אלדד יניב - משׂחק בליגא של הגדולות?

בשבוע שעבר פרצה סערה זוטא בעקבות ידיעונת קצרצרה שפרסם אטילה שומפלבי בווינט, תחת הכותרת: לבני ואיציק נפגשו בחשאי עם מקים תנועת "השׂמאל הלאומי". מודה ומתודה, הידיעונת הסבה לי קורת רות רבה. מסתבר שיש תמורה לפעילות השטח הענפה של תנועתנו, והנה באנו לתשׂומת לבן של שׂחקניות ראשיות בזירה הפוליטית.

אבל לא רק קורת רוח, אלא גם שעשוע – מהידיעה ומהתגובות לה – ובראש ובראשונה מהמילה בחשאי. וכי במה התבטאה חשאיותה של הפגישה? האם קיימו אותה הצדדים בעמק נסתר בהרי אוראל או במעבה הג'ונגל בקוסטא-ריקא? האם הגיעו אליה במכוניות שזגוגיותיהן מואפלות ולבשו מסיכות נשף וונציאניות? או שמא פשוט לא טרחו להזמין אליה את מר שומפלבי ואת שאר נציגות/י העיתונות?

בעקבות פרסום הידיעה פרצו התמרמרויות מכל עבר. אוּרי וולטמן, פעיל חד"ש בחיפה, שאל בפייסבוק אם עכשיו תתכנס תנועת השׂמאל הלאומי למקומה הטבעי בימין. ואני, יהודי שכמוני, שואל בתשובה: האם תמיכה נלהבת בחלוקת הארץ ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים – דעה המשותפת הן לתנועת השׂמאל הלאומי הן למפלגת קדימה – ראויה להיות ממוקמת כ"ימין" בשׂיח הפוליטי הנהוג במקומותינו? הרי גם חד"ש תומכת בחלוקת הארץ ובפתרון של שתי מדינות. ואולי הימניות נעוצה דוקא באמונה בכך שגם ללאום היהודי (או לעם היהודי, או איך שלא תרצו לקרוא לישות המוזרה הזו) יש זכות להגדרה עצמית, ככל העמים והלאומים? אם כן, הרי שכל מי שציוני ימני. ומי שלא – זניח אלקטורלית עד להודעה חד"שה.

ביקורת שונה במקצת שמעתי (גם כן בפייסבוק) מיפעת סולל, חברת הנהלת מרצ ואישה רבת-פעלים באופן כללי. בכל זאת מתוך המחנה הציוני, היא הגדירה את השׂמאל הלאומי (ואת קדימה) באופן מתון מעט יותר: לא "ימין" אלא "מרכז-ימין". מטרת המהלך, לדידה: "להעביר מצביעי שׂמאל על דעתם" (ומצביעות שׂמאל, מה איתן?) ולשריין לאלדד יניב מקום בכנסת (עוד נחזור לנקודה הזו). הסכנה: במקום זהבה גלאון ומוסי רז – עלולים הפתיים שיצביעו לשׂמאל הלאומי לחזק את קדימה.

החשש המניע טענה זו ברור לגמרי – קיים הרי ציבור מצביעות/ים לא מבוטל שהתלבט בבחירות האחרונות בין המרכז-ימין של קדימה לבין השׂמאל של מרצ. עבור הציבור הרחב הפער קטן בהרבה מכפי שמציגה אותו הגב' סולל. אלא שהטיעון כולו הופך רעוע משהו לאור העובדה שלא רק עם ציפי לבני נפגש אלדד יניב לאחרונה, אלא גם עם חיים אורון (ג'ומס), ודוקא ביזמת מנהיג מרצ ובהזמנתו. כנראה שלא כולם משוכנעים שהשׂמאל הלאומי הוא בעצם תנועת מרכז-ימין. מצד שני, לאור העובדה שבבחירות האחרונות לכנסת עדיין לא נולד השׂמאל הלאומי, ושזהבה גלאון ומוסי רז בכל זאת לא בכנסת, אולי עדיף לה למרצ לצרף את השׂמאל הלאומי לשורותיה?

21.9.92 - הצבעה, מתוך אתר הכנסת

עם זאת, מהדברים לעיל עולה טענה נוספת, בסיסית ויסודית בהרבה: כל מה שמעניין את אלדד יניב הוא רק לשריין לעצמו מקום בכנסת!

ומה בכך?

מההאשמה ניתן להסיק שיש דבר מה רע ברצון להגיע לכנסת. אבל מה, בדיוק? שיטת השלטון הרשמית במדינת ישׂראל היא הרי משטר נציגים – דמוקרטיא פרלמנטרית, בלע"ז. בשיטה זו נמצא מרכז משקל הכובד (או לפחות אמור להמצא) בפרלמנט, הוא הכנסת. יוצא שמי שרוצה להשפיע באופן יסודי על ההתנהלות הפוליטית ברמת המדינה (ואתרע מזלה ולא נולדה בעלת-הון כבדה בנכסים), שואפת להגיע לכנסת. אנחנו אמנם רגילים ורגילות לבוז לכנסת ולחבר(ות)יה, אך רגילות ורגילים לא פחות להתלונן על כך ש"אנשים טובים לא הולכים לפוליטיקא". את המקל הזה אי-אפשר להחזיק בשני קצותיו.

