Not so pissed, still black

"אם רוצים להמציא את השׂמאל מחדש, חייבים לקחת בחשבון את הנשים. בעיקר את הנשים. אבל חובה לזרוק מהרכבת את השוביניזם, המצ'ואיזם והסקסיזם. […]
הרשו לי להיות ברור,אמר בכובד ראש הנשׂיא האמריקאי בנאומו באוניברסיטת קאהיר ביוני השנה, […] בטורקיה, פקיסטאן, בנגלדש ואינדונזיה, ראינו מדינות בעלות רוב מוסלמי בוחרות באשה להנהגה […] בנותינו יכולות לתרום לחברה באותה מידה כמו בנינו, ונוכל והשׂגשׂוג המשותף שלנו יוכל לגדול, אם ניתן לכל המין האנושי – גברים ונשים – לממש את הפוטנציאל המלא שלהם.
כשהשׂמאל יאמר זאת בעברית, כשיוולד מנהיג, גבר או אשה, שזה יצא לו מהפה בטבעיות ומהלב בכוונה, אפשר יהיה להשלים את המהפכה ~ (מיה בנגל, בתגובה לטיוטת הספרי-יניב).

האמת? צודקת. נכון היתה גולדה, ונכון שיש ציפי, אבל זה עוד לא זו. אתם מבינים למה אני מתכוון; ואתן מן הסתם יודעות. מה היה קורה אילו ניתן כאן השלטון בידי נשים דוקא? אם מותר להביא ראיה מאריסטופאנעס, הרי שהתשובה היא שלום עולמי. או לפחות איזה ותשקט הארץ ארבעים שנה.

המסמך של הספרי ויניב מייצג אמנם שני אנשים בלבד, אבל גם ממחיש תפיסת עולם מעוותת משהו. הלשון היא תמיד לשון זכר, והמחשבות – גבריות לחלוטין. בחזון הטיוטא ראש הממשלה הוא גבר, הוא מוגדר על-פי בנו המשרת בקרבי (ושניהם בפייסבוק ובטוויטר, כך שכולנו יכולים לעקוב). לא ספרתי בעצמי, אבל בנגל טוענת שיש בסך הכל שתי התייחסויות נשיות ב-83 עמודי מסמך, ואחת מהן לא נעימה במיוחד.

אז מה לעשׂות עם כל זה? בתגובות אמש הצעתי חופשות לידה ארוכות יותר. לפי המלצות ההנקה של ארגון הבריאות העולמי, שנתיים. וחופשת לידה צריכה להיות פתוחה גם לגברים, כמו בארצות הצפון. בנוסף אני חושב שצריך לעודד נשים בוגרות יותר לחזור לשוק העבודה. מכל בחינה שהיא עדיפה בעיני עובדת שצעיר(ות)יה כבר נוער, מאשר מי שעדיין מטופלת בטף. איך גורמים לזה לקרות אני עוד לא יודע.

הגיוני בעיניכן? אם כן (ואם לא) אשׂמח מאד לשמוע עוד הצעות.

מורשת רפובליקנית

נקודה שהולכת ומתבהרת במהלך הדיון היא, שעניין הזכויות והחובות עומד בלב לידתו מחדש של השׂמאל הלאומי. בראש ובראשונה, משום הנחיצות הדחופה בהשוואה יסודי של אלה, לכל הציבור האזרחי בארץ. מן הבחינה הדמוקרטית, מטריד לחשוב שעד היום לא נעשׂה הדבר (וגם חוקה הובטחה ועוד לא קרה כלום בנושׂא הזה).

מתוך המשולש שיוויון-חירות-אחוה, הראשון – שהוא עקרון חשוב של השׂמאל באשר היֻא – עשׂוי להתקדם הרבה בזכות אמנת חובות וזכויות כלל-ישׂראלית.

אבל לפני שנפנה לשאלה החשובה אילו זכויות בדיוק, ואילו חובות, עלינו לענות ראשית על שאלה תאומה, העולה אתה תמיד בקנה אחד: האמנם הא בהא תליא? היתכן שזכויות קיימות באופן עצמאי כשלעצמן, ללא קשר לחובות?

