלצות ועדת שוחט.

אם בכלל יהיה לאוצר צורך במאבק כזה. במקרה של ביטול הסמסטר או שנת הלימודים, תאלצנה האוניברסיטאות לספוג הפסדים כספיים כבירים. שׂכר לימוד נוסף לא ישולם, וזה שכבר שולם יוחזר. הסטודנטים המאוכזבים יגישו, מן הסתם, שורה של תביעות ייצוגיות בתביעה לפיצוי על בזבוז הזמן, שׂכר דירה ששולם לשוא, זמן עבודה אבוד בקיץ, ועוד ועוד. קרנות מחקר חיצוניות עלולות להשעות השקעות ולבטל חוזים אם תופסק פעילות המחקר. בתרחיש כזה, סביר מאד להניח שחלק מן האוניברסיטאות – אילו שאין להן עתודות של מזומנים – תקרוסנה מבחינה כלכלית. אז יכנסו לפעולה ראשי הועדים המנהלים – אנשי עסקים או בכירי אוצר לשעבר – ויכפו על המוסדות הממוטטים הפרטה מוחלטת. הם יקראו לכך "תכנית הבראה".

וההפסדים למשק? הם אכן יכאבו, אבל לא יותר מדי. בשנים האחרונות נהנה האוצר מעודפי גבייה מרשימים, שהצטברו להם כבר ללא-מעט מיליארדים. אמנם, התירוץ הרגיל לאגירת העתודות הללו הוא הרצון לצמצם את החוב הלאומי, אבל אם אפשר להשתמש בו כדי לכבוש עוד מעוז של העבודה המאורגנת, ובאותה הזדמנות להנחית מכה קטלנית על אחת החממות האחרונות של חשיבה ביקורתית וחברתית בישׂראל, מה טוב.

*** *** ***

עדכון אחרון: ב"ה, נחתם הסכם ושנת הלימודים לא בוטלה. עדיין מוקדם לסיכומים, אבל דבר אחד מעודד אותי מאד: שההסכם נחתם ערב השבת, ולא במוצאיה. לכולם מגיע לנוח בלב שלם בשבת, אפילו לפקידי האוצר.

יומיים לפני שנפתחה שביתת המרצים, סברתי שמנהיגיה שגו בכך שבחרו בסיס צר מידי למאבק. מה הטעם במאבק על שחיקת שׂכרו של הסגל הבכיר, כאשר המערכת כולה סובלת ממחסור בתקנים, מציוד מיושן במעבדות, מספריות ללא תקציבים, מגידול מדאיג ביחס בין מרצים לסטודנטים, מגידול מדאיג עוד יותר במספר העובדים ללא תקנים וללא תנאי-העסקה ראויים?

כדרכן של שביתות, גם שביתת המרצים פיתחה חיים משלה. אם בשבועות הראשונים התרכז השׂיח בתחום הצר של אחוזים ומנגנוני שחיקה, לאורך הזמן החלו להשמע יותר ויותר דיבורים על מאבק להצלת ההשׂכלה הגבוהה בכלל. אט אט החלה חודרת ההכרה שהגיע זמננו להלחם על עתיד האוניברסיטאות, ושאם לא נעשׂה כן, אנו צפויים להפרטה מוחלטת, ולחרבן כל החוגים, המחלקות, אפילו הפקולטות, שאינן נושׂאות רווח מוחשי ומיידי. בעולם המופרט של פקידי האוצר אין מקום למדעי הרוח, לאומנויות, אפילו לרוב מדעי החברה.

במאמר שכתב אתמול ב-ynet כותב סבר פלוצקר: המרצים הבכירים כבר התקפלו ונסוגו דרך ארוכה. הפשרות שהציע בסוף השבוע שעבר ועד ראשי האוניברסיטאות, שהיו מקובלות על המרצים, משקפות ויתורים מרחקי לכת… במהלך המשא והמתן עם משרד האוצר הושפלו המרצים עד עפר… בשבועיים שחלפו הוכח קבל עם ועדה מי הוא בעל הבית השולט באוניברסיטאות: משרד האוצר ואין בלתו… האם הנוקשות של פקידי האוצר אכן משקפת את סדר העדיפויות שלנו, של החברה האזרחית בישראל?  שאלה רטורית. אפילו מר פלוצקר, שאינו חשוד בעיני בשׂמאלניות יתר, קץ בכוחנות המוגזמת של האוצר. אבל מאחרי שאלתו הרטורית מסתתרת שאלה נוספת, עמוקה יותר: מה הסיבה לכוחנות זו של האוצר?

את התשובה אפשר למצוא בדברים שאמר ל-The Marker אורי יוגב, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר והיום איש עסקים עשיר. אחד ההישׂגים הגדולים שהוא זוקף לזכותו מימיו כממונה על התקציבים, הוא הרפורמה ברשות הנמלים:"היכולת להשבית את המדינה ב-2010 תהיה מוגבלת… כבר היום הם פועלים כחברה עסקית, עם דו"חות רבעוניים של רווח והפסד. זו כבר לא המדינה שמשלמת להם… בתקופה של ביבי בחרנו את האגוזים הקשים מכולם, ואין ספק שהנמלים היו האגוז הכי קשה.

זהו חזונו של הימין הקיצוני גם עבור האוניברסיטאות. המוסדות מועברים כבר עתה לשיטות ניהול של "רווח והפסד", וההוצאה הציבורית עליהם מצטמצמת והולכת. מערכת ההשׂכלה הגבוהה, שגם היא "אגוז קשה" – לא בגלל שליטתה על איזה "שאלטער" אלא משום שהיא מושתתת על חשיבה ביקורתית – תופרט ותאבד את היכולת שלה לשבות. התהליך יקח אמנם זמן, אבל, כפי שאומר יוגב, "15 שנה בחיים של מדינה הן שום דבר." פקידי האוצר אינם מפחדים מדרך ארוכה. ובסוף הדרך ממתין גן העדן של הימין הקיצוני – משק מופרט לחלוטין, בו אי-אפשר יותר לשבות.