ואולי בכל זאת אפשר? במקום לחבור למפלגה קיימת (צעד שאלדד יניב שלל שוב ושוב לאחרונה), או להקים מפלגה חדשה (מהלך קשה ומורכב, שהסיכויים להכשל בו אינם קטנים), יכול השׂמאל הלאומי להשאר גוף חוץ-פרלמנטרי, מעין מקבילה לקבוצות הלחץ (lobby group) המוכרות מהפוליטיקא האמריקאית. השׂמאל הלאומי יכול לגבש סדר יום לפעולות מיידיות (יציאה מהשטחים וסיום הכיבוש; כינון נישׂואין אזרחיים; לימוד ערבית מדוברת כבר בגן-הילדים), ולהמליץ לציבור תומכ(ות)יו להצביע עבור המפלגות שתאמצנה אותו. אם לשפוט לפי הלהיטות שמפגינות פתאום המפלגות הקיימות בתנועת השׂמאל הלאומי בכלל ובאלדד יניב בפרט, יש יסוד להניח שמהלך כזה יוכל לרשום הצלחות בשטח. קל וחומר, אם השׂמאל הלאומי לא יהוה איום על המפלגות הקיימות, אלא דוקא יפתח להן ערוצים חדשים להתעצמות ולפעולה.

לפני שעה קלה חזרתי מארוע משותף לשׂמאל הלאומי, חד"ש ושלום עכשיו, בבית הקהילתי בשכונת הדר, כאן בחיפה (ראו כרזה משׂמאל). עוד ערב רגיל של פוליטיקא זעירה, "מיטינג" בעברית שלונסקאית, מסוג הארועים שפשוט אי-אפשר לשׂרוד ללא בקבוק בירה.

אני הגעתי, לא קשה לנחש, מהצד של השׂמאל הלאומי. אבל החלק המקורי של הערב הגיע לטעמי דוקא מכיוונו של ח"כ דב חנין מחד"ש. המסר שלו היה חד ופשוט: כדי לבנות שׂמאל חדש (או שׂמאל חד"ש – זו היתה ססמת הבחירות של מפלגתו בבחירות האחרונות), צריך להביא לברית משולשת, בה יחברו יחדיו: (א) השׂמאל הרדיקלי, (ב) השׂמאל הציוני, (ג) החלקים המתקדמים יותר של החברה הערבית. אלה, לדעתו, יכולים לעמוד איתן מול הימין ומול איום הפאשיזם (מילותיו הוא).

בקרב אותם חלקים בקהל שלא הגיעו מחד"ש או שׂמאלה (חיי שהוא הותקף גם משׂמאל – תאמינו או לא), שמעתי לחשושים בסגנון "על איזו פלנטה הוא חי?". ובכן, בתום החלק הרשמי של הערב נגשתי אליו, הצגתי את עצמי, ושאלתי אותו שאלה זו בדיוק. הוא ענה שהוא חי בת"א-יפו, ושבכל זאת מדובר באותה פלנטה (גם אם לא באותה מדינה) כמו חיפה. "מה זאת אומרת?", שאלתי. ואז הזכיר לי מפגש קודם שלנו, בו ראיינתי אותו במהלך המרוץ שלו לראשות עיריית ת"א-יפו. "אתם החיפאים," אמר, "בשלים עכשיו לעשׂות מה שעשׂינו בת"א-יפו עם עיר לכולנו."

והוא צודק! בחיפה יש גרעין קשה ופעיל של השׂמאל הרדיקלי. יש ציבור גדול, גם אם דומם, של השׂמאל הציוני (כמו בכל מקום) . ויש ציבור ערבי גדול, מהמתקדמים והמערביים בעולם הערבי כולו. העיר נתונה תחת ענן הזיהום הקטלני מאיזור התעשׂיה בעמק זבולון (שמרעיל לנו את האוויר, אבל לא משלם שום מיסים עירוניים) מחד, ומאידך מאויימת על-ידי פעלתנותם הרעבתנית של אילי נדל"ן תאבי בצע. אלה גם אלה פוגעים בעברים-יהודים ובערבים באותה מידה, ללא שום אפליה. מצד שני, המחלוקות העמוקות הנובעות מהנושׂאים המדיניים אינן נוגעות באופן ישיר לזירה העירונית. נצא מהשטחים או נספח אותם – חיפה תהיה חלק מישׂראל בכל מקרה. יוצא שמכל בחינה אפשרית חיפה עשׂויה להיות מקרה בוחן מושלם למתכון שמציע ח"כ חנין לחברה הישׂראלית בכלל.

לא נותרה, אם כן, אלא שאלת השאלות, המתבקשת מאליה: בת"א-יפו היה זה דב עצמו שעמד בראש המרוץ לראשות העיריה. מי ת/יהיה המועמד/ת בחיפה?

אז לשם מה, בעצם, המצור על עזה? מה הוא נועד להשׂיג? האם הוגדרה אי-פעם מטרה רשמית, שלכשתושׂג יוסר המצור?