כאן אנו מגיעים לסעיף השני מתוך שלושה דברים עליהם עומדת המהפכה (הצרפתית, אבל בואו לא נשלה את עצמנו) – החירות. כמו כולן/ם (אני מניח) גם אני ביליתי שעורי חברה שלמים בתיכון, בדיון על שאלת החירות. התשובה הנכונה באותם ימים, לפחות אצלנו, היתה שיש לשאוף להבטיח לכל פרט חופש מירבי ככל האפשר, כל עוד אינו פוגע בזולתו. עקרון זה, שאני מקבל בשׂמחה גם היום, מניח בבסיסו את אחדות הניגודים – מתוך הרצון להבטיח חירות נולדת גם שלילת החירות.

מתחילים כרגיל במקרה קיצון – לי אסור לתפוס אותך בקודקודך ולשסף את גרונך בסכין חלודה ומעוקלת, ואז להעלם בצעקה צרודה לאפלת הצהרים. לך אסור לנהוג מעל מהירות מסוימת, כדי שלא תדרוס אותי כשאני חוצה את הכביש. אתה חייב לשלם מסים כדי שאני אקבל שירותי בריאות וחנוך מן המדינה, ואף קצבה מסוימת אם חס וחלילה אאבד את מקום עבודתי. אני חייב לשלוח את הבן שלי כדי שיגן על שנינו במדים ובנשק, אם שו"ש השיוי"צ תפרוץ מלחמה.

ונאמר שהבן שלך לא רוצה לשרת במדים ובנשק? איך הוא יכול לעזור לי? אפשר לחשוב על אלף ואחת דרכים. הוא יכול להצטרף לסיירת הירוקה ולנקות ערוצי נחלים. הוא יכול להצטרף לכוחות מגן-דוד-אדום, מכבי האש או המשמר האזרחי. הוא יכול לשרת במתנ"סים, בעבודה עם ילדי שכונות על שעורי הבית שלהם אחר-הצהריים (בבוקר הוא יבלה בביה"ס, יתעדכן ויתערה). ואפשר לעבוד באכסניות לאזרחיות/ים ותיקות/ים. ויש עוד, כיד הדמיון הטובה.

אינני מסכים עם האופן בו מתייחסים הספרי ויניב למי שאחרי הכל יבחר לכפור בעיקר ולהוציא את עצמו מן הכלל. ראשית, במקום להזקק לכינויים מעולם תנועות המעיים, עדיף אולי לשמור לאותו טיפוס את הכינוי שמייחסת לו הגדה של פסח: רשע. וגם מסכת העונשים והאפליות לרעה שמתכננים השניים לרשע מוגזמת בהרבה. בל נשכח שגם הרשע הוא אדם שנברא בצלם, ועוד יותר מזה – הוא אח. ומהגדה של פסח לרגל השלישית של ססמת המהפכה – אחוה. ברָבּינ'ית קורים לזה רעות.

נאה דורשים הספרי ויניב שצריך להשאיר את הדלת פתוחה בפני משתמטים. מי שרוצה לחזור בו ולהכנס באמנה האזרחית – יש לחבק אותו בשתי ידיים. גם מעבר לגיל 18 יכול אדם לתרום לחברה, ולעתים קרובות אף יותר מבגיל צעיר. ואולי בכלל תצוץ תופעת מילואים אזרחיים (בהתנדבות, ברצון הכי חופשי).

ובכל זאת, איזה עונש למשתמטים צריך. הפסד ישיר וברור כזה, שכל מי שת/ישתמט ממילוי חובתו/ה האזרחית ת/יקבל על עצמו/ה באופן מודע ומוחלט. לדעתי – שלילת הזכות להצביע בבחירות לכנסת. מי ששׂם עצמו מחוץ למעגל האזרחי, אין לו סיבה להשתתף בבחירות הכלליות. הוא יהיה אזרח סוג ב', כזה שלא מצביע. ברומא קראו לזה civitas sine suffragio – אזרחות ללא בחירה. במדעי המדינה קוראים לזה אנארכיזם. בישׂראלית הוא סתם יצא פראייר.

בטור אמש החל נועם תירוש בניתוח משלו לשאלת השׂמאלנות שבטיוטת הספרי-יניב. בצדק הוא מצטער על כך שאין בטיוטא פרטים, ולפרקים אפילו דומה שאין מחשבה מספיקה. הספרי-יניב טובעים שילוש מסבר אוזן, המזכיר לנועם את חירות-שוויון-אחוה מהמהפכה הצרפתית, ולי את "על שלושה דברים העולם עומד" של פרקי אבות: דוגמא אישית, ערבות הדדית, הצנע לכת. עם זאת, כפי שהוא מעיר בצדק, ללא יציקת תוכן ממשי לשילוש הזה הוא נותר ססמא ריקה.