עד היום, שמעתי שלוש תשובות עיקריות לשאלה הזו. האחת עוסקת בגלעד שליט, ורואה במצור על עזה עונש על חטיפתו, אמצעי למניעת הברחתו אל מחוץ לרצועה, או אמצעי לחץ על החמאס להביא לשחרורו. שלושת הנימוקים הללו חסרי כל ביסוס. עונש על החטיפה ודאי שאין כאן, שהרי שליט נחטף ביוני 2006, והמצור החל שנה אח"כ, בתחילת קיץ 2007. אמצעי למניעת הברחתו גם כן אין כאן, מאותו טעם בדיוק. קלף מיקוח להביא לשחרורו שוב אין – שהרי המצור נמשך כבר שלוש שנים, וגלעד עדיין בשבי. יתר על כן – הדרך לשחרור שליט ידועה וברורה: שחרורם של אויבים רבים ומרים עם "דם על הידיים". ממש כפי שעשׂינו כדי להחזיר הביתה את סוחר הסמים אלחנן טננבוים.

תשובה שניה גורסת שמטרת המצור להחליש את החאמס ולהביא להפלת משטרו ברצועה. תשובה זו נהנית לפחות מקשר מסויים למציאות, שהרי המצור הוטל זמן קצר לאחר עליית החמאס לשלטון. אלא שכאן עלינו לשאול את עצמנו: האם המצור מחליש את החאמס, או מחזק אותו? מאז קום מדינת ישׂראל משתמשים שליטי מדינות ערב בסכסוך עם "הישות הציונית" כדי למנוע דיון ציבורי, קל וחומר פעולה מעשׂית, לתיקון העוולות הנוראות שהם עצמם מקיימים בארצותיהם. מזה הרבה יותר מדי זמן נוקטות ממשלות ישׂראל, מכל הצבעים, באותו תירוץ ממש כדי להמנע מטיפול בעניינים דחופים ביותר המכבידים על החברה הישׂראלית. הרי למי יש זמן לטפל בפערים חברתיים,בחינוך מִדּרדר, במערכת בריאות מתפוררת, כשיש לנו "איום בטחוני", ו"הכיבוש", ו"המצב"? וכך גם החמאס בעזה. כל עוד יש מצור, יש גם תירוץ לכל מצוקה ולכל עוולה. אנחנו מספקים את התירוץ, ואיסמאעיל הנייה וחבורתו נהנים מההפקר. שיתוף פעולה למופת.

תשובה שלישית עוסקת בחימוש ובטילים. אם נסיר את המצור, הפלשׂתינים בעזה יתחמשו, ויתקפו אותנו. והפעם אלו לא יהיו קסאמים עלובים, אלא טילים משוכללים, שיגיעו לת"א-יפו ולירושלם. ובכן, להלן מבזק חדשות לכל תומכי/ות עקרון החלוקה, לפיו תהיינה שתי מדינות בין הים לירדן: פירוז מוחלט הוא חלום באספמיא. המדינה הפלשׂתינית, אם תקום, כשתקום, תתחמש בנשק מודרני. ואם תקומנה שתיים, האחת בשומרון ויהודה והשניה בעזה, אזי שתיהן תתחמשנה.

אבל מה הקשר למצור? כוחות צבאיים וצבאיים-למחצה תקפו את שטח מדינת ישׂראל לפני המצור, ובמהלכו. סופן של ההתקפות הגיע בעקבות פעולה צבאית נמרצת ביותר, ולא בזכות המצור, שלא שינה דבר לכאן או לכאן. גם אם יהיה בידי החמאס נשק בעל טווח גדול יותר, האמצעי להפסקת הירי יהיה אותו אמצעי: פעולה צבאית נמרצת ביותר. אין שום קשר למצור. פרט לעניין אחד: אולי אם בידי החמאס יהיה נשק בעל טווח גדול יותר, כזה שיאיים לא רק על ישובי עוטף עזה אלא גם על משפחותיהם של מקבלי ההחלטות, אולי תגיע התגובה במהירות ובאופן נחרץ, ולא אחרי גרירת רגליים של שנים.

בכלל, המצב מול עזה הוא מקרה מבחן נהדר לתפיסה הדוגלת בעקרון החלוקה. לעקור יישובים כבר עקרנו. להוציא את הצבא כבר הוצאנו. אבל להרפות מאחיזת החנק לא הרפינו. לא אנחנו, ולא המצרים, שמקיימים את המצור בדיוק כמונו, אבל אליהם אף אחד לא בא בטענות. עכשיו הגיע הזמן לבחון את העקרון הזה בשטח – להרפות וזהו. להסיר את המצור.

כן, ידוע לנו שעלול שיגיעו טילים לתל-אביב. גם לנתב“ג. ולדימונה. העניין הוא שבמלחמונת הקודמת, עזה סימן 2, הם כבר הגיעו לגן יבנה וזה רק עניין של עוד כמה קילומטרים עד נתב“ג, שזה עוד מאה גרם חומר נפץ בטיל. למי שקצת שכח, טילים כבר הגיעו לחיפה, חדרה, תל-אביב, באר-שבע וכמעט הגיעו לדימונה במלחמת המפרץ הראשונה. כל הארץ נמצאת בטווח הטילים, מזמן. שנים. כשאנחנו בשטחים. לכן טילים זו לא סיבה להחזיק בשטחים. אם נצא מהשטחים, יש סיכוי שיגיעו טילים לתל-אביב. אם לא נצא מהשטחים, לא תהיה ישראל. וכשנצא, נלחם ביורי הטילים והקסאמים והמרגמות מיד כשהם ישלחו. יותר מלבנון, יותר מעזה. בלי לתת לרקטות להחליד – בלי לחכות שבע שנים – אלא על המקום. ובכח. והרבה.

את הפסקא לעיל כתבו שמואל הספרי ואלדד יניב בפרק 35 של הטיוטא הראשונה להערות. לכאורה, אפשר היה לטעון שפשוט צריך להמשיך את המצב הקיים, לצור על עזה, לשלוט בשטחים. אני מקווה מאד שתאטרון האבסורד הקטלני שהתרחש זה עתה מול עינינו – ומול כל העולם – מתחיל לפקוח עיניים למציאות: אי-אפשר להמשיך עוד את המצור, אי-אפשר להמשיך עוד את הכיבוש. מסוכן, מפחיד, אבל צריך לשׂים לזה סוף. כבר מזמן בא הזמן.

[בטור הבא, ב"ה, על סוג היחסים שיש לכונן, לדעתי, בין ישׂראל לעזה]

תמונה: דניאל ברק

נשאלתי לא פעם בחודשים האחרונים, מדוע ולמה התחלתי לפעול במסגרת השׂמאל הלאומי. לא פעם נמהלה השאלה בנימה של פליאה, אכזבה, או שתיהן. הרגשתי שאני חייב תשובה. ובכן הנה: הצטרפתי כיון שאני מודאג.

יודעות/ים מה? לא מודאג, חרד. לפני שלוש שנים פחות יום, כשהבלוג עוד היה צעיר ותמים, כתבתי טור ובמרכזו שאלה: כמה זמן עוד נשאר לנו? לפי החישוב שנערך מתוך היקש היסטורי, הגעתי למסקנה שיש למדינת ישׂראל עוד 20 שנה. פחות 3 שנים שעברו מאז, נשארו 17. כמובן, אני לא מתיימר לתת כאן הערכה מדוייקת, אבל יד על הלב – האם אתן/ם לא מרגישות/ים שאם נמשיך ככה, הסוף קרוב?

בסוף הטור ההוא העליתי מגוון הצעות לפעילות. את רובן המכריע ניסיתי. בנוסף, השקעתי בעשׂור האחרון זמן ומרץ בהקמת גוף לשיתוף פעולה בין-אוניברסיטאי להגנה על ההשׂכלה הגבוהה, בנסיון להקים כלי תקשורת חוץ-ממסדי, לסייע למיזוג בין התנועה הירוקה לצדדים המתקדמים של היהדות הרבנית, בהתרוצצות בין חצרות רבנים הרבה פחות מתקדמים בנסיון לקדם שמיטת חובות או לפחות להקים בנקים תורניים, אפילו השתתפתי בגרעין ששאף להתיישבות בנוסח העליה השנייה. אבל שום דבר לא נבט. אחרי כל זה, השׂמאל הלאומי נראה הימור סביר למדי.

כן כן, אני יודע. המניפסט של שמואל הספרי ואלדד יניב, אותו מסמך שהוליד מתוכו את התנועה וזכה בינתיים לכנוי הספרון הכחול, מלא גסות רוח, ניבולי פה והסתה לשמה. את זה גם אני אומר וכותב כל הזמן. אני מאמין באמונה שלמה שעדיף יהיה אם נמתן את טון הדיבור, וביחוד אם נוותר על אמירות שליליות (ציונים לא מתנחלים) לטובת אמירות חיוביות יותר (את הכסף שעולות ההתנחלויות צריך להשקיע במקומות אחרים). אבל זה לא הכל.

אי-אפשר להכחיש: הסגנון הבוטה משך תשׂומת לב חיונית. יתכן מאד (עד כמה שקשה לי להודות בכך), שלולי הצעקה הרמה והגסה היה נותרת היוזמה הזו נחלת חוגים מצומצמים ביותר, כמו המון יוזמות מבורכות אחרות, שלא הצליחו לפרוץ לתודעת הציבור הרחב. העובדה שהשׂמאל הלאומי מרחיב את מעגל ההתייחסות שלו הרבה מעבר לגבולות השלולית (ביטוי שלמדתי מד"ר איתי אשר, ממקימי עבודה שחורה, לגבי היקף ההשפעה של כל אותן יוזמן אמורות), היא הסיבה המרכזית לכך שעליתי על העגלה. מהפכה לא עושׂות/ים מתוך שלולית, אלא באמצעות רתימה של שכבה חברתית שלמה. את המעגל המהפכני צריך להרחיב, אחרת שום דבר לא יזוז.

עניין שני הוא העובדה שמלכתחילה הוצג המניפסט כטיוטא ראשונה להערות. בניגוד לכמה וכמה מקרים אחרים בהם נתקלתי, הספרי ויניב דוקא אינם סבורים שקיבלו תורה מסיני. נהפוך הוא – מלכתחילה הם קראו לציבור להצטרף ולהשפיע. במסגרת מהלך זה, התקבלה החלטה לפתוח בדיון ציבורי על אופיה של הטיוטא השניה, ולערוך אותה באופן שקוף ושיתופי באתר ויקי, שנפתח במיוחד לשם כך. עבדכן/ם הנאמן נתבקש לקחת חלק בהנחיית המהלך. כיצד אוכל לסרב?