פריס-ליון 400 ק"מ בפחות משעתיים

ועדיין, ערב ראש השנה מצוה לנו ללמד זכות. ובנקודה אחת מלמדים הספרי ויניב זכות על השׂמאל בכלל, ועל הבנתם אותו בפרט: הרכבת.

הואיל ויהודים ורכבות וכל זה, אין מנוס בשאלת הרכבת מניתוח דיאלקטי ברוח הפילוסופיא הגרמנית. התיזא של הספרי ויניב היא שמדינת ישׂראל קטנה מאד. קטנטונת. עובדה. התגובה לעובדה זו טוענת שמרחק הוא בכלל לא שאלה. זה שנות דור שבאירופא וביפן נוסעות רכבות במהירות של 300 קמ"ש ויותר. החיבור של שתי העובדות הללו מוביל למסקנה מרעישה, שקשה להאמין עד כמה אינה משׂחקת תפקיד בפוליטיקא הארצית: ממשלת ישׂראל יכולה בכל רגע נתון לפתוח במפעל כביר, שבסופו לא יהיו יותר מרכז ופריפריא.

תארו לעצמכן/ם בעוד כמה שנים נוכל לעלות לרכבת בקריית שמונה, תחנה שניה בעפולה, שלישית בחדרה והבאה בת"א? ומשם מחליפים וישר לאשדוד או באר-שבע, דימונה, אילת. עם תזמון נכון ותפעול יעיל אפשר לעשׂות את הדרך הזאת בשעתיים, אולי טיפונת יותר. יהיה אפשר לגור היכן שרוצים, בלי קשר למקום העבודה.

ומה שׂמאלני בכל זה? קודם כל, המהפכניות והרהב. שנית, השאיפה לשוויון. תחנות רכבת גדולות מעלות את ערך הנדל"ן. תחנות רכבת קטנות (רשת משנה, על בסיס הרכבת שכבר יש) תעלינה את מחיר בטווח רחב עוד יותר. ויהיה אפשר לבנות ערים נוספות בכל מיני מקומות. מחיר הדירות ירד במרכז, ויעלה בכל הארץ. השוויון יגדל. הציבור יהנה מעלייה כללית ברמת הדיור ובאיכות החיים. הפריפריא תהיה אין. זה לא שׂמאל?

אחד הדברים המתסכלים בהגדרות הוא שהמציאות תמיד מורכבת מדי כדי שהן תתאמנה באופן מדוייק. החברה הישׂראלית היא דוגמא מובהקת. הגישה המקובלת, במסמך של הספרי ויניב ובכלל, היא לחלק ליהודים וערבים. קל וחלק? לא כל כך. קודם כל, משום שההגדרה של כל קבוצה נשענת על קריטריון אחר. יהדות היא דת, ערביות קשורה לשׂפה ותרבות. שנית, משום שלפי חוק השבות עלו ארצה רבבות, אולי אפילו מאות אלפים, שאינם יהודים כלל, אלא רק צאצאים של יהודים (ובחוגים יהודיים חרדיים יש על כך תרעומת גדולה ורועשת). החלוקה הזו לא עובדת.

חלוקה על בסיס תרבות ושׂפה גם היא בעייתית. אמנם, הקו העובר בין הציבור העברי לציבור הערבי חופף במידה מרובה את זה שעובר בחלוקה יהודים-ערבים, אבל לא לגמרי. בארץ יש כמיליון איש ואישה ששׂפתם העיקרית היא רוסית – כשביעית מהציבור כולו. אם נחלק על בסיס תרבותי-לשוני, הרי שמדובר כאן בקבוצה נפרדת לגמרי, שיש לה אינטרסים משלה, בעיות משלה, אפילו מנטליות משלה. ועוד לא אמרנו כלום על הציבורים דוברי האמהרית והטיגרית.