עניין שלישי, מפליא כשלעצמו, הוא ההשתאות (שלא לאמר האכזבה) על כך ששני אנשים העוסקים בפוליטיקא התנסחו שלא באופן המנומס ביותר. הנסיון האישי שלי מלמד שהספרון הכחול הוא, באופן יחסי, דוקא רגוע למדי. בשנתיים האחרונות ביליתי לא מעט בכל מיני אתרים של השׂמאל הלא-לאומי. לצערי, דוקא במקומות אלה – שם היו רוצים/ות לראות אותי כל המאוכזבות והמתפלאים – נתקלתי בניבולי פה, בחרפות ובגידופים שכמותם לא פגשתי בשום מקום אחר. (למען הגילוי הנאות אומר שעם כך’ניקים ונטורי קרתא אני אפילו לא מנהל דיון, כך שהתחרות אולי לא הוגנת). כך, רק בשנה האחרונה קראו לי פשיסט, פרוטו-פשיסט (מה זה?), אשכּנאצי, ו”אדיוט שלא מבין שום דבר בדמוקרטיה או באזרחות וצריך לשלול לו את תואר הד”ר מרוב טיפשות” (תגובה מס' 1 כאן). בפעם אחת פרועה במיוחד אפילו כפר מאן דהוא בכשרות יהדותי, בטענה שאני צאצא של הכוזרים, שגיורם מפוקפק ומוטל בספק (ממש כך, או שמא "רק כך!"). בהשוואה לכל זה השׂמאל הלאומי די בסדר.

ולסיום, שאר הרוח. על אף כל הבעיות וההתנגדויות, אני חש ברוח חיובית מנשבת סביב כל היוזמה. למשל, ותיקת הפגנות שסובלת מהן כל פעם מחדש, אבל הפעם מצאה משהו חדש שבכלל לא הסב סבל. למשל, העובדה שאיני בודד בדרישה לחדול מההסתה ולהתחיל לדבּר חיובי. למשל, יריבים ויריבות לדרך, מהימין המדיני ואפילו משומרון ויהודה, שעל אף ההתעקשות שלנו על עקרון החלוקה, בכל זאת רוצות/ים לראות את התנועה צועדת בדרך-ארץ וחותרת להגשמת המטרה: חברת  מופת בארץ-ישׂראל. הן/ם יודעות/ים היטב – גם להן/ם כדאי.

ועכשיו אנא הביטו שוב בזוג שובה הלב שבתמונה למעלה. היא צולמה בהפגנה שהתקיימה ליד ככר ציון –  הפגנת הדף החדש. אותי ממלא הזוג תקוה. אם לך אפילו לא עלה חיוך על השׂפתיים, כנראה שהשׂמאל הלאומי באמת לא בשבילך.

צילום: גיל יוחנן, ווינט

זו בשׂורה חיובית אחת שיצאה מהרחבה הקטנה בין בית יואל משה סלומון לרח' ריבלין, שהתחזתה אמש לרגע קט לככר ציון. אין זה דבר של מה בכך. בשנים האחרונות, בין המכות שספגנו מאז קמפ-דיוויד 2 ועד המלחמה בעזה, כבר לא היה ברור אם יש או אין.

בשׂורה חיובית שניה היא, שהשׂמאל הציוני הגיע לנקודת האפס. נכון, הפגנת שׂמאל שנערכת בעיר הכי ימנית, והכי פחות ציונית בישׂראל כיום, בערב בו מוכרע גורל אליפות המדינה בכדורגל בשני מגרשים במקביל ובשידור חי על המרקע, שקולה להתמודדת בבחירות עם מצע חברתי-סביבתי חודש וחצי אחרי מלחמה. אבל כשהשׂמאל הציוני, שבימיו הטובים הוביל את התנועה הציונית בכלל, את הישוב בארץ בפרט, הקים מדינה וחולל ניסים בקליטת עלייה ובפיתוח, מביא בערב נתון כ-2000 איש ואישה לככר, יש סיבה לדבר על סוף דרך.

וגם על תחילה של דרך חדשה. בשבועיים שהובילו להפגנה שמעתי (והשמעתי) ביקורת נוקבת על בחירת הססמא המובילה: "ציונים לא מתנחלים". מצד אחד, כיון שמדובר בססמא מפלגת ומרחיקה. אם אני מבין נכון את הלך הרוחות הציבורי, הרי שלציבור בכלל, ולשׂמאל בפרט, נמאס מפּלגנוּת ומסכסכנוּת. מצד שני, משום שיש כאן הפניית עורף לציונות ההיסטורית, המצליחה, זו שאינה מתעסקת בלאמר לאחרים מה לא צריך לעשׂות, אלא מפנה את משאביה לעשׂות מה שצריך.

וצריך לעשׂות המון דברים. אם נתעקש לדבר דוקא על ההתנחלויות ועל הנושׂא המדיני, הרי שצריך לעורר שׂיח ציבורי נרחב על התרחישים האפשריים במקרה של ישׂום עקרון החלוקה. איך נמנע חזרה על הכשלון המהדהד בטיפול במפוני רצועת עזה? מה יהיה מעמדו האזרחי של הציבור היהודי-עברי שיבחר להמשיך להתגורר בשומרון וביהודה תחת ריבונות פלשׂתינית? מתי ובאיזה אופן יש לערוך משאל עם בישובי גבול ערביים, המועמדים לחילופי שטחים? כיצד ייושבו מפוני שומרון ויהודה בתוך גבולות הקו הירוק באופן הידידותי ביותר לסביבה? השׂמאל הציוני, שקשר את גורלו בישׂום עקרון החלוקה, לא הובס. נהפוך הוא. כשראש הממשלה הליכודניק מחוייב (לפחות מן הפה לחוץ) לשתי מדינות לשני עמים, כשיו"ר האופוזיציא הז'בוטינסקאית מחזיקה בעמדה זהה, אין עוד צורך לשׂמאל להניף את דגל החלוקה. צריך להתחיל לדבר על איך לבצע אותה.

ובאותו הזמן, צריך להתחיל לדבר סוף סוף על עניינים אחרים. ויש, ברוך השם. הגיע הזמן להציע תכנית כלכלית שׂמאלנית, כזו שמעמידה במרכז לא את ההון אלא את האדם. הגיע הזמן לגבש סדר יום אזרחי, שיעקור את הריבונות מידי הרבנות. הגיע הזמן לקחת אחריות ציבורית על הארץ, על נחליה, על מאגרי המים שלה, על נופיה, על אוירהּ. הגיע הזמן לדרוש מהשלטון שקיפות מלאה בכל מעשׂיו. כבר מזמן בא הזמן. וכשישׂכיל השׂמאל הציוני לעשׂות את כל אלה, גם ככר ציון המקורית תקטן מלהכיל אותו.

מר ינשוף בתנוחה אופיינית

לפני שבוע בדיוק פרסמתי כאן קריאה לניסוח של קול קורא סוציאל דמוקרטי. ברוח 140 סימני הדפוס של טוויטר הוגדרו גבולות הקול הקורא באותו מספר של מילים.

אחד הקוראים הותיקים ביותר כאן בבלוג, מר ינשוף, הרים את הכפפה ועשׂה מעשׂה. 140 מילה בדיוק על סוציאל-דמוקרטיא.

את דבריו השארתי כמו שהם, על אף שלדעתי כדאי להכניס חלוקה לפסקאות, ואולי גם לשנות סימני פיסוק פה ושם. אני גם לא בטוח שהמילה "יהודית" שייכת להקשר זה, אבל אפשר ורצוי להתווכח על כך. הנה הדברים:

מטרת הס"ד הישראלית היא חברת שיתוף יהודית דמוקרטית המבוססת על מגזר האנשים העמלים למחיתם: מימוש ריבונות כלל הציבור על נכסי המדינה הגיאוגרפיים, הפיננסיים והרוחניים; הענקת שירותי רווחה ובריאות הולמים מתוך אחריות הן כלפי מקבלי הסעד והן כלפי מממניו; הקפדה על כך שהמלאכה תכבד את בעליה הן בתחום השכר ותנאי העבודה והן במאמץ חינוכי לכבד את העבודה ולא את ההון; תמיכה בהתאגדויות עובדים ובפעולה אזרחית למען מטרות ציבוריות בכלל, ומאבק במנגנוני ניצול הציבור, מחברות כוח אדם ועד הפשע המאורגן; חינוך לנוער על פי דרכו במסגרות אוטונומיות למחצה, ועידוד החינוך המדעי/טכנולוגי והחברתי/הגותי על פני הכשרת עובדי שרותים; פעולה יזומה לביזור הנכסים הפיננסים מאזור המרכז אל יתר אזורי הארץ, וכן דאגה לחיבורם הפיזי של חלקי הארץ השונים באמצעות העדפת תחבורה ציבורית; ניהול משאבי הטבע של ישראל באופן שיותיר אותם גם לדורות הבאים; שיתוף נרחב של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות ברמה המקומית והארצית כאחד.

מה דעתכן/ם?

מורה נבוכים

הבוקר התפרסם באתר עבודה שחורה קול קורא מאת ד"ר איתי אשר, לחיבור טקסט קצר וקולע, שיעמוד בלב המפקד הסוציאל-דמוקרטי. נסיונות ודיונים בשטח על מסמך מקיף כבר יש, וגם את המניפסט של הספרי ויניב פגשנו. אלא שהמסמכים הקיימים נוטים להיות ארוכים מדי. לנו דרוש טקסט קצר, אולי לא מספיק קצר כדי להעביר בטוויטר, אבל קצר דיו כדי להסביר במעלית.