גם מהדת לא תצמח כאן ישועה. על האתגר שמציבים נוצרים-רוסים עם סבא יהודי כתבתי כבר בפסקא הראשונה. אבל מה עם חלוקה בין מושׂלמים ונוצרים בקרב הציבור הערבי? ומה על ההבדלה בין יהודים-רבניים-חרדיים ליהודים-רבניים-מסורתיים ליהודים-רגילים-סתם? בין הציבור החרדי לציבור היהודי הרגיל יש פער כביר, שאינו נופל במאום מזה בין הציבור העברי לערבי, או בין דוברי הרוסית לדוברי האמהרית. ועוד לא אמרנו מילה על "הכת הידועה" חב"ד, שלפי הרב שך אמנם הכי קרובה ליהדות, אבל לא ממש שייכת.

אז מה עושׂים? חוזרים לאמנה האזרחית. לכל האזרחיות והאזרחים – בלי קשר לשׂפתן, דתם, נטייתן הפוליטית או העדפתם המינית – תהיינה אותן זכויות ואותן חובות. ממש כמו שמובטח במגילת העצמאות. למעשׂה, ובניגוד למה שמבקרים מתלהמים אוהבים כרגע לכתוב, השׂמאל הלאומי של הספרי ויניב מקדם אותנו דוקא לעבר הרעיון של "מדינת כל אזרחיה", מבית המדרש של חד"ש. היתרון של המניפסט על מצע חד"ש הוא שיש לו גם קשר למציאות. דרישה גורפת של זכויות ללא שיתוף בחובות היא חסרת הצדקה, ובעיקר חסרת סיכוי. מאידך, השוואה מעשׂית של זכויות וחובות תמתח קו חדש עבור כל מגזרי החברה, ותעמיד אותם בנקודת שוויון שלא היתה כדוגמתה מאז קום המדינה.

והלאום? ישׂראלי, כמובן.

במהלך הדיון הער בטור על תרבות הדיון של מחברי "השׂמאל הלאומי" עלתה סוגיא חשובה, שמן הראוי להקדיש לה טור משל עצמה. מצד אחד טען ליאור כי ההקשבה לדברי האחר היא חובה. מצד שני טען מרק שקביעה כזו הינה נוגדת-דמוקרטיא, ואפילו טוטליטארית.

היה זה דוקא מר ינשוף שהביא בפני אבחנה מעניינת אודות הקשר בין סוגי משטרים לזכות הדיבור וחובת ההקשבה. נהוג לאמר, כך הינשוף, שמה שמייחד את הדמוקרטיא הוא חופש הדיבור. לכל אחד מותר לאמר מה שהוא רוצה. שטות והבל. בכל משטר שהוא יכול כל אחד לאמר מה שהוא רוצה. השאלה היא, כמובן, מה יהיה המחיר לחופש הדיבור הזה. במשטרים מסויימים הוא יהיה יקר יותר, ובמשטרים אחרים יקר פחות. אבל גם בדמוקרטיא יש מחיר – ויוקרו הוא עניין יחסי, סובייקטיבי.

מה שמייחד את הדמוקרטיא, לפי שיטה זו, הוא שאי-אפשר לחייב אף-אחד להקשיב! במשטר אוטוריטרי אפשר לחייב את הציבור להקשיב גם כשהוא לא רוצה. בדמוקרטיא מותר לסתום אוזניים כשרוצים, או סתם לקום וללכת.

עובדתית, הדברים נכונים. חוץ מזה, יש בהם גם אמת גדולה. מי שהחופש יקר לו (החופש שלו, ולכן גם של זולתו), לא יכול לבוא בדרישה לאחר שיקשיב לו. הרי אם יבוא בדרישה כזו, ימצא את עצמו תיכף ומיד עומד בפני אותה דרישה עצמה. והקשבה בכפייה יכולה להיות עינוי נורא. יוצא שאת ההקשבה צריך הדובר להרוויח! על מנת שיוכל להמשיך לשׂאת את דבריו ללא הפרעה הם חייבים להיות ראויים להאזנה, ומסברים את האוזן.

הבעיא היא, כמובן, שגם בהנתן כל הרצון הטוב שבעולם, וכל החינוך שאפשר לבקש, תמיד ישארו דוברים שבעיקר אוהבים לשמוע את הקול של עצמם. כך היה, כך הווה, כך יהיה. אז מה עושׂים, וביחוד בישיבות רשמיות, שהמטרה בהם היא להגיע לאיזה סיכום רשמי, קל וחומר הצבעה?

כאן אפשר אולי ללמוד מאותו גוי שבא להלל הזקן, וביקש שהלה ילמדו את כל התורה, על רגל אחת. "על רגל אחת" – פשוטו כמשמעו, כל עוד מסוגל הלומד להחזיק מעמד על רגל אחת, מבלי ליפול. לפיכך, אני מציע מעתה לקיים את כל הישיבות למיניהן בעמידה, כאשר כל המשתתפות/ים מתחייבות/ים שלא להפריע לדובר/ת, ואילו הדוברות/ים תעמדנה על רגל אחת ותדברנה רק כל עוד הן שומרות על שיווי משקל. אין מקום לספק שמשכן של כל הישיבות יתקצר פלאים, ואח"כ יכולים כולם לרדת לפאב הקרוב ולשתות משהו.

הסמולני אוכל חזיר ביום כיפור, זולל שרימפס ביום חול, שותה אספרסו מתי שאפשר, אומו, קאפו, פלצן, ומה לא (עמ' 5 סעיף 1).
[המשתמטים] אנחנו חושבים שהם מגעילים. אנחנו חושבים שהם אסורים לבוא בקהל. אנחנו מסתכלים עליהם ורואים בלי שום קושי את אות הקלון על המצח. משתמטים הם לא שׂמאלנים. האמת היא שמשתמטים הם גם לא ימנים. אנחנו טוענים שהם סתם חארות… (עמ' 11-12, סעיף 7)

image: Writers Blog, It Happens

אחד מסעיפי הביקורת המרכזיים ששמעתי עד כה בתגובה ל"השׂמאל הלאומי" של שמואל הספרי ואלדד יניב הוא שיש להם, איך לאמר, פה מלוכלך למדי. שתי הפסקאות לעיל, לקוחות מן הטקסט מילה במילה, הן רק דוגמא. יש עוד הרבה.

נקודת המוצא – הנכונה! – של השניים היא, שמטרת השׂמאל היא להקים ולקיים במדינת ישׂראל חברת מופת (עמ' 9 סע' 6, ועוד הרבה מקומות). אבל האם אפשר לבסס חברת מופת על השתלחויות חסרות רסן, על ניבולי פה, על שׂנאה, ואפילו מוצדקת? ומה אם בהמשך הדברים נגלה שמה שנראה תחילה כמוצדקת שבשׂנאות יתברר בסופו של דבר דוקא כשׂנאת חינם? השניים קוראים למדינה "מלכות ישׂראל השלישית" (עמ' 49 סע' 45). האם שכחו לגמרי מדוע חרבה זו השניה?

קל לבקר את הסגנון של הספרי ויניב, אך לצערי אין גם מנוס מהמסקנה שהוא היה דרוש. דרוש – כיון שהשׂמאל סבל פגיעה כפולה (רצח רבין וקמפ-דיוויד 2), ונכנס בעקבותיה לתרדמת. כדי להקיץ מהתרדמת היתה נחוצה סטירת לחי מצלצלת. ובעיטה לביצים. וגם אגרוף לשיניים. היה – כיון שהתעוררנו כבר, ועכשיו צריך לחדול מן האלימות תיכף ומייד.

אחד החוליים המובהקים ביותר של החברה הישׂראלית הוא תרבות דיון שטחית ואלימה. החולי החריף עד מאד בגלל המגבלה הקשה להבין אירוניא וציניות דקיקה ברשת. מה שבשׂיחת רעים נתפס כשנון, עובר ברשת כעלבון. מה שאמור לפי כל הכללים להיות נימוס, נתפס כציניות ורצון לפגוע (חיי שהייתי עד לדיון ברשת בו פתח ראובן ב"שמעון היקר" ושמעון התרגז כי "היקר" הוא שם תואר השמור, כידוע, רק למי שבזים לו מכל הלב). אם אנו רוצות/ים להוציא איזה דבש מן העוקץ הזה, חובה לשמור על תרבות הדיון. חרפות וגידופים יש מספיק גם ככה.

ומה עושׂים עם המסמך כפי שהוא? נחשוב מה שנחשוב על תכנו של המניפסט ועל סגנונו, אין ספק שהוא גרם לכולנו בשׂמאל לעצור לרגע ולהתחיל לשאול שוב שאלות מן היסוד (קראו, למשל, את נועם תירוש). בכך יתרונו ולשם כך נועד. את המשך הדיון נוכל לנהל אגב המניפסט, אך איננו מחוייבים לא לתכנו ולא לסגנונו. בהמשך השבוע, בעזרת השם, נקודה נקודה, עד שיצא עשן לבן. או בעצם אדום.