כותב איתי, ואני מצטרף לבקשתו:

נתקעתי עוד בשלב של ראשי הפרקים, וכבר שרפתי 45 מלים מתוך 140:

1. מה בבעלות המדינה ומה באחריות המדינה: הלאמות ועצירת הפרטות 2
2. שירותי חינוך, בריאות ורווחה: זכות ולא מוצר
3. צמצום פערים ומלחמה בעוני: על מדיניות מיסוי פרוגרסיבי ומיסוי ההון, הקצבאות ושכר המינימום
4. התאגדויות עובדים: זכות יסוד ורכיב חיוני בחברה בריאה
5. חברות כוח אדם וחברות קבלן כגורם מחולל עוני

ומה עוד חסר? המון. הנה למשל: פערים בין גברים לנשים ובין יהודים לערבים ובין מרכז לפריפריה ובין אשכנזים למזרחים ורוסים ואתיופים, תקציב הביטחון, דיור בר-השגה, עובדים זרים, שחיתויות הון-שלטון, אבטלה ועידוד תעסוקה, גלובליזציה, מדיניות סביבתית ותכנון בר-קיימא, הפנסיה שלנו, חוק ההסדרים, מעמד משרדי הממשלה ביחס לאוצר ולרשויות המקומיות… אוף, על כל נושא פה נכתבו דו"חות וספרים שלמים, ובטח יש עוד ששכחתי.

איך דוחפים את זה ב-140 מלים שיוצרות 5-10 משפטים תקניים בעברית? על מה לוותר ומה חייבים להשאיר? אני ממש לא יודע, אולי תנסו לעזור?

כל מה שצריך זה מעבד תמלילים, זמן וסבלנות. הגעתם ל-140 מלים או פחות ואתם מרוצים מהתוצאה? מעולה! העתיקו לתגובות כאן למטה.

מאתר shavuz.co.il

אז מה באמת עם ההשתמטות? כתבתי כאן לא מזמן, וערכנו דיון לא קצר, על אמנת הזכויות והחובות. דעתי שוב בקצרה: חייב להיות שיויון אזרחי כולל בזכויות ובחובות. בכלל זה, שירות לאומי במשך אחיד לכלל הציבור, שיהיה הבסיס לאמנה האזרחית במדינה. באופק (עדיין לא בטווח הקצר), תיקשר החברות באמנה בזכות ההצבעה בבחירות לכנסת. עוד חזון למועד.

אבל מה על מה שהיה עד כה? להספרי וליניב רק מילים רעות על המשתמטים, כפי שקראנו כולנו בהזדמנויות אלו ואחרות. אני רוצה לסנגר. ואולי לא על ה(א)נשים עצמן/ם, אלא על התופעה כתגובה אזרחית בריאה.

כמו הספרי ויניב, גם אני מלא הערכה לאותו קומץ שבוחר לשבת בכלא, ולא לקחת חלק במעשׂים שהכבוד האנושי זר להם. אני לא חייב להסכים בכל נקודה עם הביקורת העניינית על התנהגות צה"ל, אבל אני מכבד מאד את האומץ והנחישות הדרושים לשם סרבנות מצפון לשמה. בדרכם, הסרבנים מגנים על המדינה לא פחות ממי שאוחז בנשק.

עם זאת, לא כולם, ודאי שלא כולן, תגענה לשרת אפילו קרוב לאותן עוולות. הרוב המכריע של החיילות/ים בסדיר מפוזר במשׂרדים ברחבי הארץ. הם משרתים 3 שנים, והן שנתיים, ומביאים מעט מאד תועלת. כל מי שבילה בצבא אפילו שבוע יודע שהמצרך הזול ביותר בו, הוא הזמן. רובה המכריע של העבודה חסר ערך, תועלת או אפילו תכלית.

אני, לדוגמא, כבר לא לגמרי זוכר כמה פעמים בשנה וחצי העברנו את הארכיון מהצריף שלמטה לזה שלמעלה, וחזרה. לא בתנאי התעללות, כמובן, חס וחלילה. אלא עם הפסקות ארוכות במיזוג, עם טוסט ושוקו מהשק"ם. בכלל, בהערכה גסה, אני מעריך שבחצי השני של השירות שלי הייתי יכול לסיים עבודה של יום ממוצע בשעה-וחצי לכל היותר. שאר הזמן זלג סתם, בפטפוטים, בשמיעת מוסיקא (הרחבתי את טעמי באותן השנים), בביקורים אצל המאבחנות החינניות בבסיס חיל-האויר הסמוך. כמעט שנה וחצי, כאמור. בסוף גנבתי חודשיים של הקדמת שחרור ונמלטתי לאוניברסיטא.

כשהגעתי לשם, גיליתי שאני בפיגור של 3 שנים שלמות אחרי עמית(ות)י-מתחר(ות)י בשאר העולם. בדיעבד הבנתי את הנזק של שלוש השנים הללו לאוצר השׂפות העומדות לרשותי. אז, כשהמוח עוד היה טרי (ולפני השעמום הממאיר במדים), הייתי מוסיף עוד שתיים כמו כלום. ואם כבר ההווה, עם עוד שלוש שנים הייתי יכול להיות היום עם קביעות, ובעמדת זינוק לדרגת פרופסור. קצת יותר כסף, הרבה יותר שלווה, משמעותית יותר פנאי לפעילות אזרחית.

ולא שלא רציתי לתרום. עובדה, בתיכון ויתרתי על כוונתי המקורית ללמוד ביולוגיא (?!), והצטרפתי למגמה מזרחנית. הכי אוכל לתרום בחיל המודיעין, כך חשבתי אז. אלא שחיל המודיעין לא היה לחוץ עלי במיוחד. אחרי שורה מרהיבה של כשלים במיון (זאת הבנתי בדיעבד, לאחר שהתגלגלתי לשרת במערכת המיון של מנהל הגיוס), הוא פשוט ויתר על שירותי לגמרי. שנאמר – army intelligence? No such thing.

לאור הנסיון האישי שלי, המגובה בעדות ממקור ראשון ושני גם על רבות ורבים אחרות/ים, יתכן שהמון המשתמטות והמשתמטים – הפועלות/ים איש ואישה מטעמים אנוכיים טהורים, אין ספק – עושׂה דוקא שירות גדול לחברה. יחד אומר לנו הציבור הגדול הזה: סליחה, את הזמן שלנו לא תבזבזו על שטויות. את סטירת הלחי שבמספרים הגדולים מרגישים עכשיו במסדרונות השלטון הרגֵש היטב. אנחנו, מצדנו, מנהלים דיון על שירות אזרחי. ויפה שעה אחת קודם.

בשבוע שעבר אישר בית-הדין הצבאי בחיפה עסקת טיעון בפרשת ההתעללות בטירוני השריון. בגדר העסקא הודה צה"ל לראשונה כי ההתעללות בפלוגה ז' בגדוד 74 היא מסורת ארוכת שנים. על המעורבים בה הושתו עונשים קלים יחסית: חמישה חודשי מאסר בפועל, שלושה חודשי מאסר על-תנאי והורדה לדרגת רב"ט (אחיה ראב"ד, וואינעט).

מי לא ידע ומי לא שמע? כל מי שהי(ת)ה בצבא ודאי ידע/ה. הרי מוסכם וידוע – לא רק כאן, אלא בכל צבאות העולם – שבטירונים יש להתעלל. בכל בסיס צבאי שהיית בו אי-פעם ראיתי (בדרך-כלל בחדר האוכל) את אמרתו השחוקה של הזקן: תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך. האם ניתן להצדיק התעללות בטירונים לאור עקרון זה?

התירוץ הנשמע בדרך כלל הוא שרק כך ניתן להכשיר את הלבבות הצעירים להפגין אומץ לב בהגינם על המולדת. האמת היא שמעולם לא השתכנעתי בכך. אתלטים מעמידים את עצמם בסכנת פציעה חמורה מדי יום ביומו, כדי להשׂיג הרבה פחות. נגנים מתאמנים בלא-פחות משמעת והקדשה. והקרוב מכל – מילואימניקים. בעבר ובהווה, האם הם ערובה טובה פחות לבטחונה של המדינה, בהתחשב בתנאים הנוחים בהרבה בהם הם משרתים? האם הדרך היחידה להשׂיג דבקות במטרה היא באמצעות שבירת הנפש ובנייתה מחדש במדים ובנשק? לי תמיד זה נראה כמו תירוץ לסאדיזם.

ומה עם הבנות? שוב ושוב אנו שומעים על מקרים של הטרדה מינית במדים. ועל כל מקרה שאנו פוגשים בפומבי אפשר להניח עוד כמה וכמה וכמה שלא דווחו מעולם. מה יודעת כל אם עבריה מי יהיו המפקדים של בנותיה? האם יהיו ראויים לכך?

וכל זה מחזיר אותי למקומו של צה"ל במדינת המופת שלוקח לו השׂמאל הישׂראלי לכונן. במציאות של שירות אזרחי, יצטרך הצבא לפנות למתנדבים בדרך אחרת לגמרי. בתגמול כספי גדול יותר, כן. אבל לא רק. גם ביחס של כבוד אנושי, ואפילו בתנאי המחיה הבסיסיים. כך הגיב דרור כהנוביץ בבלוגו על הפרשה, על ימיו כטירון בחיל השריון:

נשלחנו מהבקו"ם לבסיס צוקי עובדה, אחד הבסיסים שהקימו האמריקאים לצה"ל אחרי הפינוי מסיני. הבסיס הוקם בתנאים שלא היו מוכרים עד אז בצה"ל, עם מערכת חימום וקירור מרכזי בחדרים. ממש בית מלון. סגל הפיקוד לא הפסיק להזכיר לנו שאנחנו חיילי שוקולד, "כוסיות" בלשונם, שבזמן שהחברים שלנו בחי"ר ישנים באוהלים רטובים אנחנו מתחממים בחדרים ממוזגים.

ולי זה נראה בסיסי ממש. הבחורים הצעירים המופקדים על בטחוני – אני רוצה עבורם את תנאים הטובים ביותר. משמעת כן. אבל גם יחס של כבוד. עוד באותו טור מעלה כהנוביץ את הסיבה ליחס האנושי הגרוע. המפקדים המתעללים, מעבר לכך שלא היו בעצמם יותר מאשר נערים מגודלים, היו הנפלים של הקורס המקצועי, אלה שהמפקדים לא רצו לידם בטנק. הרי זה גרוע בערך כמו לשלם שׂכר תחתיות למורות ולמורים.

כרגיל, הכל מתנקז חזרה לחינוך. פיקוד בקורס צבאי, מעבר לפן המקצועי שלו, הוא בגדר עבודה חינוכית לכל דבר. יתכן שבמקום בידי נערים יש להפקיד מלאכה זו בידי ותיקים ומנוסים דוקא, בסדיר ואפילו במילואים. וגם מפקדות שתהיינה כמה, כדי להבהיר עוד כמה יסודות בסיסיים ביחסי אנוש.